פרק אמר להם הממונה גמ' זה הכלל היה במקדש תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס מדבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ [ויכנס מפני חשד] אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל [שתי ידיו] ומחזיר הטפיח על האורחים אמר רב חסדא לא שנו אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידעי דאנינא דעתי' א"ר נחמן בר יצחק [ואנא] אפי' לשתות מידע ידעי דאנינא דעתאי. פרש"י הלכה זו אמרו בהלכות סעודה אדם שיצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות. והפליג ושהה נוטל שתי ידיו דכיון דהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. לא יטול מבחוץ שלא יאמרו עליו שלא נטל. ומחזיר הטפיח על כל האורחים ה"ג לה בתוספת' דברכות ודטפיח פך שם כלי ששופכין ממנו על הידים. ומחזירו על האורחין המסובין והשמש [מחזירו עליהן] ואומר יש כאן הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שנכנס את ידיו. לא אמרן דלא יטול מבחוץ אלא שא"צ עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילין להאריך בשתי' אחר המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו. דמידע ידעי דאנינא דעתי' ולא חשדי לי' עכ"ל. ותנן התם פ' אמר להם הממונה זה הכלל הי' במקדש כל המסיך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל את המים טעון קידוש ידים ורגלים ואמרי' בגמ' בשלמא דגלים משום ניצוצות אלא ידים מאי טעמא אמר רב אשי זאת אומרת מצוה לשפשף מסייע לי' לר' אמי דאמר ר' אמי אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא לעז על בניו. פרש"י מסיך את רגליו נקבים גדולים [ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שהצריך לנקבים גדולים כורע על ברכיו] ומכסה גופו את רגליו וכן בשאול כתי' ויבא שאול להסך את רגליו. קידוש ידים ורגלים מן הכיור. מצוה לשפשף בידו ניצוצות של מי רגליו הניתזין על רגליו שלא יצא בהן לחוץ ונראה ככרות שפכה שאין מימי רגליו מקלחין אלא שופכין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינן שלו עד כאן לשונו. מדפרש"י גבי סעודה נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות מכלל דהיכא שיושב בסעודה ויצא והטיל מים ולא שפשף ניצוצות ויודע שלא נגע במקום הטינופת חוזר לסעודתו וא"צ ליטול ידיו וכן מי שהטיל מים ולא נגע ולא שפשף הולך ומתפלל ומברך דהא דתנן כל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים אוקמה רב ששת משום שפשוף אבל המיסך את רגליו ההוא ודאי צריך נטילה: