משנה
כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו – מפני שהמומים שבידיו נראים כשהוא נושא את כפיו בשעת ברכת הכוהנים, והציבור מסתכלים בידיו ומסיחים את דעתם מן הברכה. רבי יהודה אומר: אף מי – כוהן, שהיו ידיו צבועות אסטיס – צבע כחול העשוי מצמח ששמו כך, לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו – ועל ידי כך מסיחים את דעתם מן הברכה (נימוק זה אינו הסבר לדברי רבי יהודה בלבד אלא אף לדברי המשנה בתחילתה).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): ובפניו – גם כוהן שיש בפניו מומים לא יישא את כפיו, שגם המומים שבפניו נראים (הברייתא חולקת על משנתנו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 143). המשנה שנתה מומים בידיו, והברייתא מוסיפה על המשנה מומים בפניו. מומים בידיו גלויים יותר ממומים בפניו, מכיוון שהכוהן נושא את כפיו בשעת ברכת הכוהנים).
חלק מן הברייתות ש'תני' מציע המוסבות על המשנה הן ברייתות קצרצרות, שאינן משפטים שלמים מבחינה תחבירית, שכן תחילת המשפט השייך לעניין מצויה במשנה שעליה מוסבת הברייתא (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 589).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,א.
ומציעים ברייתא: והא תני (צורה זו היא שיבוש, ובמקומה צריך לומר: 'תני'. - אפשר שהגרסה שלפנינו מקורה באשגרה מלהלן או בהעתקה מן המקבילה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157 והערה 51; עמודים 585-586 והערה 121)): – שונה (התנא): אם היה – הכוהן שיש בו מומים, דש בעירו – שאנשי עירו רגילים בו ולא יסתכלו בו, - מותר – לשאת את כפיו.
ומציעים מעשה (הממחיש את האמור לפני כן): (במקבילה נוסף 'כהדא:' - כמו זאת (כמו מעשה זה):) רבי נפתלי (חכם בשם זה אינו ידוע בספרות חכמים) – שהיה כוהן, הוות אצבעתיה (צריך לומר: 'אצבעיה') עקימה – היתה אצבעו (שבידו) עקומה. אתא שאיל – בא ושאל לרבי מנא – האם מותר לו לשאת את כפיו, אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא): מכיון שאתה דש בעירך – שאנשי עירך רגילים בך ולא יסתכלו בך, מותר – אתה לשאת את כפיך (השם נפתלי מתאים לאדם זה משום אצבעו העקומה והנפתלת, בבחינת "השם גורם").
'כהדא' הוא מונח נשמט, שחסר לפעמים בחלק מעדי הנוסח או המקבילות לסוגיה מסוימת ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 259).
ומספרים: רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) הוה מעבר – היה מעביר (מסיר כוהן מן הדוכן, שלא יישא את כפיו), זלדקן – דל-זקן, שזקנו דל ושערותיו מועטות (זלדקן - מארמית: זל (דל) + דקן (זקן), שאותיות ד ו-ז מתחלפות בעברית ובארמית).
ומציעים קושיה מברייתא: והא תני: – והרי (התנא) שונה: אם היה דש בעירו - מותר! – ומדוע היה רב הונא מעביר זלדקן שהיה דש בעירו?
ומציעים תירוץ לקושיה: אמר רבי מנא: רגליה הוי סגין – הרגליים היו מרובות (כלומר, הקהל היה גדול, והיו בהם הרבה שלא הכירו אותו ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 600, הערה 171)), שלא יהו אומרים: ראינו קטן נושא את כפיו – אם יהיה נושא את כפיו, יש חשש שמא יהיו אומרים שראו קטן שנושא את כפיו, ויהיו סבורים שקטן מותר לשאת את כפיו, וההלכה היא, שקטן אינו נושא את כפיו (משנה מגילה ד,ו), ולכן העביר אותו רב הונא, כדי שלא יהיו אומרים כך.
בתוספתא מגילה ג,כט שנו: כוהן שיש בו מומים בפניו בידיו וברגליו לא יישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלים בו (התוספתא מוסיפה אף מומים ברגליו, משום שהכוהנים צריכים להיות יחפים בשעת הברכה, והרגליים הם מקום גלוי). ואם היה חֲבֵר עיר (שכולם מכירים אותו ורגילים בו) - מותר.
בבבלי מגילה כד,ב אמרו: "כוהן שיש בידיו מומים לא יישא את כפיו". - תנא: בפניו, בידיו וברגליו.
תניא: ידיו עקומות ועקושות (מעוותות) - לא יישא את כפיו.
אמר רב הונא: זבלגן (מי שעיניו זולגות ודומעות) לא יישא את כפיו. - והא ההוא (כוהן זבלגן) דהווה בשיבבותיה דרב הונא, והווה פריס ידיה! - ההוא דש בעירו הווה. - תניא נמי הכי: זבלגן לא יישא את כפיו, ואם היה דש בעירו - מותר.
אמר רבי יוחנן: סומא באחת מעיניו לא יישא את כפיו. - והא ההוא (כוהן סומא באחת מעיניו) דהווה בשיבבותיה דרבי יוחנן, והווה פריס ידיה! - ההוא דש בעירו הווה. - תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו לא יישא את כפיו, ואם היה דש בעירו - מותר.
בתוספתא: אם היה חבר עיר - מותר. ובירושלמי ובבבלי: אם היה דש בעירו - מותר. - והיא היא.
זלדקן לא יישא את כפיו, שלא יהו אומרים: ראינו קטן נושא את כפיו
בתוספתא חגיגה א,ג שנו: תינוק שהביא שתי שערות - חייב בכל מצוות האמורות בתורה... נתמלא זקנו (העליון, שנראה כגדול) - ראוי ליעשות שליח ציבור לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו.
ובירושלמי סוכה ג,טו אמרו (בעניין של קטן): אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו, עד שיתמלא זקנו.
ובבבלי חולין כד,ב אמרו: תנו רבנן: נתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה (הוי"ו של "ולירד" היא וי"ו הפירוש) ולישא את כפיו.
מי שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו, משום שלא יחשדו בו שהוא קטן, ולכן אם הוא ידוע בעירו שהוא גדול - יישא את כפיו.
• • •
במשנה שנינו: "...מפני שהעם מסתכלין בו".
כאן המשך המקבילה בירושלמי תעניות.
מציעים היסק: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): זאת אומרת – יש להסיק (מן הנימוק האמור במשנה), שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל.
אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): כלום אמרו: אין מסתכלין, לא (=אלא ('לא' היא צורה קצרה של 'אלא')) מפני הסיע דעת (היסח דעת, הרחקת תשומת לב)?! – וכי אמרו, שאין מסתכלים בכוהנים שלא מפני שמי שמסתכלים בהם מסיחים את דעתם מן הברכה (אלא מפני טעם אחר)?! הרי אמרו, שאין מסתכלים בכוהנים רק מפני שמי שמסתכלים בהם מסיחים את דעתם מן הברכה. משה! – במשה! (לשון שבועה) דאנא מסתכל ולא מסע דעתי – (נשבע אני) שאני מסתכל (בכוהנים בשעה שהם מברכים) ו(אף על פי כן) לא מסיח את דעתי (כך אמר רבי חגיי על עצמו) (מילת הקריאה "משה" רגילה בפי רבי חגיי. ההסבר המקובל הוא שזו לשון שבועה המבטאת את בטחונו של רבי חגיי בדבריו. קריאות כאלו בפי רבי חגיי יכולות להתפרש כתמיכה באמור לעיל או כהסתייגות מהאמור לעיל, ולפעמים קשה להכריע כיצד לפרש את הדברים. כאן יש להבין את דברי רבי חגיי כהסתייגות מדברי רבי יוסה ("תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 182-183)).
עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.
בסוגיה שני חלקים. חלקה הראשון של הסוגיה פותח בקושיה 'והא תני...!' המתקשרת לאמור לפניה בתעניות, ולכן אפשר שמקורו של החלק הראשון בתעניות והועתק לכאן. חלקה השני של הסוגיה ('אמר רבי יוסה...') מוסב על המשנה כאן, ולכן מקורו כאן והועתק לתעניות.
בבבלי חגיגה טז,א אמרו: דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכוהנים... בכוהנים - בזמן שבית המקדש קיים, בשעה שעולים לדוכן ומברכים את העם בשם המפורש (שהיתה השכינה שורה עליהם).
בירושלמי כאן אמרו, שאין מסתכלים בכוהנים מפני היסח הדעת. לפי זה אסור להסתכל בכוהנים אפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים.
• • •