משנה
אומר אדם לחנווני – ביום טוב: "מלא לי כלי זה" – אף על פי שהוא כלי המיוחד למדידת נפח, אבל לא במידה – לא יאמר לחנווני שייתן לו מידה קצובה. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם היה כלי של מידה – כלי המיוחד למדידת נפח, - לא ימלאנו – ביום טוב, לפי שאין ממלאים כלי מידה ביום טוב.
מעשה בשאול בן בטנית – שחי בזמן הבית השני והיה חנווני בירושלים, שהיה ממלא את מידותיו מערב יום טוב – ומערה אותן לתוך הכלים של הלקוחות שהובאו לו, ונותנן ללקוחות ביום טוב – לפי שאין ממלאים כלי מידה ביום טוב. אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר: במועד – בחול המועד, עושה כן – היה שאול בן בטנית ממלא מידותיו מהלילה (אבא שאול חולק על התנא הראשון וסובר שביום טוב לא היה מוכר במידה כלל). וחכמים אומרים: אף בחול – בימי החול, עושה כן – היה שאול בן בטנית ממלא מידותיו מהלילה, מפני מיצוי המידות – שתהא לו במשך הלילה שהות להמתין בכל כלי של הלקוח עד שיתמצה לתוכו כל השמן שבמידה.
תלמוד
אין מודדים ביום טוב
במשנה שנינו: "אומר אדם לחנווני: מלא לי כלי זה, אבל לא במידה".
רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: או חסר או יתר – בין חסר בין יתר ("אוצר לשונות ירושלמיים"), שהחנווני הממלא ביום טוב כלי של מידה שיש בו שנתות (סימונים בכלי מידה לציון מידות נפח שונות) לא יתכוון למלא בדיוק מידה מסוימת אלא ימלא פחות ממידה מסוימת או יותר ממנה.
ומספרים: רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר – ביום טוב, לזעורה בר חמא – שהיה חנווני: מלי לי ההן מנא, ולמחר אנן מכילין ליה – מלא לי כלי זה (שאינו כלי המיוחד למדידה), ולמחר (ביום שאחרי יום טוב) אנחנו מודדים אותו (את הכלי, כדי לדעת כמה הוא מכיל. - נראה שרבי אלעזר החמיר שלא למלא ביום טוב כלי המיוחד למדידה).
במשנה שנינו: "מעשה בשאול בן בטנית...".
מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מעשה בירבי לעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני) ואבא שאול בן בטנית שהיו חנוונים בירושלם, והיו ממלין (ממלאים) מידותיהן מערב יום טוב – מפני שאין מודדים ביום טוב, ונותנין אותן ללקוחות ביום טוב. רבי חנינה בן עקביה (תנא בדור הרביעי) אומר: אף בחולו של מועד היו עושין כן – היו ממלאים מידותיהם מהלילה ומערים אותן לתוך הכלים של הלקוחות, [מפני ביטול בית המדרש – כדי שיוכלו למהר ביום, הם ולקוחותיהם, לבית המדרש, לפי שבחול המועד הם בטלים ממלאכה ובאים לבית המדרש. וחכמים אומרים: אף בחול היו עושים כן – היו ממלאים מידותיהם מהלילה ומערים אותן לתוך הכלים של הלקוחות,] (שמא לקה הירושלמי בחיסרון ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 972). - בירושלמי נשמט בטעות בשל הדמיון והושלם על פי התוספתא, וכן הגיה ב"גליון הש"ס") מפני מיצוי המידות – שתהא להם במשך הלילה שהות להמתין בכל כלי של הלקוח עד שיתמצה לתוכו כל השמן שבמידה.
אף הוא – אבא שאול בן בטנית (הברייתא נסמכה למשנתנו, שלא הוזכר שם אלא אבא שאול בן בטנית), כינס שלש מאות חביות, וחבירו – רבי אלעזר בירבי צדוק, כינס שלש מאות חביות – אף שנהגו למצות מידותיהם, עדיין נשאר כל שהוא במידותיהם, ומכיוון שהיו מוכרים בשפע רב, אספו במשך הזמן הרבה חביות ממיצויי המידות, ורצו להחמיר על עצמם, שלא ליהנות מן היין והשמן שהיה שייך ללקוחות. ואף שאמרו במשנה בבא בתרא ה,ח: "הרכינה (היטה המוכר את המידה על צידה לאחר שעירה את היין או השמן לתוך כליו של הלוקח) ומיצה (שהניח את המידה על צידה עד שכונסו שיירי היין או השמן שבדפנות לשולי הכלי) - הרי הוא (המיצוי) של מוכר, פירשו בירושלמי תרומות יא,ח ובבבלי בבא בתרא פז,ב שמשום ייאוש בעלים נגעו בה (שכבר נתייאש הלוקח ממנו), ולפיכך לא רצו ליהנות מייאוש בעלים. ובירושלמי שם אמר רבי יוחנן: "לית כאן של מוכר אלא של לוקח", ולפי דעה זו המיצוי אינו שלהם. אמרו להן חכמים: לא הייתם צריכין לעשות כן – לכנס הרבה חביות ממיצויי המידות ולא ליהנות מהם, שכבר זכיתם בהם מן הדין, אלא הואיל והחמרתם על עצמכם, יעשה בהן צורכי ציבור – הואיל ואינכם רוצים לזכות במיצויי המידות, הרי נשארו ברשות הבעלים אף על פי שנתייאשו, וכיוון שהבעלים אינם ידועים, משל ציבור הם, כדין גזל ואינו יודע ממי גזל, שיעשה בהם צורכי ציבור ("תוספתא כפשוטה").
ומספרים: פעם אחת חלה – אבא שאול בן בטנית, ונכנסו רבותינו לבקרו. אמר לון: – אמר להם: אתון חמון הדא ימינא דהוות מכילה בקושטא – בואו וראו את היד הימנית הזאת שהיתה מודדת ביושר (כיוון שידיו נקיות מגזל, יש לה' לשמוע את תפילתו ולרפא את חוליו, שהמתפלל וידיו נקיות מגזל תפילתו רצויה ומתקבלת).
ב"תוספתא כפשוטה" (מועד ג, תיקונים והשלמות לסדר מועד, עמודים 10-11) חזר בו וכתב: עכשיו נראה לי שצריך להפסיק אחרי המילים "אף בחולו של מועד היו עושין כן", והמילים "מפני מיצוי המידות" אינן אלא פסקה ממשנתנו, ולה מסמיך הירושלמי את הברייתא בתוספתא: "אף הוא כינס".
בקונטרס תיקונים לתלמוד הירושלמי של מהדורת האקדמיה ללשון העברית תיקנו על פי "תוספתא כפשוטה" בלשון אחרון.
נראה לנו שב"תוספתא כפשוטה" בלשון אחרון נגרר אחרי הבבלי (ראה להלן), שבו הברייתא שבתוספתא הובאה במקוטע כשפסקאות מהמשנה מופיעות לפני כל קטע מהברייתא, אבל בירושלמי אין לומר כך, שכן בירושלמי מועטות פסקאות מהמשנה, ורובן הן ראשי פרקים או ראשי הלכות, ופסקאות של אמצעי הלכות אינן שכיחות, ואילו השמטות מחמת הדומות שכיחות בירושלמי, ולכן נקטנו כ"תוספתא כפשוטה" בלשון ראשון, שכתב: שמא לקה הירושלמי בחיסרון.
תוספתא ביצה ג,ח: אמרו עליו, על רבי לעזר ברבי צדוק ועל אבא שאול בן בטנית, שהיו חנוונים בירושלם כל ימי חייהם, והיו ממלאים מידותיהם מערב יום טוב ונותנים ללקוחות ביום טוב. רבי חנינה בן עקביה אומר: אף בחולו של מועד עושים כן, מפני ביטול בית המדרש. וחכמים אומרים: אף בחול עושים כן, מפני מיצוי המידות.
אף הוא כינס שלוש מאות כדי שמן וחבירו שלוש מאות גרבי יין ממיצוי המידות, והעלום לגזברים. אמרו להם: אין אתם זקוקים לכך. אמרו להם: אין רצוננו בהם. אמרו להם: הואיל והחמרתם על עצמכם, של ציבור הם, ייעשה / יעשו בהם צורכי ציבור / רבים (אבל הגזברים לא רצו לקבלם בשביל הקדש, שהרי הבעלים לא הפקירום מרצונם אלא התייאשו מהם בעל כורחם, ולכן אין זה מן ההידור לקבלם להקדש ("תוספתא כפשוטה")).
בבלי ביצה כט,א: "מעשה באבא שאול בן בטנית, שהיה ממלא את מידותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב. אבא שאול אומר: במועד עושה כן" (פסקה מהמשנה). - תנא: מפני ביטול בית המדרש.
"וחכמים אומרים: אף בחול עושה כן, מפני מיצוי המידות" (פסקה מהמשנה). - תנא: הוא כינס שלוש מאות גרבי יין ממיצוי המידות, וחברו כינס שלוש מאות גרבי שמן ממיצוי המידות, והביאום אצל הגזברים לירושלם. אמרו להם: אי אתם זקוקים לכך. אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך. אמרו להם: הואיל והחמרתם על עצמכם, לכו ועשו בהם צורכי ציבור / רבים. - דתניא: גזל ואינו יודע ממי גזל - יילך ויעשה בהם צורכי ציבור / רבים.
נוסח הבבלי המובא כאן הוא כמו בשני כתבי יד ובשני קטעי גניזה של הבבלי. בשאר כתבי היד קוצרה הפסקה הראשונה מהמשנה וחסרה הפסקה השנייה מהמשנה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ה,א.
אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מאן דאמר דרחמנא וותרן – מי (אדם) שאומר שהרחמן (הקב"ה) ותרן (מחלן וסלחן ואינו מקפיד, שאינו מעניש את האדם על חטאיו),, יתוותרון בני מעוי – יותרו (ייפתחו, ישתחררו (ותר = התר)) בני מעיו (ישלשלו, יפרישו תכופות צואה קלושה. יש כאן לשון נופל על לשון: וותרן - יתוותרון), אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה – אבל מאריך אפו (הקב"ה ממתין בתשלום עונש לאדם על מעשיו הרעים, אולי ישוב) וגובה את שלו (מעניש את האדם על חטאיו, כשאינו שב).
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כתוב – בהתגלות האלוהים הבא לדין: "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהילים נ,ג) – מסביב לה', המופיע לדון את ישראל, נושבת רוח סערה גדולה מאוד; ויש לדרוש את הכתוב: - מדקדק עמהן כחוד שערה (במקבילה: 'כחוט השערה', ובנוסח הגניזה במקבילה: 'כהוד שערה', כלומר כחוד שערה, בחילוף המצוי ה/ח. שני הדימויים, חוד השערה וחוט השערה, משמשים בעיקר כדימויים מופשטים למקום או רווח מצומצם ביותר, ובמובן זה הם ביטויים נרדפים, הדומים זה לזה גם במבטא ("הערות ללשון קטעי הגניזה של התלמוד הירושלמי", "גנזי הירושלמי", עמוד 786)) – הקב"ה נוהג בהקפדה עם הקרובים לו ("סביביו"), שהם הצדיקים, ומענישם עונש חמור על חטא קטן מאוד ("נשערה מאוד"), ואינו מוותר להם. - ואף אבא שאול בן בטנית, שהיה צדיק, דקדק הקב"ה עימו ולא ויתר לו, ולפיכך חלה.
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מטעם הזה – לא מן הטעם (המקור בכתוב) הזה למדים כן, אלא "וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו" (תהילים פט,ח) – כל המלאכים העומדים מסביב לה' יראים אותו; ויש לדרוש את הכתוב: - מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים – פחדו ואימתו של הקב"ה מוטלים על הקרובים לו ("סביביו"), שהם הצדיקים, יותר מהרחוקים ממנו, שהם הרשעים, והוא מדקדק עם הצדיקים ומעניש אותם עונש מיתה על עבירות קלות, ואת הרשעים הוא מעניש על עבירות חמורות. - ואף אבא שאול בן בטנית, שהיה צדיק, דקדק הקב"ה עימו והענישו על עבירה קלה.
עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.
מאמרו של רבי חנינה מובא גם בירושלמי תעניות ב,א, וכן במדרשי אגדה.
רבי יוסה בירבי בון רגיל לומר בסגנון זה: "לא מטעם הזה, אלא...".
• • •