Ohr Zarua, Volume II 428:1

אלו שמתאבלין עליהם אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו ואחיו מאמו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו נשוא' מאביו ומאמו ומאביו שלא מאמו אבל אחותו נשואה מאמו שלא מאביו אינו מתאבל עליה ומתאבל על בן בנו ובן אחיו ואבי אביו ואבי אמו ואינו מתאבל על אחי אביו ולא על בן אחיו מאמו ולא על בן אחותו מאמו וזה שאמרנו שמתאבל על בן בנו ובן אחיו ואבי אביו ואבי אמו היינו דוקא כשהוא עמהם בביתם אבל כשיוצא לחוץ אינו מתאבל וראיה לדבר דת"ר כל האמור בפרשת כהנים כהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהן אלו הן אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו הוסיפו עליה' אחיו ואחותו הבתול' מאמו ואחותו נשואה מאביו וכשם שמתאבל עליה' כך מתאבל על שניים שלהם דר"ע פרש"י שניים בן בנו בן אחיו אבי אביו ואבי אמו ואחי אביו לא הוי שני. רשב"א אומר אינו מתאבל על השניים כולן אלא על אבי אביו ועל בן בנו בלבד וחכ"א כל שמתאבל עליו מתאבל עמו פירש"י כל שהוא מתאבל עליו אם הוא מת כגון אביו ואחיו אם מת לאביו מת או לאחיו מתאבל הוא עמהם וכגון דאתי דהוא מת מקורבה דידיה עכ"ל ונראה בעיני אני המחבר דמ"ש וכגון דאתא ההוא מת מקורבה דידיה היינו למעוטי שאם מת מת לאחיו מאמו או לאחותו מאמו שאינו מתאבל עמהם דאז לאו קורבה דידיה היא דלבית אביהם כתיב ומידו בן בתו איני יודע מי מיקריא קורבה דידיה שהרי הבנים מתיחסים אחר האב. ופרכי' חכמים היינו תנא קמא ושנינן איכא בינייהו עמו יושב בבית אבל יושב בחוץ לא ופירש רש"י ז"ל לרבנן בתראי אין נוהג אבילות אלא בשעה שהוא נכנס לבית אחיו דאבל וכשיוצא משם אין אבילות מוטלת עליו עכ"ל הלכך בהך פליגי ת"ק סבר דעל כל שנים שהוסיפו אפי' כשיוצא מן הבית אבילות מוטלת עליו ורבנן בתראי סברי דווקא כשנכנס לבית אז אבילות מוטלת עליו אבל כשיוצא מן דבית אין אבילות מוטלת עליו ופר"ח דקיי"ל כחכמים וה"נ מסתבר' דקיי"ל הלכה כדברי המקל באבל הלכך אין הלכה כר' עקיבה דמחמיר מיהו קצת תימה דאמאי אין הלכה כרשב"א דמיקל מכלהו וכן פסק באלפס כחכמים. ולענין אשתו קיי"ל שאינו נוהג עמה אבילות אלא על אביה ואמה בלבד ודווקא עמה בבית אבל כשיוצא מן הבית לא ודוקא על אביה ואמה אבל על אהיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר אפילו בפניה אינו נוהג ובתשובות מ"כ הורה רבי שמואל בן רבי' יהודה הכהן משם אביו לישב באבילות לבני בנים כשנפטר זקנם אבל זקן לא ישב לבני בנים שהן חייבים בכבודו וזה טעמו תחת אבותיך יהיו בניך. וחביריו משיבים ההיא בברכה כתיב. ועוד מטעם אחר דגרסי' כל המתאבלים עליו מתאבל עמהם ואביהם של נכדים מתאבלים יתאבלו נכדים עם אביהם על זקינם ומשיבים לו חביריו אין הלכה כן במועד קטן. וגם אביו רבי' ר' יהודה הכהן רצה להושיב את ר' משלם על זקינו ר' איתיאל באבילות ולא הניחו ר' אלעזר הגדול נפשו עדן ושאר חכמים ור' שמואל בן רבי' ר' דוד הלוי נ"ע כמו כן לא הניחו להתאבל לבני בנים על זקינם עכ"ל התשובות. וכן הלכה למעשה שאין מתאבלי' בני בנים על זקנים אלא דוקא לפני אביהם משום כבוד אביהם אבל כשאין אביהם מתאבל גם הם אינם מתאבלים וכן הלכה ולשון התשובה קצת מגומגמת: בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע"ש במסכת שבת אמר רשב"ג כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה ופליגי רבנן עליה בנפל מן הגג ומת או אכלו ארי תוך שלשים יום דרבנן סברי חי הוא ורשב"ג סבר מת הוא אבל כשפיהק ומת דהיינו שלאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מועט ופיהק ומת אפי' חכמים מודים דמת הוא כי פליגי היכא שמת מחמת נפילה מן הגג או שאכלו ארי או שראו בו היות כדרך כל התינוקות הנולדים ומת כדרכו שחכמים אומרים חי הוא ורשב"ג אומר מת הוא והלכתא כותיה דא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג הילכך היכא שמת תוך ל' אין מתאבלים עליו בכל ענינים שמת אבל אי קים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו אז מתאבלים עליו אפילו מת תוך ל' כדתנן פ' יוצא דופן סתם תינוק בן יום אחד הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ואמרי' בגמרא למאי הלכתא אר"פ לענין אבילות לימא מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא ושנינן דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו שבזה אפי' רשב"ג מודה. והלשון קצת מגומגם דהתם קרי ליה ספיקא היכא שמת תוך שלשים והכא קרי ליה מת. שמעינן מהתם דהיכא שמת תוך ל' וקים לי' בגויה שכלו לו חדשיו שמתאבל עליו והיינו דאמר בפ' ר"א בריה דרב דימי בר יוסף אתיליד ליה ההוא ינוקא ובגו תלתין מית יתיב וקא מתאבל עליה א"ל אבוה צידונייתא בעית למיכל א"ל קים לי בגויה שכלו לו חדשיו ש"מ שמתאבל אפי' תוך שלשים. כבר פירשו רבותינו ע"י מעשה היכי דמי הוי קים ליה בגויה שכבר היה מעשה שנפטר קטן אחר ד' ימים אחר מילתו והיתה אמו מונה עליו ט' חדשים מלאים מטבילתה ופטרו רבותינו את אביו מלהתאבל עליו ומלקבל הבראה ותנחומין ומלומר קדיש וסמכו אדרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ופרכי' במס' נדה הא לא שהה ספיקא הוי ומשנינן דקים לי' בגויה שכלו לו חדשיו ומהתם איכא למשמע מניה דכל היכא דאיכא למיתלייה בשום ספיקא בעולם לא נפיק מידי נפל היינו דמשני ליה בדליכא ספיקא למיתלייה דקים ליה כלומר דבר ברור הוא ופשוט הוא כאור וכצהרים דכלו לו חדשיו וזו שמנין טבילתה בידה אין זה ברור שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה עד סמוך לוסתה דמחלוקת הוא במסכת נדה ואימר הרחיקה וסת ואשתכח דלא כלו דהא מעשים בכל יום שהנשים משנות וסתן פעם קרוב פעם רחוק והיכא דקים ליה בגויה היינו כגון שבא עליה סמוך לטבילתה ושוב פירש ולא דר עמה עד חודש ימים ולסוף ב' חדשים [מביאה שניה] הוכר עוברה (בביאה שניה) הרי הדבר ידוע שמשעת ביאה ראשונה נתעברה והוכר לג' חדשים כמשפטר והיכא שנולדו תאומים ומת אחר מהם תוך שלשים יום והשני קיים על דבר זה נשאל רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל והשיב וז"ל תאומים שמת אחד מהם תוך ל' והשני קיים אין מתאבל עליו עד שכלו לו שלשים יום ללידתם ואחר שלשים יום יתקיים השני ודאי כלו לו חדשיו דטפה אחת נחלקה לשנים ואם מת בסוף ל' דהשתא משכי ימי אבילות לאחר שלשים משלים עד ז' למיתתו וגיהוץ ותספורת עד ל' למיתתו דכיון דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם כדתנן פרק יוצא דופן וכדמוכח ס"פ ר"א דמילה ואין ראוי זה כלל לדמותו לשמועה קרובה לחייבו באבילות שלימה לאחר ל' של לידה אבל כל כמה דלא קים לן כגון תוך ל' לא חיישינן ועוד יש לומר לתלות להקל דשמא לא מיחייב כלל דאפשר שהמת נפל והחי בר קיימא שאותה טיפה שנחלקה לשנים חלק האחד של זרע נקלט ביום ראשון וחלק שני נקלט ביום שני ואפשר כשנולדו שזה כלו לו חדשיו וכ"ת א"כ קים לן בגויה שכלו לו חדשיו היכא משכחת לה אפשר דמשכחת לה כגון שבא עליה עכשיו ופירש ממנה ושוב לא בא עליה וילדה למאתים ושבעים ושלשה ימים שמשון בר' אברהם זצ"ל. ושוב חזר בו בתשובה אחרת וז"ל בני שיהיה על שאילותיך כבר השיבותיך על יד ארמאי וביום שיצא ממני נמלכתי לחזור ולומר דתאומים שמת אחד תוך שלשים והשני קיים וחי אחר שלשים לא מיחייב באבילות כלל אפי' מת גסוף ל' דאי הוה בר קיימא משיך ליה אבילות דידיה לאחר שלשים דאפשר שהמת נפל והחי בר קיימא אע"פ שנוצרו מטיפה אחת שנתחלקה לשתים דפעמים שהזרע נקלט ביום ראשון ופעמים ביום שלישי קודם שיגמרו שש עונות למאן דאית ליה ואפשר שהחי היתה תחילת יצירתו ביום ראשון וכלו לו חדשיו והמת היתה תחילת יצירתו ביום שני או ביום שלישי ולא כלו לו חדשיו דאע"פ שנבראים מטיפה אחת אין יצירתם שוה כדאשכחן במס' נדה ביהודה וחזקיה שזה נגמרה צורתו לשבעה וזה לתשעה וכ"ת א"כ קים לן בגויה שכלו לו חדשיו היכי משכחת לה אפשר דמשכחת לה כגון שבא על אשתו עכשיו ופירש ממנה ושוב לא בא עליה וילדה לרע"ג ימים ואל תתמה דאפי' בנפל מן הגג ואכלו ארי איכא דשרי ולא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדי דגבי אבילות הקילו כיון דמיעוט מפילות הוא מיעוט המצוי משום דאבילות דרבנן ואמרי' בבכורות פ' יש בכור הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. שמשון בר' אברהם. ונראה בעיני אני יצחק המחבר דהא דפסקי' כרשב"ג דהיכא דלא שהה שלשים יום דאין מתאבלין עליו דהני מילי שכשנולד לא גמרו שערו וצפרניו אבל אם גמרו שערו וצפרניו אפי' בן שמונה חדשים מתאבלין עליו דאמרי' האי בן שבעה היא ואשתהויי הוא דאישתהי וראי' לדבר מס"פ הערל דא"ר אבהו סימני סריס ואיילונית ובן שמונה חדשים אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בן עשרים פי' אין עושין בו מעשה בבן שמונה חדשים להחזיקו כבן קיימא לכל מילי דולד של קיימא דמפורש בהחולץ בשביל סימנים שאע"פ שגמרו סימנים שערו וצפרניו כשנולד אפ"ה לא אמרינן בר קיימא הוא עד שיהיה עשרים שנה. ופרכי' ובן שמונה [כו'] אמו שוהה עליו ומניקתו מפני הסכנה ושנינן הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו פי' שאז הוא היא פי' בן שמונה דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו פי' איזהו בן שמונה דקים לן שאינו בר קיימא כל שלא כלו לו תשעה חדשים שלמים למעוטי כן שמונה חדשים וחצי רבי אומר סימנין מוכיהין עליו שערו וצפרניו ואע"פ שלא כלו לו חדשיו אם יש לו שער וצפורן בר קיימא הוא ומסיק טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרי' האי בר שבעה הוא ואשתהויי הוא דאשתהי פי' האי דמסיק טעמא דלא גמרו בניחותא וסיומא דתירוצא היא הב"ע שגמרו דטעמא דאמר בן שמונה דלאו בר קיימא דלא גמרו סימנין הא גמרו אמרי' האי בר שבעה הוא ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחיי ואשמעינן ר' אבהו דאפי' לרבי אין עושין מעשה להחזיקו כבן קיימא עד שיהא בן עשרים ופרכי' אלא דא דעביד דלא תוספאה באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כר' דאמר משתהי ושנינן כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עבד. הא למדת דרשב"ג אית ליה דרבי אפי' בן שמונה שנולד בשער וצפורן דבן קיימא הוא אלא שבהא פליגי דלרשב"ג הוי בר קיימא שיהיה שלשים יום אפי' לכל מילי דפ' החולץ ולפטור מן היבום וא"כ כ"ש שיתאבל עליו ורבי סבר דלא הוי בר קיימא לכל מילי דפ' החולץ עד שיהיה בן עשרים. ונ"ב דלא קאמר רבי אלא לחומרא לפטור מן היבום אבל לענין אבילות ה"נ שמתאבל אפי' לרבי הילכך בן ח' חדשים שנולד וגמרו שערו וצפרניו ה"ז מתאבל עליו דהאי בר שבעה הוא אלא שנשתהא וכ"ש בן שבעה שמתאבלי' עליו וליתא דהא קיי"ל כשמואל דאמר הלכה כדברי המקיל באבל הלכך אין מתאבלין עליו אע"ג דגמרו שערו וצפרניו. והיכא דלא קים לן בגויה אי כלו לו חדשיו אי לאו ולא גמרו שערו וצפרניו ומת ביום שלשים קיי"ל דאין מתאבלין דתנן בפ' יש בכור לנחלה גבי בכור. מת ביום שלשים ר"ע אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן וא"ר אשי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי והוי ליה מת בתוך ל' ואין מתאבלין עליו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ומכאן הבאתי ראיה על מעשה אחד שבאה נכרית וספרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו ושאלני בחור אחר אם הוא אבל ע"פ נכרית ועניתיו כי נראה בעיני שאינו אבל דאע"ג דמסל"ת כשר לענין עדות אשה היינו משום דדייקא ומינסבה ואח"כ אמרתי שנאמן העכו"ם להחמיר דאמרי' ס"פ בתרא דיבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו משמע אבל בלא דאי טעמא נאמן א"כ (הלכות גדולות) [הכי נמי] הכא שהנכרית זאת ספרה לפ"ת ואין לה שום ריוח בדבר פשיטא דנאמנת היא וחייל עליה אבילות וכן הורה מורי רבי' אליעזר בן מורי רבי' יואל הלוי זכר צדיקים לברכה שצריך לנהוג אבילות ושאלתי את פיו מאיזה טעם הורה וענני משום דתניא בדמאי ר"פ הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות עכו"ם שהיה צווח ואמר ראו קחו לכם פירות שדה זו פירות ערלה פירות רבעי הן אינו נאמן מפני שהוא כמשביח מקחו אבל מאיש פלוני לקחתים נאמן להחמיר דברי רבי רשב"ג אומר אינו נאמן שדברי העכו"ם לא מעלין ולא מורידין והיא אותה ברייתא עצמה דמייתי לה ביבמות ונראה לרבי דהלכה כרבי שנאמן להחמיר. ואני יצחק בר משה המחבר מוסיף דודאי הלכה כרבי כדמוכח סוגיא דיבמות. ומיהו מתוך ההיא דתוספתא נראה בעיני שלא חלה עליו אבילות ע"פ העכו"ם דע"כ לא פליגי אלא לענין שאר איסורין אכל לענין אבילות אפי' רבי מודה שדברי העכו"ם אינם כלום כדא"ר אשי דאפי' ר"ע דפליג לענין בכור מודה לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו. ועיקר נראה בעיני אני יצחק דמחבר דספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון מתאבל עליו האחרון ולא הראשון כגון שגרשה ראשון ונשאה אחרון בתוך ג' חדשים דתניא במסכת שמחות הספיקות אוננין ומתאבלין עליהן ואין לומר דהאי ספיקות היינו שמת תוך שלשים כדאמר בהחולץ וביוצא דופן לא (שהיה) [שהה] ספיקא (הגוי) [הוי] דהא קיי"ל כרשב"ג דאין מתאבלין עליו ואי כשגמרו שערו וצפרניו דא לאו ספיקא היא כדפרישית לעיל ואי מת ביום שלשים האמר רב אשי דלענין אבילות כ"ע מודו ולא מסתבר להעמיד הברייתא בתוך שלשים וכרבנן דפליגי ארשב"ג דלא מוקמינן דלא כהלכתא אלא ע"כ מיירי ספק בן ט' לראשון ספק בן שבעה לאחרון דאמור רבנן שיתאבל האחרון שגנאי היה הדבר שלא יתאבלו עליו לא קרובי ראשון ולא קרובי שני והדבר ידוע שהוא קרוב לאחד מהם ולא יתכן שיתאבלו עליו שניהם דאמרי' בודאי אינו כ"א בן אחד מהן ע"כ אמרו שיתאבל האחרון דהא אמו של ספק תחתיו כשנולד ומיחזי כבנו: בפרק נגמר הדין תנן גבי הרוגי ב"ד לא היו מתאבלין עליהם אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב וכתיב נמי באבוד רשעים רנה הלכך נראה בעיני אני יצחק בר משה המחבר דאדם שעובר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת קודם שעשה תשובה אין מתאבלין עליו ואמרי' בגמ' א"ר יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו והוינן בה כיון דאיקטול הוי להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו א"ל אביי מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה דתני רב שמעיה יכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו פי' כגון אביו ואמו שנשתמדו דאע"פ שמתו לא הויא להו כפרה ואסור ליטמא להם דמת מתוך רשעו לא הו"ל כפרה א"ל רבא מאי קמדמית מת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה קמיית הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה תדע דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידך לחיתו ארץ מאי עבדיך מאי חסידך לאו חסידך חסידיך ממש עבדיך הנך דמחייבי דינא מעיקיא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך פי' ש"מ דנהרג מתוך רשעו הויא ליה כפרה א"ל אביי מאי קמדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד הרוגי מלכות כיון דשלא כדין מקטלי הויא להו כפרה הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי לא הוי להו כפרה תדע [דתנן] (לאחין) [לא היו] קוברין אותו בבית קברות אבותיו הא למדת דבין לאביי ובין לרבא מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה נהרג מתוך רשעו בידי עכו"ם הויא ליה כפרה כי פליגי בהרוגי ב"ד דלאביי לא הויא להו כפרה לרבא הויא להו כפרה. הלכך אדם שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת מתוך רשעו לכ"ע אין מתאבלים עליו נהרג בידי עכו"ם לכ"ע מתאבל עליו שאין לומר דמת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה היינו לענין שלא ליטמאות לו אבל לענין אבילות ה"נ שמתאבל דהא רב אדא בר אהבה מייתי ראיה ממתני' דתנן לא היו מתאבלין עליהם וכו'. והא דמסיק דמיתה וקבור' ועיכול בשר בעינן היינו דוקא בהרוגי ב"ד דבדין קא מקטלי אבל הרוגי עכו"ם דלא בדין קא מקטלי במיתה בעלמא מתכפר לו ומתאבלים עליו. מיהו בשעת השמד שמעתי ממורי הרב ר' שמשון זצ"ל שרבי' גרשום נתאבל על בנו כשנשתמד ארבעה עשר יום ק"ו לשכינה י"ד יום והני מילי בגדול שנשתמד אבל קטן בן שנה בן שנתים שנשתמד עם אמו ומת יש אומרים שמתאבל עליו דודאי [בגדול] אין מתאבלין עליו כדפרי' לעיל אבל קטן ששמוהו במים מה מעלה ומה מוריד והו"ל כאילו לא נשתמד. אבל ר"ת זצ"ל אומר שאין מתאבלין עליו דתניא בתוספתא דסנהדרין קטני עיר הנדחת שהודחו עמה רא"א נהרגין וחכ"א אין נהרגי' ומדר"א אמר נהרגין סברא הוא דלרבנן אין מתאבלין עליה'. ולאו ראיה היא דהתם מיירי שגדולים קצת ועבדו עכו"ם אבל קטן שלא עבדה כלל ואינו יודע בין ימינו לשמאלו הוי כשאר ישראל. ועוד דעיר הנדחת לא שייכא לשאר מקומות דקטן שעבד עכו"ם פשיטא דמודה ר"א דאינו נהרג אלא חומרא דעיר הנדחת שאני ועוד היה ר"ת נותן טעם ששמחים על מיתתו יותר מחייו כי אם היה חי סופו היה לעבוד ע"ז וללכת בדרכי העכו"ם ואין נראה כי מטעם זה לא יתאבלו עליו אפי' קודם ששמוהו במים מאחר שהוא בידם ויודעים שלא יוכלו לפדותו וזה אינו סברא שלא יתאבל עליו ועוד שלא מצינו שנדחה אבילות בשביל זה שנידון אותו על שם סופו מיהו היה אומר ר"ת שמנהג הוא שלא להתאבל עליו אך ששים ושמחים. ולפי מאי דפרישית דכל היכא דאין להם כפרה דאין מתאבלים עליהם לא ידענא אני המחבר מאי אידון בקטן בן רשע שמת דתניא בתוספתא דסנהדרין קטנים בני רשעי ישראל אין להם חלק לעוה"ב ולא חיין לעוה"ב שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגו' אשר לא יעזוב להם שורש וענף דר"ג ר"י אומר באין הם לעוה"ב שנאמר שומר פתאים ה' [שכן בכרכי הים קורין לינוקא פתיא] ולהלן הוא אומר גודו אילנא והבלוהי ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו א"ל ר"ג ומה אני מקיים אשר לא יעזוב להם שורש וענף א"ל ר' יהושע שאין המקום מניח להם לא מצוה ולא שירי מצוה להם ולאבותיהם בעולם ועתה אם הלכה כר"ג היה נראה שאין להתאבל עליהם א"כ מי שהוא רשע והיה לו בן גדול צדיק ובן קטן ומת הקטן הצדיק אינו מתאבל על קטן זה אם הלכה כר"ג ושמא הלכה כר' יהושע או שמא אפי' לר"ג יתאבלו עליו דשמא אם לא מת היה נעשה צדיק: