פרק אין עומדין גמ' העובר לפני דתיבה לא יענה כו' ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה [ובתחלת כל ברכה וברכה] מלמדין אותו שלא ישחה אר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו כה"ג (תחלת) [בסוף] כל ברכה וברכה ומלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מינה דר' יהושע בן לוי הדיוט כמו שאמרנו כהן גדול תחלת כל ברכה וברכה (וסוף כל ברכה וברכה). מלך כיון שכרע שוב אינו זוקף שנאמר והמלך שלמה קם מלפני ה' מכרוע על ברכיו. ת"ר קידה על אפים שנאמר ותקד בת שבע אפים וכריעה על ברכים שנא' מכרוע על ברכיו השתחוי' זו פישוט ידים ורגלים שנאמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה. אמר ר' חייא (בר אבא) [ברי' דרב הונא] חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי. תני חדא דכורע בהודאה הרי זה משובח [וכו']. והתניא ה"ז מגונה ההיא בהודאה דהלל. ותניא אידך דכורע בהודאה ובהודאה דהלל הרי זה מגונה דהיא בהודאה דברכת המזון. שנאמר ותקד בת שבע אפים. וקשה הכתיב אפים ארץ ישתחוו לך מעתה נאמר דהשתחוואה על אפים. ופר"ת דקבלה היתה בידם דקידה על אפים ומסמיך לי' אקרא. לאביי ורבא דמצלי אצלויי פר"ח לא היו שחים פניהם בקרקע להדיא אלא מטים על הצד ע"כ פר"ת. ונראה בעיני דהיינו טעמא דהוו מצלי אצלויי שאין דרך כבוד להשפיל עצמו עד שתהא ראשו למטה ממתניו כדמוכח בירושלמי כדפרישנא לעיל ויש מפרשים שהיתה רצפת אבנים כדאמר פ' הקורא את המגילה רב איקלע לבבל בתענית צבור נפיל כולא עלמא על אנפוהי ואיהו לא נפל ופריך התם רב מאי טעמא לא נפל על אפי' ריצפה של אבנים רואי דכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד אי הכי מאי איריא רב כולי עלמא נמי קמיה דרב הואי וניזל לגבי צבורא ולנפול על אנפי' לא מטרח צבורא. אי נמי יש לפרש דהיינו טעמא דאביי ורבא שהיו מטים על הצד משום דאמר התם במגילה אמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ נענה כיהושע בן נון שנאמר ויאמר ה' אל יהושע קם לך וגו'. וקשה על בתי כנסיות שיש להם רצפה האיך שליח צבור נופל על פניו שם ואין נראה לומר שמותר לו ליפול על ידי אצלי אצלויי כאביי ורבא שאם כן מאי טעמא לא עבדי הכי. הלכך נראה לרבינו יצחק ב"ר שמואל דההיא לישנא דעולא עיקר דמפרש התם דהיינו טעמא דרב לא נפל משום דרב הוה רגיל לעשות פישוט ידים ורגלים ולא הי' משנה מנהג אבל שאר העם נפלו על פניהם כעין שליח צבור שלנו בלא פישוט ידים ורגלים והתורה לא אסרה על גבי רצפה אלא פישוט ידים ורגלים ואע"ג דאמר רב אין אדם חשוב רשאי וכו' אפי' הכי רב הוה עביד פישוט ידים ורגלים והוה מטי קצת אפיו על הצד אבל לענין רצפה אין חילוק בין מטה על הצד ללא מטה שהטעם לדבר שלא יהא נראה כמשתחוה למה שלפניו כמו שפירש רב האי גאון הלכך אע"פ שמטה נראה כמשתחוה למה שלפניו אבל בביהמ"ק אין לחוש מפני ששכינה שורה שם ומשתחוה להקב"ה יתברך שמו ויתעלה זכרו:
הדרן עלך תפלת השחר