ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש ר' חדקא אומר ארבע וקיימא לן כרבנן דהא אוקימנא דמחוורתא דמתני' דלא כרבי חדקא וכן פסק בספר המקצועות וכן כתב הרב ר' משה מיימן זצ"ל חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה וצריך להזהר בשלש סעודות אילו שלא יפחות מהן כלל אפי' עני המתפרנס מן הצדקה סועד ג' סעודות ואם הי' חולה מרוב אכילה או מרוב שתייה או מתענה פטור מג' סעודות וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות וכן בימים טובים עכ"ל. וכן אם לא הי' רעב אינו חייב בג' סעודות דמידי הוא טעמא אלא משום עונג וכיון שהוא שבע ואוכל אין זה עונג ואפי' ביו"כ לא מקריא אכילה בההיא דפ' החולץ דארשב"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור מלא תעונה אלמא דלאו אכילה היא ואין כאן עונג וההיא דפ' מי שאמר הריני נזיר שני דארבב"ח אר"י מ"ד כי ישרים דרכי ה' כו' משל לשני ב"א שצלו את פסחיהם אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה [שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה] שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל רשב"ל האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד. דמשמע לכאורה דקסבר דאכילה גסה שמה אכילה. י"מ דכיון שהתחיל לאכול כשהוא רעב אפי' יאכל אח"כ אכילה גסה מיקריא אכילה. א"נ לעולם לא מיקרי' אכילת עונג כדאמר דלא עשה מצוה מן המובחר וכן הי' נוהג רבינו תם ור' אפרים זצ"ל שלא היו חוששים לאכול בזמן שלא היו רעבים מזה הטעם ותו השיב ר"ת לה"ר () מסימפונט שהרוצה להחמיר ע"ע ישלימם במיני תרגימא כדתנן פ' הישן רא"א מי שלא אכל בלילי יו"ט הראשון משלים בלילי יו"ט האחרון כו' ואמר בגמ' משלים במאי אילימא משלים בריפתא הא סעודתא דיומא קא אכיל אלא ישלים במיני תרגימא. פי' בערוך מיני כסנין ויש שמפסיקין בסעודת שחרית ומברכין ברכת המזון באמצע וחוזרים ומברכים בורא פה"ג והמוציא אע"פ שבשעה שברכו בהמ"ז הי' בדעתם לשתות ולאכול ואומרי' דכיון שיש בדעתם לקיים מצות שלש סעודות אין כאן משום ברכה לבטלה. ובתשובות הגאונים מצאתי וששאלתם בשבת לאחר שנברך בהמ"ז בראשונה ואנו צריכים לעשות מיד סעודה שנייה שהיא שלישית צריכים אנו לטול ידים ולברך על נטילת ידים קודם המוציא או לא כך ראינו שצריך לנ"י ולברך. מ"ש מלילי פסחים שאנו מברכין בטבול ראשון וחוזרין ומברכין בטבול שני ומנהגנו לעשות כן. וששאלתם לענין המוציא ובורא פה"ג בסעודה שנייה מי קודם בראש כך ראינו שבסעודה ראשונה ודאי צריך לברך בתחילה בורא פה"ג דא"ר יהודה איתויי בסא דחמרא וברוכי בפה"ג ומשתי משום כבוד שבת והדר משי ידיה ומברך המוציא וגמרין לסעודתייהו ומברכין ברהמ"ז ומברכין ברכת בפ"ה ושתיין והדר משו ידייהו ומברכין ענ"י ומברכין המוצי' לחם מן הארץ והדר אוכלין וכדבעי משתי מברכין בורא פה"ג ושתיין דכיון דבריכו ברכת המזון בסעודתא קמייתא איתסר להו למיכל ולמשתי עד דמברכין המוציא ובפה"ג. לא מבעיא דמברכין ברכת המזון דאסור להו למיטעם מידי עד דמברכין עלי' אלא אפי' אמר הב לן ונברך א"נ שטוף והב לן (וכי בריך) [ונברך] ברהמ"ז איתסר להו למטעם מידי עד דמברכין הלכך צריכין לברך המוציא ובפה"ג ואם לא עשה כן אסור לו לאכול ולשתות וכן הלכה רווחת בישראל וכן השיבו לי אני שלמה בר יצחק זצ"ל ר' נתן ור' דניאל ור' אברהם בני ר' יחיאל זצ"ל ע"ב לשון תשובת הגאונים. וקשה על מנהגם דמה הועילו שחלקו סעודתם שאם ירעבו במנחה בדרך בני אדם שדרכם לאכול שחרית ומנחה הרי צריכים על כרחם לחזור ולאכול משום עונג שבת ואם לא ירעבו אפי' לא חלקו סעודתם שחרית אינם חייבים יותר לאכול כדפרי' לעיל. ותו קשה לי אני המחבר דאם כה"ג שמברכין באמצע הסעודה מקרי שלש סעודות א"כ כי פריך פ' כל כתבי הקודש והא דתנן מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי. מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה מני לא ד' חדקא ולא רבנן אי רבנן חמסרי הוויין ואי ר' חדקא שתסרי הוויין ואמאי לימא לי' דא"ל תברך בשבת באמצע סעודה ותו הואיל וטעם ג' סעודות משום עונג הוא וכי בעבור שיברך באמצע סעודה מתענג. יותר הוא מצטער. ותו קשה לי אני המחבר דהא כל היכא שיכול להפטר בברכה אחת וגורם שמתחייב ברכה שנייה ההוא שני' הויא ברכה לבטלה כדתנן כאילו נאמרין וקורא בעשור שבחומש הפקודים בע"פ ופריך בגמ' וליתי ס"ת אחריתי [וליקרי] ומשני משום ברכה שאינה [צריכה] שאם הי' מביא ס"ת שנייה הי' גורם לעצמו להתחייב ברכה שנייה והוי כברכה לבטלה הואיל ואפשר לו בלא אותה [ברכה] ואפי' איסור' התירו לכהן לקרות דברים שנכתב בע"פ כדי שלא יתחייב ברכה שאינה צריכה כ"ש שנחייב אותו לעשות סעודה חשובה במנחה כדי שלא יבוא לידי ברכה שאינה צריכה. וה"ר יעקב הקדוש מקורבל זצ"ל הקשה מההיא דירושלמי דפריך הרי קידוש פי' דסמוכה לבפה"ג ופותחין בברכה. שנייה הוא שאם היה אוכל מבע"י ומשך סעוד' עד שקדש היום אינו אומר בפה"ג אלמא דהואיל שכבר בירך אם הי' חוזר עתה ומברך הי' ברכה לבטלה כ"ש הכא שכבר בירך בשבת ובעת סעודת מצוה שאין לו לברך ברכות שאינו צריך. ותו הקשה דאמרי' ס"פ אע"פ דהמשרה את אשתו ע"י שליש דיהב לה שיתסרי סעודות ופריך כמאן כר' חדקא דאמר ארבעה סעודות חייב אדם לאכול בשבת ומשני אפי' תימא רבנן (כל) [דל] חדא לארחי ופרחי פי' דהשתא לא הוי כ"א חמסרי דהיינו י' לשבת והשתא למה נותן לה ג' לשבת לא יתן לה כי אם שתי סעודות ובשחרית תברך באמצע [הסעודה] אלמא ש"מ דכל כי האי גוונא לא הוי ממנין ג' סעודות. והא דתנן במנחה מצילין מזון סעודה אחת וכן נמי הא דת"ר בצהרים מדיחין לאכול בהם במנחה ההיא לא קשיא למנהג שלהם דכדרך העולם קתני וה"ה דפ"ק דפסחים דתניא י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת וכו' עד ומשיירין מן הטהרות מזון שתי סעודות משמע דלא במנהגם. מיהו יש לדחות. וההיא דתוספת' דקתני ואופה לו מצה מע"ש פי' לאכול אחר שש שעות הא ודאי דלא כמנהגם דמה צורך לטורח זה אפשר כהפסק בסעודת שחרית מיהו אני המחבר אני רגיל לפרש דהתם מיירי מצה של מצוה שיש לו לצאת בה למחר בלילה דהואיל וקיי"ל שאינה נאכלת כי אם עד חצות א"כ יש לירא שמא עד שלא סדר דמוצ"ש ועד שיאפו ועד שיאמרו הגדה דילמא כי משיך לאחר חצות לא יצא אכילת חובת [מצה] להכי תקנו לאפות קודם מע"ש וראיות יש בידי שיכול לאפות מצה של מצוה קודם ארבעה עשר: