גם היה להם קובץ של מדרשים דורשי חמורות, שדרשו הפסוקים כעין חומר, שהוא מרגלית או צרור בושם התלוי בצואר לתכשיט, כמו חומרתא דפילון (שבת ס״ב.), ור"ל שהוא תכשיט ותבלין של הפסוק הנדרש. יש רוצים להבדיל בין רשומות לחמורות ואומרים שדורשי רשומות על אגדה ודורשי חמורות על הלכה, ולא נראה כן מתכונת המאמרים שנזכרו בהם רשומות או חמורות. ואפשר שבמקום שנאמר חמורות צ"ל רשומות וכן להיפך, אמנם יותר נראה לומר כי היו שתי כתות של דרשנים שאחת מהן מכונה בשם דורשי רשומות ואחת בשם דורשי חמורות, והדורשים האלה היו מחכמי הסופרים והתנאים הראשונים שכבר נשכח שמם הפרטי, ודבריהם נמצאים ביחוד במכילתא וספרי. ואפשר שע״ז אמרו משמת בן זומא בטלו הדרשנים (סוטה פ״ט), שהוא היה סוף הדרשנים האלה.
לדעת דר' יעקב בצלאל לויטערבאך, מורה התלמוד בבית מדרש לרבנים בסינסינאטי, התנגדו בעלי התלמוד לדרך הדרוש של הדרשנים האלה ולכן לא הזכירו שמם ואמרו רק דרשות אחדות מהם, מפני כי דרשותיהם יסדו ע״ד משל ומליצה ולא ע״ד הפשט, ובדרך הדרשנים האלה הלכו חכמי אלכסנדריא ובראשם פילון שהוציא את הכתובים מפשוטם, וע"ז אמרו חז״ל אם אמת למה משל ואם משל למה אמת (סנהדרין צ״ב), וביותר ביאור: אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת (יבמות י״ג.), ורמזו בזה התנגדותם לדורשי רשומות (Lauterbach, Jew.Review.No.3&4) אך לא נראין דבריו, מפני שגם התנאים והאמוראים שבאו אחריהם היו דורשים דרשות כאלה ולא היתה כוונתן לבטל הפשט, כי מדות התורה פרד״ס=פשט רמז דרוש סוד. ועוד כי הדרשות בכלל יפות הנה, ובין הדורשים היה ריב״ז שבודאי לא התנגדו חז״ל אליו.
מדרש דורשי רשומות אינו במציאות לפנינו, אך כנראה היה עוד בידי הבחיי ז״ל כי מביאו בפ' יתרו וז״ל: וסיוע לדברי מה שרמזו במדרש דורשי רשומות כי לשון טיט״א סימן הריגה בלשון קדם, עכ"ל. ונראה שמחברים מאוחרים הוסיפו מאמרים על דרשות הדרשנים הראשונים, או אפשר שרגילים היו לקרוא בשם דורשי רשומות כל אלה שדרשו בדרך רמז, וכמו ר״י בעל הטורים מביא בשם אביו הרא״ש ז״ל שהיה קורא דורשי רשומות לחסידי אשכנז שהיו דורשים ג״כ ברמז, וז״ל: ונוסח אשכנזית ולירושלם עירך ברחמים תשוב וכו׳ וסמך לנוסח זה מדרש של דורשי רשומות שאומרים כי מנין ראשי תיבות של שמונה עשרה עולה אלף ות״ת כמנין המלאכים שמקבלין תפלותיהן של ישראל (או״ח סי' קי״ח). וע״ע דורשי חמורות ודורשי רשומות באוצר ישראל.