מתני' ר"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים. לא פליג ר"ש אהא דתנינן לעיל דמעשר שני ניתן לסיכה וכן תנן עוד לעיל בפ"ח דשביעית דניתן לסיכה כמו השביעית והתרומה ולא מצינו דפליג ר"ש שני ניתן לסיכה בתוספתא אלא הך פלוגתא ענין אחר היא דר"ש סבר דאף דמעשר שני ניתן לסיכה היינו דווקא שיסוך הוא את עצמו אבל אין סכין ע"י אחר שלא יאמר לחבירו לסוך אותו בירושלים שהוא המקום שמוציאין בו המעשר שני ועם הסיכה זו יסוך חבירו את ידו בשמן זהו שאוסר ר"ש מפני שזה נראה כאומר לו תסוך ידך בשמן הזה בשכר שתסוך אותי וה"ז כפורע חובו ממעשר שני וחכמים מתירין שאין חוששין לכך והלכה כחכמים:
אם הקל. בכה"ג בתרומה החמורה כדתנינן בתוספתא דתרומות פ"י ומייתי לה בגמרא סך הוא הכהן את עצמו בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו ואע"פ שישלו הנאה שע"י כך ניסוך בן בתו הישראל אפ"ה אינו חושש ואם הקלו בזה בתרומה החמורה האסורה לזרים לא נקל בכה"ג במעשר שני הקל שהוא מותר לזרים:
אמר להן מה לא. אין זה ק"ו דהקל בתרומה החמורה ונקל לעולם גם במעשר שני שהרי מצינו שהקל בתרומה בדין כרשינין ותלתן ולא הקל במעשר שני בהן כדתנן במתני' דלקמן א"כ אף אני אומר דאע"פ שהקלו בתרומה בכה"ג לא יקל בזה במעשר שני:
מתני' תלתן של מעשר שני תיאכל צמחונים. כדקאמר בגמרא כיני מתניתא כן צריך לפרש מותרת להיאכל צמחונין דאע"פ שכשיתקשו אסור לאכול אותה דאין מעשר שני ניתן לאכילה אלא דבר שדרכו ליאכל וזה אין דרך לאכול כשיתקשה מ"מ כשהן צמחונים רכים אוכלין אותן ומותר זה במעשר שני וזה חומר מבתרומה שהתלתן של תרומה אוכלין אותה אף לאחר שיתקשה ואע"פ שאינה ראויה כ"כ לאכילה וכן היא בכרשינין כדתנן במתני' דלקמן:
ושל תרומה. ענין אחר הוא ולא קאי אדלעיל אלא כלומר ובשל תרומה לענין טהרה פליגי בה ולפי שהתרומה והמעשרות נוהגת בהן מדברי סופרים כדאמרינן בהלכה דלעיל:
ב"ש אומרים כל מעשיה בטהרה. כשאר תרומה שצריך שתיעשה בטהרה וצריך נטילת ידים להנוגע באוכלין של תרומה חוץ מחפיפתה שהיו נוהגין לחוף את הראש בתלתן וכדתנינן בתוספתא ריש פרק ב' תלתן של תרומה שחפפה בה בת כהן וכו' בזה לא הצריכו נטילת ידים ובית הלל אומרים הואיל ואינו מאכל אדם כל כך מותר לעשות כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה בשעה ששורה אותה במים צריך ליזהר שתהא בטהרה שאם לא ישרה אותה בטהרה ובלא נטילת ידים ה"ז מטמא אותה בידים שהשרייה מכשיר אותה לקבל טומאה ואסור לטמאותה בידים:
מתני' כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים. כדפרישית גבי תלתן במתניתין דלעיל דכשהן צמחונים רכים התירו אותן לאכול במעשר שני שאז ראוין לאכילה ודבר שדרכו לאכול מיקרייא ואע"פ שאין מדרך לאדם לאכלן כ"א ע"י הדחק אבל לא כשיתקשו. ובתרומה אין קפידא דאף לאחר שיתקשו אוכלין אותה:
ונכנסין לירושלים ויוצאין. דאע"ג דבשאר פירות פליגי חכמים ארשב"ג לקמן בפ"ג וס"ל דפירות נכנסין ואין יוצאין דקלטו אותן מחיצות ירושלים הכא מודו דקל הוא שהקלו בכרשינים כדקאמר בגמרא ודוקא שעשה מהן עיסה דאז אינן בכלל הפירות ומותר להכניסה לירושלים ולהוציאה:
נטמאו. בירושלים:
ר' טרפון אומר יתפרדו. ובנוסחת המשנה יתחלקו והיינו הך שיתפרדו לעיסות טהורות של מעשר שני ויקח מזו שנטמאה פחות פחות מכביצה לצרפה עמהן דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא אחרים אע"פ שהאוכל מיטמא בכל שהוא אבל לפדות אותן ס"ל לרבי טרפון דאין פודין אע"ג דשאר מעשר שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים מ"מ אלו שהן אינן ראוין למאכל אדם כ"א ע"י הדחק הוי ליה כפודה למאכל בהמה ואנן קי"ל דאין פודין את הקדשין להאכילן לכלבים:
וחכמים אומרים יפדו. דהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי היכא דלא חזו אלא לכלבים כגון קדשים שמתו או שנטרפו אבל הני דחזי מיהת למאכל אדם ע"י הדחק פודין אותן והלכה כחכמים:
ושל תרומה. לענין טהרה פליגי בה דלב"ש שורין אותן במים ושפין אותן להכשירן לאכילה בטהרה שצריך נטילת ידים כמו בשאר תרומה שסתם ידים פוסלות את התרומה ומאכילין לבהמה אף בטומאה ולב"ה דוקא שורין אותן במים בטהרה כדאמרי לעיל גבי תלתן אבל שפין אותן ומאכילין לבהמה אף בטומאה:
שמאי אומר יאכלו צריד. יבש שלא יהא עליהן משקה טופח שלא יוכשרו לקבל טומאה ור"ע ס"ל כל מעשיהן בטומאה ואף השרייה דלא דמו לשאר תרומה ואין הלכה אלא כבית הלל: