באר של היחיד – בור מים ששייך לאדם פרטי, - כרגלי היחיד – אין מוליכים את מי הבור בשבת וביום טוב אלא למקום שבעל הבור מותר ללכת, ושל אנשי העיר – בור ששייך לרשות העירונית, ואנשי העיר שותפים בו, - כרגלי אנשי אותה העיר – מותר להוליכם רק עד אלפיים אמה מחוץ לעיר לכל צד, ושל עולי בבל – בור ששייך לכלל ישראל, - כרגלי הממלא – כל מי ששואב מים מן הבור מוליכם למקום שהוא מהלך, לפי שהמים הללו אינם שייכים לאנשים מסוימים, והממלא קנה אותם כשהעלה אותם מן הבור, ולכן הם כרגליו (מבחינה מילולית 'עולי בבל' הם עולי הגולה בתקופת שיבת ציון. ברם, בספרות חז"ל יש למונח זה משמעות נוספת. רכוש עולי בבל הוא רכוש ששייך לכלל האומה, ואינו הפקר, ואין זו שותפות ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 223)).
• • •
בור שבין שני תחומים
במשנה שנינו: "באר של יחיד - כרגלי היחיד, ושל אנשי העיר - כרגלי אנשי אותה העיר".
מביאים מחלוקת אמוראים בעניין שאיבת מים מבור בשבת וביום טוב: באר (כך הגיה מגיה במסירה שלפנינו על הגרד. ייתכן שהסופר כתב 'בור'. - באר ובור מתחלפים במקורות ובכתבי היד, ודומה שחכמים לא הבחינו בין השניים ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 219)) שבין שני תחומין – בור מים שהוא בין שני תחומי שבת של שתי ערים, שחציו האחד בסוף התחום של אלפיים אמה מחוץ לעיר אחת, וחציו השני בסוף התחום של אלפיים אמה מחוץ לעיר השנייה, ודעתם של אנשי כל עיר על המים שבתחום של עירם, והמים הם כרגלי אנשי העיר, ואם יתערבו מים שמחוץ לתחום של עירם במים שבתחום של עירם - אסור להם לשאוב מים מן הבור, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: עושין לה מחיצה של ברזל – כדי שאנשי כל עיר ישאבו רק מים שהם בחלקו של הבור שבתחום של עירם ולא יתערבו מים שמחוץ לתחום של עירם במים שבתחום של עירם, צריך לעשות בתוך הבור מחיצה של ברזל שמגיעה עד לקרקעית הבור, להפריד בין המים שבתחום של כל עיר ובין המים שמחוץ לתחום של כל עיר. רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: אפילו מחיצה של קנים – די לעשות בתוך הבור מחיצה של קנים שמגיעה עד לקרקעית הבור, ואין צורך לעשות מחיצה של ברזל, ובלבד שלא יהו המים נמשכין לכאן ולכאן – די במחיצה של קנים, רק אם אין חלל בין הקנים, כך שהמים שבבור אינם זורמים מצד אחד של המחיצה לצד השני (רבי יוסי בן חנינה חולק על רבי יוחנן וסובר, שאף אם המחיצה אינה של ברזל אלא של קנים, אף על פי שטיפות מים עוברות בין הקנים - ממלאים מים מן הבור).
אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): החמירו בדבריהן יותר מדברי תורה – החכמים החמירו בדבריהם יותר מבדברי תורה, שכן דין תחומים הוא מדבריהם, והצריכו לעשות מחיצה בתוך הבור שבין שני תחומים, כיוון שאם אין עושים מחיצה, אף אם מים מעטים שמחוץ לתחום של כל עיר מתערבים במים רבים שבתחום של כל עיר - אינם בטלים, ואסור לאנשי כל עיר לשאוב מים מן הבור, ואילו בדברי תורה, אם איסור מעט מתערב בהיתר רב - האיסור בטל.
אמר רבי חנינה: ולא מין במינו הוא?! (בתמיהה) – אם אין עושים מחיצה, אף אם מים מעטים שמחוץ לתחום של כל עיר מתערבים במים רבים שבתחום של כל עיר - אינם בטלים, כמו בדברי תורה, שכן תערובת של מים במים היא תערובת של מין במינו, ובמין במינו, אף אם איסור מעט מתערב בהיתר רב - האיסור אינו בטל. הרי שהחכמים החמירו בדבריהם כמו בדברי תורה, אבל לא החמירו יותר מדברי תורה! אלא החמירו בדבריהן כדברי תורה – שלא כמו שאמר רבי יודן.
תוספתא ביצה ד,ח: בור של שני תחומים - אין ממלים ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים.
בבלי עירובין מז,ב-מח,א: תני רבי חייא: חרם (תעלה מלאה מים) / חרס (חרץ) / חריץ מים שבין שני תחומי שבת - צריך מחיצה של ברזל להפסיקו (להפריד בין תחום לתחום, כדי להתיר לאנשי שני המקומות לשאוב מים משם). - מחייך עלה (היה צוחק עליה) רבי יוסי ברבי חנינא (שסבר שאין צורך בתקנה זו).
מאי טעמא קא מחייך עלה? ...אלא משום דקל הוא שהקלו חכמים במים (שדי במחיצה כל שהיא). כדבעא מיניה רבי טבלא מרב: מחיצה תלויה (המפסיקה למעלה אבל אינה מגיעה עד למטה), מהו שתתיר בחורבה? אמר ליה: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, קל הוא שהקלו חכמים במים (ומדבריו למדנו שבמים די במחיצה כל שהיא).
רבי חייא בבבלי חולק על הברייתא שבתוספתא, ורבי יוחנן בירושלמי סובר כרבי חייא. לפי מסורת הבבלי, רבי יוסי ברבי חנינא חולק וסובר כברייתא שבתוספתא שדי במחיצה כל שהיא שגבוהה עשרה טפחים. ואילו לפי מסורת הירושלמי, רבי יוסי ברבי חנינא סובר שדי במחיצה של קנים, ואינה צריכה להיות של ברזל, אבל המחיצה צריכה להיות שלמה ומגיעה עד לקרקעית הבור.
• • •
המוצא כלי בדרך
במשנה שנינו: "באר... של עולי בבל - כרגלי הממלא".
מציעים היסק מן האמור במשנה: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהדין במשנה לדין אחר): המוצא כלי בדרך – בשבת וביום טוב, וכגון שאין בו סימן, והרי הוא של המוצא, - הרי זו כרגלי המוצא – הוא מוליכו למקום שהוא מהלך, לפי שהכלי הזה אינו שייך לאיש מסוים, והמוצא קנה אותו כשהגביה אותו מן הארץ, ולכן הוא כרגליו. כך יש להסיק מהדין במשנה, שכל מי ששואב מים מבור של עולי בבל בשבת וביום טוב מוליכם למקום שהוא מהלך, לפי שהמים הללו אינם שייכים לאנשים מסוימים, והממלא קנה אותם כשהעלה אותם מן הבור, ולכן הם כרגליו.
• • •