אור זרוע, חלק ב פ״ד:ג׳

מתני' לא תצא אשה כו' ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה פירש"י שקולעת בהם את שערה שבראשה אכולהו קאי אחוטי צמר ואחוטי פשתן נמי. ובגמרא מפרש טעמא מאי דכיון דבחול לא תטבול בהם עד שתרפם בשבת לא תצא בהם דילמא מיתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד"א ברה"ר ודוקא בחוטי צמר ופשתים אסור לצאת בהם מפני שחוצצין בטבילה אבל בחוטי שיער דלא חייצי שרי לצאת בהם בשבת כדתנן לקמן בפירקין יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חבירתה ובין משל בהמה ופירש"י בחוטי שער שקולעת בהם שערה משום דשער ע"ג שער לא מיהדק ולא חייץ והכי הלכתא כדמוכח בגמ' דבשיער לא פליגי מיהו תימ' הואיל וטעמא דלא תצא בחוטי צמר ובחוטי פשתן דהיינו משום דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושדיא להו והיכי מצי למישרא להו והא בגודלת שערה מיחייבת חטאת וא"כ סתירה נמי אסירה מדרבנן דכל היכא דאסור הבנין אסורה הסתירה. ולכך מפרשים רבותי דלא איירי בחוטים שגודלת בהם דאם החוטים או הרצועות גדילו' וקלועו' בתוך השיער מותר לצאת בהם דליכא למיחש דילמא תסירם משום טבילה דאסור כדפרישי'. אלא מתני' דקתני לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה דהיינו שכרוכות סביב שערותיה שכן דרך נשים שכורכות וקושרות בהן בחוזק ומהדקות היטב וכה"ג [הוא] דאסור לצאת בהם בשבת שמא תתירם בשעת טבילה ושמא אין כאן קשר של קיימא הלכך מתירו אפי' בשבת ואפי' בכה"ג יוצאה בחוטי שעד משום דלא מיהדקי וכן פירשתי לעיל במלאכה דהבונה דאסירה לסתור קליעותיה בשבת לצורך הטבילה. מיהו נראה בעיני לקיים פירש"י ולפרש דמתני' איירי בחוטי צמר ופשתים ורצועות שקולעת בהם שערה וחיישי' שפיר דילמא תסתור הקליעה דהלכה כרבנן דלא אסרי קליעה אלא משום שבות וכיון דגודלת לא אסירה אלא מדרבנן סותרת קליעתה שלא על מנת לגדל דילמא שריא לכתחילה אפי' שלא לצורך מצוה דהא דאסרי סותר שלא ע"מ לבנות [היינו כשסותר בנין גמור שהוא מלאכה דאורייתא אבל בכה"ג] שרי אפי' מדרבנן או שמא לכל הפחות יהא מותר לדבר מצוה הילכך אסורה לצאת בהם בשבת אע"פ שקלועות וגדילות בתוך שערותיה. מיהו מפסק שכתבתי במלאכה דהבונה דאסירה לסתור קליעותיה לצורך טבילה איני חוזר בו. דדילמא כעין דאורייתא תקון אלא זיל הכא לחומרא והכא לחומרא. ואם הרצועה הם מעשה אורג בין שהם החוטין והרצועו' קלועות בתוך שערותיה ובין שאינם קלועות בין כך ובין כך מותרת לצאת בהם בשבת דכל שהוא ארוג לא חייץ ולא חיישי' דילמא שריא להם בעת טבילתם מיהו שאר מלבושי אשה ובגדיה כגון סרבלה ומנעליה ואיזוריה וחלוקיה העליוני' לא אסרי לה לצאת בהם בשבת אע"ג דשמעתא מוכחת דכל מילי דאשה מקפדת להסיר מעליה בעת טבילה דאסור לצאת בהם דאתמר א"ר הונא ברי' דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו ואיכא דאמרי אר"ה בריה דר"י חזינא להו לאחוותא דלא קפדן עלייהו ואמרי' מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא א"ב דטניפן להך לישנ' דאמר כל שהו' אריג לא גזרו ביה (והכי) [הני] נמי אריג הוא להך לישנא דאמרת משום קפידא כיון דטניפן מקפד קפדי עלייהו פירש"י דמיטנפי שניטנפו הך תיכי כטיט. הא נמי אריג הוא. והא קאמר דלא גזרו בהם כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדו משמע דודאי אי קפדו ליטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהם בשבת ואע"ג דלענין אהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהם כו' עכ"ל וזה הלשון תופס רש"י עיקר ולא כפי' רבותיו שפירשו הך קפידא לענין חציצה א"כ כל הבגדים אסורין שעל כלם מקפדת להסירם מעליה בשעת טבילה כדי שלא יטנפו במי'. מיהו לאו מילת' הוא דדוק' גבי רצועות שייך האי טעמא מפני שאינו נוח לה לישב שם במקום שטבלה ולגדל שערותיה הילכך איכא למיחש דילמא מתיא להו ד"א ברה"ר ולאו אדעתה אבל שאר בגדיה ודאי אינה זזה עד שלובשתם וחוגרת אזור מתניה וליכא למיחש ולא מידי. ותו נ"ב דכל מה דאסרי' בחוטין דמתני' דילמא אתיא לאתויינהו ארבע אמות בר"ה היינו משום שאסורה לגדל שערותי' בשבת ובודאי אתיא לאתויינהו אבל שאר בגדים שיכולה ללובשן לא חיישינן כלל מיהו אם החוטים ניטנפו ומלוכלכים אפי' [הם] ארוגים ואפי' הם חוטי שיער אסורה לצא' בהם אע"פ שאינם חוצצים דדילמא הלכה כי האי לישנא דבקפידא תליא מילתא והרי היא מקפדת ומסירתם ואתי' לאתויינהו. ואין לחלק בין אשה שלא הגיע עת טבילתה לאשה שהגיע עת טבילתה דכל מקום שאסרו חכמים אסרו אפי' ביודעת שלא הגיע עת טבילתה כדי שלא תצא בעת טבילתה ותו דטבילת שאר טומאות בכל יום שייכא ותנן הבנות [קטנות] יוצאות בחוטים פירש"י הבנות קטנות שמנקבות את אזניהן ואין עושין להם נזמים עד שיגדלו ונותנים חוטים או קיסמין באזניהן [שלא יסתמו] אזניהן לוי"ה. ואפי' בקסמין שבאזניהם רבותא קאמר דאע"ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולאו משוי הוא ויש מרבותי מפרשי' חוטין שקולעת בהם שערה דאסרו גבי גדולה בריש פרקין התם משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיח' בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה הדא דקטנות נמי צריכי טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נידות נמי שכיחא בהו כדתניא מעשה הי' והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקסמין איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי אחוטי הראש לא שייך למתני אפי' בקסמין עכ"ל מיהו כירושלמי מוכח לכאורה כלשון שני דמסיק חנן בר אימי אמר קומי רב יהודה בשם מנשה בר ירמיה ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקנה ולא זקינה בשל ילדה ופריך והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין ר' בא בשם רב [יהודה] אפי' כרוך על צוארה פי' ומסתמא אותם חוטין של זקנה דאין לבת שהוא קטנה כל כך חוטין גדולים שתגדל בהם שערה דההיא דחנן בר אמי אגידל שיער איתאמרא כדמוכחא גמרא דידן ומשני רבי שמואל בשם רבי זעירא תמן אפי' שאינה יכולה להביא חוט לשערה יוצאת ברם הכא לא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה. וגם ממאי דמסיק אפי' כרוך על צוארה משמע דלא איירי בחוטי אזנים אלא בחוטי הראש מיהו הא דתנן הבנות יוצאות בחוטין אם הן צבועין אסורות כדאמ' אבוה דשמואל לא שביק לבנתיה דנפקן בחוטי ופרכינן והא אנן תנן הבנות יוצאות בחוטין ושנינן אבוה דשמואל צבועין היו פי' וחייש למישלף ואחויי וההיא דתנינן ואפי' בקסמין שבאזניהם אמרי' בירושלמי גמ' יוצאין בסלע שעל הצינית בו' אבין בר בא מפקד לשמואל בריה לא תקבל עליך מתני' אלא אבל לא בקסמין שבאזניהם וצ"ע בירושלמי אחר. וההוא דירושלמי גבי הבנות יוצאת בחוטים דא"ר בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה היינו דרב הונא דגמ' דידן דא"ר הונא וכולן בראשי הבנות שנינו כלומר הא דקתני במתני' ולא ברצועה שבראשי הבנות לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי ופירש רב יוסף דהיינו טעמא דרב הונא לפי שאין האשה חונקת א"ע להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהיו רפין הילכך לא חייצי ומותרת לצאת בהם בשבת בין בשל צמר בין בשל פשתן בין ברצועות דהואיל ואינה חונקת עצמה ואינה מהדקת היטב לא חייצי דאי מתרמיא לה טבילה לא שריא להו אלא טובלת כך והם עליה והא דתניא הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם אבל לא בחבקין שבצואריהם אוקמה רבינא דבקטלא עסקינן דאשה חונקת א"ע וניחא לה כדי שתראה כבעלת בשר פירש"י זצ"ל דהיינו בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא יפול מן האוכל שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כמו שעושין למכנסים ותוחב בו רצועה רחבה ומוללהו סביב הרצועה שהבגד רחב הרבה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת בו את עצמה בחוזק כדי שתהא בשרה בולט ותראה כבעלת בשר ומתוך שהרצועה רחבה וחלקה אינה מזיקתה עכ"ל והלכך חייצא ואסור לצאת בו בשבת מפני שצריכה להתיר בשעת טבילה ואינו כ"כ נוח ללובשו כשאר המלבוש ואיכא למיחש דילמא אתי' לאתויי ד"א בר"ה וכתב ריב"א נראה בעיני כמו שפירש ר' אליעזר כל קטלא דהכא של מתכות הוא דבכל מקום עם כלי מתכות נישנית והוא של חוליות ומחורזין החוליות בחוט ותולה בצוארה ופעמים שהחוליות של כסף ושל זהב ופעמים של אבנים טובות ומרגליות [ופעמים] של זכוכית ואותה קטלא אינה מקבלת טומאה אלא א"כ החוט של מתכת והכי תנן במס' כלים קטלא שחולי' שלה של מתכת בחוט של פשתן ושל צמר נפסק [החוט] החוליות טמאות שכאו"א כלי בפני עצמו חוט של מתכת וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ושל זכוכית נשתברו החוליות והחוט בפני עצמו קיים טמא ולפי שהחוליות גסין ורחבין אין מזיק לה אם היא חונקת א"ע והכי תניא בתוספתא דמקואות השירים והנזמים והקטלאות והטבעות הוצין חוצצין ורפין אין חוצצין וחוצץ זה א"י מהו אבל לפי הענין נראה שהוא לשון מהודקין עכ"ל וקטלא דהכא היינו קטלא דמתני' כדתנן לא בקטלא ולא בנזמים ואמרי' בגמ' מאי קטלא מנקטי פארי ופירש"י התם כדפי' כאן אלא שהוסיף לקמן ואמר י"מ כעין חצי עגול עשוי כמין כלכוס כזה ואוחזת בו מפתחי חלוקה והפגם בולע את צוארה והוא של זהב לוי"ה עכ"ל וכן מוכח בערוך [בערך קטל] דשל מתכות הוא וכתב חח ונזם תרגום ירושלמי קטלין וקדשין כתרגום ירושלמי ונקרב את קרבן ה' קטלין מן אדרעין ובפ"ה במעילה נתנה קטלא בצוארה. וכתב ה"ר ברוך בר יצחק בספר התרומה דיכול להיות דהא דאסרו לצאת בחוטי צמר ובחוטי שיער ורצועות שבראשי הבנות בשבת [שאינן תכשיט אלא כמו מלבוש] ואסרי משום דילמא מתרמיא לה טבילה בשבת וצריכה להסירם משום חציצה או משום טינוף ומייתי לה ד"א לדידן דלית לן רה"ר גמורה שרי דאל"כ טבעת שבאצבעה תהא אסורה דהא מיהדק וחייץ כדאיתא במס' מקואות ) ולדידן ליתסר אלא כיון שאין לנו רשות הרבים גמורה מותרת עכ"ל:

מתני' ולא בטוטפות ולא בסרביטין בזמן שאינם תפורין פירש"י בזמן שאינם תפורין עם השבכה הקרוי קופיא אבל תפורין ליכא למיחש לאתויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה את כל שערה ופי' רב יהודה משמי' דאביי בגמ' דטוטפות היינו אפזייני היינו טס של זהב שעושין לשום על פדחת דהיינו מה שקורין לנ"ה ואמרי' בגמ' איזוהי טוטפות ואיזוהי סרביטין וא"ר אבהו טוטפות המוקפות לה מאוזן לאוזן סרביטין המגיעין לה עד לחיין פירש"י על ראשה כורכתו ותולה על לחייה מיכן ומיכן הא למדת דאסור לצאת בשבת בתכשיט שקורין לנ"ה ואם הוא מחובר לשבכה מותר כדפירש"י משום שאינה מגלה ראשה ברה"ר א"כ בתולה שאינח חוששת על גילוי הראש אע"פ שמחובר לשבכה אסור לצאת בו. א"ר הונא עניות עושות אותן של מיני צבעונין עשירות עושות אותן של כסף וזהב מיהו איני מבין היטב דאפי' תפורה בשבכה מה מועיל דאכתי שלפה ומחויא דהא אית לה כבול למטה מן השבכה:

מתני' ולא בעיר של זהב ואם יצתה אינה חייבת חטאת פירש"י עיר של זהב כמין נושקא ומציירין בה כמין עיר. משמע שרוצה לומר שאין נושקא ממש וכפ"ז לא היה קשה מכוליאר דההיא גושקא ממש היא מיהו רבותי' אינן חולקין בזה הענין אלא אינו נראה להם פירוש זה דתנן ולא בכוליאר ולא בצלוחית של פליטון ולא בכובלת ואם יצאה חייב חטאת דר"מ וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פליטון אכל בכוליאר גם לחכמים חייב חטאת. ואמרי' בגמ' מאי כוליאר א"ר מכבנתא ופירש"י מכבנתא נושק"א על שם שמכבנה וקושרת מפתחי חלוקה ובמתני' קתני גבי עיר של זהב דאינה חייב בה חטאת אלמא דלאו היינו נושקא. ור"ת היה מפרש דמכבנתא היינו צעיף משונה והצעיפים והרדירים מתורגם וכביניתא וכפי זה היה פירש"י [מתקיים] דעיר של זהב היינו נושקא. מיהו לא משמע הכי פרק מי שהחשיך גבי ברתיה דר"ע שקלתה מכבנתה איתרמי בעינא דחויא א"כ יש לה מחט שנועץ כעין הנחש והיינו נושקא בלע"ז מיהו רש"י פי' התם למכבנתה אשפינגלא [בלע"ז נושקא] של זהב שיש כמין (זהב) [טס] בראשה וביומא נמי גבי פייס אמר מקיפין בכוליאר משמע שהיא עגולה ובערך בכליאר כתב פי' מכבנתא ודומה למכחול וראשו אחד דומה לסירה שאורגת בה תכשיטין הנותנת כנגד פניה וכמעשה דר"ע במי שהחשיך שקלתה למכבנתה ומיתרמיא בעינא [דחויא] א"כ לפי' זה אסו' להוליך בשבת בת נפש שקורי' בל' כנען זפונא ובל"א וורשפן. ובתי הנפש דישעיה (ג') אמרי' בירושלמי פ' במה אשה תירגם עקילס אסטומובדיאה דבר הניתן על בית הנפש משמע שהוא תכשיט וכן נמי הא דכתיב הטבעות ונזמי האף מפרש בירושלמי דבר שהוא נתון ע"ג החוטם הרי כל אילו תכשיטים הם מיהו בשבת לא תצא בהם משום דילמא שלפה ומחויא מיהו ה"ר יוסף קרא זצ"ל פי' בתי הנפש נושק"לי. ולאילו פירושים היה מתקיים פירש"י שפירש עיר של זהב כמין נושקא. מיהו לא נהירא פירושו מדאמ' בגמ' מאי עיר של זהב ארבב"ח אר"י ירושלים דדהבא כדעבד לה ר"ע לדביתהו והיינו מה שמוליכין סביב הראש כעין עטרה כדאמרי' פ' בתרא דסוטה גזרו על עטרות כלות ומפרש בגמ' ירושלים דדהבא ולכלות דוקא אסרו דומיא דאפר מקלה שבראש חתנים אבל לשאר נשים שאינם כלות שרי בחול אבל בשבת אסור דילמא משלפא ומחויא ולכלות נמי דאסור בחול היינו כולו של זהב או כולו של כסף כדקתני ירושלים דדהבא אבל משי מצויר בזהב שרי. ודוק' לכלות אבל לחתנים אפי' של ורד והדס [אסור] בההיא דפ"ק דגיטין דאשכחיה רבינא למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה א"ל לא סבר לה מר הסיר המצנפת כו' א"ל דומיא דכהן גדול בגברי כו' חתנים דומיא [דמצנפת] דכהן גדול [דההיא כעין אפריון טלמא בלע"ז] ועשויות מורד והדס אבל של קנים [וחילת] מותר כדמוכח פרק בתרא דסוטה. וכן נוהגים בצרפת הלכך נושקא חייבין עליהם חטאת דלאו תכשיט הוא ובעיר של זהב דהיינו עטרה פטור אבל אסור וכתב הרב רבי ברוך ברבי יצחק בסה"ת דאם אותה נושקא סוגרת בה מפתחי חלוקה מותר והוי תכשיט וגם לא גזרי' בה דילמא שלפה ומחויא דא"כ תתגלה בשרה כמו מפתח של זהב דאמר בירושלמי דהוי תכשיט לאיש [ואם תקועה בשלשלת כסף או זהב ומכנסת ראשה בתוך השלשלת של זהב יכול להיות שמותר כיון שהשלשלת לבדה תכשיט היא] אבל תלויה בחוטי משי או בלולאות וגם אינה סוגרת בה מפתחי חלוקה בהכי מיירי מתני' דחייב חטאת דאין כאן רק הנושק"א בלע"ז ואינה תכשיט והוא משוי [שהוא] להראות עושר בעלמא. וצ"ע אם ימצאו בירור דבר והיתר פשוט לנושק"א בשום ענין אפי' סוגרת חלוקה ואפי' תקועה בשלשלת זהב או כסף דשמא בהכי נמי חייבת חטאת ושמא מותר גמור עד כאן לשונו. ונ"ל אני המחבר דנושקא וכל דבר שאינו תכשיט אע"פ דסוגרת בה מפתחי חלוקה אעפ"כ אסור דהא כוליאר לכ"ע חייבת חטאת ואמרי' מאי כוליאר ואמר רב מכבנתא ופרש"י נושקא ע"ש שמכבנת וקושרת מפתחי חלוק'. אלמא אע"ג דקושרת מפתחי חלוק אפ"ה חייבת חטאת וגבי קטלא אמר לא תצא ופירש"י שאוחזת בו מפתחי חלוקה אפ"ה אסור. אבל מה שפירש שאם היא מחוברת לשלשלת דשרי זה יכול להיות כדפרי' לעיל דכל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. ובארץ רינוס נוהגות הנשים לצאת במפתחות של כסף לר"ה בשבת ותולות אותם על צואריהם בחוט וסוגרות בהם התיבה ובעבור כן נוהגים בהם [היתר] וגם נשי רבותי שבריינוס ראיתי נוהגות כן ואין מוחה אלא שמורים להיתר. ובעיני אני המחבר נראה לאיסור כדאמרי' בירושלמי פ' במה אשה והאיש ע"י שאינו שחץ מותר נשמעינה מן הדה ר"ג ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדה אמרה העשוי לשם תכשיט אסור הדה אמרה העשוי לכך ולכך הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה. הא למדת דכל דבר שאינו תכשיט שאע"פ שעשאו לשם תכשיט אפ"ה אסור ויש שנוהגות שעושות במפתח כמין בת נפש וסוגרת בה מפתחי חלוקה מיהו גם זה אסור כדפרי'. ירושלמי לא בעיר של זהב רב יהודה [אמר] ירושלים דדהבא רבנן דקיסרין אמרין פרוסטוק טקלין מעשה בר"ע שעשה לאשתו עיר של זהב חמתיה אתתיה דר"ג וקניית בה אתת ואמרת קומי בעלה אמר לה הבן הוית עבדת לי כמה דהוות עבדה ליה דהות מזבנא מקליעתא דשערא ויהבה ליה והוא לעי באורייתא:

כלילא רב אסר ושמואל שרי פירש"י כלילא על פדחתה היא קושרתו מאזן לאזן יש שכולו טס של זהב שקורין לימא ויש שעשוי ממשי טווי עם הזהב שקורין פרייש עכ"ל. והיינו אפזייני דלעיל ושמא קצת הם משונים זה מזה להכי קרי להו לעיל אפזייני והכא כלילא ואסיקנא דאניסכא כ"ע ל"פ דאסור פרש"י שם העשוי כלו מנסכא דהיינו זהב או כסף דבר הניתך דאסור דמגו דחשיב גזירה דילמא שלפה ומחויא כ"פ דארוקתא שהוא רצועה מצויורת באבנים [טובות] וזהב מר סבר ארוקתא עיקר ולא חשיב להו ולא מחויא ומ"ס דאניסכא עיקר ומחויא לה רב אשי מתני לה לקולא בארוקתא כ"ע כו' אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפה ומחויא. והאי לישנא בתרא עיקר דא"ל רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפי' אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי ופירש"י אלמא דרב אשי עיקר דמוקי פלוגתייהו בדניסכא אבל בארוקת' מודה רב ואיכא לאוקומי לדידך בארוקתא הילכך בארוקתא שרי בדניסכא אסור דרב ושמואל הלכתא כרב [באיסורי] ביש בכור ובהמפלת והא דדריש לוי בנהרדעא כלילא שרי וכן נמי הא דדרש רבה בר אבוה במחוזא כלילא שרי היינו בדארוקתא ולמעוטי מלישנא קמא דאסיקנא דרב אסר בארוקתא מיהו ה"מ בזמן שאינם תפורים בשבכה אבל אם הם תפורים אפי' בדאניסכא נמי שרי כך נ"ב אני המחבר. מיהו ממאי דא"ל לרב גברא רבא אתא ממערבא ודריש כלילא שרי משמע דבאניסכא שרי דאי בדארוקתא הא רב נמי שרי ושמואל נמי שרי ומדנפקי מנהרדעא עשרים וארבעה כלילי ובמחוזא תמני סרי כלילי הרי משמע דהכי הלכתא דבדאניסכא נמי שרי ושמא לאו היינו אפזייני דלעיל. ובאלפס כתב אמרו ליה לרב גברא רבא (קריבא) [אריכא] אתא ממערבא ודרש כלילי שרי וכן הלכה פי' נסבא חוט כלומר חוט שהן חתיכות נקובות ומכניסין בהן חוט להעמידן ופי' רקתא כגון מטלית שאותן חתיכות קבועות על מטלית עכ"ל וכ"כ בערוך בערך נסכא על נסכא מלשון מסכת רוקתא מטלית:

אמר (מר) [רב] יהודה (א"ר ששת) [אמר שמואל] קמרא שרי פירש"י אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש שעושין אותו רצועה ומשבצות זהב ואבנים קבועות בה א"ד דארוקתא וא"ר ספרא מידי דהוה אטלית מוזהבת פי' דהוה תכשיט דשריא ולמשלף ואחוויי נמי לא חיישינן שאין דרך להתיר אזורו בשוק ויפלו בגדיו. וא"ד דאניסכא פי' נמי שרי וא"ר ספרא מידי דהוה אאבנט של מלכים פי' שעשוי כולו דנסכא וכל ישראל בני מלכים וראוין להם וכתב הר"י אלפס קמרא והוא חגור של מתנים ויש בו חתיכות קבועות כגון כלילא וכיון דאניסכא שרי לל"ב כ"ש דארוקתא והלכה כל"ב עכ"ל. מיהו צ"ע בההיא דהמקבל וכל ישראל בני מלכים דקיימי בשיטה. א"ל רבינא לרב אשי קמרא עלוי המיינא מאי א"ל תרי המייני קאמרת פירש"י הא ודאי משוי הוא ואסור. לשון תלמידי רבי' יצחק בר' יהודה נ"ע ורבי' הלוי מצאתי בתלמידיו מותר והראשון נ"ל משום דגבי הצלת דליקה מנינן לדר"י שמונה עשר כלים והתם חד חגורה הוא דמנינן פ' כל כתבי הקודש ואי שני חגורות שרו לכתחילה נמני התם תרי עכ"ל ופירשו רבותי' דהא דהכריע רש"י היינו דוקא בשתי חגורות זו על גב זו (כנגד) [בבגד] אחד אבל שתי חגורות בשתי בגדים מותר שכן דרך הנשים והזקנים לעשות כן וראיה לדבר מההיא דכל כתבי הקודש דמני בי"ח כלים פונדא ופי' רש"י דהיינו אזור מעל מדיו והדר חשיב חלוק חגור ופירש"י על חלוקו מבפנים הלכך לא אסרי' שתי חגורות אלא דוקא זו ע"ז בבגד אחד משום דאין דרך בני אדם לחגור בו ובטלה דעתו אצל כל אדם אבל שני כובעין מותר שכן דרך כל בנ"א וכן מותר ליתן אלמונץ על הראש ולהשים עליו הכובע שכן נוהגים בנ"א גם בחול וכבר נהגו בדבר זה להתיר בכל מקומות וכן הלכתא להיתר. מיהו לפי דקדוק רש"י שהכריע לאיסור גבי תרי המייני משום דלא מני בי"ח כלים אלא חגור אחד הוה משמע לאסור שני כובעים דלא מני נמי בי"ח כלים אלא כובע אחד מיהו כבר נהגו להיתר:

אמר רב (אסי) [אשי] האי רסוקייא אי אית ליה מפרחייתא שרי ואי לא אסור פירש"י חגורה של חתיכת מעיל רחבה. אי אית ליה מפרחיית' רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו שרי דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא מישתריא קטריה ונפל ואתי לאתויי. מפרחייתא קורין אותו טרק עכ"ל והר"י אלפס כתב ריסיקא חגור של עור ונקרא בלשון ישמעאל מנטק"א אי אית ליה מפרחייתא שהן כעין סנביטין ה"ז הוא תכשיט ומותר לצאת בו ואי לא נעשה כמשוי ואסור עכ"ל. ובערך נסכא כתב ריסיקא פי' חגור של עור חתיכה שהן כזרת זרת יוצאות ועורפות ממנו לימינו ולשמאלו ולאחוריו תכשיט הוא ושרי ואי לא אינו מלאכת תכשיט ואסור לצאת בו בשבת כי אינו כלי עד כאן לשונו:

מתני' ולא בנזמים ואם יצאתה אינה חייבת חטאת ואמר בגמ' נזמים נזמי האף פירש"י אבל נזמי האוזן מותרין לכתחילה דטריח לה מילתא למשלף ואחווי מפני שאזניה מכוסות בקישוריה עכ"ל משמע שרוצ' לומר שבקישוריה שקושרת בהם את ראשה מכוסות גם אזניה הלכך לא שלפה ומחויא אבל כשאין אזניה מכוסות בקישוריה אסור משום דשלפה ומחויא א"כ בארץ כנען שהנשים מוליכות טבעות באזניהן ואזניהן נקובות ומכנסת בהן טבעות בריוח ומוציאה כשתרצה ואין אזניהם מכוסות לאו שפיר עבדי ושמא נזמים דמתניתין כה"ג נמי איירי ובירושלמי קאמר נזמי האף דבר שהוא נתון ע"ג החוטם ולא קאי אמתני' אלא אהא דכתיב בישעיה הטבעות ונזמי האף ואין לדמות לזגין דתנן ובני מלכים בזגין וכל אדם כו' התם מיירי באנשים ודילמא גבי אנשים לא שלפי ומחוי ותו דילמא התם קישוריה בזה הענין דליכא למיחש למישלף ואחויי וקמ"ל דלאו משוי הוא:

מתני' ולא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצתה אינה חייבת חטאת הא [יש עליה חותם חייבת אלמא] לאו תבשיט הוא ורמינהו תכשיטי נשים טמאין ואלו הן תבשיטי נשים קטלאות ונזמים וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם כו' עד רבא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה והלכה כרבא ורנב"י נמי אית ליה דרבא כדפירש"י במילתיה דכי קתני רישא תכשיטי נשים אשאין עליה חותם קאי והיינו דתנן לא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת ולעיל גבי אין עליה חותם תני אינה חייבת חטאת וקאמר עולא וחילופייהו באיש ופירש"י דטבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור וטבעת שאין עליה חותם אם יצא חייב חטאת ובמסקנא נמי רבא מפרש טעמא דעולא הלכך נרא' בעיני דא' טבעת שיש עליה חות' וא' טבע' שאין עליה חותם אח' (האשה) [האיש] ואח' האשה אסורי' לצאת בשניה' אלא שהאיש חייב חטאת על שאין עליה חותם ופטור על יש עליה והאשה חייבת חטאת על יש עליה חותם ופטורה על שאין עליה וכן פר"ח לאסורא בשניהם אבל ר"ת פי' דחילופין דעולא לא קאי אלא אחיוב חטאת כדפרישית ואשה ודאי אסורה אפי' באין עליה חותם אע"ג דתכשיט הוא לה משום דילמא שלפה ומחויא אבל האיש ביש עליה חותם שרי לצאת בה בר"ה ולא גזרינן דילמא שליף ומחוי וראיה לדבר דאמר גבי קמיע ולא יקשרנו בשיר ובטבעת לכתחילה וכן בירוש' אמר תכשיטין למה הן אסורין א"ר אבא מתוך שהנשים שחצניו' הן מתירתן להראותן לחבירתה ומהלכת בהן ד"א. משמע אבל אנשים שאינם שחצנים מותרים לכתחילה. כמו אנשי ירושלי' אנשי שחץ היו בעלי גסות. וקשה על דבריו דבירוש' אמ' ירד ר"ג ומטייל בחצר במפתח של זהב [בידו בשבת] וגערו בו חביריו משום תכשיט אלמא תכשיט אסור מדרבנן לאיש וי"ל דגערו בו משום דאדם חשוב שאני והיה לו להחמיר ע"ע א"נ היה המפתח משוי ולא תכשיט ור"ג בחצר טילטל וגערו בו משום שנראה תכשיט ויסברו העולם דמשום תכשיט נפק וה"ה ברה"ר אתי למישרי דל"ג באיש [דילמא] שליף ומחוי והרי הוא משוי ולא תכשיט ואסור. מיהו אין נראה בעיני זה החילוק אלא כדפרישית לאיסור כך נ"ב וראיה לדבר מירושלמי לאיסור דהכי אמרי' בירוש' פ' במה אשה והאיש ע"י שאינו שחץ מותר פי' נרצה לומר הואיל ואין הגאוה מצויה באנשים כבנשים שלא גזרו עליהם דילמא שליף ומחוי ומסיק נשמעינה מן הדא כלומר ממעשה הזה תדע אם גזרו גם על האיש אם לאו. דר"ג בריבי ירד לטייל בחצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדה אמרה העשוי לשם תכשיט אסור הדה אמרה העשוי לכך ולכך הדה אמרה אחד האיש ואחד האשה. הא למדת דגם על האיש גזרו ואמרי' נמי בירושלמי פ' במה אשה ר' ינאי זעירא נפל עודריה דאודניה בעי מחזריתיה בשבתא וגערו בו חביריו משו' תכשיט ועוד אמרי' פ' במה אשה גמ' איזהי קמיע מומחה בעון קומי ר' יונתן מהו מיפק בההוא מונקייה א"ל משום תכשיט פי' ואסור וקא מהדר ליה אם משום תכשיט היה לו לדניאל לוסר והמניכא די דהבא על צוארי' אי משום משוי בשבת נימר כל המחובר לכסות הרי היא ככסות:

מתני' ולא במחט שאינה נקובה ואם יצתה אינה חייבת חטאת פירש"י אשפינגל"א ואם יצתה אינה חייבת חטאת דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא שלפה ומחויא ואמרי' בגמ' למאי חזיא פי' למאי חזי לתכשיט דקתני אינה חייב' חטאת ותרגמה רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה פי' חולקת לכאן ולכאן באמצע ראשה נמי שקורין בלשון כנען פוטי"ץ ובשבת למאי חזיא פי' הרי בשבת אינה מחלקת שערה ואמאי אצטריך למיתני דלא תצא בו הרי אינו ראוי לה כלל ומשנינן הכא כמין טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה פירש"י [טס] של זהב יש לה על ראשה הא' והשני הוי עוקץ בחול חולקת שערה בעוקץ ובשבת תוחבת העוקץ בשבכה והטס שבראשה הב' מונח על פדחתה עכ"ל. למדנו מיכן דאסור לנשים לחלוק שערותיהם בשבת ולעשות פוטי"ץ וכדפרישית לעיל באב מלאכה דהבונה בההיא דהפוקסת ומשמע נמי מהכא דמחט של בנות רינוס שתוחבות בראש פדחתם דאסור:

מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר. גזירת סנדל לעולם נורגת כדאמר בירושל' ולא בשעת השמד גזרו מכיון שעבר השמד יהא מותר לא עמד [ב"ד] ובטלה ומיכן יש ללמוד שכל דבר שגזרו עליו רבנן משום דבר אחד אע"פ שבטל אותו דבר דאגביה גזרו אפילו הכי הגזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויבטל:

מתני' ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. ירושלמי א"ר בא מפני החשד שלא יהו אומרים איש פלוני נפסק סנדליה ותלאו בית שחיו ובשם (רבותא) [רבותיו] פירש"י זצ"ל דילמא מחייבי עליה ושקיל ושליף ליה וממטי ליה בידיה בשכחת שבת ואמרי' בגמרא הא יש עליה מכה נפיק בהי מנייהו נפיק א"ר הונא באותה שיש בה מכה אלמא קסבר מנעל לשום צער עביד פירש"י שלא ינגף ביתירות הדרכים כו' משום מכה ודיו בזה לבדה וללשון רבותי א"נ מחכו עליה דלא חזי לה למכה לא שליף ליה דמצטער ביתדות הדרכים משום מכה עכ"ל וחייא בר רב אמר באותה שאין בה מכה אלמא קסב' לשום תענוג עביד פירש"י אדם אסטניס ורך ומכירין בו מתוך מעשיו שנעל רגלו אחת שהוא אסטניס וזו מכתה מוכחת עליה (ומיכון) [ומבינין] שהמכה מונעתו מלנעול ולא חשדי ליה ולענין אחוכי נמי לא מחייכו עליה עכ"ל וקיי"ל כרב הונא דר' יוחנן קאי כותיה כדאמר ואף ר"י סבר לה להא דרב הונא ואע"ג דדחינן לה לא קיי"ל כי ההיא דחויא ואמרי' בירושלמי על איזה מהם הוא נותן שמואל אמר על אותה שאין בה מכה [הוא נותן] אם אומר אתה על אותה שיש בה מכה הוא נותן מאן צייר ליה דלא יתן על חוריתה ר' יוחנן אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן שמעון בר בא הוה משתמש קומי ר' יוחנן והוה מושיט ליה סנדלו כהדה דתני בדרך הארץ כשהוא נועל נועל של ימין ואח"כ נועל של שמאל וכשהוא חולץ חולץ של שמאל ואח"כ חולץ של ימין א"ל ר"י בבלייה לא תעביד כן שהראשונים לא היו עושים כן אלא כשהוא נועל נועל [של שמאל] ואח"כ נועל של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה הדה אמרה על אותה שיש בה מכה הוא נותן ע"כ לשון הירושלמי דהיינו כלישנא קמא דר' יוחנן כרב הונא סבירא ליה הלכך אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ואחת יחיפה אי משום חשדא אי משום דילמא מחייבו עליה ואתי לאתויי ואם יש ברגלו מכה נועל אותה שיש בה מכה ושרי אע"פ שהאחרת יחיפה מיהו ללכת יחף בשתי רגליו הא ודאי שרי דקיי"ל דמנעל לשום צער עביד פי' להגן מפני היתדות ואי לאו משום הכי הוה טפי עדיף יחף ובצרפת ראיתי גבורים הולכים בשבת יחיפים ואפי' בביהכ"נ וקוראים בתורה יחיפים מיהו אינו נכון ללכת יחף אפי' בחול כדאמרי' בע"פ שבעה דמנודים לשמים וחדא מנייהו המונע מנעלים מרגליו ומצאתי בויקרא רבה פ' וזאת תהיה תורת המצורע בסופה בפרשת ראשו כתם פז שדורש בעצלתים ימך המקרה ע"י שהאדם הזה מתעצל מלכסות את ראשו כראוי ימך המקרה הרי הוא נעשה [רומי] נזקים ובשפלות ידים ידלף הבית ע"י שהאדם הזה משתפל מלכסות גופו כראוי ידלף הבית יעלה גופו חטטין הא למדת שצריך אדם לכסות כל גופו [ואין להעמיד טענה זו באשה] דאח"כ מסיק ר' כהן פתר קריא באשה ע"י שהאשה הזאת מתעצלת מלכסות א"ע כראוי ימך המקרה [הה"ד] וגלה את ערותה את מקורה הערה כו' ובשפלות ידים ע"י שהאשה משתפלת מלבדוק א"ע בעונתה [ידלף הבית] הרי היא מתרבה בנידתה [הה"ד] ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים מכלל דת"ק באיש מיירי ודריש דאבעיא ליה לכסויי כל גופו:

מתני' לא בשריון לא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת ואמרי' בגמ' שריון זרדא פי' בערוך שריון העשוי מן טבעו' (כ"ת) קטנות קורין בל' ישמעאל זרד. קסדא א"ר (סטרתא) [סנוארתה] פירש"י כובע עור תחת כוכע המתכת. מגפיים ארבב"ח פזמקי פירש"י אנפליאות של ברזל במלחמה. בהני מודו רבנן דלא מיחייב חטאת דהני דרך מלבוש הם יותר מאלה ורומח ותריס ותנן לקמן ולא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת ר"א אומר תכשיטין הן לו וחכ"א אינם אלא לגנאי שנא' וכתתו חרבותם לאתים וכו' והלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דר"א שמותי מדב"ש הוא. הלכך אחינו שבביה"ם לא טוב עושים שמוליכים חרבותיהם ותריסיהם בערב שבת מיהו כשפעמים יריאים ושומרים את העיר שמא אז מותר בההיא דפ' מי שהוציאוהו בעירובין דאמר רב יהודה אמר רב עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינם ואין מחללין עליהן את השבת בד"א שבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינם ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר [אפי'] לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת וטעמא דמילתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה ליכבש כל הארץ לפניהם כ"ש עתה שאנו דרים ביניהם שאפי' אם באו לשלול בעלמא שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין שכששוללים אז כמו כן הורגים ואין לחלק בין היכא שצרו כבר לאומרים שרוצים לבוא לשלול אלא כשהקול יוצא שרוצים לבוא לשלול אע"פ שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו דאין מדקדקין בפקוח נפש וכדאמ' גבי קמיע שמותר לצאת בו לא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפי' ברשות הרבים:

מתני' ולא בכוליאר ולא בכובלת ולא בצלוחי' של (פייטלון) [פלייטון] ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר"מ וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של [פלייטון] פירש"י (פייטלון) [פלייטין] בלשמ"ן מישחא דאפרסמא ובגמ' אמר כובלת א"ר (יוסף) חומרתא דפילון וכן א"ר אסי חומרתא דפילון וכו' פירש"י קשר שקשור בו סם ששמו פילון וריחו ערב ובלעז בלסמ"ו ואשה שריחה רע טוענתו עליה ורבנן [סברי] תכשיט הוא הלכך אם יצתה פטורה ומיהו לכתחילה לא תצא דילמא שלפא ומחויא עכ"ל הלכך אסור לצאת בחומרתא דפילון ובצלוחית של [פלייטון] ולית הילכת' כר"א דאמר יוצאה אשה בכובלת לכתחילה בשבת ולקמן אמר אביי ר' ור"א ורשב"א כולהו ס"ל דכל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאיתויי ופר"ח התם נמי שיטה נינהו ולית הלכת' בחד מנייהו וכתב ה"ר [יצחק] אלפס זצ"ל חומרתא דפילון פי' חוליא של בושם שמתקשטת בה להעביר מעליה ריח רע ועיקר פילון מלשון (פלילא) [בלולה] דפילא במשח ובערך חמר כתב פי' אחר כלי של זהב שממולין בשמים מעורבים כדמתרגם בלולה דפילא:

מתני בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאים בהם [בשבת] ופי' רב יוסף דבירית תחת אצעדה עומדת פי' בירית היא אצערה שתחת אצערה שבזרוע עומד' בשוק להעמיד בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקה הלכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש [כלי] דומיא דטבעות הכלים דאמרינן טהורה בפרקין דלעיל ויוצאין בה דצורך לבישה הוא ומישלף ואחוויי נמי ליכא [למיחש] דלא מגליא לשוקה ואוקמה רב הונא למתני' דבירית נמי בשתים אלא שכשמטילים שלשלת ביניהם אז נעשו כבלים ושלשלת משויא ליה מנא לקבל טומאה משום דתשמיש אדם הוא ולא תשמיש כלי ואין יוצאין בהם דילמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלה לשלשלת לא מיגלי שוקא שהרי בירית במקומה עומדת והלכה כרב הונא דכי אתער בהו ר' ירמיה א"ל יישר וכן אר"י כלומר וכן שמעתי מר' יוחנן ומיכן התיר ה"ר ברוך בר יצחק בספר התרומה לקשור לאשה רצועות או דבר אחר סביב בתי שוקיים פן יפלו למטה ואע"פ שהרצועות אינם קשורות [בהן ואי קשורות בהן] א"כ למה אסר רבין לצאת בשתים טפי מבאחת ובני אדם הנחבשים ויש להם כבלי ברזל ברגליהם מתיר להם רבינו יצחק בר שמואל לצאת בהם ברה"ר דכיון שאין עליהם [אלא] בשביל שלא יברחו הרי תקועין היטב וליכא למגזר דילמא מפסיק ואתי לאתויי כמו בני מלכים יוצאין בזגין שתקועין היטב וכמו זוג שבצוארו ושבכסותו והכבלים הוו כמו מלבוש:

מתני' בכבול ובפיאה נכרית בחצר פירש"י פאה נכרית קליעת שיער התלושה וקושרתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שיער וכבול היינו כיפה של צמר לכ"ע ולא איפליגו אמוראי אלא בכבול (דשריא) [דרישא] ובגמ' אמר רב כל שאמרו אסור לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופיאה נכרית ופירש"י כל שאסרו חכמים בריש פרקין בר"ה חוטי צמר ופשתן וטוטפות ושאר השנוין במשנה שאסור לצאת בהם [אסור לצאת בהם] לחצר ואע"ג דשרי לטלטלינהו דתורת כלי עליהן כדאמרי' הרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר מיהו דרך מלבוש אסור לצאת לחצר דמרגלא ביה ונפקא ביה לר"ה. חוץ מכבול ופיאה נכרית שמותר לצאת לחצר כדתנן במתני' וטעמא מפרש לקמיה ר' ענני בר ששון משמיה דר"י בר' יוסי אמר הכל ככבול פר"ח [דכרב קיי"ל דכותיה] קיימא מתני' וקיי"ל נמי הלכת' כרב באסורי והלכת' כסתם מתני' א"כ כל תכשיטין דאסורי בר"ה דילמא שלפא ומחויא אסירי נמי בחצר ככל אותם השנוים במשנה כדפרי' לעיל כל חד וחד בדוכתיה א"כ קשה על מה אנו סומכין שנוהגות נשים שלנו [היתר] כתכשיטיהם וה"ר יוסף זצ"ל כתב בתוספותיו בדקתי וראיתי ולא מצאתי שום היתר לנשים לא בטבעות ולא בשום תכשיט דאיכא למיחש לשלפא ומחויא ולא ידעתי על מה סמכו הראשונים שלא אסרו לנשותיהם לצאת בתכשיטיהם ובימינו כבר פשט היתר האיסור הזה בכל מקום ולא ישמעו ולא יאמינו להניח מנהג היתר שנהגו בה אבל סומכין אנו לומר הנח להם לישראל שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ואפי' באיסורא דאורייתא בההיא דר"פ המביא כדי יין במס' ביצה דמסיק אלא הנח להם לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וה"מ בדרבנן אבל בדאוריית' לא ולא היא ל"ש בדאוריית' ל"ש בדרבנן דהא תוספת יום כיפורים מדאורייתא הוא וקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרי' להו ולא מידי ואמרי' בירושלמי א"ר אלעזר כשם שמצוה לומר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ודבר זה אין כח בידינו למחות שיודעים אנו שלא יקבלו ממנו. הלכך אין לגלות ואין לפרסם האיסור כי ידוע שלא יקבלו ומי שיכול להזהיר ולהזהר תבוא עליו ברכה. ור"ת פסק הלכה כענני בר ששון דכי אמר הלכת' כרב באיסורי ה"מ לגבי שמואל אבל לגבי ענני בר ששון לא אשכחן דהלכתא כרב לגבי' ואי משום דסתם מתני' אתיא כרב וענני בר ששון משמיה דר"י בר (ששון) [יוסי] קאמר אפ"ה אפשר דהלכה בענני בר ששון דאשכחן בכה"ג בפרק השולח בגיטין א"ר יהודה א"ר נאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקינו רבנן [פרוסבול] לא שביק היתרא ואכיל אסורא כי אתו לקמיה דרב א"ל מידי פרוסבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא ופריך ליה מסתם מתני' דפ' הכותב בכתובות דתנן וכן ב"ח שמוציא שט"ח ואין עמו פרוסבול הרי אילו לא יפרעו ומשני תנאי הוא דתניא המוציא שט"ח צריך שיהא עמו פרוסבול וחכ"א אינו צריך ומיתוקם רב כחכמים דברייתא ואפ"ה הלכתא כותיה משום דלא שביק היתר' ואכיל אסורא הכי נמי הלכתא הכא כותי' דענני בר ששון דהא קיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל. מיהו אינה ראיה דההיא דהכותב מתוקמא כרשב"ג ויחידאה הוא והו"ל [רב] כרבים דברייתא. מיהו שפיר אפשר להיות כמו שפסק ר"ת דהלכה כענני בר ששון דהכל בכבול ודוקא לרה"ר אסור הא לחצר שפיר דמי וה"ה בכרמלית דשפיר דמי. א"כ לדידן דלית לן רה"ר גמורה דהא אינה רחבה ט"ז אמה ואין ששים רבוא בוקעים בה שרי אפי' ברה"ר וכך יש לקיים המנהג ואמרי' בירושלמי אם ראית הלכה רופפת צא וראה האיך הצבור נוהגין. ואומר מורי ה"ר שמחה זצ"ל דאפי' להקל כדאמ' בירושלמי דפיאה פ"ז כל הלכה שהיא רופפת ואי אתה יודע מה [טיבה] צא וראה האיך הצבור נוהג ואנן חמי צבורא דלא מפרשי פי' מעשר אלמא אפי' [לקולא] אמר. וה"ר ברוך בר יצחק כתב בסה"ת והוספתי ליישב המנהג דאפי' למתניתין ולרב דאסרי תכשיטין בחצר היינו גזירה אטו ד"ה ודוקא להו [דהוה להו] ד"ה גמורה אבל אנן דלית לן [רה"ר] שרי לדברי הכל עכ"ל הלכך עתה התרנו כל תכשיטין לנשים שלנו אפי' ברה"ר. אבל דברים שאינן תכשיט כגון טבעת שיש עליה חותם לאשה או כגון מחט הנקובה וכל כיוצא בהם אסור דהא ברה"ר חייב חטאת ואנן נמי דלית לן רה"ר אסור:

מתני' יוצאה האשה במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה בפלפל ובגלגל מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת ואם נפלה לא תחזיר. פי' מוך שנותנת לבלוע ליחת צואת האוזן. ותני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה ואמ' ר' יוחנן נפק ביה לבי מדרשא פי' במוך שבאזנו [שהיה זקן] והיתה לו צואת האוזן מרובה וחלוקים עליו חביריו פי' מפני שלא הי' קשור באזנו והיה יוצא בה לרה"ר ופריך והתני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה ומשני ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירש"י ר"י היה יוצא תחוב באזנו יפה ומיהדק ולא בעי קשירה ורמי בר יחזקאל בדלא מיהדק ועוד פי' לשון שני מיהו זה הלשון תופס עיקר. וכן נמי הא דתנן ובמוך שבסנדלה פירש"י שנותנת בסנדלה לתענוג ותני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה בסנדלה פן יפול ואתי לאתויי. וכ' ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת אבל במנעל שלנו מותר לצאת בתבן או במוך שבתוכו דלא מצי נפיל כמו מסנדל דקיל למינפל ואפי' בשבת יכול ליתן תבן או מוך בתוך המנעל ובסיפא דקתני ובלבד [שלא] תתן לכתחילה ובברייתא דתניא ואם נפל לא תחזיר לא קאי אלא אפלפל וגלגל מלח שבפיה שנראה שנותנת בשבת בפיה שרוצה להוליכה במקום אחר דרך ר"ה ומערימה להוציאה בענין זה דהא ע"כ לא קאי אמוך שבנידתה שהרי ע"כ צריכה להסירו אם תצטרך לנקביה עכ"ל וכ"פ רש"י ובלבד שלא תתן [לתוך] פיה פלפל וגלגל מלח לכתחילה בשבת דמחזי דקא עבדה דפואה בשבת ואם נפל מה שנתנה לתוך פיה מבע"י לא תחזיר לכתחילה בשבת דמחזי משום רפואה עכ"ל משמע מפירושו אבל מוך נותן לכתחילה אפי' בשבת באזנו ובסנדלו. ואמ' בירושלמי ר' ינאי זעירא נפל עודריה דאודניה בעא מחזריתה בשבתא וגערו בו חביריו משום תכשיט ר' ינאי סבר מימר שמן הוא שהוא מרפא וחבריה סברין מימר מוך הוא שהוא מרפא משמע דלא אסור להחזיר אלא דבר שהוא מרפא דהיינו בפירש"י ואיכ' למימר דלא פליגי אל' במוך בהדי שמן אבל (בשמן) [במוך] לחודי' לכ"ע לא מרפ' ולהכי שרי להחזירו ולתנו לכתחילה אפי' בשבת. ירושלמי א"ר זעירא עשה לו רב חייא בר אשי בית יד למוך שבאזנו. בפלפל פירש"י פלפל ארוך שנותנת בפיה אשה שריחה רע וכ' ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת ומותר לצאת לאיש שריחו רע בפלפל ארוך שבפיו וכן כובלת וצלוחית של פלייטון דחכמים דפטרי בכובלת ובצלוחית ואסרי מדרבנן דילמא שלפא ומחויא לדידן דלית לן ר"ה שרי לגמרי כדפי' ר"ת לעיל בשאר תכשיטין וצ"ע אם צריך ליתנן מערב שבת כמו גלגל מלח עכ"ל ואני המחבר אומר דנותנו אפי' בשבת דהא כובלת וצלוחית של פלייטון לאו לרפואה עבידי וכל דבר דלאו לרפואה עביד נותנו אפי' בשבת כדפרי'. ובמוך שהתקינה לנדתה פירש"י באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנפו בגדיה וקשה לפירושו מפ"ק דתני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור ותניא אידך לא יצא ואם יצא חייב חטאת ואוקמה רב (הונא) [המנונא] זב בעל שתי ראיות חייב בעל שלש ראיות פטור ופרכי' מ"ש זב בעל שתי ראיות דחייב דמיבעיא ליה למבדקיה זב בעל שלש ראיות נמי מבעיא ליה לספירה לא נצרכה אלא לבו ביום ופריך והא מבעיא ליה כדי שלא יטנפו כליו פי' והוי משוי וחייב על הוצאתו והכי המסקנא דאצולי מטינוף חשוב א"כ איך יוצאה במוך כדי שלא יטנפו בגדיה והא זהו אצולי מטינוף. ופי' ה"ר ברוך בר' יצחק בספר התרומה דנותנת המוך באותו מקום שלא יפול הדם על בשרה וכשיהיה על בשרה יסרט בשרה אבל שלא יפול הדם על בגדיה שלא יטנפו בגדיה אסורי דאצולי מטינוף אסור כדפרי'. וכתב ה"ר ברוך בר' יצחק בסה"ת דאשה שהיא נדה ורגילה לתת מאחריה בגד וקושרה לפניה ברצועות או בחוט (משיכה) [משיחה] ונותנה כדי שיפול דם נידותה על אותו בגד ולא יטנפו שאר בגדיה אסורה ללובשו בשבת וללכת בר"ה דמשוי הוא והא דעזרא תיקן דאשה חוגרת בסינר שרגילות הוא ללובשו וכן פרק המצניע דתנן אשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בתוכו בין לפניה בין לאחריה חייבת משום חפץ אבל משום הסינר לא. י"ל אותו הסינר היה דרך מלבוש שהיה הבגד בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסים ולא בשולים אבל אותה שאין בגד רק לאחריה אינו מלבוש ומשוי הוא ואסור עכ"ל:

מתני' שן תותבת ושן של זהב ר' מתיר וחכמי' אוסרי' פירש"י שן תותבת נושבת בלחיים ממקום אחר והוא של זהב ר' מתיר לצאת בו וחכמים אוסרי' דכיון דמשונה היא משאר דילמא מחייכי עלה ושקלא לה מהתם וממטיא ליה בידה. ל"א שן תותב' של אדם אחד היתה ואהיתר דלעיל קאי ולאו אפלוגת' דר' ורבנן וה"ק בפלפל ובגלגל מלח שן תותב'. ושן של זהב ר' מתיר כו' עכ"ל. ללישנ' קמא לא מבעיא ליה למתני שן שן ולל"ב אמאי שבקה ע"כ ושן תותב' בויו מבעי' ליה. א"ר זירא לא שנו אלא בשל זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר תנ"ה של כסף ד"ה מותר של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים אמר אביי [רבי] ור' אלעזר ורשב"א כולהו ס"ל דכל מידי דמיגניא ביה לא אתי' לאחוויי ופר"ח וכן אלפס דהני שיטה נינהו ואין הלכה כאחד מהם הלכך בשן של כסף מותר בשל זהב ובשל אדם אחר שמא מותר כלשון שני דרש"י מיהו דוקא במידי דמיגניא ביה אתיא לאחוויי אבל מידי דמאיס הא ודאי לא אתיא לאחוויי כדאמר רבא לעיל גבי מוך שבנדתה:

מתני' ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה פירש"י נשים ישראלית שבערביא יוצאות רעולות דרך ערביות להיות מעוטפות ראשיהן ופניהן חוץ מן (הפנים) [העינים] וקרי ליה בלשון ערבי רעולות והיינו רעלות דכתב נכי תכשיטי נשים בספר ישעיה. מדיות נשים ישראלית שבמדי פרופות פירש"י שמתעטפות בטלית ותולות רצועה בשפתה אחת כנגד צוארה ובשפתה השנית פורפת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופלת מעליה עכ"ל:

מתני' פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת פירש"י זצ"ל פורפת כמו קרסים דמתרגמי' פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרוי פריפה ופריך בגמ' אהא דקתני ובלבד שלא תפרוף והא אמרת רישא פורפתן אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופירש"י והא אמרת רישא פורפת והאי ודאי לכתחילה קאמר בשבת דאי מבעוד יום ולאשמועי' דיוצא בו בשבת הא תנא ליה רישא מדיות פרופות. סיפא. דקתני לא תפרוף. אתאן למטבע. דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראויה לטלטול עכ"ל: ירושלמי מדיות יוצאות פרופות [וכו'] תני רשב"ג אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל משמע דגם על האבן לא תפרוף לכתחילה מיהו בגמרא דידן שרי באבן וי"ל דירושלמי איירי באבן שלא הקצהו לכך מערב שבת ובגמ' דידן מיידי באבן שהקצהו לכך מערב שבת ולהכי שרי אבל מטבע אף על גב דהקצהו לכך אסור דמחזי באלו רוצה להוליכו לשוק. וכתב ה"ר ברוך בר יצחק בסה"ת פורפת על האבן אפי' לכתחילה בשבת יתן אבן בסרבלו משני צדדין לכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו ובלבד שהתקינו לאבן ודוקא מאתמול ועל האגוז לכתחילה אבל על המטבע לעשות כן אסור לפרוף בשבת לכתחילה דנראה כמערים להוציאו ולהוליכו למקום אחר ולא לצורך ללבוש סרבלו אבל אם כרך ופרף מע"ש אף על המטבע וכן הדין לבתי שוקיים מותר לכתחילה בשבת לתת בראשו אגוז ולכרוך שם הרצועה כדי למתוח בתי שוקים ולקשור ראשי הרצועה באבנט של מכנסים עכ"ל. בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת פי' להוציאה לבנה קטן לאוכלו ועלתה בתיקו וקיי"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא:

מתני' הקיטע יוצא בקב שלו [דר"מ] ור' יוסי אוסר ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאין בהם בשבת ונכנסין בהם בעזרה. פירש"י הקיטע. שנקטעה רגלו יוצא בקב שלו. עושה לו כמין דפוס לרגלו וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו נסמך עליו [ולכך] יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא. ור"י [אוסר] דלאו תכשיט הוא. ואם יש לו בית קבול כתיתין שנחקקו בו כדי קבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן טמא אבל אם אין לו [אלא] בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול הוא לטומאה והו"ל כפשוטי כלי עץ דדומיא דשק בעינן שקיבול שלו עשוי לטלטל ע"י מה שנותנים לתוכו אבל שוקו אינו מטלטל אגב כלי. סמוכות שלו. יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו. טמאים מדרס. אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עבידי ומדרס הזב עושה אב הטומאה. ויוצאין בהם בשבת דתכשיט דידיה הוא. ונכנסין בהם לעזרה. דאע"ג דתנן לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגל הן עכ"ל והא דפי' דר"י אוסר דלאו תכשיט הוא ליתא אלא העיקר כדפר"ח ור' יוסי אוסר וכדאוקמוה ומחתי בה סימנא ס' ס' כלומר ר' יוסי אוסר קסבר הקב של קיטע אינו חשוב כסנדל ואסור לצאת בו ביוה"כ וה"ט דר"י דאסר גזירה דילמא מישתמיט ואתי לאתויי ד"א ברה"ר ושמואל נמי ורב (יוסי) [הונא] הדרי ואוקמה למתני' הקיטע יוצא דברי ר"מ עכ"ל וכ"פ ר"ת כפר"ח וקיי"ל כר"י ואסור לצאת בו וקשה אמאי אוסר ר"י לצאת בקב והלא מנעל הוא וגם אמאי חייש דילמא מישתמיט ואתי לאתויי ד"א ברה"ר הא אינו יכול [לילך] בלא הוא ועוד אמאי אינו טמא מדרס והלא נשען עליו והולך באותו דפוס של עץ העשוי כמין רגל של עץ ויכול ללכת בו כיון שאין לו כ"א רגל אחת קטועה לכן מפרשים רבותינו דכולה שמעתא מיירי בנקטעו שתי רגליו ועשה דפוס של עץ לשני ראשי שוקיו וסמוכות דהיינו מקלות שנשען ונסמך עליהם אבל על הקבין שבראש שוקיו אינו נסמך. השתא הכל מיושב דלפי פירש"י דפי' סמוכות היינו עור שעושה לשוקיו וכשנקטעו שתי רגליו אתי בגמגום. הלכך יש מיכן ללמוד ולהתיר ללכת בשבת במקלות שנשען עליהן כשהוא חיגר או כווצו גידי שוקיו והולך במקלות בסמוכות שלו דהיינו מקלות ולא פליגי ולד"ה יוצאין בהן בשבת דליכא למיחש דילמא אתי לאתויינהו. ראיה לדבר דתנן בסיפא דמתניתין כסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהם בשבת ואין נכנסין בהן בעזרה ופי' רש"י יש קיטע שכווצו ויבשו גידי שוקיו ואפי' על ארכבותיו אינו יכול ללכת ועושה כמין כסא נמוך ויושב וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור [לו מאחוריו] סמוכות של אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויות וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת. ואין יוצאין בהם בשבת. רבותי אומרים מפני שאינם צריכים לו כל כך ולא נהירא לי האי טעמא ואיכא למימר דאיידי דתלו ולא מנחו אארעא זימנין דמישתלפי. ואין נכנסין בו בעזרה דמנעל הוא עכ"ל. הא למדת דלא אסיר לצאת אלא בסמוכות שלו אבל הספסלים שבידיו כדי לסמוך בהם מותר לצאת בהם בשבת וה"ה במקלות. ומיהו ה"ר יוסף בר' משה זצ"ל מפרש בענין אחר הקיטע יוצא בקב שלו נקטעו שתי רגליו ועושה שתי סמוכות של עץ מה שקורי' שטולצ"י ובלע"ז אינקש ונותן שם ארכובותיו וקושר הסמוכות ליריכין והקבין שבראש שוקיו הם שלא יבחינו בנ"א שנקטעו רגליו אלא כסבורין שמפני חולי הולך בסמוכין וגם בשיושב עם שאר בני אדם לא ניכר כלל שנקטעו רגליו ולא שיש לו שום חולי. השתא אתי שפיר דר' יוסי אוסר לקבין לצאת בהם בשבת דילמא מפסיק ואייתו להו וגם טהורים מדרס שהרי אינו נסמך עליהם כלל כ"א על סמוכות שקשורין ביריכיו והשתא אין ראיה מיכן להתיר לחגר ללכת במקלות. מיהו מסיפא דמתני' איכא ראיה להיתרא כדפרישי' לעיל. והזקנים שנשענים על המקלות הואיל ויש בהם כח ללכת בלא מקלות ואינם מוליכים אותם אלא ליישר הליכתם אסורי' לצאת בהם בשבת (כדתנן) [כדתניא] מקל של זקנים טהורה מכלום ופירשה רבא למתני' משום דלתרוצי סוגיא עבידא ופירש"י לתרוצי לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה משום שרגליו ושוקיו רותתות (אלא) [ולא] לסמיכת כל גופו עכ"ל הלכך הואיל ואינם צריכים לו כ"א ליישר הדרך בעלמא הוי כמשוי הוא בידם ואסור:

מתני' לוקטמין טהורין ואין יוצאי' בהם מאי לוקטמין א"ר אבהו חמר' דאכפא פירש"י חמור (דבישא בכפים) [הנישא בכתפים] הליצנים עושין אותו ונראה כמי שרוכב עליו. ובפר"ח חמרא דאכפא מי שידיו קצוצות עושין לו יד של עץ ונקרא חמרא דאכפי עכ"ל ורב פפא אמר קישורי פירש"י זצ"ל אשקינא שמהלכים בהם במקום טיט והיינו מה שאנו קורין שטו"לצי רבה בר"ה משמי' דעולא אמר פרמי. פירש"י טלמיישא הנקשרת על הפרצוף להבעית את הבנים קטנים והיינו מה שאנו קורין קרבושק"א ובפר"ח פי' פרמי יש מי שאומר חתיכה של בגד שקושרים לזקנים על פיהם למען רירם מפני ששפתותיה' מתרפטות עכ"ל הלכך ככולהו אמוראי ובכולהו פירושאי קיי"ל לאיסורא ובכל אלו אין יוצאין בהן בשבת:

מתני' הבנים יוצאים בקשרים. ואוקימנא בגמ' דהיינו כי הא דא"ר אבין בר הונא א"ר חמא בן גוריא בן שיש לו געגועין על אביו נוטל רצועה של ימין וקושר לו בשמאל אר"נ בר יצחק וסימנך תפילין וחילופא סכנתא פרש"י געגועין ברמיר"ש מגעגע עליו ואין יכול ליפרד ממנו. וחילופא סכנתא. שמגעגע יותר מדאי. ובפר"ח בן שיש לו געגועין על אביו יש מי שאומר כי כשיגדיל עצב הבן במיתת אביו נוטל רצועה ממנעל אביו הימין וקושרה בשמאל הבן ואומר שמשקיט לבו ואם יחליף אומר שהוא סכנה. תנו רבנן יוצאין באבן תקומה בשבת משום ר"מ אמרו אף במשקל אבן תקומה ולא שהפילה אלא שמא תפיל ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל אמר רב יימר בר שלמייא משמיה דאביי והוא דאיכווין ותקל בעי אביי משקל דמשקל מאי תיקו פירש"י והוא דאיכוין ותקל שנמצא החפץ מאליו למשקל האבן ולא שחסרו ממנו או הוסיפו עליו [ע"כ] לשונו ופר"ח משקל דמשקל עלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ואין יוצאין בה בשבת:

מתני' יוצאין בביצת חרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי ר"מ וחכמי' אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי. ביצת חרגול עבדי להו לשיחלא באב האוזן ובפר"ח פצע האוזן. ושן שועל עבדי לשינתא דחייא למאן דניים דמיתא למאן דלא ניים מסמר מן הצלוב עבדי לזירפא פי' רש"י נפח המכה דכל פרזלא זריף והאי מסי לזירפא בפר"ח זירפא ענביתא. ירושלמי ר' אבהו בשם ר"י כל שמרפא אין בו משום דרכי האמורי: