משנה
אגב המשנה ששנינו לעיל בעניין מותר שקלים ומותר חטאת, באות משנה זו והמשניות שלאחריה ללמד בעניין מותרות של קורבנות אחרים או של צדקה.
מותר שקלים - חולין – מעות שנותרו לאחר ששקל מהן את שקלו הן חולין.
מותר עשירית האיפה (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'חולין', כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – מי שחייב להביא עשירית האיפה סולת למנחה, ונותרו מעות לאחר שהביא אותה מהן, מותר קיני זבים קיני זבות קיני יולדות – זבים וזבות ויולדות עניות שטהרו, שהם חייבים להביא שתי תורים או שני בני יונה, ונותרו מעות לאחר שהביאו אותם מהן, חטאות ואשמות – מי שחייבים להביא חטאת או אשם, ונותרו מעות לאחר שהביאו אותם מהן, - מותרן נדבה – מותר המעות של כל אלו הולך לשופרות של נדבה, לקנות בו עולות, שמקריבים אותן בזמן שהמזבח עומד בטל.
זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: כל שהוא בא לשם חט (חטא) ומשם אשמה – מעות שנותרו לאחר שהביאו מהן קורבן הבא לכפר על חטא או על אשמה, - מותרן נדבה – מותר המעות הולך לשופרות של נדבה (כלל זה נאמר גם במשנה להלן ו,ו. עיין שם).
בירושלמי לעיל נחלקו רבי יוסי ורבי ביבי בשם רבי לעזר. לפי רבי ביבי, המשנה כאן, המבדילה בין שקלים לחטאת, שבשקלים - המותר חולין, ובחטאת - המותר נדבה, היא לדעת הכל, בית שמאי ובית הלל שנזכרו במשנה לעיל, ומדובר במשנה כאן במקרה שלא נשנה במשנה לעיל (באומר: "אלו"). ואילו לפי רבי יוסי, המשנה כאן היא לדעת בית הלל, ומדובר במשנה כאן במקרה שנשנה במשנה לעיל (במכנס פרוטרוט). הרי שלפי רבי יוסי, המשנה כאן שונה את דברי בית הלל לעיל בסתם. וחזר התנא וכפל כאן דין מותר שקלים ודין מותר חטאת שנשנו לעיל, כדי לשנות יחד את דיני כל המותרות.
בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה נאמר: רבי אליעזר אומר: מה תלמוד לומר: 'כבשים לעולה ועיזים לעולה'? ...שיכול, אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד; מניין מותר חטאות, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, מותר קורבנות הנזיר והמצורע...? - תלמוד לומר: 'כבשים לעולה ועיזים לעולה' - לרבות את כולם. וחכמים אומרים: ייפלו לנדבה. - והלא אף הנדבה עולות היא, מה בין דברי רבי אליעזר לדברי חכמים? - אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכיה משלו... ובזמן שהיא באה נדבה אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל ציבור...
לשיטת רבי אליעזר, היחיד שהקדיש מעות בשביל קורבן ונותרו אצלו דמים, מביא מן הנותר עולה והיא חובה, אלא כיוון שהיא קורבן יחיד, צריך בעל הקורבן לסמוך עליה, ומביא את הנסכים משלו. אבל לפי החכמים, שהמעות הנותרות נמסרות לנדבת ציבור, אין עוד לבעל הקורבן שום חלק בה, ואינו סומך עליה, ואינו מביא את הנסכים.
המשנה בהלכה הזו ובהלכה הבאה כדעת חכמים.
• • •
משנה
מותר עולה - לעולה – מה שנשתייר מן המעות שהפריש לקנות בהן קורבן עולה, יביא בהן עולה אחרת (טעם ההבדל בין מותר חטאת למותר עולה הוא, שאדם שהביא קורבן חטאת פטור מלהביא עוד חטאת, ולכן המותר לנדבה, אבל אדם רשאי להביא כמה קורבנות עולה שירצה, ולכן המותר לעולה, שכשאפשר להקריב מן המותר את אותו הקורבן שנועדו לו המעות מתחילתן, עושים כך). מותר מנחה - למנחה – מה שנותר מן המעות שהפריש לקנות בהן קורבן מנחה, יביא בהן מנחה אחרת. מותר שלמים - לשלמים – מה שנשתייר מן המעות שהפריש לקנות בהן קורבן שלמים, יביא בהן קורבן שלמים אחר. מותר הפסח - לשלמים – מה שנותר מן המעות שהפריש לקנות בהן קורבן פסח, יביא בהן קורבן שלמים, שהרי אי אפשר להביא עוד קורבן פסח, ולכן יביא שלמים, שכן קורבן הפסח דומה לשלמים.
מותר נזירים - לנזירים – גבו מעות לצורך קורבנות של נזירים עניים שלא היו להם מעות להביא קורבנותיהם, ונותרו מהן, ייתנו את המותר לקורבנות של נזירים עניים אחרים (נזיר שהשלים נזירותו בטהרה צריך להביא שלוש בהמות לקורבן, ועניים אין ידם משגת לקנות קורבן גדול כזה, ולכן עשירים תרמו את קורבנות הנזירים, או שגבו מהציבור כדי לקנות עבור הנזירים את הקורבנות). מותר נזיר - לנדבה – נזיר שהפריש מעות לצורך קורבנותיו והותיר, או שגבו מעות לצורך קורבנות של נזיר מסוים ונותרו מהן, מה שנותר מן המעות הולך לנדבה, שנותן אותן לשופרות של נדבה לקנות בהן עולות, שמקריבים אותן בזמן שהמזבח עומד בטל.
במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה ד נאמר: "וזבחת פסח לי'י אלוהיך צאן ובקר" (דברים טז,ב) - רבי אומר: בזבח הבא מן הבקר כמן הצאן הכתוב מדבר. ואי זה? זה שלמים. מכאן אמרו (במשנתו של רבי): מותר שלמים לשלמים, ומותר פסח לשלמים.
מותר הפסח
שלושה שמות יש לקורבן פסח שנעשה שלמים: מותר הפסח, שלמים הבאים מחמת פסח, שלמי פסח. אופנים שונים יש לקורבן פסח שנעשה שלמים: מעות שהופרשו לפסח ונותרו; פסח שאבד ונמצא לאחר שנשחט הפסח האחר שהפרישו בעליו תחתיו; פסח שמתו בעליו; תמורת פסח שהומרה לאחר זמנו של הפסח; פסח הקרב בשאר ימות השנה (שלא בזמנו של הפסח); פסח שעברה שנתו; חגיגת ארבעה עשר בניסן.
יש שקראו לכמה מהאופנים האלה בשם מותר הפסח.
מותר נזיר
בתוספתא שקלים א,יב שנו: מותר נזירים (שגבו לצורך נזירים עניים) לנזירים. מותר מצורעים (שגבו לצורך מצורעים עניים) למצורעים. אם אמר: "לנזיר זה" (שגבו מאחרים לצורך נזיר מסוים), "למצורע זה" - מותרו נדבה (כדין נזיר שהפריש בעצמו לנזירותו והותיר, כמפורש במשנתנו, שהרי הנותנים נתנו לנזיר את המעות שיקדישן הוא).
יש בתוספתא חידוש, שמותר נזיר שגבו לצורך נזיר מסוים אין דינו כמותר שבוי שגבו לצורך פדיונו של שבוי מסוים, שמותר הפדיון של אותו שבוי (המשנה הבאה), אף שהנותנים נתנו לצורך פדיון שבויים ("תוספתא כפשוטה").
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מותר שקלים - חולין" כול'.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ו,ח ושקלים ז,א ו-ז,ז.
מספרים: אמר רבי יוסה (במקבילות: 'יסא'. ובכתב יד שקלים: 'אסי') (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): עד דאנא תמן – עד שאני שם (בזמן שהייתי בבבל), שמעית קל רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאל לשמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): – שמעתי את קול רב יהודה שואל את שמואל: הפריש שקלו ומת – קודם שמסרו לגזבר, מה עושים בשקל שהפריש? האם נאמר, שמאחר שהפריש זכה בו ההקדש וייפול ללשכה, או שמא דבר זה אמור כשהתערבב שקלו עם שקלים של אחרים ואי אפשר לעמוד עליו, אבל כאן - לא, שהרי הוא בעין (תלמיד רשב"ש). - אמר ליה: – אמר לו (שמואל לרב יהודה): יפלו לנדבה – השקל הולך לשופרות של נדבה, ולא ללשכה.
ומביאים מחלוקת: מותר עשירית האיפה שלו – של כוהן, שהוא חייב להקריב עשירית האיפה סולת ביום שמתחנך לעבודה בבית המקדש או כשנתמנה לכוהן גדול ומתחיל בעבודה (מנחת חינוך), או של כוהן גדול, שהוא חייב להקריב בכל יום עשירית האיפה סולת (מנחת כוהן משיח, הנקראת גם מנחת חביתין), ואם נותרו לו מעות לאחר שהקריב אותה מהן, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: יוליכם לים המלח – כלומר, הוא צריך לזרוק את המעות שנותרו למקום שאי אפשר להוציאן משם, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה (ים המלח מופיע בהקשר לענייני השלכה וביטול, בשל כוח ההשחתה של מימיו המלוחים); רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר: יפלו לנדבה – מותר המעות הולך לשופרות של נדבה. בירושלמי להלן (בסוף ההלכה הבאה) אמרו, שרבי יוחנן סבור, שרק מותר חטאות ואשמות ייפול לנדבה, אבל מותר שאר קודשי קודשים ייאבד, ואילו רבי לעזר סבור, שאף מותר שאר קודשי קודשים ייפול לנדבה.
עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין ושקלים.
ומקשים (ממקור תנאי על רבי יוחנן): מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) חלוקה על רבי יוחנן: שנינו במשנה: מותר שקלים - חולין. מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים קיני זבות, מותר קיני יולדות חטאות ואשמות - מותרן נדבה! (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילים "מותר קיני זבים" וכו') – המשנה אמרה "עשירית האיפה" סתם, ומשמע גם עשירית האיפה של כוהן או של כוהן גדול. הרי שמותר עשירית האיפה של כוהן או של כוהן גדול הולך לנדבה! מה עבד לה רבי יוחנן? – מה עושה אותה (כיצד מפרש את המשנה) רבי יוחנן (שאמר שמותר עשירית האיפה של כוהן או של כוהן גדול אינו הולך לנדבה, כדי שלא תסתור את דבריו)?
ומתרצים: פתר לה – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש ומסביר את המשנה), מותר (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'במותר') עשירית האיפה של מנחת חוטא של כל ישראל – המשנה אינה מדברת בעשירית האיפה של כוהן או של כוהן גדול, אלא בעשירית האיפה של מנחת חוטא של כל ישראל, שכל אחד מישראל שחטא בשבועת עדות או בטומאת מקדש וקודשיו או בשבועת ביטוי, והוא דל שבדלים, חייב להביא עשירית האיפה סולת לחטאת, ואם נותרו מעות לאחר שהקריב אותה מהן - מותר המעות הולך לנדבה, כדין מותר חטאת.
הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'מתניתא פליגא על רבי אלעזר'. והנוסח בדפוס ונציה הבבלי: 'מתניתא פליגא על תרווייהו'(?). רבנו משולם ותלמיד רשב"ש הגיהו כנוסח במסירה שלפנינו. תלמיד רשב"ש אמר, שטוב להחליף את מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר, כדי להתאים לגרסה 'מתניתא פליגא על רבי אלעזר' וגם לגרסה בבבלי מנחות.
בבבלי מנחות קח,א אמרו: תניא: מותר מנחה - נדבה, מותר מנחה - יירקב (יש מותר מנחה שהוא נדבה, ויש מותר מנחה שיירקב). - מאי קאמר? - אמר רב חסדא: הכי קאמר: מותר מנחת חוטא - נדבה (בדומה לחטאת, שמנחת חוטא נקראת בתורה "חטאת"), מותר עשירית האיפה של כוהן גדול - יירקב. - רבה אמר: אפילו מותר עשירית האיפה של כוהן גדול נמי - נדבה (שכן אף היא נקראת "חטאת" כמובא בבבלי מועד קטן (טו,ב-טז,א): "יקריב חטאתו" (יחזקאל מד,כז) - זו עשירית האיפה של כוהן גדול (רש"י)), אלא מותר לחמי תודה - יירקב.
ובפלוגתא (רב חסדא ורבה נחלקו במחלוקת של אמוראים ראשונים), מותר עשירית האיפה של כוהן גדול - רבי יוחנן אמר: נדבה; רבי אלעזר אמר: יירקב.
מיתיבי: מותר שקלים - חולין. מותר עשירית האיפה ומותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות - מותריהם נדבה. מאי לאו מותר עשירית האיפה של כוהן גדול! - לא, מותר מנחת חוטא.
אמר רב נחמן בר רב יצחק: מסתברא כמאן דאמר: מותר עשירית האיפה של כוהן גדול - יירקב; דתניא: "לא ישים עליה שמן ולא ייתן עליה לבונה כי חטאת היא" (ויקרא ה) - אמר רבי יהודה: היא (מנחת חוטא) קרויה "חטאת" (ולכן אינה טעונה לבונה), ואין אחרת קרויה "חטאת"; לימד על עשירית האיפה של כוהן גדול שאינה קרויה "חטאת" וטעונה לבונה (אף שלא נזכרה בה לבונה, ושמן נזכר בה במפורש). ומדאינה קרויה "חטאת", מותרה יירקב (שאין דין מותרה כדין מותר חטאת ההולך לנדבה).
"מותר עשירית האיפה שלו" שאמרו בירושלמי הוא מותר מנחת חינוך של כוהן הדיוט או של כוהן גדול וגם מותר מנחת חביתין של כוהן גדול. אבל בבבלי דיברו רק במותר עשירית האיפה של כוהן גדול.
בבבלי החליפו את מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר בירושלמי.
בבבלי אמרו שהמותר יירקב, כיוון שמדובר בקמח שנותר, שהביא קמח יותר ממה שהיה צריך להביא, ובירושלמי אמרו שהמותר יוליכו לים המלח, כיוון שמדובר במעות שנותרו, שהפריש מעות יותר ממה שהיה צריך להפריש, ובדבר שנרקב אמרו "יירקב", ובדבר שאינו נרקב אמרו "יוליך לים המלח".
הלשון "עשירית האיפה שלו" היא כינוי למנחת חינוך של כוהן הדיוט או של כוהן גדול, כמו בברייתא שבירושלמי להלן ז,ז ("כשהכהן מתקרב תחילה לעבודה, מביא עשירית האיפה שלו". ברייתא זו שנויה גם בתוספתא ובספרא), והיא כינוי גם למנחת חביתין של כוהן גדול, כמו בירושלמי מגילה א,י והוריות ג,ב ("עבר והביא עשירית האיפה שלו", "יכול יהא משוח מלחמה מביא עשירית האיפה שלו").
תלמיד רשב"ש הקשה על מה שהקשו מהמשנה על רבי יוחנן, מדוע עלה על הדעת שהמשנה מדברת בעשירית האיפה של כוהן גדול, והרי בסופה של המשנה שנינו: "זה הכלל: כל שהוא בא לשם חטא", הרי שמדובר בעשירית האיפה של חוטא. נראה שרש"י בבבלי מנחות הרגיש בקושי זה, ולכן כתב שעשירית האיפה של כוהן גדול (מנחת חביתין) נקראת חטאת בבבלי מועד קטן (טו,ב-טז,א).
בבבלי מועד קטן שם אמרו: "וביום בואו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו" (יחזקאל מד,כז) - זו עשירית האיפה שלו, ופירשו רש"י וכמה ראשונים שמדובר במנחה של כוהן שמקריב ביום שמתחנך לעבודה בבית המקדש. הרי שעשירית האיפה של כוהן (מנחת חינוך) נקראת חטאת, ולא כמו שאמר רש"י בבבלי מנחות שעשירית האיפה של כוהן גדול (מנחת חביתין) נקראת חטאת.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מותר הפסח לשלמים".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ה,ב.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: על דעלי (=דא עלי, כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה) – על זאת (בגלל דבר זה, למסור דרשה זו של הבבליים האמורה להלן) עלה (מבבל לארץ ישראל) אבא בר בא (מחכמי בבל בראשית תקופת האמוראים, אביו של האמורא שמואל), דאינון אמרין: – שהם (חכמי בבל) אומרים: מניין שהפסח משתנה לשם שלמים? – מניין למדים, שקורבן פסח משתנה להיות קורבן שלמים, אם אינו ראוי לקורבן פסח? (מדובר בפסח שקרב שלא בזמנו (שלא בזמן מצוותו בארבעה עשר בניסן אחר חצות היום) שלא לשם פסח אלא לשם קורבן אחר. להלן אמרו, שחכמי בבל אומרים, שאין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם כן שחטו לשם שלמים, ורבי יוחנן אומר, שהפסח משתנה לשם שלמים אפילו שחטו לשם עולה) - תלמוד לומר: – הכתוב (להלן בקורבן השלמים) מלמד לומר: "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים" (ויקרא ג,ו) – אם קורבנו של אדם לשם שלמים הוא מן הצאן; ויש לדרוש את הכתוב: - כל שהוא מן הצאן בא שלמים – כל קורבן שבא מן הצאן משתנה להיות קורבן שלמים. ומכאן למדים, שקורבן פסח שבא מן הצאן משתנה להיות קורבן שלמים, אם אינו ראוי לקורבן פסח. לכן מותר הפסח לשלמים.
אבא בר בא עלה מבבל לארץ ישראל למסור לחכמי ארץ ישראל את הדרשה הזו שאמרו חכמי בבל. בידי חכמי בבל היו מסורות מדרשיות שלא היו ידועות בארץ ישראל.
זה מדרש הלכה בבלי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 174). לבבליים היו מדרשי הלכה שלהם (שם, עמוד 893).
על דא עלי
בספרא 'תזריע' פרשה ה ובירושלמי פסחים ו,א נאמר: "טהור הוא" (ויקרא יג) - יכול ייפטר וילך לו? - תלמוד לומר: "וטיהרו הכהן" (שם). אי "וטיהרו הכהן", יכול אם אמר הכהן על טמא "טהור" - יהא טהור? - תלמוד לומר: "טהור הוא". על זה (על דרשה זו שחידש לאנשי ארץ ישראל) עלה הלל מבבל.
אנו מוצאים באבא בר אבא (כאן) וברבי חנינה (להלן), כדרך שאנו מוצאים כמה דורות לפניהם בהלל הזקן.
אבא בר בא
קיבל את תורתו מפי חכמי בבל ועמד בקשרים עם רבי יהודה הנשיא, ואף עלה לארץ ישראל וישב בבית מדרשו ושאל ממנו שאלות בהלכה (ירושלמי ראש השנה ג,ו; בבא מציעא ד,א), וכן שלח אליו את שאלותיו בכתב (בבלי פסחים קג,א). אביו של האמורא שמואל.
ומקשים: התיבון: – השיבו (הקשו על חכמי בבל שלמדו מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים): הרי עולה מן הצאן – הרי קורבן עולה בא מן הצאן! שכתוב (בקורבן העולה): "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ" (ויקרא א,י) - אם קורבנו של אדם לשם עולה הוא מן הצאן. ואם למדו מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים, יש ללמוד שגם העולה משתנה לשם שלמים, והרי שנינו במשנה שמותר עולה לעולה ואינו משתנה לשם שלמים! ולכן אין ללמוד מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים.
ומתרצים (את מה שהקשו): כך יש לדרוש את הכתוב (בקורבן השלמים): דבר שאינו בא אלא מן הצאן – כל קורבן שאינו בא אלא מן הצאן משתנה לשם שלמים. ולכן למדים מכאן, שקורבן פסח שאינו בא אלא מן הצאן משתנה לשם שלמים. יָצָאת (יצאה מחוץ לכלל) עולה שהיא באה אפילו מן הבקר – קורבן עולה שונה, מפני שהוא בא אף מן הבקר, ולכן אינו משתנה לשם שלמים.
ומקשים: התיבון: – השיבו (הקשו על מה שתירצו): הרי אשם – הרי קורבן אשם אינו בא אלא מן הצאן! ואם למדו מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים, יש ללמוד שגם האשם משתנה לשם שלמים, והרי שנינו במשנה לעיל שמותר אשם לנדבה ואינו משתנה לשם שלמים! ולכן אין ללמוד מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים.
ומתרצים (את מה שהקשו): אמר רבי בון בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כך יש לדרוש את הכתוב (בקורבן השלמים): "מִן הַצֹּאן" - דבר שהוא בא מכל הצאן – כל קורבן שאינו בא אלא מן הצאן והוא בא מכל סוגי הצאן (מן הכבשים ומן העיזים) משתנה לשם שלמים. ולכן למדים מכאן, שקורבן פסח שאינו בא אלא מן הצאן והוא בא מכל סוגי הצאן משתנה לשם שלמים. יצא (יצא מחוץ לכלל) אשם שאינו בא אלא מן האילים בלבד – קורבן אשם שונה, מפני שאינו בא מכל סוגי הצאן אלא רק מן האילים (הזכרים בכבשים) (ויקרא ה,יד-כו), ולכן אינו משתנה לשם שלמים.
ותמהים (על מה שתירץ רבי בון בר כהנא): (בדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'התיב רבי בון', אולי על פי בבלי זבחים ט,א) בכל אתר את אמר: מלרבות (="מִ" לרבות. במקבילה וב"שרידי הירושלמי" ב בפסחים (קטע לוינגר): '"מן" לרבות'. כמו במסירה שלפנינו גם בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. ובדפוס ונציה הבבלי: '"מן" להוציא', כמו בבבלי זבחים ט,א. במסירה שלפנינו הגיה המגיה על פי דפוס ונציה הבבלי: '"מן" למעט', להתאימו ללשון הסוגיה כאן, וכן גרסו רבנו משולם ותלמיד רשב"ש. ונראה שיש לגרוס: '"מן" למעט') – בכל מקום אתה אומר: דורשים את המילה "מן" למעט (להוציא מתוך הכלל), והכא את אמר: מלמעט (="מִ" למעט. במקבילה וב"שרידי הירושלמי" ב בפסחים: '"מן" למעט'. כמו במסירה שלפנינו גם בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. ובדפוס ונציה הבבלי: '"מן" לרבות'. במסירה שלפנינו הגיה המגיה על פי דפוס ונציה הבבלי, וכן גרסו רבנו משולם ותלמיד רשב"ש. ונראה שיש לגרוס: '"מן" לרבות') – וכאן אתה אומר: דורשים את המילה "מן" לרבות (להוסיף על הכלל) (הכוונה כאן שלא למעט, כלומר, שלא להוציא מתוך הכלל. "הצאן" הוא הכלל)?! שהרי אתה אומר: "מן הצאן" - דבר שהוא בא מכל הצאן (זהו לרבות). ואף כאן היה לך לומר כמו בכל מקום: "מן הצאן" - דבר שהוא בא רק מחלק מהצאן (זהו למעט). ולכן אין ללמוד מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים.
"הירושלמי כפשוטו" בפסחים כתב, שאולי צריך לומר: "הכא (בפסח) את אמר מן לרבות והכא (כלומר, בשאר מקומות) את אמר מן למעט". אך יש להעיר, שהסגנון "הכא את אמר... והכא את אמר..." רגיל בירושלמי כשבמקום אחד אמרו כך ובמקום אחר אמרו כך, אבל כשבמקום אחד אמרו כך ובכל שאר המקומות אמרו כך, כמו כאן, הסגנון הוא "בכל מקום את אמר... והכא את אמר...". ולכן יש לגרוס כמו שתיקנו מפרשי הירושלמי.
ומתרצים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מיעטו – הכתוב מיעט את פסח, שאינו בא אלא מן האילים בלבד (כן הוא במקבילה וב"שרידי הירושלמי" ב בפסחים. ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'מיעוט שאינו בא אלא מן האילים בלבד'. ובדפוס ונציה הבבלי: 'הכא נמי "מן" למעט. מיעוט שאינו בא בן שני שנים ואינו בא נקבה. וגבי אשם נמי "מן" למעט הוא, שאינו בא אלא מן האילים בלבד'. וזו הוספה על פי הבבלי זבחים ט,א. במסירה שלפנינו הגיה המגיה על פי דפוס ונציה הבבלי) – גם כאן דורשים את המילה "מן" למעט: "מן" - להוציא (למעט) את הנקיבה, שקורבן פסח אינו בא אלא מן האילים (הזכרים בצאן) בלבד. ומכל מקום למדים מן הכתוב שקורבן פסח משתנה לשם שלמים, שכן משמעות המילים "מן הצאן" היא: דבר שהוא בא מכל סוגי הצאן (מן הכבשים ומן העיזים), וזהו פסח, אבל אשם אינו בא מכל סוגי הצאן אלא רק מן האילים (הזכרים בכבשים).
רבנו משולם גרס: 'מיעוט שאינו בא מן האילים', שהפסח אינו בא בן שתיים (בתוך שנתו השנייה) (איל סתם הוא בן שתיים (משנה פרה א,ג)) אלא בן שנה (בתוך שנתו הראשונה).
פסח מצרים נאמר בו "זָכָר" (שמות יב,ה). בתוספתא פסחים ח,יט שנו, שפסח דורות כיוצא בו. בספרי זוטא (במדבר ט,ג) נאמר: "ככל חוקותיו וככל משפטיו" - ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים. ועיין מכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה ד. ובירושלמי כאן למדו שפסח דורות אינו בא אלא מן הזכרים מן המיעוט "מן".
כסגנון זה שאמרו כאן נמצא גם בירושלמי פסחים א,ד וסנהדרין ה,ג: מחלפה שיטתיה דרבי מאיר! תמן (בפסחים) הוא אמר: "אך" לרבות, והכא (לא נתברר היכן) הוא אמר: "אך" למעט! - אמר רבי שמואל בר אבודמא: מיעטו, שאינו בחמץ.
ומקשים: התיבון: – השיבו (הקשו על מה שלמדו מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים): והכתיב: – והרי כתוב (בקורבן העולה): "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה" (ויקרא א,י) - אם קורבנו של אדם לשם עולה הוא מן הצאן, מן הכבשים או מן העיזים! ויש לדרוש את הכתוב, שכל קורבן שבא מן הצאן, מן הכבשים או מן העיזים, משתנה להיות קורבן עולה. ומכאן יש ללמוד, שקורבן פסח שבא מן הצאן, מן הכבשים או מן העיזים, משתנה להיות קורבן עולה. מעתה (אם כן) – מאחר שיש ללמוד מן הפסוק בקורבן העולה שהפסח משתנה לשם עולה, מותר הפסח בא עולה! – יהיה מותר הפסח קרב עולה ולא יהיה קרב שלמים!
ומתרצים (תירוץ אחד): אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שהוא לאכילה – פסח משתנה לשם שלמים, מפני שפסח הוא קורבן הנאכל וגם שלמים הוא קורבן הנאכל, ואין משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שאינו לאכילה – פסח אינו משתנה לשם עולה, מפני שפסח הוא קורבן הנאכל ואילו עולה אינו קורבן הנאכל אלא הנשרף באש על המזבח. ולכן למדו מן הפסוק בקורבן השלמים שהפסח משתנה לשם שלמים, ואין ללמוד מן הפסוק בקורבן העולה שהפסח משתנה לשם עולה.
ומתרצים (תירוץ שני): אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): משנין קדשים קלים לשם קדשין קלין – פסח משתנה לשם שלמים, מפני שפסח הוא קודשים קלים וגם שלמים הוא קודשים קלים, ואין משנין קדשים קלין לשם קדשי קדשים – פסח אינו משתנה לשם עולה, מפני שפסח הוא קודשים קלים ואילו עולה אינו קודשים קלים אלא קודשי קודשים. ולכן למדו מן הפסוק בקורבן השלמים שהפסח משתנה לשם שלמים, ואין ללמוד מן הפסוק בקורבן העולה שהפסח משתנה לשם עולה.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: על דאעלי (=דא עלי, כמו שהוא במקבילה) – על זאת (בגלל דבר זה, למסור הלכה זו של הבבליים האמורה להלן) עלה (מבבל לארץ ישראל) רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), דאינון אמרין: – שהם (חכמי בבל) אומרים: אין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם כן שחטו לשם שלמים – קורבן פסח משתנה להיות קורבן שלמים (כגון פסח שקרב שלא בזמנו (שלא בזמן מצוותו בארבעה עשר בניסן אחר חצות היום)) רק אם שחט אותו לשם שלמים, ואני (רבי יוחנן) אומר: אפילו שחטו לשם עולה – קורבן פסח משתנה להיות קורבן שלמים גם אם שחט אותו לשם עולה. רבי יוחנן חלוק על חכמי בבל.
ומציעים מקור: אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): טעמיה דרבי יוחנן: – טעמו של רבי יוחנן (המקור בכתוב לדבריו): כתוב (בקורבן השלמים): "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים" (ויקרא ג,ו) - כל שהוא זבח בא שלמים – קורבן פסח ששחטו לשם כל זבח שהוא (-"לזבח") - קרב שלמים.
גם לפי חכמי בבל וגם לפי רבי יוחנן, פסח שלא בזמנו צריך עקירה (עקירה היא מחשבה או דיבור בשעת שחיטה לשם שלמים או לשם קורבן אחר. העקירה עוקרת את קורבן הפסח מקדושת פסח, וחל עליו שם שלמים), אלא שלפי חכמי בבל פסח זה משתנה לשם שלמים רק אם שחט אותו לשם שלמים, ולפי רבי יוחנן פסח זה משתנה לשם שלמים אף אם שחט אותו לשם קורבן אחר, אבל אם שחטו סתם - פסול.
רק פסח לפני זמנו צריך עקירה, כיוון שהוא ראוי להיקרב בתורת קורבן פסח, אבל כשעבר זמנו ושוב אינו ראוי ליקרב בתורת קורבן פסח (ואי אפשר להקריבו לפסח בשנה הבאה, כיוון שקורבן פסח כשר רק בשנתו הראשונה), הוא נעשה מאליו קורבן שלמים ואינו צריך עקירה (כמו שאמרו בירושלמי יומא ד,א: רבי לעזר ורבי יוחנן תריהון אמרין: פסח שעיבר (שעבר) זמנו - מאיליו היה משתנה (לשם שלמים)), ואם נשחט לשם קורבן אחר - כשר, שהוא כשלמים שנשחטו שלא לשמם.
רבי חנינה
נולד בבבל ועלה לארץ ישראל. היה תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא.
ושואלים: ומשתנה למחשבת פסול? – האם הפסח (כגון פסח שקרב שלא בזמנו) ששחטו שלא לשמו (כגון לשם עולה) משתנה לשם שלמים אפילו במחשבת פסול? ("למחשבת" הוא "במחשבת", שבלשון ארץ ישראל השתמשו תכופות בלמ"ד השימוש במקום בי"ת)
ומציעים דוגמה: היך עבידה? – איך עשויה (הדבר)? (באיזה מקרה מדובר בשאלה זו?) - שחטו לשם עולה על מנת לזרוק דמו למחר – מדובר ששחט את הפסח לשם עולה, ובאותו זמן ששינה אותו לשם עולה חשב לפגל אותו, כגון שחשב בשעת השחיטה לזרוק את דמו לאחר הזמן הקבוע לזריקתו.
ומשיבים: מכל מקום (בין כך ובין כך) פסול הוא – בין אם הפסח משתנה לשם שלמים במחשבת פסול ובין אם לאו, הקורבן פסול (כמבואר להלן). אין תימר: – אם תאמר: משתנה למחשבת פסול - פיגול – אם הפסח משתנה לשם שלמים במחשבת פסול, כלומר, אפילו במחשבת זריקה שלא בזמנה, הרי דינו כקורבן כשר שחשב לפגל אותו, והוא פיגול (הקורבן פסול, והאוכל מבשרו חייב כרת). אין תימר: – (ו)אם תאמר: אינו משתנה למחשבת פסול - פסול (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'פיגול') – אם הפסח אינו משתנה לשם שלמים במחשבת פסול, מכיוון שבאותו זמן ששינה אותו לשם עולה חשב לפגל אותו, הרי הוא נפסל בזה ששחטו לשם עולה, שלא הועילה מחשבתו לשנותו, וממילא אין מחשבת פיגול חלה עליו, והוא פסול ואינו פיגול (והאוכל מבשרו אינו חייב כרת), מפני שמחשבת פיגול אינה חלה אלא כשאין בקורבן פסול אחר. - אין משיבים על השאלה, האם הפסח משתנה במחשבת פסול.
פירוש הקטע הזה הוא על פי הוספת בעל "הירושלמי כפשוטו" ב"שרידי הירושלמי" ב (עמודים 135-136).
בירושלמי תרומות א,ג ויבמות יג,ב אמרו: אמר רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יודן נשייא: מביא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנהו לשם שלמים.
בבבלי זבחים ח,ב-ט,א אמרו: תנו רבנן: פסח בזמנו (בזמן מצוותו, בארבעה עשר בניסן אחר חצות היום), (אם שחטו) לשמו (לשם פסח) - כשר, שלא לשמו (אלא לשם קורבן אחר) - פסול; ובשאר ימות השנה, לשמו - פסול, שלא לשמו - כשר.
מנא הני מילי (שבשאר ימות השנה, אם שחטו שלא לשמו - כשר)? - אמר אבוה דשמואל: אמר קרא: "ואם מן הצאן קורבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג,ו) - דבר (קורבן) הבא מן הצאן (בלבד, שהוא קורבן הפסח, אם אינו ראוי לפסח -) יהא שלמים (כלומר, פסח שנשחט שלא לשמו אלא לשם כל קורבן אחר - יהא קורבן שלמים. ואין לומר שמדובר בפסח ששחטו לשמו, שהרי בזמנו - בוודאי פסח הוא ולא שלמים, ושלא בזמנו - פסול הוא. וגם אין מדובר בפסח ששחטו שלא לשמו בזמנו, שהרי למדנו מן הכתובים שפסח זה פסול. ונמצא שבהכרח מדובר בפסח ששחטו שלא לשמו שלא בזמנו).
אימא: שלמים (כששחטו לשם שלמים) - אין, מידי אחרינא (אבל אם שחטו לשם דבר אחר) - לא! - אמר רבי אילא אמר רבי יוחנן: "לזבח" (היה יכול להיאמר "לשלמים", ונאמר "לזבח") - לרבות כל זבח.
אימא: לכל דשחיט ליה (את הפסח לשמו) ליהווי כוותיה! (כגון אם שחטו לשם עולה - יהא עולה, ולא יהיה שלמים) - אמר רבי אבין: דוחים קודשים הנאכלים (קורבן פסח ששחטו שלא לשמו) אצל קודשים הנאכלים (שלמים), ואין דוחים קודשים הנאכלים אצל קודשים שאינם נאכלים (עולה). - אטו חטאת ואשם מי לא מתאכלי? (ומדוע ייעשה שלמים? וייעשה חטאת ואשם!) - אלא, דוחים קודשים הנאכלים לכל אדם (קורבן פסח) אצל קודשים הנאכלים לכל אדם (שלמים), ואין דוחים קודשים הנאכלים לכל אדם אצל קודשים שאין נאכלים לכל אדם (חטאת ואשם, שנאכלים רק לכוהנים זכרים). רבי יוסי בירבי אבין אמר: דוחים קודשים קלים אצל קודשים קלים (שלמים), ואין דוחים קודשים קלים אצל קודשי קודשים (עולה, חטאת ואשם).
מתקיף לה רב יימר בריה דרב הלל (נזכר בבבלי רק כאן): וממאי דבמותר פסח (פסח שנשחט שלא לשמו בשאר ימות השנה) כתיב (הפסוק "ואם מן הצאן קורבנו לזבח שלמים")? דילמא במותר אשם כתיב (שהרי גם אשם בא מן הצאן בלבד)! - אמר רבא: אמר קרא: "ואם מן הצאן קורבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג,ו) - דבר השווה בכל צאן (בין בכבשים ובין בעיזים, מה שאין כן אשם שאינו בא אלא מן האילים).
מתקיף לה רבי אבין בר חייא, ואיתימא רבי אבין בר כהנא: בכל אתר את אמר: "מן" - להוציא (למעט, ולפי זה "מן הצאן" צריך להיות דבר הבא רק מחלק מן הצאן), וכאן: "מן" - לרבות ("מן הצאן" - דבר הבא מכל צאן)! - אמר רבי מני: הכא נמי "מן" - להוציא (שהרי אין הפסח בא אלא מחלק מן הצאן), דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה (אינו בא אלא מן הזכרים בני שנה. ומכל מקום, עיקר הראיה שפסח שנשחט שלא לשמו קרב שלמים הוא מהלשון "הצאן", שהפסח בא מכל סוגי הצאן, בין כבשים ובין עיזים, אבל אשם אינו בא מכל סוגי הצאן אלא מן האילים).
כל סוגיה זו כולה (חוץ מדברי אמוראי בבל האחרונים שהוסיף הבבלי, ולא הובאו כאן) ישנה בירושלמי פסחים ושקלים, אלא שנפלו בה חילופים, וגם הרחיבוה ("מבואות לספרות האמוראים", עמודים 307-308).
לפי הבבלי, אבוה דשמואל למד מ"ואם מן הצאן קורבנו לזבח שלמים" שהפסח משתנה לשם שלמים. ואילו לפי הירושלמי, אבוה דשמואל מסר שחכמי בבל למדו מהפסוק הזה כך.
רש"י כתב, שלימוד זה נובע ממשמעות המקרא, שמדובר בדבר הבא מן הצאן דווקא, והוא פסח. ואילו בתוספות אמרו, שהלימוד הוא מן הייתור ושינוי הלשון, שהרי הכתוב מפרט מיד אחר כך דין זה עצמו הן בכבש והן בעז, ונמצא שהכתוב "מן הצאן" מיותר, ויש ללמוד ממנו לעניין קורבן הבא מן הצאן דווקא.
קושית הבבלי "אימא: שלמים - אין, מידי אחרינא - לא!" היא דעת חכמי בבל שמסר רבי חנינא. מה שאמר רבי אילא בשם רבי יוחנן בבבלי הוא מה שרבי אילא אמר בירושלמי בטעמו של רבי יוחנן. שיטת הבבלי, שהפסח משתנה לשם שלמים אפילו שחטו לשם קורבן אחר, היא כרבי יוחנן ושלא כחכמי בבל.
דברי רבי אבין בבבלי הם כדבריו בירושלמי. גם דברי יוסי בירבי אבין (בון) בבבלי הם כדבריו בירושלמי.
גם בירושלמי הקשו את קושית הבבלי "דילמא במותר אשם כתיב!", ותשובת רבא בבבלי היא תשובת רבי אבין (בון) בר כהנא בירושלמי.
גם בירושלמי הקשו את קושית הבבלי "בכל אתר את אמרת...!", ותשובת רבי מני (מנא) בבבלי היא תשובתו בירושלמי. בבבלי יש אומרים שקושיה זאת הקשה רבי אבין (בון) בר כהנא, בעוד שבירושלמי קושיה זאת היא על מה שהוא תירץ לפני כן.
• • •
במשנה פסחים ה,ב שנינו: הפסח ששחטו (בזמנו)... לשמו ושלא לשמו (כגון שהתחיל לשחטו לשם פסח ואחר כך שחטו שלא לשמו) - פסול. כיצד לשמו ושלא לשמו? - לשם פסח ולשם שלמים.
שואלים: לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה – קורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה (שלא בארבעה עשר בניסן אחר חצות היום) לשמו ושלא לשמו, ששחטו תחילה לשם קורבן פסח ואחר כך שחטו לשם קורבן אחר, כגון לשם שלמים, מה דינו? האם דין לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כדין מחשבה זו בפסח (בזמנו), מה שם פסול מחמת מחשבת שלא לשמו, אף כאן פסול מחמת מחשבת לשמו, או שמא אין מחשבת לשמו בשאר ימות השנה כמחשבת שלא לשמו בפסח, ובאה מחשבת שלא לשמו ומוציאה מידה?
ומשיבים: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מכיון שאין לו שם – מכיוון שקורבן פסח בשאר ימות השנה אין לו שם של קורבן מסוים, שם של פסח אין לו כיוון שאין זה זמנו, ושם של קורבן אחר אין לו כיוון שלא הקדישו לקורבן אחר, נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה והוא כשר (נראה שהמילים "לשמו ושלא לשמו" הן אשגרה בטעות מהירושלמי פסחים שלפני תחילת המקבילה וכן מלהלן, שאמרו כמה פעמים: "נעשה / ייעשה משעה ראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו", וכאן צריך לומר: "נעשה כשוחטו בשתיקה") – לכן, אם שחטו לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה, הוא דומה לעניין הדין למי ששוחטו בשתיקה (בלא מחשבה כלל, לא במחשבת הכשר ולא במחשבת פסול), מפני שמחשבה אחת מבטלת את חברתה, ושתיהן כמי שאינן, והקורבן כשר.
ומציעים קושיה (על שמואל בר אבא): אמר ליה: – אמר לו (רבי בון בר חייה לשמואל בר אבא): ואם כן הוא (צריך לומר: 'היא'. במקבילה, ב"שרידי הירושלמי" וב"שרידי הירושלמי" ב: 'ואין כיני') – שקורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו - כשר, אפילו שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו – אף קורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשם קורבן פסח, וחשב בשעת השחיטה לזרוק את דמו לשם קורבן אחר, כגון לשם שלמים, ייעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'בשתיקה'. מילה זו יתירה, והיא אשגרה מלעיל) ויהא כשר (ב"שרידי הירושלמי" וב"שרידי הירושלמי" ב: 'פסול') – יהיה דומה לעניין הדין משעת השחיטה למי ששוחטו לשמו ושלא לשמו, מפני שכשחושב מחשבה שלא לשמו על עבודה אחרת (זריקה) הרי זה כחושב מחשבה שלא לשמו (בנוסף למחשבה לשמו) באותה עבודה שעושה (שחיטה), ולכן יהיה הקורבן כשר! אילו היית פוסל בשחטו לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה, שהיית דן דין מחשבת לשמו בשאר ימות השנה כדין מחשבת שלא לשמו בפסח, היה מובן מה ששחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול, שאנו אומרים: נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו, והוא פסול. אבל אם אתה מכשיר בשחטו לשמו ושלא לשמו, היה לך להכשיר גם שם, שיש לומר: ייעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו, שהוא כשוחטו בשתיקה, וכשר (שמואל בר אבא פוסל בשחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו בשאר ימות השנה. וטעם "אפילו" שהשחיטה היתה במחשבת פסול בלבד). - אין משיבים על קושיה זו.
ומציעים חלופה (במקום הדעה של שמואל בר אבא): אמר רבי אבא מרי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'אחוה דרבי יוסי'): מאן אמר: בשתיקה כשר? – מי אומר, שקורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשתיקה - כשר? (מניין לנו שהדין כך, שבשתיקה - כשר?) או נאמר (ב"שרידי הירושלמי": 'או נימר'): בשתיקה פסול! – או נֹאמר, שקורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשתיקה - פסול! ואם כן הוא, אין לומר כמו שאמר שמואל בר אבא, שקורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו - נעשה כשוחטו בשתיקה והוא כשר.
הבעיה בעניין לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה יש לפרשה לפני הפסח (לפני זמנו). ואין לפרשה לאחר זמנו, שהרי אמרו בירושלמי פסחים ה,ד: "אם בשאבד ונמצא לאחר כפרה (לאחר הפסח), בין לשמו בין שלא לשמו - כשר (כך צריך לומר), שלמים הוא", וכל שכן לשמו ושלא לשמו.
הבעיה הזו היא גם בבבלי פסחים ס,ב. ושם נתבארו צדדי הבעיה. וכך אמרו שם: איבעיא להו: פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו, מהו? מי אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו ומכשיר ליה, או לא?
שמואל בר אבא פשוט לו שפסח בשאר ימות השנה, לפני הפסח, אין צריך עקירה משמו של הקורבן לשלא לשמו כדי להכשירו, ושחטו בשתיקה - כשר, כי מן הסתם כוונתו לשחיטה כשרה.
ממה שהקשה רבי בון בר חייה על שמואל בר אבא יוצא, ששמואל בר אבא פוסל בשחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו בשאר ימות השנה.
שמואל בר אבא לא חש להשיב, מפני שהוא סבור שאין הדברים שווים, ששחטו לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כשר, ואף על פי כן שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול, לפי שבמקרה הראשון ישנה גם מחשבת כושר בשחיטה, ואילו במקרה השני נעשתה השחיטה כולה במחשבת פסול.
רבי אבא מרי בא לחלוק על שמואל בר אבא, והוא מסופק האם פסח צריך עקירה או לא, וחושש לפסול מספק בשחטו בשתיקה. ולפי ספק זה, הכל פסול, גם שחטו לשמו ושלא לשמו, גם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו ("לפירושן של שתי סוגיות בירושלמי פסחים", "אסופות" א, עמודים לח-לט).
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
הקטע "אמר רבי יוחנן על דעלי ... למחשבת פסול פסול" מקורו בשקלים על מה ששנינו כאן במשנה: "מותר הפסח לשלמים", ומכאן הועתק לפסחים. ויוכיח הלשון "מעתה מותר הפסח בא עולה", שבמותר הפסח אנו עוסקים ("לפירושן של שתי סוגיות בירושלמי פסחים", "אסופות" א, עמוד כט הערה 1).
ואילו הקטע "לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה ... או נאמר בשתיקה פסול" מקורו בפסחים על מה ששנו שם במשנה, ומשם הועתק לכאן.
• • •
במשנה שנינו: "מותר נזיר לנדבה".
הנזיר שהשלים נזירותו בטהרה מביא שלושה קורבנות: חטאת, עולה ושלמים (במדבר ו,יג-יז). נזיר שלא הפריש בהמות אלא מעות לקנות בהן קורבנות, ולא פירש: "אלו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים", המעות סתומים. המשנה, שאומרת שמותר נזיר לנדבה, מדברת במותר מעות סתומים של נזיר.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ד,ד.
מביאים מחלוקת בפרשנות למשנה: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) אמר: והוא שקרבה חטאתו בסוף – רק אם מהמעות הסתומים שהפריש הנזיר הקריב תחילה קורבנות עולה ושלמים ואחר כך הקריב קורבן חטאת - המותר הולך לנדבה, שכיוון שהקריב קורבן חטאת בסוף, הרי שהמעות הסתומים שנותרו לו לאחר שהקריב מהן קורבנות עולה ושלמים נעשו דמי חטאת, ולכן המעות שנותרו לו בסוף נחשבות כמותר חטאת, שדינו שהוא הולך לנדבה, אבל אם קרבו שלמים (במקבילה: 'שלמיו') בסוף - מותרן שלמים – אם מהמעות הסתומים שהפריש הנזיר הקריב תחילה קורבנות חטאת ועולה ואחר כך הקריב קורבן שלמים - המותר אינו הולך לנדבה אלא הוא לשלמים, שכיוון שהקריב קורבן שלמים בסוף, הרי שהמעות הסתומים שנותרו לו לאחר שהקריב מהן קורבנות חטאת ועולה נעשו דמי שלמים, ולכן המעות שנותרו לו בסוף נחשבות כמותר שלמים, שדינו שהוא לשלמים (ואם הקריב קורבן עולה בסוף, המעות שנותרו לו בסוף נחשבות כמותר עולה, שדינו שהוא לעולה). רב חסדא מציע פרשנות מצמצמת למשנה.
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ואפילו קרבו שלמים (במקבילה: 'שלמיו') בסוף – גם אם מהמעות הסתומים שהפריש הנזיר הקריב תחילה קורבנות חטאת ועולה ואחר כך הקריב קורבן שלמים - המותר הולך לנדבה, מפני שהלכה אחת היא בנזיר שתהא מותרה (במקבילה: 'מותרו') נדבה – דין אחיד הוא שנקבע בנזיר, שמותר המעות הסתומים שלו הולך לנדבה, בין אם קרבה חטאתו בסוף ובין אם קרבו שלמיו בסוף. רבי זעורה חולק על רב חסדא שסבור שאין הלכה אחת בנזיר שיהא מותרו נדבה.
רב חסדא ורבי זעורה תלו את דין מותר המעות הסתומים בסדר ההקרבה של קורבנות הנזיר ולא בסדר הקנייה, משום שאף בקניית קורבן מהמעות הסתומים חלה עדיין חובתו של אותו הקורבן על שאר המעות, שכן אם ייפסל הקורבן להקרבה, יצטרך לקנות קורבן אחר תחתיו משאר המעות, ורק בהקרבת הקורבן פקעה חובתו של אותו הקורבן משאר המעות.
סדר ההקרבה של קורבנות הנזיר אינו מעכב.
נזיר שהפריש מעות לקנות בהן קורבנות, ופירש: "אלו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים", המעות מפורשים. במקרה זה דין מותר המעות תלוי בקורבן שלשמו הופרשו המעות שנותרו, שמותר חטאת - נדבה, מותר עולה - לעולה, ומותר שלמים - לשלמים.
במשנה מעילה ג,ב שנינו: המפריש מעות לנזירותו (לקנות בהן קורבנות נזירותו)... מת (הנזיר שהפריש את המעות), היו סתומים (אם המעות היו סתומים, שלא פירש: "אלו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים") - ייפלו לנדבה.
במשנה נזיר ד,ד ד,ו ו-ד,ז נאמרו אופנים נוספים של מעות סתומים בנזיר שנופלים לנדבה.
ומציעים סיוע ממקורות תנאיים: מתניתא מסייעה לדין ומתניתא מסייעא לדין – המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא אחת השנויה להלן) מסייעת ל(חכם) זה (לרב חסדא), והמשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא אחרת השנויה להלן) מסייעת ל(חכם) זה (לרבי זעורה).
מתניתא מסייעה – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא הזו) מסייעת לרבי זעורה: שנינו בברייתא: אֵ(פ)ילוּ (תוקן על פי המקבילה ו"שרידי הירושלמי", וכן הוא בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי ובקטע מגניזת איטליה (קטע אימולה)) הן מעות סתומין – ששנינו במשנה מעילה שייפלו לנדבה? - כל שדמי חטאות מיתות (מתות) מעורבות (ב"שרידי הירושלמי": 'מעורבין') בהן – נזיר שמת והניח מעות סתומים, שדמי חטאת מעורבים בהם. ואף על פי שדמי חטאת שמתו בעליהם אין מקריבים מהם קורבן אלא ילכו לים המלח, מכל מקום המעות הסתומים הללו ייפלו לנדבה (הברייתא נקטה "מתות", משום שהיא מפרשת את המשנה מעילה ג,ב ("תוספתא כפשוטה", נשים, עמוד 534 הערה 23), ושם ג,א המשנה דנה בחטאות המתות), ואפילו הפריש דמי חטאות מיתות (המילה 'מיתות' היא אשגרה מלעיל ("תוספתא כפשוטה" נשים, עמוד 534 הערה 24). ואינה בדפוס ונציה הבבלי) מתוכה (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'מתוכן'. וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – ואף אם מתחילה הפריש הנזיר שמת מעות סתומים לכל קורבנות נזירותו, ואחר כך הפריש מקצתם לשם חטאת, והניח את שאר המעות לשאר קורבנות נזירותו (לעולה ולשלמים), - מעות סתומין הן – שאר המעות שהניח הנזיר שמת יש להם דין מעות סתומים וייפלו לנדבה, שההלכה בנזיר שמעות סתומים ייפלו לנדבה לא נאמרה רק כשדמי החטאת מעורבים בהם, אלא נאמרה אף כשהפריש מהם את דמי החטאת. הרי שלפי הברייתא הזו, הלכה אחת היא בנזיר שיהיו מעות סתומים שלו נופלים לנדבה, כמו שאמר רבי זעורה בעניין מותר מעות סתומים של נזיר.
מתניתא מסייעא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא הזו) מסייעת לרב חסדא: שנינו בברייתא (בתוספתא מעילה): "אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי" (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'והשאר לנזירותי') – נזיר שהפריש מעות לנזירותו ואמר: "מעות אלו לחטאתי, ושאר המעות לשאר קורבנות נזירותי (לעולה ולשלמים)", שמתחילה הפריש מעות סתומים שאין דמי החטאת מעורבים בהם, ומת – הנזיר, - מועלין בכולן – אם נהנו בשוגג משאר המעות כולם שהניח הנזיר שמת, שיש עליהם קדושת עולה ושלמים, חייבים להביא קורבן אשם מעילות, הואיל ונהנו גם מדמי העולה המעורבים בהם, והרי בעולה יש דין מעילה משעה שהוקדשה (וגם אם נהנו מרובם ולא מכולם, חייבים קורבן מעילה, שהרי חלק ממעות אלו ודאי מיועד לעולה), ואין מועלין במקצתן – אבל אם נהנו בשוגג רק ממקצתם של שאר המעות שהניח הנזיר שמת, פטורים מלהביא קורבן אשם מעילות, שהרי אפשר שנהנו מדמי השלמים בלבד, ובשלמים אין דין מעילה משעה שהוקדשו (עד כאן הברייתא. בירושלמי כאן הובאה הברייתא בקיצור, וכך היא הברייתא שבתוספתא: "המפריש מעות לנזירותו... 'אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי' ומת, דמי חטאת - ילכו לים המלח, ולא נהנים ולא מועלים, והשאר - רצה להביא בהם עולה - יביא, שלמים - יביא (בברייתא שבבבלי: והשאר - יביא חציו לעולה וחציו לשלמים), ומועלים בכולם ואין מועלים במקצתם"). ויש לדייק: ולא אמר (הסופר במסירה שלפנינו כתב: "אמ'", והסדר בדפוס ונציה הירושלמי פתר: "אמר", אף על פי שניתן היה אולי לפתור: "אמרו"): – החכם השונה את הברייתא לא אמר: אם מת – הנזיר, - יפלו לנדבה – שאר המעות שהניח הנזיר שמת, שהם תערובת של דמי עולה ודמי שלמים, ייפלו לשופרות של נדבה, כדין מעות סתומים. לפי הברייתא הזו, ההלכה בנזיר שמעות סתומים ייפלו לנדבה נאמרה רק כשהיו דמי החטאת מעורבים בהם מתחילה, אבל לא נאמרה כשלא היו דמי החטאת מעורבים בהם מתחילה. הרי שלפי הברייתא הזו, אין הלכה אחת בנזיר שיהיו מעות סתומים שלו נופלים לנדבה, כמו שאמר רב חסדא בעניין מותר מעות סתומים של נזיר.
בתוספתא נזיר ג,טז ומעילה א,ט-י שנו: המפריש מעות לנזירותו... מת, היו סתומים - ייפלו לנדבה... "אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי" ומת, דמי חטאת - ילכו לים המלח (שהרי דמי חטאת שמתו בעליה הם), ולא נהנים ולא מועלים (אסור ליהנות ממעות אלו, אבל אם נהנו מהם - אין חייבים להביא קורבן מעילה, שהואיל והולכים לים המלח אין להם דין הקדש גמור), והשאר (דמי עולה ושלמים) - רצה להביא בהם עולה - יביא (עולת נדבה), שלמים - יביא (שלמי נדבה), ומועלים בכולם ואין מועלים במקצתם.
בבבלי נזיר כד,ב-כה,א אמרו: "המפריש מעות לנזירותו... מת והיו לו מעות סתומים - ייפלו לנדבה". - והלא דמי חטאת מעורבים בהן (במעות הסתומים, שדין חטאת כזו למיתה, ואסור להקריבה על המזבח)! (וכיצד ילכו כולן לנדבה שהיא עולה?) - אמר רבי יוחנן: הלכה (הלכה למשה מסיני או הלכה מדברי סופרים) היא בנזיר (שמעות סתומים של נזיר ילכו כולן לנדבה, אף על פי שדמי חטאת מעורבים בהן).
ושם כו,א-ב אמרו: אמר רבא: הא דאמרת מעות סתומים ייפלו לנדבה, אם נפלו / נפרשו דמי חטאת מביניהם (אם הובדלו חלק מן המעות לשם חטאת) - הרי הם (שאר המעות מעתה) כמפורשים (ואין להם עוד דין מעות סתומים ולא ייפלו לנדבה, אלא ילכו מחציתם לעולה ומחציתם לשלמים). - תניא כוותיה דרבא: (אמר:) "אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי" (ומת), דמי חטאת - ילכו לים המלח, והשאר - יביא חציו לעולה וחציו לשלמים, ומועלים בכולם ואין מועלים במקצתם.
הברייתא הראשונה בירושלמי חולקת על רבא ועל הברייתא המסייעת לו בבבלי. הברייתא השנייה בירושלמי מסכימה עם רבא ועם הברייתא המסייעת לו.
בכמה הלכות בנזיר אמר רבי יוחנן בבבלי: "הלכה היא בנזיר". ואין משמעה של מימרה זו כמשמעה של המימרה שאמר רבי זעורה בירושלמי: "הלכה אחת היא בנזיר".
בבבלי נזיר כה,ב-כו,א אמרו, שמי שמת והניח מעות סתומים לקינו, שלא פירש: "אלו לחטאת, ואלו לעולה" - ייפלו לנדבה (תוספתא מעילה א,יג), אף על פי שדמי חטאת מעורבים בהם, מפני שהלכה היא גם בחייבי קינים כמו בנזיר. בנזיר ובחייבי קינים, גם מי שמת והניח מעות סתומים, וגם מי שהפריש מעות והביא קורבנותיו ונותרו מעות לאחר שהביא קורבנותיו (מותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות) - ייפלו לנדבה.
מחלוקת רב חסדא ורבי זעורה לעיל במותר נזיר ישנה גם במותר קינים.
הנזיר מביא עם קורבן השלמים עשרים לחמים: עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות.
קובעים: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) אמר: מותר לחמו של נזיר – שהביא קמח ללחמו ונותר ממנו, שהביא יותר ממה שהיה צריך להביא, - יירקב – יניח את המותר במקום שלא יבואו בו לידי תקלה, כדי שיירקב שם (ואם הפריש מעות ללחמו ונותרו מהן - יוליך את המותר לים המלח (הוא צריך לזרוק אותו למקום שאי אפשר להוציאו משם)).
ומציעים סיוע: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ויאות – ויפה (נכון אמר רב חסדא, שמותר לחמו של נזיר - יירקב, כמבואר להלן). להקריבו בפני עצמו - אין (צריך להוסיף: 'את' (אתה), כמו שהוא במקבילה וב"שרידי הירושלמי". וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) יכול – אי אפשר להקריב את המותר בפני עצמו, מפני שאין לך לחם קרב לעצמו (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'בפני עצמו') – אלא כתוספת לקורבן, שהלחם בא בגלל הקורבן. להקריבו עם נזירות אחרת - אין את (אתה) יכול – אי אפשר לצרף את המותר לקורבנו של נזיר אחר, מפני שאין לך נזירות באה בלא לחם – הנזיר האחר חייב להביא עם קורבנו לחם משלו, וגם אינו יכול להוסיף עליו. ויש להציע מסקנה: לפום (הצורה הארץ ישראלית המקורית היא 'לפֶם', והיא נשתבשה ל'לפוּם' בהשפעת הארמית הבבלית) כן צריך (צרך) מימר: – לפיכך צָרַךְ (היה צריך) לומר (לכן יש להסיק מן האמור לפני כן): מותר לחמו של נזיר - יירקב – כי אין לו תקנה.
• • •
הנזיר מביא עם קורבנות העולה והשלמים נסכים (מנחת נסכים, שהיא סולת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך).
מציעים קביעה: סברין מימר: – סוברים (חכמים מחזיקים בדעה) לומר: הוא [מותר (הושלם על פי המקבילה ו"שרידי הירושלמי". וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)] לחמו הוא מותר נסכיו – אין הבדל בין מותר לחמו של נזיר למותר נסכיו, וגם מותר נסכיו דינם כמותר לחמו שיירקב (ואם הפריש מעות לנסכיו ונותרו מהן - יוליך אותן לים המלח).
ומביאים דיעה חולקת: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מותר נסכיו - קדשי קדשים אינון (ב"שרידי הירושלמי": 'הן') – נסכיו של נזיר הם קודשי קודשים, ואילו לחמו של נזיר הוא קודשים קלים, ולכן מותר נסכיו אין דינם כמותר לחמו, שלא כמו שסוברים לומר, ויפלו לנדבה – מותר המעות שהפריש לנסכיו הולך לשופרות של נדבה, כדין מותר חטאות ואשמות שהם קודשי קודשים.
הקביעה שהוצעה לפני כן ("סברין מימר") אינה נדחית.
מותר מעות שהופרשו לנסכים - ייפול לנדבה. אבל אם הביא סולת ושמן ויין לצורך נסכים ונשתייר מהם, זהו ששנינו במשנה להלן ד,ד, שמותר נסכים הוא לכלי שרת (מוכרים אותו ועושים מן הכסף כלים למקדש) או לקיץ המזבח (מוכרים אותו וקונים בדמיו עולות לנדבה).
ומציינים: על דעתיה דרבי יוסה בירבי בון – על (לפי) דעתו של רבי יוסה בירבי בון (שמותר נסכיו של נזיר ייפלו לנדבה), שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) ורב חסדא ורבי אלעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) שלשתן אמרו דבר אחד – אמרו אותו הדבר, ששלושתם יש להם דעה משותפת בעניין מותרות של קודשים, כמבואר להלן. רב חסדא - אהן (ב"שרידי הירושלמי": 'ההין') דהכא – (החכם) הזה של כאן (שלדעתו של רבי יוסה בירבי בון, רב חסדא, שאמר שמותר לחמו של נזיר יירקב, מודה שמותר נסכיו של נזיר ייפלו לנדבה, שלא אמר רב חסדא את דבריו אלא במותר לחמו של נזיר דווקא). שמואל - דאמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): עד דאנא תמן – עד שאני שם (בזמן שהייתי בבבל), שמעית קל רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאל לשמואל: – שמעתי את קול רב יהודה שואל את שמואל: הפריש שקלו ומת (בקטע מגניזת איטליה (קטע אימולה) נוסף: 'מהו') – קודם שמסרו לגזבר, מה עושים בשקל שהפריש? - אמר ליה: – אמר לו (שמואל לרב יהודה): יפלו לנדבה – השקל הולך לשופרות של נדבה. רבי לעזר - מותר עשירית האיפה שלו – של כוהן (מנחת חינוך) או של כוהן גדול (מנחת חביתין), שנותרו לו מעות לאחר שהביא אותה מהן, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: יוליכם לים המלח – כלומר, הוא צריך לזרוק את המעות שנותרו למקום שאי אפשר להוציאן משם; רבי לעזר אמר: יפלו לנדבה – מותר המעות הולך לשופרות של נדבה. רבי יוחנן סבור, שרק מותר חטאות ואשמות ייפול לנדבה, אבל מותר שאר קודשי קודשים ייאבד, ואילו רבי לעזר סבור, שאף מותר שאר קודשי קודשים ייפול לנדבה. - הרי ששלושת האמוראים הללו, רב חסדא (לדעתו של רבי יוסה בירבי בון) ושמואל ורבי לעזר, אמרו דבר אחד, שהמותרות של קודשים ייפלו לנדבה.
עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.
המימרה בעניין הפריש שקלו ומת והמחלוקת בעניין מותר עשירית האיפה נאמרו בירושלמי לעיל ב,ה.
"אמרו דבר אחד" בירושלמי
ביטוי זה מציע קישורים מסוגים שונים בין דברי חכמים. ביטוי זה מציע בדרך כלל קישורים בין דברי תנאים, אף שבהיקרויות נדירות מקושרים גם דברי אמוראים (כמו כאן). תמיד מקושרות הדעות של שניים או שלושה חכמים, ואכן בדרך כלל הביטוי הוא "שניהן / שלשתן אמרו דבר אחד". הראשונה מהדעות המצוטטות מופיעה בהקשר המקומי, המשנה המקומית או הסוגיה.
בעקבות הקביעות של "אמרו דבר אחד" באות בדרך כלל מובאות של דברי התנאים או האמוראים המקושרים על ידי הביטוי. הקביעות האלו בדרך כלל אינן אומרות במפורש את נקודת ההשקפה המשותפת המיוחסת לחכמים שדעותיהם מקושרות, ועקב כך אין זה תמיד קל לקבוע במדויק מה נקודת ההשקפה המשותפת באותם קטעים.
• • •