Penei Moshe on Jerusalem Talmud Maaser Sheni 5:3:1

מתני' כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל. של הפירות ובספר הדפוס כתוב הסלע וט"ס הוא:

על פי שלשה. שהן יודעין כמה שוה לפי שנטע רבעי אין דמיו ידועין שצריך לחשב ההוצאה ולפיכך הוא אומר כמה אדם רוצה לפדות כלומר ליקח לו בסלע על מנת להוציא היציאות של שכר השומרין והחמרין והפועלין מביתו וכפי שקוצבין את השער כך מניח הוא את המעות ואומר כל הנלקט מזה וכו':

ובשביעית. דליכא לא שומרים ולא פועלים פודה אותו בשויו:

ואם היה הכל מובקר. שהפקירו הבעלים נטע רבעי שלהן ובא אחד וזכה בו אין להזוכה אלא שכר לקיטה בלבד דבזה הוא דזכה אבל צריך הוא לנהוג בו דין רבעי שמעלה הפירות לירושלים או פודה אותו ומנכה שכר הלקיטה ומעלה את הדמים לירושלים:

הפודה נטע רבעי שלו. ופודה לעצמו מוסיף וכו' לפי שדינו כדין מעשר שני:

בין שניתן לו במתנה. כגון שנתנו לו כשהוא בוסר ולא הגיע לעונת המעשרות דאי לאחר שנגמר אינו נקנה במתנה דממון גבוה הוא כמעשר שני:

גמ' לפדות לו בסלע. מפרש הש"ס היינו שמשערין ליקח לו בסלע דלפדות לאו דוקא הוא דהכא מיירי בפדיון עם תוספת החומש והבעלים בעצמן הן שפודין אותו אלא דמשערין בליקח לו בסלע:

אין לו אלא שכר לקיטה. ומפרש דלשון לקיטה לאו דוקא הוא דנטע רבעי בפירות האילן הוא ולקיטה דיליה היינו עקיצה שעוקץ הפירות מן האילן:

מפיק תלתא איסתוננסין. מלשון איסתניס הוא שהן רגילין באכילת פירות ובקיאין בשומתן והיה ר' הושעיה מוציא שלשה מהן שישומו ופודה על פיהן וקמ"ל שצריך שלשה בקיאין כדפרישית במתני':

מתני' ערב י"ט של פסח וכו'. בנוסחת המשניות כתוב ערב י"ט הראשון של פסח אבל בסיפרי אינו כן דדריש מהמקרא כי תכלה לעשר רגל שכלו בו מעשרות הוי אומר זה פסח מכאן אמרו עי"ט של פסח האחרון של רביעית ושל שביעית היה ביעור כלומר שכל המעשרות של פירות שנת שלישית כלין בפסח של שנת הרביעית שעד שמגיע הפסח בודאי כבר היה מפריש לכל המעשרות של שנה שעברה וכן של שנה ששית הן כלין עד פסח של שביעית ולפי שהוידוי היה במנחה בי"ט האחרון כדאמר בגמרא לקמן בפרקין ואין וידוי אלא לאחר הביעור שהרי הוא אומר בערתי הקדש לפיכך היה הביעור מקודם לו לכל היותר מאוחר והוא בעי"ט האחרון ולמחרתו במנחה היו מתודין ולקמן מפרש טעמא למה לא היו עושין כך בי"ט הראשון:

נותנין תרומה ותרומת מעשר. אם נשאר אצלו נותנין לבעליה והוא הכהן:

ומעשר ראשון לבעליו. להלוי:

ומעשר עני לבעליו. לעניים:

ומעשר שני של ודאי אם נשאר אצלו או מעות פדייתו וכן אם נשאר אצלו נטע רבעי או מעות פדייתו שדינו כדין מעשר שני ונכלל בו וכן הבכורים שנשארו אצלו הרי הן מתבערין בכל מקום כלומר שמבער אותן מן העולם מכל וכל שמשליכן לים או שורפן:

ר"ש אומר הבכורים. אינן מתבערין מן העולם אלא נותנין אותן לכהנים כתרומה דתרומה קורהו רחמנא דכתיב ותרומת ידך ואמר מר אלו הן בכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך ואין הלכה כר"ש:

התבשיל. אם נשאר תבשיל של מעשר שני ושל נטע רבעי ב"ש אומרים צריך לבער אותו וב"ה אומרים הרי הוא כמבוער שאינו בעין ואינו ניכר וזהו ביעורו וכן היין והתבלין הרי הן כמבוער כדקאמר בגמרא:

מתני' בש"א צריך לחללן על הכסף. כדמפרש טעמייהו בגמ' דכתיב וצרת הכסף בידך והאי הכסף מיותר הוא דהא כתיב ונתת בכסף ולא צריך למיכתב אלא וצרת בידך וגו' אלא למידרש דלפעמים וצרת הכסף בלבד בידך וכגון בזמן שאין בית המקדש ואינו יכול להעלות הפירות ולאכלן בירושלים וכן לא להעלות הכסף ולאכול בעדו שם לפי שהמעשר שני וכן נטע רבעי אינו נאכל אלא בפני הבית ואז וצרת הכסף בלבד שתחלל הפירות עליהן ויהיו בידך:

ובה"א אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. כלומר מה מועיל החילול בזמן הזה הלא בין שיהיו הפירות בעצמן בזמן הזה הדין הוא שירקבו כדתנינן לעיל בפ"ק ואם אין מקדש ירקבו ובין שיחללן על הכסף טעון הוא גניזה וא"כ למה לו לחלל בחנם: