Penei Sheviit Nekabelah, Opening the Heart and the Hand

עיון בשמיטת כספים, פרשת ראה - דברים טו, א-יא

על האביונות

אביונות איננה רק מצב כלכלי. סיפורי משפחות רבים מצביעים על הקשר בין עוני ובין מצוקה נפשית ומשברים משפחתיים.¹עיין לדוגמא בסיפורי משפחות באתר פעמונים: http://www.paamonim.org לחצי ההישרדות, המחסור וחוסר היציבות, מערערים גם את המצב הנפשי והמשפחתי. בתוך הדינאמיקה של העוני, בולטת ההלוואה כנקודת תורפה מאיימת במיוחד, מלחיצה ומסוכנת בחייו של העני. מחד, הוא זקוק להלוואה על מנת לשרוד. מאידך, על כך כבר אמר החכם מכל אדם:

עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל, וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה.²משלי כב, ז.

מערכת היחסים בין העשיר ובין הרש, בין הלווה ובין המלווה, איננה רק מערכת כלכלית נטולת רגשות. היא יוצרת היררכיה ושיעבוד ממשי. העשיר מושל ברש, הלווה הוא ממש עבד של המלווה. החובה להכיר טובה, להחזיר את הממון בזמנו, ובייחוד הסנקציות הכלכליות המצפות לעני במידה ולא ישיב את ההלוואה - הופכות אותו לעבד, חסר רצון עצמי וחסר מנוחה. לתיאור האביון בתורה מצטרפת עובדה קשה נוספת: הלוואה ניתנת בדרך כלל עם משכון או עם 'עבוט', כלומר חפץ מביתו של העני הנלקח כמשכון עד אשר ישיב את ההלוואה.

מתוך הכרה בשעבוד שיוצר מצב זה, מציבה התורה מערכת שלמה של מצוות ואיסורים, כגון הגבלת השימוש ב"עבוט" (משכון):

כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ:
בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה.³דברים כד, י-יא.

למלווה יש זכות לדאוג לאינטרסים שלו, ולקחת עבוט. אך אסור לו לבוא אל בית רעו וליטול אותו משם. הוא עומד בחוץ, ובכך יוצר מערכת יחסים שונה:

א. הוא אינו חודר אל ביתו של הלווה, ואינו מפר את הגבול המוגן שיש סביבו.

ב. הלווה הוא זה שמוציא את העבוט, ומבטא בכך בחירה מסוימת.

מגמה זו ממשיכה בפסוקים הבאים:

וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ:
הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ
וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.⁴שם, יב-יג.

כנגד האינטרס של המלווה, המעוניין בכך שהלווה יחוש על בשרו את חובתו להחזיר את הכסף, מצווה אותו התורה להשיב בכל ערב את העבוט אל בית העני. יש בכך נהיגה לפנים משורת הדין הכלכלית, "ולך תהיה צדקה לפני ה' אלוקיך". ושוב, מצווה זו מאפשרת לעני להישאר בן אדם, להיות בעל חוב אך לא לאבד את ביטחון הנפש והגוף בעטיו.

גם כיום, במערכת כלכלית שונה לחלוטין, לחובות ולהלוואות ישנו תפקיד מכריע ביצירת אביונות ובשימור שלה. חלק מרכזי בסיפור העוני של משפחות שנקלעו למצב כלכלי קשה כרוך בלחץ בעלי החוב ובהשפעתו המשתקת על בני המשפחה. תיאור זה של האביונות עומד כרקע להבנת מצווה נוספת של שנת השמיטה – שמיטת הכספים. בטרם נעסוק במצווה זו, נציג עוד מאפיין משמעותי של היחס לאביון בתורה.

שומע אל אביונים ה'

חלק מהדאגה לאביון נובע מהקשר המיוחד שיש בין הקב"ה ובין העניים והאביונים. גדולתו של ה' וריחוקו מן העולם אינם מביאים אותו לניתוק מהעניים, אלא דווקא לחיבור עמוק אליהם:

כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא...
מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ
לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.⁵ישעיהו נז, טו.

משכנו של הקב"ה אינו רק "מרום וקדוש" כי אם גם "את דכא ושפל רוח". השכינה מצויה עם העני ומצטערת בצערו, "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי"!⁶בבלי סנהדרין מו, א. כאבו של העני הוא כאבה של השכינה. ממילא, כאשר האדם אינו שועה אל שוועת העני, אוסף כביכול הקב"ה בעצמו זעקה זו אליו:

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:
אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.⁷שמות כב, כא-כב.

או בשפתו המופלאה של ספר הזוהר:

ווי למאן דההוא מסכנא יקבל עלוהי למאריה
משום דמסכנא קריב למלכא יתיר מכלהו דכתיב, 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני'...
משום דדיוריה דמלכא בהני מאני תבירי דכתיב (ישעיה נז, טו): 'ואת דכא ושפל רוח', וכתיב (תהלים לד, יט):... 'קרוב יי' לנשברי לב'...
מכאן תנינן מאן דנזיף במסכנא נזיף בשכינתא...⁸זוהר שמות, יתרו, דף פו ע"ב.

תרגום:

אוי למי שאותו מסכן יתלונן עליו לאדונו (הקב"ה)

מפני שהמסכן קרוב למלך יותר מכולם, שכתוב - והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני...

מפני שדירתו של המלך באותם כלים שבורים, שכתוב 'ואת דכא ושפל רוח', וכתוב 'קרוב ה' לנשברי לב'...

מכאן שנינו שמי שנוזף במסכן נוזף בשכינה...

כמה זהירות אם כן צריכה להיות ביחסים עם העניים. אין הם שולי החברה שאינם נחשבים, כי אם להיפך – הקרובים ביותר למלך. לאידך גיסא, הנתינה לעני וליתום מהווה גאולה של נוכחות הקב"ה בעולם, את הרמתה של השכינה מעפרה:

מאי דכתיב (משלי יט, יז): 'מלוה ה' חונן דל'?
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו,
כביכול, עבד לוה לאיש מלוה.⁹בבלי בבא בתרא י, א.

חנינת הדל נתפסת כהלוואה לה'. הוא אביהם של אביונים, והנתינה להם כמוה כנתינה לו. שוב נפנה לשפתו המופלאה של הזוהר, המתאר את העני כ"מתנה" שנותן ה' לאדם ועליו לקבלה בסבר פנים יפות:

ת"ח זכאה חולקיה דבר נש כד מסכנא אערע לגביה,
דההוא מסכנא דורונא דקודשא בריך הוא הוי דשדר ליה,
מאן דמקבל ליה לההוא דורונא בסבר אנפין זכאה חולקיה.
תרגום:
בוא וראה, אשרי חלקו של אדם שהמסכן מגיע לפניו,
שאותו המסכן דורון הוא ששלח הקב"ה אליו,
מי שמקבל דורון זה בסבר פנים – אשרי חלקו.¹⁰זוהר שמות, ויקהל, דף קצח ע"א

הדאגה של תורת הנגלה לאביון וקריאתה של תורת הנסתר, לפיה ה' שומע אל אביונים, קרוב אליהם, והשכינה מצטערת בצערם ושמחה בשמחתם, יעמדו ברקע עיוננו במצוות שמיטת הכספים.

"מקץ שבע שנים"

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה:
וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה
שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ
לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'.¹¹דברים טו, א-ג.

מה בדיוק מצווה התורה?

דיוק בפסוקים מעלה שני ציוויים: "לשמוט" ו"לא ליגוש".¹²וכך מנה מנה הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה, קמא; ומצוות לא תעשה, רל), וכן מורה לשונו במניין המצוות הקצר המובא בתחילת הלכות שביעית: "ז. שישמיט כל הלואתו. ח. שלא יגוש ולא יתבע הלווה". שני הביטויים הללו מתייחסים לאחיזה שיש למלווה בחייו של הלווה. הציווי הראשון הוא לשמוט את החוב, והציווי השני הוא להפסיק "ליגוש", להפסיק לנהוג כנושה. ה"נושה" הוא הדוחק ולוחץ את בעל החוב, כפי שאסרה התורה:

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה.¹³שמות כב, כד.

וכפי שהסביר רש"י על אתר:

לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו,
אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו... כלומר לא תכלימהו.

הנושה לא רק מזכיר לך שאתה חייב, אלא מכלים אותך, דוחק בך ויורד לחייך. דוגמה להשפעתו הקשה של הנושה ניתן לראות בסיפורה של אשת הנביא, המתחננת לפני אלישע:

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר
עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה'
וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים:¹⁴מלכים ב, ד, א.

כאשר האישה איננה משלמת את החוב, הנושה לא מתחשב במצבה האישי, במות בעלה ובאובדן מקור הפרנסה שלה. הוא מעוניין בכספו, ואם לא יקבלו ייקח את בניה לעבדים. דומה לכך היא הנגישה, הקשורה גם היא לחיים של עבדות.¹⁵"וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן" (שמות ה, י). מחזור החיים אליו קוראת השמיטה, מביא לכך שאחת לשבע שנים מערכות יחסים קשות אלו נמחקות:

לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'.¹⁶דברים טו, ב.

מדוע אוסרת כאן התורה את המותר בשאר השנים? מה משמעותה של שמיטה זו, שכלל איננה קשורה בקרקע?

לצאת ממעגל העוני

כיוון ראשון בהבנת שמיטת הכספים מתמקד באביונות. בפרשיית שמיטת כספים אנו מוצאים עיסוק בשאלת האביונות בכלל - האם האביונות היא מצב בלתי נמנע?

מדברי התורה בפרשתנו נראה שכן:

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.¹⁷שם ז, יא.

נראה שדברי התורה הללו הולמים את המציאות. בכל חברה קיים מחסור, ובדרך כלל העוני מנציח את עצמו. על כך אמרו חז"ל – "בתר עניא אזלא עניותא"¹⁸בבלי בבא קמא צב, א . – העניות הולכת אחרי העני. כאשר לעני אין מה לאכול, הוא מוכר מקורות פרנסה אפשריים (שדה, פרה, תנור), ובכך מחמיר את מצבו לטווח הרחוק. כאשר לעני אין דרך להחזיר את ההלוואה הוא נאלץ למשכן את רכושו, ובמקרה קשה אף למכור את עצמו לעבדות.

על רקע זה, מפתיע לראות שכמה פסוקים קודם לכן, בציווי על שמיטת הכספים, נאמר בדיוק להיפך:

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן
כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.¹⁹דברים טו, יד.

כיצד לא יהיה בך אביון? האם ברכת הארץ תפתור את בעיית האביונות? נראה שעם כך בדיוק מתמודדת שמיטה הכספים. הכניסה ל"סחרור" האביונות מתחילה בחוסר היכולת להחזיר את ההלוואה. ההלוואה מאפשרת לעני לעמוד על הרגלים ולשרוד את העונה הקשה עד אשר תשיג ידו. אך כאשר הוא אינו מצליח להשיבה – הוא כבר נהיה כמעט לעבד, "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה "²⁰משלי כב, ז. . הוא חווה נגישה ונשייה מצד המלווה, ומאבד את יכולת העמידה שלו. כאשר התורה מצווה לשמוט את ההלוואה פעם בשבע שנים, היא בעצם מאפשרת לעני להתחיל מחדש, לעמוד על הרגליים, ולא ליפול למעגל העוני. כך מפרש את הדברים החזקוני:

"אפס כי לא יהיה בך אביון" -
אם תשמרו שמטין ויובלין!
כי העניים המוכרים את עצמן ואת בנותיהן חוזרין בשמטה,
ואם יש עליו חוב משמיטין אותו
וביובל חוזרין נחלותיו וממכריו - ונמצא שלא יהיה בך אביון.²¹חזקוני על דברים פרק טו פסוק ד.

על פי הסברו של החזקוני, היעדר האביונים תלוי בדיוק בשמירת השמיטין והיובלות: כאשר ישנו שחרור עבדים, חזרת נחלות ושמיטת חובות, מתאפשר לעני להתחיל מחדש ולצאת ממעגל העוני. הוצאת העני ממעגל זה היא מדרגת הצדקה הגבוהה ביותר על פי הרמב"ם:

שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו,
מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך,
ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה
כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.²²רמב"ם, מתנות עניים, י, ז.

קשה מאד לקיים מצוות צדקה שכזו. אין היא רק נתינה לאביון מבחירה, מצד מידת החסד של האדם. יש כאן מידת דין, המורה לאדם לשמוט את הלוואתו, ולאפשר לאחר – אף זה שטרם נהיה עני – להתחיל מחדש ולקבל הזדמנות. אך שמירה נאמנה על מצווה זו יכולה להוות תיקון כללי לאביונות.²³מדוע לקיים תיקון זה רק פעם בשבע שנים? מדוע לאפשר שש שנים של מבנה חברתי אחר, בו יש מלווה ולווה, נוגש וחייב? תשובה אחת היא שהתורה אינה חפצה בביטול הבעלות והרכוש, ואף לא בביטול היכולת להתעשר ולנהל נכסים. אלא שפעם בשבע שנים החובות מושמטים ומושגת בלימה מסויימת של מצב האביונות. כיוון מעניין נוסף הוא ששמיטת הכספים נצרכת דווקא בשנה השביעית: כאשר העני לוקח הלוואה בכל שנה אחרת, הוא יכול להשתמש בה על מנת לזרוע, ולהשיב את הלוואה באמצעות הצלחת יבולו. אך בשנה זו הוא אינו יכול לזרוע, וממילא אין לו דרך להחזיר את ההלוואה. כך הסביר הר"י בכור שור: "כי קרא - אחיך - שמיטה - לשדותיו - לשם שמים, ואין לו במה יפרע!" ועיין מאמרו של הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשת השבוע, "פרשת ראה שמיטת כספים ושמיטת קרקעות", הוצאת מעליות תשס"ד

שנה ללא נגישֹה

כיוון שני להבנת שמיטת הכספים איננו ממוקד בעני אלא דווקא באופיה של השנה – "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה' ".²⁴דברים טו, ב. בשנה זו מתבטלים מעט הגבולות הרגילים בין בני האדם ובין עצמם, וכן בין האדם והחיה. כך תיאר שנה זו בלשון פיוטית הרב קוק זצ"ל:

שנת שויון ומרגוע, התפשטות הנשמה...
אין רכוש פרטי מסוים, ולא זכות קפדנית
ושלום א-לוהי שורר על כל אשר נשמה באפו.²⁵שבת הארץ, הקדמה, עמוד יז.

בכל שנה, מקפיד האדם על רכושו הפרטי – "זכות קפדנית" השמה לב להחזרתו של כל חוב ולמאזן הכספים. אך בשביעית "מתרככת" מעט נטייה טבעית זו, ו"שלום א-לוהי שורר על כל אשר נשמה באפו". הדגש לפי הסבר זה איננו רק על שמיטת החוב והויתור עליו, כי אם על היעדר הנגישה – "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'". אמנם אנו פוגשים את שמיטת הכספים רק בסוף השנה השביעית,²⁶"אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה... לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב" (רמב"ם, שמיטה ויובל, ט, ד). אך לפי הסבר זה, שמיטת הכספים אינה משפיעה רק על סיום השנה, כי אם על כולה - שנה שלמה ללא נגישה, ללא יחס של בעלות בין אדם לרעהו.²⁷נראה שכך הבין את הדברים הרא"ש על מסכת גיטין, הסובר שאע"פ שהחוב נשמט רק במוצאי שביעית, איסור הנגישה קיים לאורך כל השנה, ואין לתבוע את החוב באופן אקטיבי: "מפשטיה דקרא ילפינן דאין שביעית משמטת אלא בסופה... אבל מיד כשהתחלה שנת השמיטה אין בית דין בודקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמטה לה' מיד שנכנסה השמיטה לא יגוש..." (רא"ש מסכת גיטין, פרק ד, סימן כ).

זוהי השלמה של תמונת השמיטה: היא כוללת את שמיטת הקרקע והשוויון בבעלות עליה, את שמיטת הפירות והאכילה המשותפת מהם של כל שכבות ורבדי האוכלוסיה ובעלי החיים, וכן את שמיטת הכספים וביטול יכולתו של אדם להימצא "מעל" רעהו, נוגש ונושה בו בשל חובו.

שמיטת כספים ו"פתיחת פתחים"

צדקה, הרגע בו נפתחת היד ומניחה את מטבע הכסף בידו של העני (או, בשפה אקטואלית, חותמת על הוראת הקבע), היא רק קצה קרחון של תהליך פנימי. תהליך זה יכול לנבוע מסיבות שונות: אי-נעימות, מצפון, רחמים, נדיבות, אכפתיות ועוד. פסוקי התורה בפרשת שמיטת הכספים מדגישים מאוד את התהליך הפנימי העובר על נותן הצדקה:

לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ...
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לו.²⁸דברים טו, ז, ט-י.

לא רק הנתינה חשובה. היא חלק מתהליך רחב של פתיחת הלב, אימון העין להיות עין טובה, השמחה בנתינה לעני וההצלחה להתעלות מעל צער הויתור על רכושי. פתיחה זו של הלב קשה היא, לעיתים האדם נוטה דווקא "לאמץ" את לבו, לא לחוש בצער הזולת, שכן כך הוא חזק יותר ומסוגל יותר לדאוג לעצמו.

רבי נחמן מברסלב למד מפרשיה זו שזוהי בדיוק מטרת הצדקה: לפתוח את הלב, ללמד את האדם לא רק לתת לעני, אלא לשבור את נטייתו של הלב לדאוג לעצמו, ולהיות פתוח באמת לזולת:

'וְאֶת הָערְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְך'(מלכים א, יז, ד) זֶה בְּחִינַת צְדָקָה
כִּי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהִתְנַדֵּב לִצְדָקָה אֲזַי צְרִיכִין לְשַׁבֵּר אֶת הָאַכְזָרִיּוּת שֶׁלּוֹ לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת
וְזֶהוּ עִקָּר עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה
כִּי מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן בְּטִבְעוֹ וְנוֹתֵן צְדָקָה מֵחֲמַת רַחֲמָנוּת שֶׁבְּטִבְעוֹ אֵין זֶה עֲבוֹדָה
כִּי יֵשׁ גַּם כַּמָּה חַיּוֹת שֶׁהֵם רַחֲמָנִים בְּטִבְעָם
רַק עִקָּר הָעֲבוֹדָה לְשַׁבֵּר הָאַכְזָרִיּוּת לְהָפְכוֹ לְרַחֲמָנוּת
וְזֶה בְּחִינַת: 'וְאֶת הָערְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְך'
כִּי הָעוֹרֵב הוּא בְּטִבְעוֹ אַכְזָרִי, וְנִתְהַפֵּך לְרַחֲמָנוּת לְכַלְכֵּל אֶת אֵלִיָּהוּ ²⁹ליקוטי מוהר"ן תניינא, ד

מדוע מניח רבי נחמן שיש בנו, בני האדם, אכזריות? האם בכל אחד מאיתנו מסתתר "עורב" קטן? ברור שאין אין מדובר על אכזריות של התעללות וגרימת רוע. מדובר על אכזריות היכולה לשכון בכפיפה אחת עם נתינת צדקה ונדבנות. מהו אם כן אכזרי כאן? נראה שהאכזריות היא האטימות הקלה שיש בליבו של האדם, הקושי לרחם. לפלש את הלב לצערו של החבר, לצער העולם.

וּצְדָקָה הִיא תָּמִיד הַתְחָלָה בִּבְחִינַת "פָּתוֹחַ תִּפְתַּח" (דברים טו, ח )
שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ פֶּתַח וְהַתְחָלָה הַצְּדָקָה הִיא פּוֹתַחַת יוֹתֵר וְיוֹתֵר וּמַרְחֶבֶת הַפֶּתַח יוֹתֵר
כִּי כָל דָּבָר וְדָבָר מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶך וְאוֹתוֹ הָעֲבוֹדָה
צְרִיכִין לִפְתּחַ שָׁם פֶּתַח לִכָּנֵס בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶך
וְזֶה בְּחִינַת: כָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת מֵחֲמַת שֶׁבַּהַתְחָלָה צְרִיכִין לְשַׁבֵּר וְלִפְתּחַ פֶּתַח מֵחָדָשׁ
עַל כֵּן קָשֶׁה מְאד
וּסְגֻלַּת כּחַ הַצְּדָקָה לְהַרְחִיב וְלִפְתּחַ הַפֶּתַח יוֹתֵר וְיוֹתֵר³⁰ליקוטי מוהר"ן, שם.

הצדקה היא התחלה, וככל התחלה, גם בה טמון קושי. היא דורשת מהאדם – גם הרגיל בנתינתה – לעבור שינוי פנימי עמוק, להתחדש בקשב שלו לזולת, לשבר את ה"אכזריות" שאיננה מתבטאת במעשים חריפים כמו התעללות בזולת, כי אם בתנועות נפשיות פשוטות של סגירת הלב ממנו. מתוך פתיחת הלב לצדקה נפתחים עוד פתחים רבים בעבודת ה'. כל פתח ופתח מתרחב יחד עם עוד מטבע שניתן לצדקה, ובעיקר עם עוד רעידה קטנה של הלב המרחם על העני והאביון.

"לקחת ללב"

יישומה המעשי של שמיטת כספים בימינו אינו נרחב. העובדה ששמיטה היא מדרבנן, שינוי המערכת העסקית, הפרוזבול שתיקן הלל, ותפיסותיהם של חלק מהראשונים לפיהם כלל אין חובה לשמוט כספים בימינו,³¹רמ"א חושן משפט הלכות הלואה סימן סז: "י"א דאין שמיטה נוהגת בזמן הזה; ונראה שעליהם סמכו במדינות אלו, שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזמן הזה, והמנהג היו נוהגים עדין בזמן הרא"ש, כמו שכתוב בתשובה". הביאו למצב בו למצווה זו אין השפעה ממשית על המערכת הכלכלית ועל מצבם של העניים בחברה. אך האם בכך נפטרנו מהשינוי התודעתי אליו מזמינה שמיטת הכספים? הבן איש חי יצא כנגד תפיסה זו בסיפור נאה:

ואכתוב בזה מעשה:
גאון אחד יושב בליל פסח על השלחן, ובנו היה עשיר וסוחר גדול.
והיה הבן יושב ואוכל הכורך של מצה ומרור, והיה אומר קודם אכילה בהרמת קול:
"כהלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן וכו' ככתוב בסדר הלילה",
ואמר לו אביו: "בני תזכור את הלל הזקן גם בערב ר"ה הזאת הבאה לחיים טובים ולשלום"?!,
אמר לו: "אבי, וכי אוכלין כורך בערב ראש השנה?"
אמר לו: "בני שנה זו שמיטה היא, ואני מזהירך שתעשה פרוזבול כתקנת הלל הזקן עליו השלום".³²בן איש חי הלכות, כי תבוא.

הבן העשיר מהדר במצוות, וקורא בקול גדול תוך אכילת הכורך – "זכר למקדש כהלל!". אך אביו, בציניות מסוימת, סונט בו – האם תזכור את הלל גם בתקנה נוספת שלו, תקנת הפרוזבול? סביר להניח שהבן העשיר לא נהג לכתוב פרוזבול, וכל שכן שלא נהג לשמוט את הלוואותיו בשנת השבע.³³ראה טור, חושן משפט הלכות הלואה סימן סז. ממקור זה וממקורות נוספים עולה שברבות מקהילות ישראל לא נהגו שמיטת כספים, ועל כך צווח הרא"ש בתשובה שצוטטה שם. גם האב לא מצפה ממנו לשמוט את הלוואותיו, אך עליו לכתוב פרוזבול ובכך להיזכר בעקרונות שמיטת הכספים, ובשינוי אותו היא דורשת מן האדם. הבן איש חי אכן הנהיג בעירו מערכת זיכרון כזו:

הנה יש מתחסדים אחר שכותבין הפרוזבול מלוה לחבירו סך מה עשרה גרוש או פחות או יותר...
ואז אחר ר"ה כשיביא לו חבירו המעות לפרעו יאמר לו משמט אני ולא יקבלם ממנו...
ותהילות לאל ית', הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדא"ד יע"א...
אשריהם ישראל אוהבי מצות ה' ועושים אותה בשמחה.
וגם... טוב שתלוה האשה יום ערב ר"ה ככר או שתים או שלש לחברתה
ואחר ר"ה כשתפרע לה תאמר לה משמטת אני והרי זו מקיימת מצוה שמיטה...
וכן עשו קצת נשים פה עירנו יע"א כי דרשתי דבר זה בעזה"י ברבים אשריהם ישראל.³⁴בן איש חי, שם.

מו"ר הרב רא"ם הכהן שליט"א, מורה וכותב בנוסח הפרוזבול שלו שהלוואות קטנות, שיש ביד האדם לוותר עליהן, לא יכללו בהיתר הפרוזבול ואכן ישמטו בשביעית. אמנם נראה שמלבד הקיום המעשי, המתבטא בכתיבת פרוזבול ובשמיטה של הלוואה קטנה, ישנו ערך גדול בלימודה ובהפנמתה של שמיטת הכספים. מצווה זו מערערת את המערכת הרגילה, בה האדם מקפיד על רכושו תוך הבחנה ברורה בינו ובין העני. היא פותחת פתח לראות את האביון כשווה ולטשטש את

קפדנות העשיר על השבת הרכוש, כדברי הרב קוק:

שנת שקט ושלווה, באין נוגש ורודה...
שנת שויון ומרגוע...
אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו...
האדם חוזר אל טבעו הרענן... שנת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'!³⁵שבת הארץ, עמוד יז.

פתיחת הלב לצדקה, השוויון והמרגוע, יעזרו לנו להתחיל התחלות חדשות, ולפתוח פתחים בכל תחומי החיים.