משנה
מחפין את הקציעות בקש – תאנים השטוחות בשדה לייבשן או לדורסן מותר לכסותן בחול המועד בקש, כדי שלא יתקלקלו מפני הגשמים. רבי יהודה אומר: אף מעבין – מניחים אותן זו על גבי זו, שיהיו עבות, ועושים אותן ערמה, כדי שיהיו העליונות מגנות על התחתונות.
מוכרי פירות, כסות (בגדים) וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד – אינם פותחים את חנותם כדרכם בחול, אלא נועלים מקצתה ומוכרים בסתר, אף שהוא לצורך המועד, שלא יחשדו בהם שמוכרים שלא לצורך המועד.
הרי שכל דבר שהוא לצורך המועד, בין באוכל נפש בין שלא באוכל נפש, מותר למכור, אלא שאם מוכרים אותם מי שאומנותם בכך כל השנה, צריכים למכור בצנעה.
הציידין – שצדים עופות ודגים, והדשושות (ב"שרידי הירושלמי" ובכתבי יד של המשנה: והרשושות) – האומנים שכותשים גרעיני דגן במדוכה לדייסה (דשושות הוא מלשון דישה או מלשון דייסה. רשושות הוא מלשון ריסוס – שבירה לרסיסים), והגרוסות – האומנים שכותשים גרעיני דגן ופולים בריחיים ועושים מהם גריסים, עושין בצינעה לצורך המועד – עושים ומוכרים בסתר, שלא יחשדו בהם שעושים שלא לצורך המועד, לפי שהאומנים האלה עושים הרבה ביחד. רבי יוסי אומר: הן החמירו על עצמן – האומנים הללו נוהגים להחמיר על עצמם שלא לעשות בחול המועד אפילו בצנעה.
הרי שכל המלאכות שהן לצורך המועד, אם עושים אותן מי שאומנותם בכך כל השנה, עושים בצנעה, אפילו בדברים שהם אוכל נפש.
מוכרים בצנעה
בתוספתא מועד קטן ב,יג שנו: חנויות פתוחות לסטיו (לבין העמודים) - פותח ונועל כדרכו. לרשות הרבים - פותח אחת ונועל אחת (כדי למכור בצנעה). ערב יום טוב האחרון של חג (רבנו יחיאל: הסוכות, שהיו רגילים להרבות בסעודות, מפני שהוא רגל בפני עצמו, לפיכך מותר למכור בפרהסיה. ר"ש בן היתום: בין בפסח בין בסוכות) מוציא (המוכר) ומעטר את השוק (בפירות לשם מכירה) בשביל כבוד יום טוב האחרון של חג.
הברייתא שבתוספתא מפרשת את משנתנו שאמרה שמוכרי פירות וכו' מוכרים בצנעה, ומכירה בחנות הפתוחה לסטיו אף היא מכירה בצנעה. הברייתא מובאת בבבלי מועד קטן יג,ב.
• • •
גמרא
במשנה שנינו: מחפים את הקציעות בקש. רבי יהודה אומר: אף מעבים.
ואומרים: כיני (=כן היא) מתניתא: – כך היא המשנה (כך יש להגיה את המשנה): מעבין – רבי יהודה אומר: מעבים (ואינו אומר: אף מעבים). לפי זה, רבי יהודה חולק על תנא קמא ומחמיר, שאין מחפים אלא רק מעבים.
ומסבירים את טעמי מחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה: רבי יהודה אומר: יאבד דבר ממועט (מועט), ואל יאבד דבר מרובה – רבי יהודה מתיר לערום במועד את הקציעות שלא יתקלקלו, משום שאם לא יערום אותן - יבוא לידי הפסד מרובה, אבל אינו מתיר לחפות במועד את הקציעות, משום שאם לא יחפה אותן אלא רק יערום אותן - לא יבוא אלא לידי הפסד מועט (שלא יתקלקלו אלא העליונות), שרבי יהודה חושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט. רבי יוסה אומר: אל יאבד דבר כל עיקר – רבי יוסי (תנא קמא במשנתנו) מתיר לחפות במועד את הקציעות, כדי שלא יבוא לידי הפסד לגמרי, שרבי יוסי חושש אפילו להפסד מועט.
רבי יהודה ורבי יוסי חלוקים בשתי המשניות הראשונות בפרקנו, רבי יהודה אומר: יאבד דבר ממועט ואל יאבד דבר מרובה, ורבי יוסי אומר: אל יאבד דבר כל עיקר. גם תנא קמא ורבי יהודה במשנתנו חלוקים באותה מחלוקת, ולכן תנא קמא במשנתנו הוא רבי יוסי.
בבבלי מועד קטן יג,ב אמרו: פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי אסי, ותרוייהו משמיה דחזקיה ורבי יוחנן. חד אמר: מחפים - אקלושי (כיסוי קלוש), מעבים - אסמוכי (כיסוי סמיך). וחד אמר: מחפים - לא שנא הכי ולא שנא הכי (בין כיסוי קלוש בין כיסוי סמיך), מעבים - עושה אותן כמין כרי (עורמים כעין ערמה, שיהיו העליונות מגנות על התחתונות). תניא נמי הכי: מעבים - עושה אותן כמין כרי, דברי רבי יהודה.
הירושלמי מגיה ומוחק "אף", שאם לא כן, רבי יהודה מקל יותר מתנא קמא שהוא רבי יוסי, שלא כמחלוקתם בשתי המשניות הראשונות בפרקנו.
הברייתא שבבבלי לא היתה ידועה בארץ ישראל והירושלמי לא ידעה, והיא בוודאי ברייתא פרשנית בבלית. אבל ברור שהירושלמי פירש "מעבים" כמו מי שאמר בבבלי: מעבים - עושה אותן כמין כרי. לפי מי שאמר כך, רבי יהודה מחמיר יותר מתנא קמא, שאין מחפים אלא רק מעבים, ואם כן, מי שאמר כך לא שנה "אף" בדברי רבי יהודה, כמו שאמרו בירושלמי כאן.
אבל לפי מי שאמר בבבלי: מעבים - אסמוכי, רבי יהודה מקל יותר מתנא קמא, שלא זו בלבד שמחפים אלא אף מעבים, ואם כן, מי שאמר כך שנה "אף" בדברי רבי יהודה. מי שאמר כך וודאי שלא השווה את המחלוקת שבמשנתנו עם שתי המשניות הראשונות בפרקנו ("מבוא לנוסח המשנה").
כהנא (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני) אמר: אית מילין במועד דקשיין מן אהילות ומן נגעים – יש דברים במסכת מועד (במסכתנו) שקשים יותר ממסכת אהלות וממסכת נגעים (שהדברים שבהן קשים ביותר). ודוגמה לדבר: תמן – שם (במקום אחר - ירושלמי שבת ד,ב וביצה ה,א) אמר רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): פורסין מחצלת (שטיח קלוע מקש או מקנים) על גבי שיפוף (במקבילה בשבת: מחצלת על גבי שייפות של לבינים, ונראה שצריך לומר: מחצלת של שיפה על גבי לבינים) – מחצלת של קנה (צמח מים בעל גבעול ארוך) על גבי לבנים (אבני בנין עשויות מטיט) בשבת – אם גשמים באים, מותר לטלטל בשבת מחצלת ולכסות בה לבנים העומדות לבנין, כדי להגן עליהן מפני הגשמים שלא יימחו, מפני שכל כלי הניטל מטלטלים אותו אף לדבר שאינו ניטל, שאין הלבנים עצמן ראויות לטלטל שהרי הוקצו לבנין, וכא (=והכא) הוא אמר הכין! – וכאן הוא אמר כך (כאן אמר רבי יהודה שאסור לכסות בחול המועד את הקציעות בקש מפני הגשמים)! כלומר, שאם בשבת אנו מקלים לפרוס מחצלת על גבי לבנים, לא כל שכן שנתיר בחול המועד לחפות את הקציעות בקש, ואף על פי שבשבת אסור בקש מפני שאין ראוי לטלטלו, מכל מקום בחול המועד אין איסור טלטול (ר"מ המאירי), ומדוע אסור לחפות לדעת רבי יהודה? - רב כהנא תהה בדבריו אלה על משנתנו, שנובע ממנה שאסור בחול המועד דבר שכיוצא בו מותר בשבת.
אמרו רבנן דקיסרין – חכמי קיסריה, בשם רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): לתולש (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": לתלוש) מן הקרקע ביניהון – ביניהם (המחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה במשנתנו היא האם מותר אף לתלוש בחול המועד קש כדי לחפות בו את הקציעות), - רבנן אמרי: – חכמים (תנא קמא במשנתנו) אומרים: קוצר ומעבה (הגרסה בר"מ המאירי: קוצר ומחפה) – לדעת תנא קמא מותר אף לקצור קש ולחפות בו את הקציעות, רבי יודה אומר: לא יקצור אלא יעבה – רבי יהודה חולק על תנא קמא ומחמיר, ולדעתו אסור לקצור קש כדי לחפות, מפני הטורח שיש בקצירת הקש, ואם אין שם קש תלוש - יעבה (יעשה את הקציעות ערמה). כך הוא פירושה של מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה במשנתנו. אבל אם יש שם קש תלוש, אף לרבי יהודה מותר לחפות בקש (על פי ר"מ המאירי).
תהייתו של רב כהנא היא על הפירוש לעיל, שהמחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה במשנתנו היא האם מותר לחפות בחול המועד את הקציעות בקש תלוש. אבל לפי הפירוש שאמרו רבנן דקיסרין, תהייתו של רב כהנא מתורצת. גם רבנן דקיסרין לא שנו "אף" בדברי רבי יהודה.
אית מילין במועד דקשיין
בבבלי מועד קטן יב,א אמרו: אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד כהלכות כותים (רש"י: דאמרינן (חולין ד,א): היכא דאחזוק - אחזוק, היכא דלא אחזוק - לא אחזוק; אף במועד מאי דשרו רבנן - שרו, מאי דלא שרו - לא שרו, ולא גמרינן חדא מחדא). למאי הלכתא? - אמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב: לומר שעקרות הן (רש"י: אין להן ולדות, כאישה עקרה), ואין למדות זו מזו (אלא מה שהתירו חכמים התירו). (ודוגמה לדבר:) דאמר שמואל: זופתין כוזתא, ואין זופתין חביתא. רב דימי מנהרדעא אמר: זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא. מר חייש לפסידא, ומר חייש לטירחא.
מכיון שהלכות מועד אין למדות זו מזו, כדברי רב חמא בר גוריא בשם רב בבבלי, לכן יש דברים במועד שקשים יותר מאהלות ומנגעים, כדברי רב כהנא בירושלמי כאן.
אהילות ונגעים
בבבלי פסחים נ,א אמרו: "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון" (זכריה יד). מאי "יקרות וקיפאון"? - רבי יוחנן אמר: אלו נגעים ואהלות, שיקרים (קשים) הם בעולם הזה וקפויים (קלים) הם לעולם הבא.
ובבבלי חגיגה יד,א וסנהדרין לח,ב ו-סז,ב, בשמות רבה י,ד ובמדרש תהילים קד,ט אמרו: אמר לו רבי אלעזר בן עזריה (לרבי עקיבא): עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך לך אצל נגעים ואהלות! (רש"י: חדל מדבריך, ופנה לך להלכות נגעים ואהלות שהן חמורות ובהן אתה מחודד, ולא בהגדה).
ובבבלי בבא מציעא נט,א אמרו: אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך ש...אפילו בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה?
ובבבלי בבא מציעא פו,א אמרו: אמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות.
ובמדרש תהילים א,ח נאמר: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך" (תהילים יט,טו), - שייעשו לדורות, ויוחקו לדורות, ואל יהיו קורים בהם כקורים בספרי מירס (משורר היוונים הומירוס), אלא יהיו קורים בהם והוגים בהם ונוטלים עליהם שכר כנגעים ואהלות.
בבבלי ובמדרשים הקדימו נגעים לאהלות (כסדרם בתורה, נגעים בפרשות 'תזריע' ו'מצורע', ואהלות בפרשת 'חוקת'), ואילו בירושלמי כאן הקדימו אהלות לנגעים (כסדרם במשנה, מסכת אהלות ואחריה מסכת נגעים). בירושלמי קראו לאהלות "אהילות".
פורסים מחצלת על גבי לבנים
בבבלי ביצה לו,א אמרו: ומכסים את הפירות בכלים. - אמר עולא: ואפילו אוירא (שורה) דלבני (רש"י: לבנים הסדורות ומוקצות לבנין, וגשמים יורדים, ומתירא שלא יימוחו - מותר לטלטל כלים לצורכן לכסותן, אף על פי שאינן ניטלות ואסור לטלטלן בשבת, ולא אמרינן: הואיל והן עצמן אין ניטלות - אף הכלי לא יינטל לצורכן). רבי יצחק אמר: פירות הראויים (רש"י: דווקא פירות הראויים לטלטול הוא דשרו רבנן לטלטל כלים לצורכם, אבל מידי דלאו בר טלטול - אין כלי ניטל לצורכו). ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל (רש"י: לצורך דבר הניטל) בשבת. ...תא שמע: פורסים מחצלת על גבי לבנים בשבת! - דאשתיור מבנינא, דחזיין למזגא (להישען) עלייהו.
מחצלת של שיפה על גבי לבנים
במשנה מכשירים ה,ח שנו: קסיא של שולחנות (כיסוי שמכסים בו שולחנות), והשיפא של לבנים (מחצלת של קנה שמכסים בה לבנים) - אינן ב'כי יותן'.
ובתוספתא סוכה א,י ובבבלי סוכה טז,א ו-כ,א שנו: מחצלת של שיפה ושל גמי...
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ד,א.
במשנה שנינו: הציידים והדשושות והגרוסות עושים בצנעה לצורך המועד. רבי יוסי אומר: הם החמירו על עצמם.
ואומרים: קיבלו עליהן (התחייבו) חרמי טיבריה – הדייגים (שפורשים חרמים (רשתות גדולות) לצוד דגים) שבעיר טבריה, ודשושי (ב"שרידי הירושלמי": ורשושי) עכו – הדשושות (שכותשים גרעינים) שבעיר עכו, וגרוסי ציפורין – הגרוסות (שעושים גריסים) שבעיר ציפורין, (במקבילה בפסחים וב"שרידי הירושלמי": וגרוסי ציפורין ודשושי עכו), שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד – שהחמירו על עצמם שלא לעשות את מלאכתם כלל, מפני כבוד המועד. כך הם דברי רבי יוסי.
ואומרים: ניחא גרוסי ציפורין ודשושי (ב"שרידי הירושלמי": ורשושי) עכו – נוח (מובן) שקיבלו עליהם הגרוסות והדשושות שלא לעשות בחול המועד, מפני שאינם ממעטים בשמחת החג של בני עירם, כשאינם עושים בחול המועד, שכן הם יכולים לעשות קודם המועד לצורך המועד. ושואלים: אבל חרמי טיבריה – מדוע קיבלו עליהם החרמים שלא לעשות בחול המועד? - ואינן ממעטין בשמחת הרגל?! – וכי אינם ממעטים בשמחת החג של בני עירם, כשאינם עושים בחול המועד?! שהלא אין הם יכולים לצוד דגים קודם המועד לצורך המועד, כיון שהדגים שניצודו קודם המועד אינם מתקיימים במועד, ואם אינם צדים דגים בחול המועד, אין לבני עירם דגים לאכול במועד, ונמצא שהם ממעטים בשמחת החג.
ומשיבים: צד הוא בחכה, צד הוא במכמורת – חרמי טבריה צדים דגים בחול המועד בחכה (קרס קשור בקצה חבל) ובמכמורת (רשת), שלא כדרכם בחול, שלא קיבלו עליהם אלא שלא לצוד כדרכם.
ושואלים: אפילו כן – אף על פי כן (אף על פי שהם צדים בחכה ובמכמורת), אינן ממעטין בשמחת הרגל?! – וכי אינם ממעטים בשמחת החג של בני עירם?! שהרי אין הם יכולים לצוד בחכה ובמכמורת הרבה דגים כדי הצורך של בני עירם, ונמצא שהם ממעטים בשמחת החג.
ומספרים: רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מיקל לון – מבזה אותם (את חרמי טבריה), מפני שהן ממעטין בשמחת הרגל – שעל ידי שנהגו להחמיר על עצמם שלא לעשות מלאכה בחול המועד, שאינו אלא איסור מדרבנן (לעיל ב,ג), הם ממעטים בשמחת החג, שהיא מדאורייתא.
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
בבבלי מועד קטן יג,ב אמרו: רבי יוסי אומר: הם החמירו על עצמם. - איבעיא להו: הם החמירו על עצמם - דלא הוו עבדי כלל (שמעיקר הדין מותר בצנעה, כתנא קמא), או דלמא: דהוו עבדי בצנעה (שמעיקר הדין מותר אפילו בפרהסיה, שלא כתנא קמא)? - תא שמע: מוכרי פירות, כסות וכלים מוכרים בצנעה לצורך המועד; רבי יוסי אומר: תגרי טבריא הם החמירו על עצמם שלא יהיו מוכרים כל עיקר. צדי חיות ועופות ודגים צדים בצנעה לצורך המועד; רבי יוסי אומר: צדי עכו הם החמירו על עצמם שלא יהיו צדים כל עיקר. דשושי חילקא, טרגיס וטיסני דוששים בצנעה לצורך המועד; רבי יוסי אומר: דשושי ציפורי הם החמירו על עצמם שלא יהיו דוששים כל עיקר.
לפי הבבלי, רבי יוסי הזכיר תגרי טבריה, צדי עכו ודשושי ציפורי. ולפי הירושלמי, רבי יוסי הזכיר חרמי טבריה, דשושי עכו וגרוסי ציפורי.