בתוספות בד"ה כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך כו' וא"ת אכתי תקשי ליה התם דהא ר"ה סבר הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כו' עכ"ל. נראה שכיוונו בזה למאי דמסקינן התם דמילתא דר"ה היינו בקרני דאומני דלא חזי ליה ופירש"י לפי שנמאסת והו"ל מוקצה מחמת מיאוס משמע דר"ה במוקצה כי האי כר"י ס"ל וכמו שאבאר לקמן בסוגיות שלפנינו אי"ה. א"כ לפ"ז משמע דאפי' לצורך גופו או לצורך מקומו אסור כדמשמע לקמן בדף הסמוך גבי נר ישן ולפ"ז מקשו התוס' הכא שפיר דר"ה אדר"ה דהא קרני דאומני דבר שאינו ניטל הוא משא"כ אם נאמר דמוקצה מחמת מיאוס נמי לא אסור אלא מחמה לצל כמו כלים שמלאכתן לאיסור או שנאמר דקרני דאומני גופייהו הוי טעמא משום דמלאכתן לאיסור וכמ"ש בעל המאור ס"פ מי שהחשיך א"כ ודאי לא אסור אפילו לר"י אלא מחמה לצל אבל לצורך גופו או מקומו שרי כמ"ש התוס' לעיל ס"פ במה מדליקין בד"ה והא ר"י וא"כ לא הוי מקשו התוספ' הכא מידי דר"ה אדר"ה דמצינו למימר דבפרק מי שהחשיך דאוסר ר"ה לטלטל הקרני דאומני גופייהו בידים היינו משום דהתם מחמה לצל הוי שלא ישברו אבל להניח כרים וכסתות תחתיהן איכא למימר דשרי דלא מיקרי לדבר שאינו ניטל כיון דבצריך לגופו או למקומו מותר לטלטל אפי' קרני דאומני גופייהו משא"כ במימרא דרב יצחק לעיל דאסור ליתן כלי תחת תרנגולת לקבל ביצה דהביצה גופא אסור לטלטל אפי' לצורך גופו או מקומו כדתני לעיל בברייתא דאין מטלטלין הביצה לכפות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה וכן בכל הנך משניות דמותבינן לעיל תיובתא לר' יצחק היינו נמי בכה"ג שהן דברים שאינן ניטלין אפי' לצורך גופן או מקומן אע"כ כדפרישית דסברת התוס' דקרני דאומני היינו משום מוקצה מחמת מיאוס דבכה"ג ס"ל לר"ה כר"י אפילו לענין מוקצה בטילטול דהא דאמרינן בר"פ מפנין דר"ה במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל דהיינו דוקא בטלטול מוקצה דאוכלין דאיירי ביה ר"ה התם וכמו שאבאר לקמן בפירקין אבל בטלטול כלים כגון מוקצה מחמת מיאוס סבר ליה כר"י לגמרי דאפילו לצורך גופו או מקומו אסור וא"כ מקשי התוס' הכא שפיר דר"ה אדר"ה. כן נ"ל בכוונת התוס' דהכא ודו"ק:
בא"ד ור"י מתרץ דאיסור דאין כלי ניטל כו' שרי היכא דאיכא הפסד מרובה כו' עס"ה. והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ס"פ מי שהחשיך הקשה ע"ז דא"כ מאי מקשה התם והא מבטל כלי מהיכנו דילמא בהא נמי משום הפסד מרובה שרי דודאי ביטול כלי מהיכנו נמי לא הוי אלא איסור דרבנן. מיהו לע"ד משום הא לא איריא דהא ודאי בלא"ה לאו בכל איסורי דרבנן הקילו משום הפסד מרובה וממקומו הוא מוכרע מדלא שרי ר"ה לטלטל קרני דאומני גופייהו שהרי לכל הפירושים לא מיתסרו אלא משום חשש איסור דרבנן אע"כ כדפרישית דאדרבה אשכחן דמחמה לצל אסור טפי לטלטל ולא חיישינן להפסד ומש"ה לא שרי ר"ה אלא להניח כרים וכסתות תחתיהן דהשתא טרח בהיתירא וא"כ ע"ז מקשה הש"ס שפיר והא מבטל כלי מהיכנו וא"כ הו"ל תרי איסורי חדא דמטלטל לדבר שאינו ניטל ועוד דמבטל כלי מהיכנו והו"ל כסותר וכמו שפירש"י שם ואם נאמר דאפ"ה מתיר ר"ה משום הפסד מרובה דכלי זכוכית יקרים ביותר ונוחים להשתבר אכתי טפי הו"ל להתיר לטלטל קרני דאומני גופייהו דליכא אלא חדא איסורא ולא שייך בהו חשש איסור דאורייתא כלל משא"כ במבטל כלי מהיכנו מיחזי מיהו כסותר. כנ"ל ליישב שיטת התוס' וכ"כ שם בעל המאור ע"ש בס' המלחמות ובלשון הר"ן באריכות והנלע"ד כתבתי ודו"ק:
בד"ה דכ"ע טלטול מן הצד כו' וקשה לר"י דבר"פ כל הכלים פסק ר"נ כו' עכ"ל. כבר הקשה הרב אלפס ז"ל קושיא זו בהלכותיו ותירץ לחלק דהא דאמרינן הכא טלטול מן הצד שמיה טלטול היינו דוקא במידי דדמיא למת כגון אבנים וכיוצא בהן משא"כ בהנך דפרק כל הכלים דהוו מיני מאכל מש"ה לא שמיה טלטול. ולכאורה היה נראה דרב אלפס ז"ל לטעמיה לפי מה שמפרש בפרק מי שהחשיך דאע"ג דאמר רב ששת לעיל לר' יצחק כבר תירגמה ר"ה לשמעתיך בבבל אפ"ה ע"כ לית ליה לר"ה הך דר' יצחק ונראה דהיינו נמי מה"ט גופא דלר"ה דוקא במת וכיוצא בו הוא דס"ל דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל משא"כ בהך דאיירי ביה ר' יצחק גופא שאוסר לכפות כלי על ביצה שלא תשבר לא ס"ל לר"ה כוותיה דהא ביצה נמי דבר מאכל הוא וכן משמע קצת מלשון כבר תירגמה דלאו לגמרי ס"ל כוותיה ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות פרק מי שהחשיך בסוף דבריו בשם הראב"ד ז"ל. וא"כ לפ"ז א"ש מה שלא רצו התוספות כאן לתרץ כן משום דר"י לשיטתו שכתב לעיל בד"ה כבר תירגמה דר"ה ס"ל לגמרי כר"י א"כ ע"כ לא משמע ליה לחלק בין מוקצה דמת למוקצה דמאכל והוצרך לתרץ בענין אחר. כן נראה לי ודו"ק: