בתוספות בד"ה לא משמע ליה דשמואל לא כר"נ ולא כר"י וצריך לומר דמקבלה קים ליה לשמואל הכי עכ"ל. כבר כתבתי לעיל שא"צ לומר דמקבלה קים ליה אלא דבלא"ה לא ידענא למה הוצרכו התוספת לומר כן דכיון דר"נ ע"כ לא דריש הך דרשא דאחת שהיא הנה לענין חילוק מלאכות אלא מלא תבערו ור' יוסי לית ליה הך דרשא דלא תבערו כיון דסובר דללאו יצאת א"כ שפיר מצינן למימר דשמואל סבר כר"נ בחדא דלית ליה הך דרשא דאחת שהיא הנה ופליג עליה בחדא דאיהו סובר דהבערה לחלק יצאת ושמואל סובר דהבערה ללאו יצאת כר' יוסי. ויש ליישב דאפ"ה קשיא להו דהך דרשא דמחלליה דדריש שמואל הוי דלא כר"נ ודלא כר"י דאינהו ע"כ לית להו הך דרשא ולע"ד משום הא נמי לא איריא דבכמה דוכתי אשכחן דנהי שאין שום אמורא יכול לחלוק על תנא אם לא היכא דאשכח שום תנא דס"ל כוותיה היינו דוקא בעיקרי הדינים משא"כ במשמעות דורשין אשכחן טובא בסוכה לענין אתרוג דר' אבהו מפיק לה מהדר אל תיקרי הדר ודלא ככל הנך תנאי דהתם וכה"ג בחגיגה לענין היתר נדרים ובמגילה לענין אסתר ברה"ק נאמרה והרבה כאלה:
בגמרא בעי מיניה רבא מר"נ העלם זה וזה בידו מהו וכו' הא דלא פשיט ליה ממתני' דאי ס"ד דהעלם זו"ז בידו חייב על כל מלאכה ומלאכה א"כ אדתני היודע שהוא שבת ליתני העלם זו"ז בידו וכ"ש הא כדמקשה הש"ס לעיל נראה דשפיר איצטריך למיתני היודע שהוא שבת לאשמעינן דאפ"ה אינו חייב על כל שבת ושבת ולאפוקי מדר"ח בכריתות דס"ל דשבתות כגופין דמי אפילו בכה"ג ע"ש וכמ"ש לעיל באריכות. ועוד נראה דאדרבה בהעלם זו"ז בידו לענין שבתות הרבה בין לרבא ובין לר"נ פשיטא להו דחייב על כל שבת ושבת מקרא דואת שבתותי תשמורו דילפינן מינה דשבתות כגופין דמי היכא דאיכא למימר דימים שבינתיים הויין ידיעה א"כ לפ"ז לא מצי למיתני הך דהעלם זו"ז בידו במתני' דאיירי לענין שבתות הרבה ולענין מלאכות הרבה:
ובכה"ג יש לפרש נמי דלא תיקשי למאי דמסקינן דהעלם זו"ז בידו אינו חייב אלא אחת א"כ אדתני השוכח עיקר שבת ליתני העלם זו"ז בידו וכ"ש הא כמ"ש התוס' כאן בד"ה העלם זו"ז בידו אלא דשפיר ניחא ליה למיתני הך בבא דהשוכח עיקר שבת לאשמעינן דאינו חייב על כל שבת ושבת משא"כ בהעלם זו"ז בידו דחייב לפום הך סברא דפרישית. ועוד י"ל דאיצטריך למיתני השוכח עיקר שבת לאפוקי מסברא דמונבז דיליף היקישא דשוגג למזיד ופוטר לגמרי בתנוק שנשבה וכתבו התוס' דמהאי היקישא שייך למעט נמי השוכח עיקר שבת ואיצטריך לאשמועינן במתניתין דאחת מיהא מחייב אי משום דלא קיי"ל כמונבז או משום דאפילו מונבז גופא מודה כנ"ל ודו"ק:
בתוס' בד"ה אמר ליה הרי העלם שבת בידו וכו' בשבועות בפ"ב בעי מיניה וכו' והא דמהדר ליה הכא לפוטרו וכו' עס"ה. נראה לי דלאו לדינא קשיא להו סוגיא דהכא אסוגיא דהתם דהכא לקולא והתם לחומרא דהא ודאי דחומרא דהתם הוי כקולא דהכא דאידי ואידי בהעלם זה וזה בידו חדא מיהא מיחייב ולא לפוטרו לגמרי וא"כ בפשיטות מצינן למימר דטעמא נמי איכא דהא דלא מחייבינן הכא תרתי היינו משום דחילוק מלאכות חידוש הוא דהא מקרא ילפינן ליה ומש"ה מוקמינן לקרא בדדמי דהיינו דוקא כשהעלם מלאכות לחוד בידו אלא דאפ"ה קשיא להו להתו' שפיר כיון דבין הכא ובין התם כל השקלא וטריא בחד לישנא מסקינן לה דאמאי דמקשה כלום פריש וכו' מסיק אלא לא שנא ואפ"ה התם לחומרא והכא לקולא ע"ז מסקו התוספת שפיר דודאי הכי היא דכיון דקסבר שגגת שבת עיקר דעיקר מצוה היא משום שבת א"כ לא שייך לומר כלום פריש דודאי מסברא דמשום שבת פריש מש"ה הוי לקולא משא"כ התם דלא שייך הך סברא א"כ משום הך סברא דכלום פריש אמרינן לחומרא כן נראה לי בכוונת התוספות ודו"ק:
בגמרא אמר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וכו' ונודע לו על קצירה וטחינה וכו' וחזר ונודע לו וכו'. וכתבו התוס' לעיל בריש פרקין דהאי קצר וטחן וחזר וקצר וטחן ע"כ בשבת אחד איירי ע"ש שהוא מוכרח אף ע"ג דלכאורה לפ"ז לא א"ש הא דקתני ונודע לו על שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על זדון שבת ושגגת מלאכות ובבבא דסיפא איפכא והיכי משכחת לה דהא ודאי בקצירה שנייה שעשה בזדון שבת באותו יום הרי נודע לו שהקצירה ראשונה ג"כ בשבת היתה אלא שחזר ונעלם ממנו שאסור לקצור בשבת וא"כ ע"כ הא דקתני ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת אי אפשר לפרש דהך ידיעה היינו שאותו היום שבת היה שבה שגג מעיקרא שהרי כבר היה יודע בשעת קצירה שנייה אע"כ דהאי נודע לו היינו שנתחדש' לו הידיעה על קצירה שאסורה בשבת וא"כ ידיעה חשובה היא שיודע שחטא וא"כ הרי מחמת אותה הידיעה יודע ג"כ שחטא בקצירה שנייה כיון שיודע שקצירה אסורה בשבת ע"כ צריך לומר שבשעה שנודע לו על קצירה ראשונה שכח לגמרי ענין קצירה שנייה ואינו יודע שקצר כלל אם לא לאחר שחזר ונודע לו שנית. ובכה"ג יש לפרש ג"כ בבבא דסיפא נמצא דלפ"ז לא דמו הנך ידיעות שנודעו לו לשאר ידיעות איסורי שגגות דהתם עיקר ידיעה היא ממה שנעלם ממנו בתחילה שבה שגג משא"כ הכא והוצרכתי בכל זה לפרש כן לפי שמתוך כך נראה לי ליישב סוגיא דשמעתין על מכונה ממה שנתקשו בה קדמאי ובתראי:
בתוס' בד"ה ונודע לו על הקצירה וכו' פי' רבי' שמואל שנודע לו והפריש קרבן וכו' עס"ה. במה שפירש רבינו שמואל שנודע לו והפריש קרבן כמו כן מפרש רש"י להדיא כאן אלא במאי דמשמע מפי' ר"ש דרבא דהכא כר"ל ס"ל אין נראה כן מפרש"י לקמן בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל שהרי כתב שם בד"ה חזר ונודע לו דהא דאביי ורבא דאמרו לעיל ונודע לו על אחד מהן וחזר ואכל וכו' אינהו דאמרו כר"ל א"נ ס"ל דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמרו קודם הפרש' כו' עס"ה וא"כ לכאורה משמע מתוך פירושו דלמאי דמפרש א"נ ס"ל ובעי לאוקמי מימרא דאביי ורבא כרבי יוחנן א"כ ע"כ דהך מימרא דאביי ורבא דהכא לענין קצירה וטחינה של שגגת שבת וכו' נמי מצינן לאוקמי אליבא דרבי יוחנן כגון שנודע לו קודם הפרשה וזה דלא כהוראתו של רבינו שמואל כאן:
ונראה דוחק לומר דבהאי דהכא משמע ליה לרש"י לפרש כמ"ש התוספת בסוף הדיבור לפרש האי ונודע לו דהכא בפירושא דחיקא דא"כ כ"ש דהוי מצי לפרש בכיוצא בזה הך פלוגתא דאביי ורבא בסמוך לענין שני זיתי חלב והיינו באחד מהפירושים שכתבו מפרשי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שגגות ע"ש בכ"מ שהביא דברי הריטב"א ומהר"י ביר"ב ובעל לחם משנה בשם מהר"ם מטראני או כמו שפירש בעל כ"מ משמיה דנפשיה וקלסיה בעל לחם משנה ע"ש ואביא דבריהם קצת לקמן בסוגיא:
ועוד דכי היכי דקשיא ליה לרש"י ממימרא בתריית' דאביי ורבא בסמוך אמאי לא קשיא ליה נמי מהך מימרא קמייתא דפליגי לענין שבת כיון דבהאי שינויא דרש"י אכתי לא מיתרצי הך קמייתא וע"כ צריך לומר מתוך קושיא קמייתא דשבת דאביי ורבא סברי כר"ל א"כ ממילא לא קשיא נמי הך דאביי ורבא בבתרייתא לענין חלב כיון דבלא"ה כר"ל סברי. והנלע"ד בזה לפי שיטת רש"י דהך פלוגתא דר' יוחנן ור"ל לקמן בידיעות מחלקות והפרשות מחלקו' לא שייכא הכא כלל גבי שבת בהאי גוונא דשמעתין דהא מסקינן לקמן דטעמא דרבי יוחנן דמחייב שתים בידיעות או הפרשות היינו משום דכתיב על חטאתו והביא (וכפרש"י שם וכמו שאבאר) וטעמא דר"ל דאינו חייב אלא אחת משום דכתיב מחטאתו ונסלח לו וכיון דהנך תרי קראי בפרשת חטאת כתיבי דאיירי בכל ענייני חטאות כדכתיב אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה א"כ שפיר אית לן לאוקמי הך מילתא דידיעות מחלקות מדכתיב או הודע דאיירי בכל ענייני איסורי חטאות דלא שייך בהו שגגות לענין חילוקי חטאות על עבירה אחת כגון בחלב וחלב בדם ודם ושני ביאות באשה אחת וכיוצא בזה דבכל הנך לא משכחת שני חטאות אלא בשני העלמות אבל בהעלם אחד חדא הוא דמחייב אפילו בב' מיני שגגות ומש"ה פליגי ר' יוחנן ור"ל דלר"י כי היכי דמהני ידיעה שבין שני המעשים לחייב שתים הכי נמי מהני ידיעות דלאחר המעשה לחלק כיון שלא נודע לו בשנייה ויליף לה מקרא דעל חטאתו אשר חטא והאי קרא דמחטאתו ונסלח אי לאחר הפרשה פליגי מוקי לה בקודם הפרשה ואי קודם הפרשה פליגי מוקי לה בכזית ומחצה כדאיתא לקמן. א"כ לפ"ז שפיר אית לן למימר דנהי דבכל איסורין ס"ל לר' יוחנן דידיעות מחלקות היינו בידיעות חשובות שנודע לו עתה מה שהיה נעלם ממנו בתחילה בשעת חטא וכיון שידיעה זו אינה אלא על שגגה אחת ולא שייך לשגגה שנייה כלל מש"ה ידיעות מחלקות משא"כ בהך דאביי ורבא דהכא בקצר וטחן דכשנודע לו על קצירה ראשונה ע"כ היינו כדפרישית לעיל שנודע לו שהמלאכה אסורה וזה היה יודע ג"כ בשעה שחטא שהמלאכה אסורה שהרי בזדון מלאכה עשאה אלא שלא היה יודע שהיום שבת וחזר ונזכר בשעת קצירה שנייה. נמצא דלפ"ז הך ידיעה של קצירה ראשונה אין זו הידיעה מעין ההעלם אדרבה עיקר הידיעות שייך טפי על קצירה שנייה שנודע לו שהקצירה אסורה אלא ששכח אם קצר לגמרי וא"כ כשנודע לו בסוף שקצר אינו אלא כגילוי מילתא בעלמא על הידיעה ראשונה וא"כ שפיר קאמרי דקצירה גוררת קצירה וכו' וכה"ג נמי בבבא דסיפא שנודע לו על קצירה שנייה תחילה והיינו שהמלאכה אסורה א"כ ממילא שזו היא עיקר הידיעה ג"כ על הראשונה שהרי שגגת שבת כבר היה זכור מעיקרא כך היה נ"ל לכאורה ליישב שיטת רש"י כיון שע"פ סברא זו יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק בהא דקצר וטחן כרבא ובידיעות מחלקות פסק כר' יוחנן וכבר האריכו בזה כל מפרשי דבריו לכן אין להאריך כאן ודו"ק: