בגמרא כתיב הכא זאת התורה אדם כי ימות באהל כו' אע"ג דהאי קרא לא איירי בטומאת האהל עצמו אלא כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא ואם כן טפי הו"ל לאתויי אידך קרא דכתיב והזה על האהל ובהכי הוי א"ש טפי למילף האהל מהאהל אלא דאפשר דהאי האהל בתרא לאו מופנה דאיצטריך לגופא ללמד על האהל עצמו שהוא טמא דוקא באהל ולא בבית משום הכי מייתי האי קרא דאדם כי ימות באהל דהתם ודאי לאו באהל תליא מילתא אלא בבית נמי מביא טומאה על הבא בבית ועל כל אשר בבית מק"ו דמצורע כמ"ש רש"י והתוס'. אע"כ מדכתב רחמנא כל הפרשה כולה בלשון אהל היינו כדי למידרש מיניה ג"ש אהל אהל והיינו לענין סיפא דקרא דכתיב והזה על האהל דהיינו טומאת אהל עצמו וק"ל:
שם מה להלן של פשתן קרוי אהל כו' לכאורה פשטא דלישנא משמע דאי לאו הך ג"ש הו"א דאפילו של פשתן נמי לא ניטמא האהל עצמו משום דאיקרי עץ והו"א דהוי בכלל היוצא מן העץ אלא דאכתי נראה דוחק גדול לומר דמסברא הייתי אומר דהיוצא מן העץ לא מיקרי אהל ואף לפמ"ש בסמוך דלפי שנעשית מהגבעולין דמיא טפי למחובר להתבטל מתורת בגד אפי' הכי טעמא קלישא הוא לומר כן מסברא דנפשיה להקל ולחלק בין אהל לאהל בשביל כך אלא דיש ליישב לפי מאי דמשמע בסמוך דהך ג"ש דאהל אהל לא אהני אלא להך מילתא לחוד לרבות את הפשתן וא"כ ממילא שמעינן דמדאיצטריך ג"ש לרבות פשתן טפי משאר מינים ובאמת לא מצינו שום חילוק בזה אלא בהך מילתא לחוד שיוצא מן העץ. ואם כן ע"כ דשאר מיני דיוצא מן העץ דלא הוי במשכן לא מיקרי אהל כן נ"ל לפי שיטת הגמרא שלנו:
אלא דבירושלמי דשמעתין מבואר בענין אחר דאהך מתני' דידן דקתני דכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן מייתי בגמרא הך ברייתא דרשב"א דלעיל דקאמר דכל היוצא מן העץ אין בו משום ג' על ג' חוץ מן הפשתן ומפרש רבי יוסי התם טעמא דעשו אותו כעבים דתנינן העבים והרכים אין בהן משום ג' על ג' ועלה קאמר ר"א התם דמן המשכן למדו כו' ע"ש א"כ לפ"ז משמע דהך מילתא דיוצא מן העץ סברא אלימתא היא דמינים הללו שנעשין מהן בגד או אהל מסתמא הן עבים ביותר כיון שנעשו מגבעולי עץ. א"כ לפ"ז א"ש דאי לאו הך ג"ש הו"א דפשתן נמי לא מיקרי אהל ומשום הכי איצטריך נמי הנך תרין ילפותא דהירושלמי. וא"כ לפ"ז ממילא רווחא שמעתא דידן בהא דקאמר מה להלן קרוי אהל דלהך מילתא לחוד איצטריך הך ג"ש:
אלא דלכאורה בסוגיא דגמרא שלנו לעיל בדף הקודם בכל השקלא וטריא דאביי ורבא אליבא דרשב"א ע"כ משמע דלא ס"ל הך טעמא דהירושלמי מדלא מפרשינן מילתא דרשב"א כפשטי דהא דקאמר כל היוצא מן העץ דוקא דקאמר דאין בו משום שלש על שלש משום הך טעמא דהירושלמי ומאי דוחקיה דאביי ורבא ולסתמא דתלמודא לעיל לפרש דיוצא מן העץ לרשב"א לאו דוקא אלא ה"ה לכל מידי דלאו צמר ופשתן כמ"ש רש"י ז"ל שם בתחילת הסוגיא בד"ה רשב"א ע"ש ופירושו מוכח לפי הסוגיא. וא"כ לפ"ז דתלמודא דידן לא משמע ליה הך טעמא דהירושלמי לענין מילתא דרשב"א לענין ג' על ג' ממילא דלענין יוצא מן העץ דמתני' דידן דאיירי לענין טומאת אהלים נמי לא משמע ליה לתלמודא לפרש כטעם הירושלמי דעשו אותו כעבים:
אמנם אחר העיון עוד יגעתי ומצאתי דשפיר מצינו למימר דנהי דלעיל לענין שלש על שלש לא משמע ליה לתלמודא האי טעמא דהירושלמי דיוצא מן העץ דוקא משום דעשו אותו כעבים וא"כ תקשי לאידך גיסא מנ"ל לרשב"א דפשתן מטמא בשלש על שלש בשרצים ובכל הטומאות ואמאי לא אמרינן דאפילו פשתן עשו אותו כעבים כיון דנעשין מגבעולין הוי כשאר יוצא מן העץ דמ"ש והתם ודאי לענין ג' על ג' בשרצים לא שייך הך ג"ש דמייתינן הכא בשמעתין ממשכן אע"כ דרשב"א דלעיל לאו דוקא יוצא מן העץ קאמר אלא ה"ה לכל מידי דלאו צמר ופשתן וטעמא אחרינא כדמפרשי אביי ורבא למילתיה לעיל:
נמצא דכל זה היינו בסוגיא דלעיל משא"כ בהך דיוצא מן העץ דשמעתין לעולם דתלמודא דידן אית ליה נמי הך טעמא דירושלמי דעשו אותו כעבים לענין טומאת אהל דמסתמא נעשין בענין זה כעבים כשנעשה מהם אהל וחיברן לקרקע להתבטל מתורת בגד כנ"ל ודו"ק:
בתוס' בד"ה א"כ ג"ש מאי אהני ליה כו' ולענין אהל שאינו עשוי בידי אדם לר"י בפ"ב דסוכה כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לדקדק א"כ לר"י מנ"ל דפשתן לא מיקרי אהל כיון דשפיר איכא למימר דאהני הך ג"ש להך מילתא לחוד דבעינן עשוי בידי אדם אבל לענין פשתן הדרא קושי' הגמרא לדוכתא אי אהל אהל ריבה אפילו כל מילי נמי ולפמ"ש בסמוך יש ליישב קצת ומה שיש לדקדק עוד בדברי התוס' דהכא כתבתי בר"פ הישן באריכות ע"ש:
בד"ה אי מה להלן קרשים פי' בקונטרס דאף עץ כו' וקשה לריב"א דהא דפנות אין קרויין אהל כו' ומפרש דה"ק כו' מ"מ פריך דליהוי קרשים בהדי פשתן דסתם אהל קרוי עם הכיסוי ועם הדפנות עכ"ל. ולכאורה משמע מלשונם דאף למאי דמשני דקרשים לא מיקרי אהל לפי שהן של עץ מ"מ לענין טומאה בעינן שיהא אהל גמור עם הכיסוי ועם הדפנות של פשתן או של מיני בגדים כיון דסתם אהל הכי הוא והא ודאי ליתא דהא בכולה תלמודא פשיטא לן דבאהל לחוד תליא מילתא דאע"פ שאין לו שום דפנות כלל ופתוח מכל צדדיו אפ"ה הוי אהל גמור לענין טומאה בין לענין לטמא כל מה שתחת אהל ובין לענין טומאת האהל עצמו הא קי"ל לעיל בפ"ק גבי מרדעת דעל עצמו בכ"ש והיינו בלא דפנות ואדרבה כיון שאין לו דפנות חמירי טפי דאפילו ביוצא מן העץ טמא הואיל ולא שייך בכה"ג לומר דהוי כמחובר כמ"ש התוס' לעיל בלשון המשנה להדיא ויש ליישב לשון התוס' בדוחק דמ"ש דקושיית המקשה דפריך דליהוי קרשים בהדי פשתן לאו דוקא קרשים קא אמרי אלא דקושיית המקשה בהך מילתא גופא דליבעי דפנות בהדי אהל למאי דס"ד דקרשי המשכן קרויין משכן ומשכן היינו אהל א"כ משמע דסתם אהל היינו כיסוי עם הדפנות מה שא"כ לבתר דמשני דקרשים של משכן אין קרויין אהל אם כן לעולם דלשון אהל היינו הכיסוי לחוד אפילו בלא דפנות כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלשון סתם אהל שכתבו אינו מדוקדק:
ונראה דמש"ה לא רצה רש"י לפרש כפירוש התוס' משום דלא ניחא ליה לפרש סברת המקשה לקולא דאהל בלא דפנות יהא טהור דמילתא דפשיטא הוא דלשון אהל היינו הכיסוי לחוד (כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בכמה דוכתי לענין אהל דשבת בסוף פרק תולין (דף קכ"ו) ובפרק קמא דסוכה ובפרק המביא ע"ש. ושם כתבו התוס' להיפך שהדפנות קרוין נמי אהל ע"ש ובחידושינו) וכ"ש הכא לענין טומאה דדרשינן אהל אהל ריבה אם כן מכל זה משמע ליה לרש"י דהא דמקשה ואימא מה להלן קרשים היינו לחומרא דאף אם המכסה של עץ ושל קרשים נמי יהא קרוי אהל לקבל טומאה וכמ"ש מורי זקיני ז"ל ג"כ בס' מג"ש ע"ש ודו"ק:
בגמרא גופא בעי ר"א עור בהמה טמאה כו' מאי קמבעיא ליה ומסיק ר"א בר אהבה דתחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה. ולכאורה יש להקשות במאי דקאמר מאי קמיבעיא ליה דהא בפשיטות משמע דמספקא ליה לר"א בעור בהמה טמאה משום דמסברא איכא למימר דבעינן עור בהמה טהורה דוקא שהוא מין בהמה דקה ונאכל כמ"ש התוספות בסמוך בשם ר' שמואל דהא מש"ה איצטריך קרא בנגעים ובשרצים לרבות עור בהמה טמאה ולאפוקי מהאי סברא דמין בהמה דקה ונאכל כמ"ש התוספת בד"ה אלא גמר משרצים וכל השקלא וטריא דשמעתין היינו ג"כ כענין זה אי ילפינן טומאת אהלים מנגעים ושרצים לענין עור בהמה טמאה או לא א"כ למה לא נאמר דהך מילתא גופא מיבעייא ליה לר"א ומאי דוחקיה דר"א בר אהבה לומר דתחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה. ויש ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דאדרבה לענין טומאת אהלים טפי אית לן למימר דאהל אהל ריבה וא"כ ממילא דמרבינן נמי עור בהמה טמאה מהך ילפותא גופא. ועוד דבפשיטות מצינן למילף טומאת אהלים מנגעים ושרצים בג"ש דבגד ועור כמו שהקשו בתוס' בד"ה מה לשרצים לכך הוכרח ר"א ב"א לפרש דתחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה וא"כ לפ"ז דעיקר האבעיא דר"א תליא בהא דילפינן אהל אהל ממשכן א"כ ממילא לא שייך הך דאהל אהל ריבה לענין עור בהמה טמאה דג"ש דאהל אהל אלים טפי מהך דאהל אהל ריבה ואלים נמי מג"ש דבגד ועור כמו שתירצו התוספות בד"ה מה לשרצים ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה:
ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ הא דלא מבעיא ליה לר"א אלא בעור בהמה טמאה לענין טומאת אהלים ואמאי לא מבעיא ליה נמי לענין צמר בבהמה טמאה מאי שיטמא באהלים מהאי טעמא גופא אי בעינן מין בהמה דקה ונאכל דהא עיקר הך מילתא לענין בגד צמר או שק שנויה בת"כ שהביאו התוספת כאן בשמעתין אבל למאי דפרישית א"ש דודאי לא הוה מספקא ליה כלל דפשיטא דטמא אפי' במין טמא מאהל אהל ריבה או מג"ש דבגד ועור אלא דעיקר האבעיא דר"א היינו משום הך ג"ש דאהל אהל ותחש שהיה בימי משה קמבעיא ליה מש"ה נקיט ר"א לשון האבעיא בלשון עור בהמה טמאה ואה"נ דממילא מבעיא ליה נמי לענין צמר ונוצה מבהמה וחיה טמאה כנ"ל ודו"ק :
שם אמר ר"א ב"א תחש שהיה בימי משה קמבעיא ליה טמא היה או טהור היה. ולכאורה יש לדקדק אי ס"ד דטהור היה א"כ מאי איצטריך קרא להקיש מכסה התחש שהוא מכסה עליון למכסה התחתון ומ"ש מכסה תחש ממכסה אילים אלא דבאמת לק"מ דנראה דהאי היקישא דאמרינן לעיל בסמוך לא הוי כשאר היקישא דעלמא שלא היקישן הכתוב אלא לשום דרשא דהכא לענין ציווי ועשייה ובמשא הלוים הכל נכתב על הסדר אלא דאפ"ה קאמר שפיר מקיש עליון לתחתון כיון דסוף סוף בחד קרא כתיבי וממילא דלשון אהל מועד על כל המכסאות קאי וק"ל:
בתוס' בד"ה מה לשרצים וקשה לר"י ונילף מת משרצים בג"ש כו' ואומר ר"י משום דג"ש דאהל אהל ממשכן סתרה לה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי אולמא הך ג"ש דאהל אהל טפי מהך ג"ש דבגד ועור כיון דבלא"ה כל חד מהנך ג"ש איצטריכו למילתא אחריתא אלא משום דאין ג"ש למחצה אתינן עלה בקושיית ר"י ותירוצו א"כ מה חזית למילף עור בהמה טמאה מג"ש דאהל אהל ממשכן לקולא אדרבה נילף בג"ש דבגד ועור לחומרא. ויותר קשיא לי דאדרבה טפי אית לן למימר דאהל אהל ריבה לרבות עור בהמה טמאה כיון דג"ש אהל אהל ממשכן איצטריך למילתא אחריתא דפשתן קרוי אהל דהא בכה"ג גופא משני הש"ס לעיל לענין שזורין וחוטן כפול ששה. והנלענ"ד בזה דר"י סובר דטפי הו"ל לאוקמי הך ג"ש דאהל אהל ממשכן לטהר עור בהמה טמאה כיון בלא"ה איכא סברא לומר דטהור דבעינן מין דקה ונאכל דהא ע"כ ודאי סברא אלימתא היא מדאיצטריך קרא לרבויי בנגעים ובשרצים דטמא אלא כי היכי דלא נילף טומאת נגעים משרצים לחומרא להכי אתי האי ג"ש דאהל אהל להקל ולטהר עור בהמה טמאה ולאוקמי הסברא קמייתא. נמצא דלפ"ז לא הוי מוקמינן הך ג"ש דאהל אהל אלא להך מילתא לחוד לעור בהמה טמאה אבל כל היוצא מן העץ לא הוי ממעטינן מהך ג"ש דמה"ת דודאי לאו מסברא אלימתא אתינן עלה כדפרישית ועוד אדרבה כ"ש דאי אמרינן דסברא אלימתא היא למעט היוצא מן העץ א"כ בפשתן נמי יש לנו לטהר מהך סברא גופא דמ"ש כדפרישית ואי משום ג"ש דמשכן הא איצטריך לעור בהמה טמאה. מיהו לבתר דילפינן דעור בהמה טמאה טמא בטומאת אהלים א"כ הך ג"ש דאהל אהל ע"כ ליוצא מן העץ אתי לחלק בין פשתן לשאר יוצא מן העץ דאל"כ ג"ש מאי אהני ליה כדאמרינן לעיל בגמרא כנ"ל ליישב שיטת ר"י בתירוצו קמא ודוק היטב: