אמר רב הונא [אמר רב] שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה דהא לא נדר אלא מאכילה ואי משום דלא חזיא לי' הא חזיא לאחריני מידי דהוה אנזיר ביין. ככר זו עלי אין מערבין לו בה דמשמע דכל דבר הנאתו אסר עליו ואוקימנא ליה בתנאי וקשה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דנקיט בהאי לשון נדר ובהאי לשון שבועה דבשבועה עצמה הו"ל לפלוני בין אמר שבועה שלא אהנה. ורבי' שמואל פי' ככר זו עלי קונם (כבר זו עלי) אין מערבין לו בה לפי שמיחלף בהקדש דהאי לשון שייך במקדיש הרי ככר זו הקדש וסתם הקדש לבדק הבית ואסור בהנאה לכל אדם ואם עירב בו אין שום עירוב חל עליו כדתנן במתני' אין מערבין בהקדש וכי מקדיש סתם אסור הוא לכל בריה ה"נ כי אמר קונם ככר זה עלי אי שרית ליה לערב בו אתי נמי לערב בשל הקדש דהא כי מקדיש תולה את האיסור באוכל וכי אמר קונם ככר זה עלי תולה את האיסור באוכל שיהא האוכל נאסר לו אבל כי אמר שבועה שלא אוכל ככר זו ה"ז תולה את האיסור בעצמו שלא יאכל הככר ולא אחי לאחלופי בהקדש ומשו"ה מערבין לו בה ואין לפרש ככר זו עלי אין מערבין בה לפי שאוסר עליו את כל הנאה הואיל ואינו מפרש שום אכילה לפיכך אין מערבין. לאו היינו טעמא דאע"ג דאסרו עליה בהנאה מותר לערב בו דהא אמרי' אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לא ליהנות ניתנו עכ"ל והשתא ניחא דאפליג בין אדם האוסר עצמו לככר הנאסר על האדם דכל אוכל הנאסר על האדם הוי כעין הקדש והשתא אין הטעם משום איסור הנאה מיהו מה שפירש רבי' שמואל שאין לפרש משום איסור הנאה דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה הא לאו ראיה דדילמא רב הונא סבר כמ"ד מערבין עירובי תחומין אף לדבר הרשות רק שלכתחילה לא יערב לדבר הרשות ותו דאיכא לפרושי הכי לענין עירובי חצירות דמערבין לכ"ע לדבר הרשות:
מתני' מערבין לנזיר עירובי תחומין ביין דאע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא גבי אחרים שרו ליה רבנן ולישראל בתרומה דהא חזיא לכהנים סומכוס אומר בחולין ולא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ובגמ' מפרש אמאי לא פליג סומכוס איין לנזיר והלכה כרבנן תניא בש"א אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובה"א מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אמרו בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבים לגדול ביום הכפורים [כו'] כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה (ב"ה) וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום והלכה כב"ה:
מתני' מערבין לכהן בבית הפרס סתמא הוא ולאו סומכוס קאמר לה ואף ע"ג דבעינן דוכתא דליהוי מצי למיזל ולמשקליה ומיכליה התם דאי לא מצי אזיל התם היכי קנה שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שבת שם בבית הפרס אפ"ה מניחין לו עירובו בבית הפרס דספיקא דרבנן היא ומותר לו ליכנס ע"י ניפוח דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך:
מתני' ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות מניחין עירובו של כהן מפני שהוא יכול לחוץ בינו לקבר שלא יאהיל עליו כגון בשידה תיבה ומגדל ולכנם שם בעגלות מבעוד יום אם ירצה ופליגי רבנן עליה וליתא דר' יהודה אליבא דרבא משום דסברי רבנן דמערבים [לדבר הרשו'] ואסור לקנות בית באיסורי הנאה ואליבא דרב יוסף משום דסברי רבנן דניחא ליה דנינטר הככר אף לאחר שקנה העירוב דאי אצטריך ליה אכיל ליה ונהנה מבית הקברות ואסור:
מתני' מערבין בדמאי בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה מעשר דהוא דמאי. הא לא חזי ליה מיגו דאי בעיא מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי לשון דמאי דין מה הוא ובירושלמי מפרש ע"ש דדמי טבל ודמי לא טבול:
מתני' מערבין במעשר ראשון שניטלה תרומתו פשיטא לא צריכא שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה וכדר' אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש דאמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש מעשר ראשון שהקדימו [בשיבולין] פטור מתרומה גדולה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:
מתני' מערבין במעשר שני והקדש שנפדו: נמ' פשיטא לא צריכא שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמשמע לן דאין החומש מעכב בעירובי תחומין דרבנן וליכא למיפשט מינה ההיא דהזהב:
מתני' מערבים לכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל שהוא אסור לכהנים כדאמרינן פרק במה מדליקין ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פי' דקודם הרמה הטבל היא במיתה לאכלו הא למדת דלא הותרה תרומה לכהן אלא לאחר הרמתה אבל קודם הרמה אסור עליה טבל במיתה הלכך אין מערבין לכהן בטבל: [גמ'] פשיטא [לא צריכא] בטבל טבול מדרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב דדבר הגדל בעציץ שאינו נקוב אינו חייב במעשר מן התורה אלא מדרבנן מפני שאינו גדל מריח הקרקע ולא חייבה תורה במעשר אלא את הגדל בקרקע או מתחת הקרקע כגון עציץ נקוב דכתיב היוצא השדה. ה"נ [דהוה מצי] מוקים לה למתני' בדגן הגדל חוץ לארץ או אפי' בארץ ובזמן הזה שאינו טבול אלא מדרבנן והאי דנקיט עציץ משום דלדידיה משכחת לה אפי' בארץ בשעת חיוב מעשרות מן התורה ואפ"ה לא מחייב אלא מדרבנן. והאי עציץ בשל עץ עסקי' דשל חרס אע"ג דלא אינקיב נמי מיחייב במעשר מדאורייתא בפ' בל קרבנות ציבור דמותבינן תני חדא שבגג [ושבחורבה] שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא ומשני עציץ אעציץ ל"ק כאן בעציץ נקוב כאן בעציץ שאינו נקוב ספינה אספינה ל"ק כאן של עץ כאן של חרס אלמא מידי דחרס דחייב במעשר. ומדקא מוקי פלוגתייהו בעציץ נקוב ואינו נקוב ולא מוקי לה נמי בשל עץ ובשל חרס מכלל דסתם עציץ של עץ הוא כך פי' רבי' שמואל זצ"ל:
מתני' אין מערבין במעשר שני והקדש שלא נפדו ואף ע"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא מיפרקי: [גמ'] פשיטא לא צריכא שפדאו ולא פדאו כהלכתן מעשר שני שפדאו על גב אסימון דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך דבר שיש לו צורה והקדש שחיללו ע"ג קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו: