בית שמיי אומרים: אין מוציאין – ביום טוב, לא את הקטן – ילד קטן, ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים – שלדעת בית שמאי לא הותר להוציא מרשות לרשות ביום טוב אלא דברים שיש בהם צורך אוכל נפש בלבד. ובית הלל מתירין – להוציא מרשות לרשות ביום טוב גם דברים שאין בהם צורך אוכל נפש, שהם סוברים, שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה גם שלא לצורך אכילה.
• • •
הוצאה לרשות הרבים ביום טוב
במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין".
מציעים דיוק מן המשנה: הא – אבל גדול – שיכול להלך בעצמו, - אסור – להוציא אותו מרשות לרשות ביום טוב לפי בית הלל, שמן המשנה משמע שלא התירו להוציא אלא קטן שאינו יכול להלך בעצמו.
ומביאים דעה חולקת: רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בריה ד- – בנו של רבי יוסה בירבי בון אמר: אפילו גדול - מותר – להוציא אותו מרשות לרשות ביום טוב לפי בית הלל.
ושואלים: וליידא מילה תנינן – ולאיזה דבר שנינו, קטן? – מה החידוש במשנה שנאמר בה "קטן", אם אפילו גדול מותר?
ומשיבים: בא להודיעך כוחן של בית שמיי עד איכן (היכן) היו מחמירין – מחלוקת בית שמאי ובית הלל הוצגה במקרה של קטן דווקא, אף שהיא קיימת גם במקרה של גדול, כדי להדגיש ולהבליט את שיטתם של בית שמאי, שהם אוסרים להוציא אפילו קטן.
ומספרים: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) מיטען מערס לערס – שמואל נטען (נישא) משכונה (אחת) לשכונה (אחרת, שהיו בני אדם נושאים אותו, אף שהיה גדול. - המילה 'ערס' במשמעות 'שכונה' היא רק בארמית הבבלית. נראה שהירושלמי שנקט 'ערס' שימר את הלשון המקורית של הסיפור הבבלי הזה).
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) קומי – לפני רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): נֹאמר (בקטע גניזה: 'נימר' - נֹאמר) דהוה אסתניס – שהיה איסתניס (בלי כוח, חלוש (מקור המילה ביוונית))! – אולי היו נושאים את שמואל משום שלא היה יכול להלך בעצמו! אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא לרבי זעורה): ברי הוה מיני ומינך – בריא היה ממני וממך (שמואל היה חזק יותר משנינו, והיה יכול להלך בעצמו. - אפשר ששמואל לא הילך בעצמו כדי לשמר את כוחו לעת זקנותו, כמסופר להלן על רבי אבהו).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי ישמעאל בירבי [יוסה] (הושלם על פי קטע גניזה) (תנא בדור החמישי, בנו של התנא רבי יוסי) אומר: אבנים שישבנו עליהן בנערותינו עשו עמנו מלחמה בזקנותינו – בנערותם הסתגפו וישבו על אבנים, והתנקמה בהם אותה ההסתגפות בזקנותם, שכשהזקינו היו חלושים ביותר.
ומספרים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) מפקד לחברייא – רבי יונה היה מצווה את החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש): לא תיתבון לכון על מסטובייתה (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'ברייתא', כנראה על פי הסיפור הבא, ואינו בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי) דסדרה דבר עולא דאינון צנינין (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'דאינין צנינן', כי 'מסטובייתה' הוא לשון נקבה) – לא תשבו לכם על הספסלים של בית המדרש של בר עולא (ספסלי אבן שהיו בנויים מחוץ לבניין בית המדרש), (בגלל) שהם קרים (וקשים לגוף. ולא היה נזק באותה ישיבה באותה שעה, אלא שתחליש אותם לקראת ימי הזקנה. - הסידרא הזה נבנה מתרומתו של עשיר אחד ממשפחת בר עולא ("בר אילן" ל-לא, "מסביב ל'סידרא'", עמוד 368)).
ומספרים עוד: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) מפקד לתלמידוי – רב היה מצווה את תלמידיו: לא תיתבון לכון על טבלה (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי: 'טבלתה', וצריך לומר: 'טבלייתה') ברייתא דסדרא דאסי דאינון צנינין (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'דאינין צנינן', כי 'טבלייתה' הוא לשון נקבה) – לא תשבו לכם על הטבלות (הלוחות של אבן) החיצונות של בית המדרש של אסי, (בגלל) שהן קרות (אסי זה היה הנדיב שהקים את הסידרא הזה, או שתרם לו במידה משמעותית ("בר אילן" ל-לא, "מסביב ל'סידרא'", עמוד 369)).
ומספרים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה נחית מסחי בהדין דימוסין דטיבריה – רבי אבהו היה יורד לרחוץ במרחץ הציבורי הזה של טבריה, והוה מיסתמיך על תרין גותיין – והיה נשען על שני גותים (שני עבדים גותיים. הגותיים הם בני שבט גרמאני שפלש לתחומי האימפריה הרומית). שרעון וזקפון, שרעון וזקפון – החליקו וזקף אותם, החליקו וזקף אותם (כל פעם שהם נפלו, הוא הרים אותם). אמרון ליה: – אמרו לו (הרואים לרבי אבהו): מהו הכין? – מהו כך? (מה פשר הדבר התמוה הזה? אם כוחך גדול כל כך, מפני מה אתה נשען על שני גותים ואינך מהלך בעצמך?) אמר לון: – אמר להם (רבי אבהו): שימרתי כוחי לזיקנותי – אני נשען על שני גותים ואיני מוציא את כוחי עתה להלך בעצמי כדי לשמר את כוחי לעת זקנותי, שחייבים לשמור על הכוח ולא לנצלו הרבה בנערותנו כדי שיישמר לעת זקנותנו.
בראשית רבה כי"ו פרשה צז: אמר רבי ישמעאל בירבי יוסי: אבנים שישבנו עליהם בנערותינו עשו עימנו מלחמה בזקנותינו.
רבי יוסי הווה מפקד לחברייה: לא תהוון יתבין על מיסטובייתה דסדרא דבר עולה בסיתווא (בחורף) דהינין צנינן סגין.
רבי אבהוא נחת למיסחי והווה מסתמך על תרין גונתיין, חד מן ימיניה וחד מן שמליה. אתון למשרע וזקפון. אמרון ליה: רבי, כל הדין חיילה אית בך ואת צריך לאילין? אמר להם: ואין אנו מניחים לנו כלום לזקנותינו?
בבלי כתובות סב,א (תרגום): רבי אבהו היה עומד בבית המרחץ. היו סומכים אותו שני עבדים. נפחת בית המרחץ מתחתיו. הזדמן לו עמוד, עלה והעלה אותם.
רבי יוחנן היה עולה במדרגות. היו סומכים אותו רבי אמי ורבי אסי. נפחתו המדרגות מתחתיו, עלה והעלה אותם. אמרו לו חכמים: וכי מאחר שכך הוא (שאתה חזק כל כך), למה לו למר לסמוך אותו? אמר להם: אם כן, מה אניח לעת זקנה?
ומספרים: רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) לא נחת לבית וועדא – רב חונה לא ירד (ביום טוב) לבית הוועד (לבית המדרש של החכמים, לפי שלא היה יכול להלך בעצמו).
ומציעים קושיה על מעשה אמורא: רב קטינה (אמורא בבלי בדור השני) שאיל (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי: 'שאל') – שאל (הקשה): לא כן תני: – (וכי) לא כך שונה [התנא]: מטלטלין את האיסתניסין – נושאים אותם מרשות לרשות ביום טוב, לפי שדרכם כך בחול?! (בתמיהה) – ומדוע לא נשאו את רב חונה שהיה איסתניס לבית הוועד? (הקושיה לא ניתרצה)
ומספרים: רב חונה הורי ל[איתתיה ד]ריש גלותא (הושלם על פי כתב יד אשכנזי, וכן הוא ברבנו חננאל, ב"עיטור" וב"אור זרוע", ולא כבמסירה שלפנינו ובקטע גניזה) – רב חונה הורה לאשתו של ראש הגולה (בבבל), לצאת בכסא – התיר לה לצאת לרשות הרבים בכיסא ביום טוב, שיהיו נושאים אותה בכיסא ברשות הרבים (הוראה נוספת של רב חונה לאשתו של ראש הגולה בעניין יציאה לרשות הרבים בשבת יש בירושלמי שבת ו,א. - אפשר שהגרסה בכתב יד אשכנזי היא אשגרה מהמסופר בירושלמי שבת, והגרסה הנכונה כאן היא 'הורי לריש גלותא' כבמסירה שלפנינו ובקטע גניזה. - אף שרב חונה התיר לאחרים לצאת בכיסא, לא התיר לעצמו לצאת בכיסא, משום שהחמיר על עצמו).
ומציעים קושיה על מעשה אמורא: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מקשה): לא כן תני: – (וכי) לא כך שונה [התנא]: אין יוצאין בכסא, אחד אנשים ואחד נשים – גם אנשים וגם נשים אסורים לצאת לרשות הרבים בכיסא ביום טוב?! (בתמיהה) אפילו תלמיד חכמים (תלמיד של חכמים) אינו טועה בדבר הזה, ורב חונה טעי – טעה?! – איך ייתכן שרב חונה, שהיה חכם גדול, טעה בהוראתו והתיר דבר האסור? (הקושיה לא ניתרצה. - אפשר לתרץ, שרב חונה התיר לראש הגולה או לאשתו בכיסא, מפני שהרבים צריכים לו או לה, כמו שאמרו להלן, וכמו שסיפרו בבבלי ביצה כה,ב שרב נחמן התיר לילתא אשתו שהיתה בת ראש הגולה לצאת על אלונקה, וכתבו בעלי התוספות שם שטעם ההיתר הוא מפני שהרבים צריכים לה (ר"א אזכרי))
תוספתא ביצה ג,יז: אין יוצאים בכיסא, אחד האנשים ואחד הנשים.
ומספרים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) הורי לבר גירונטי אסיא מיטענה בסדינא מיעול מבקרא ביישייא בשובתא – הורה (פסק הלכה) לבר גירונטי הרופא להיטען (להינשא) בסדין (שיהיו בני אדם נושאים אותו בסדין, כדי) להיכנס לבקר חולים בשבת (טעם ההיתר הוא מפני שהרבים צריכים לו, כמו שאמרו להלן).
ומספרים עוד: מיישא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בר בריה ד- – בן בנו של רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) מיטען בסדינא מיעול מידרוש בציבורא (בקטע גניזה: 'לציבורה') בשובתא – מיישא נטען (נישא) בסדין (שהיו בני אדם נושאים אותו בסדין, כדי) להיכנס לדרוש בציבור בשבת.
אמר רבי זריקן (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לרבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כד תיעול לדרומא את שאיל לה – כאשר תיכנס לדרום (לוד וסביבתה) אתה שואל אותה (את השאלה האם מותר לחכם להינשא בסדין בשבת כשהרבים צריכים לו. - מקומם של מיישא ושל רבי יהושע בן לוי היה לוד). אשתאלת – נשאלה (השאלה הזו) לרבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. מקומו היה לוד). אמר לון – אמר להם רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לא סוף דבר שצורך לרבים בו – מותר לחכם להינשא בסדין בשבת לאו דווקא כשווודאי יש צורך לרבים בחכם, כגון שיש צורך לרבים שהחכם ידרוש לפניהם, אלא שמא יִצָּרְכוּ לו הרבים – מותר לחכם להינשא בסדין בשבת למקום שבו הרבים מצויים אף כשספק אם יש צורך לרבים בחכם, כגון שמא יצטרכו הרבים שהחכם יורה להם הלכה.
בבלי ביצה כה,ב: תנו רבנן: אין יוצאים (ביום טוב) בכיסא (הנישא על ידי בני אדם), אחד האיש ואחד האישה.
איני?! (כן הוא?!) והא שלח רבי יעקב בר אידי: זקן (חכם) אחד היה בשכונתנו והיו מוציאים אותו בגלונדקי שלו (כיסא שנושאים בו אדם), ובאו ושאלו את רבי יהושע בן לוי, ואמר להם: אם רבים צריכים לו - מותר. וסמכו רבותינו על דברי אחי שקיא, שאמר: אני הוצאתי (בכיסא) את רב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני. ואמר רב שמן בר אבא: אני הוצאתי (בכיסא) את מר שמואל משמש לצל ומצל לשמש (הרי שמוכח שמותר לצאת בכיסא!).
הא אמרינן: אם היו רבים צריכים לו - מותר (אבל מי שאין הרבים צריכים לו - לא ייצא).
השאלה שנשאלה והתשובה של רבי יהושע בן לוי ישנן בשני התלמודים.
בבבלי סיפרו שרב הונא יצא בכיסא, שלא כמו בירושלמי.
בבבלי סיפרו ששמואל יצא בכיסא, כמו בירושלמי.
ומציעים סיפור המתקשר לאמור לפני כן: דלמא: – מעשה: רבי ליעזר (בנו של האמורא רבי יוסה) ורבי אבא מרי ורבי מתניה (אמוראים ארץ ישראלים בדור החמישי) הורי (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'הורון') [לְמֵיפֵי] (הושלם על פי קטע גניזה, וכן הוא בראב"ד וב"אגור") פיתא לארסקינס בשובתא – הורו לאפות לחם לאורסיקינוס בשבת (בשביל צבאו. - אורסיקינוס היה מצביא רומי שנשלח על ידי גאלוס, שליט מזרח האימפריה הרומית, לדכא את מרד יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומי בשנים 351-352 לספירה), שמא יצרכו לו הרבים – שמא אף הרבים יצטרכו לאכול מהלחם שיאפו ('בשובתא' לא הובא בראב"ד וב"אגור", ונראה כי אשגרה היא מלעיל, וביום טוב דברים אמורים. עיין בבלי ביצה כא,א ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 274, הערה 7). ואפשר שהיא אשגרה מהסיפור הדומה בירושלמי שביעית וסנהדרין, ראה להלן. - מעשה זה מובא כאן מפני שהנימוק להוראה זו - "שמא יצרכו לו הרבים" - הוא גם הנימוק להיתר להוציא חכם בסדין כאמור לעיל).
ירושלמי שביעית ד,ב וסנהדרין ג,ג (תרגום): רבי יונה ורבי יוסה הורו לאפות לאורסיקינוס בשבת. - לא התכוון (אורסיקינוס) לשמד אותם (להעביר את ישראל על המצוות) אלא התכוון לאכול פת חמה.
לפי המסורת בירושלמי שביעית וסנהדרין, אורסיקינוס עצמו ביקש שיאפו לו לחם בשבת. אולם לפי המסורת בירושלמי כאן, לא אורסיקינוס הוא שתבע לחם טרי בשבת, אלא חכמים הם שהורו לעשות כן.
המסורת בירושלמי שביעית וסנהדרין מספרת על מאורע שהיה בסוף הדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל, בשנים של דיכוי המרד. והמסורת כאן מספרת על מאורע אחר שהיה בתחילת הדור החמישי לאמוראי ארץ ישראל, כמה שנים לאחר דיכוי המרד (וכן כתב ב"מבואות לספרות האמוראים", עמוד 274).
בבלי ביצה כא,א (תרגום): בעו מיניה מרב הונא: אותם בני הכפרים שהטילו עליהם קמח של בני החיל (לספק לחם לחיילים), מהו לאפותו ביום טוב? אמר להם: רואים אנו, אם נותנים פת (מהמכסה שהוקצבה לחיילים) לתינוק (מישראל) ואין מקפידים (החיילים) - כל אחת ואחת (מהכיכרות) ראויה לתינוק ומותר (לאפות), ואם לא - אסור (שאסור לאפות ביום טוב עבור גויים).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: ולא את המפתח – אסור לאדם להוציא את המפתח שבידו לרשות הרבים ביום טוב. ובית הלל מתירין – מותר לאדם להוציא את המפתח שבידו (במשנה נמנו שלושה דברים שנחלקו בית שמאי ובית הלל בהוצאתם לרשות הרבים ביום טוב, והברייתא מוסיפה דבר רביעי שנחלקו בהוצאתו).
ומצמצמים את תחולת הקביעה של בית הלל בברייתא: ואמר רב הושעיה (אמורא בדור השלישי) בר רב יצחק (אין חכם כזה ידוע במקום אחר. וצריך לומר כמו בקטע גניזה: 'בשם רבי יצחק') (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שמותר לאדם להוציא את המפתח שבידו), - במפתח של אוכלין – במקרה של מפתח של תיבה שיש בתוכה אוכלים (והוא הדין מפתח של תיבה שיש בתוכה כלים שיש לו צורך בהם היום (רשב"א ור"ן)), אבל במפתח של כלים – במקרה של מפתח של תיבה שיש בתוכה כלים שאין לו צורך בהם היום (רשב"א ור"ן) - לא בדא – לא בזאת (לא בדין זה, שהדין שחל במקרה זה הוא שאסור לאדם להוציא את המפתח שבידו).
ומציעים קושיה: והא רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) יתיב ומְתַנֵּי ומפתחא דפלמנטרין (נראה שצריך לומר: 'דדיפלומטרין') בידיה – והרי רבי אבהו היה יושב ומשנן (לומד לעצמו) והמפתח של תיבת התכשיטים הכפולה היה בידו! – הרי שמותר לאדם להוציא כל מפתח שהוא לרשות הרבים! (מקור המילה 'דיפלומטרין' ביוונית ובלטינית: ארגז כפול)
ומתרצים את הקושיה: פילפלין הוה ליה בגווה (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי: 'בגויה') – פלפלים (הפלפל השחור שפירותיו המיובשים והטחונים משמשים כתבלין) היה לו (לרבי אבהו) בתוכה (בתוך התיבה, שהוא צורך אוכל נפש, והרי הוא כמפתח של אוכלים. - רבי אבהו החזיק בתיבה זו פלפלים, מפני שהיו תבלין יקר ביותר).
תוספתא ביצה א,יא: יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים, ואינו חושש (אבל במפתחות התלויים בחגורה על גופו אסור, משום שהוא דרך חול).
• • •