משנה
בית שמיי אומרים: אין מוליכין – ביום טוב, את הסולם משובך לשובך – כדי ליטול יונים שהכינם בערב יום טוב לשוחטם ביום טוב, אבל מטהו מחלון לחלון – מותר להטות את הסולם מחלון לחלון שבאותו שובך עצמו, מבלי להוליך את הסולם. בית הלל מתירין – אפילו להוליך סולם משובך לשובך (בשובך חלונות רבים, ובחלון קינים רבים).
בית שמיי אומרים: לא יטול – יונים ביום טוב כדי לשוחטם, אלא אם כן נענע מבעוד יום – שנענע בידיו בערב יום טוב את היונים שבדעתו ליטלם ביום טוב, שצריך להכין אותם במעשה. ובית הלל אומרים: עומד ואומר – אינו צריך לנענע, אלא בא ואומר מבעוד יום: "זה וזה אני נוטל" – יונים אלה אני נוטל ביום טוב, שדי להכין אותם בדיבור.
• • •
במשנה שנינו: "בית הלל מתירין".
השובך הוא מתקן קבוע לגידול יונים שניצב על עמוד בחצר הבית. יונים אלו ליקטו את מזונם בשדות, והיו חלק ממשק העזר של החקלאי. יונים גדלו גם בעלייה, בחלל שבין הגג לתקרת הבית. יונים אלו היו יוני בר, ובעל הבית לא השקיע בהן טיפול ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמודים 29-30).
יהודה ברבי חייה (בשני קטעי גניזה: 'יהודה בירבי'. - אמורא בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול) נפק לברא – יצא (הלך) לחוץ (חוץ לעיר). שאלון ליה: – שאלו אותו (בני הכפרים): סולם של עלייה מהו? – מה דינו? האם לפי בית הלל מותר לטלטל ביום טוב סולם שמשמש לעלות בו לעלייה, שרוצה לעלות בו לעלייה כדי ליטול ממנה יונים או פירות לצורך יום טוב? אמר לון: – אמר להם: שרי – מותר (יהודה בירבי חייה פירש את משנתנו שסולם של שובך לאו דווקא). כד דאתא גבי אבוה – כאשר בא (חזר) אצל אביו (רבי חייא), אמר ליה – אמר לו (רבי חייא לבנו): מה מעשה (מעשה הלכתי) בא לידיך? אמר: היתרתי להן סולם של עלייה. ואקים תנייה קומוי ותנא: – והעמיד (רבי חייא) את התנא לפניו (את שונה הברייתות של בית מדרשו של רבי חייא) ושנה (לו רבי חייא): במי דברים אמורים – שבית הלל מתירים לטלטל סולם ביום טוב כדי ליטול יונים לשוחטם ביום טוב? בסולם של שובך – שמשמש לעלות בו לשובך, אבל בסולם של עלייה – שמשמש לעלות בו לעלייה (חדר בקומה עליונה בבניין), - אסור – לטלטל ביום טוב (מפני שרבי חייא ראה שבנו טעה, לכן שנה ברייתא זו לפני שונה הברייתות שלו ואסר מה שהתיר בנו).
ושואלים: מה בין סולם של שובך, מה בין סולם של עלייה? – מה ההבדל בין סולם של שובך שמותר לטלטלו ביום טוב ובין סולם של עלייה שאסור לטלטלו ביום טוב?
ומשיבים תשובה אחת: אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): סולם של שובך, אם עושה הוא מלאכתו מאתמול - כחישין הן – אם הוא מוציא את היונים מהשובך מערב יום טוב, הם מרזים בביתו, ומוטב שיימצאו במקום גידולם עד השחיטה, ולכן מותר לטלטל סולם של שובך ביום טוב. סולם של עלייה, יכול הוא לעשות מלאכתו מאתמול – הוא יכול להוציא את הפירות מהעלייה מערב יום טוב, ולכן אסור לטלטל סולם של עלייה ביום טוב.
ומשיבים תשובה שנייה: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): סולם של שובך, יכול הוא לעמוד עליו ולעשות מלאכתו – הוא יכול לעמוד על הסולם ולהוציא את היונים מן השובך, וכולם רואים שאינו עושה מלאכת איסור, ולכן מותר לטלטל סולם של שובך ביום טוב. סולם של עלייה, אינו יכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו – אינו יכול לעמוד על הסולם ולהוציא מה שמוציא מן העלייה, אלא הוא נכנס לפנים העלייה, ויחשדו בו שעלה לעלייה לעשות שם מלאכת איסור ביום טוב, ולכן אסור לטלטל סולם של עלייה ביום טוב ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 924).
ומציעים שתי שאלות: סולם של שובך שהוא עולה בו לעלייה? – מה דינו של סולם של שובך שרוצה לעלות בו לעלייה? האם מותר לטלטלו ביום טוב, שהרי מותר לטלטל סולם של שובך, או שמא אסור לטלטלו, משום שהיה יכול להוציא את הפירות מהעלייה מאתמול? (השאלה היא לפי רבי יעקב בר אחא שאינו חושש משום חשד ("תוספתא כפשוטה", שם)) סולם של עלייה שהוא עולה בו לשובך? – מה דינו של סולם של עלייה שרוצה לעלות בו לשובך? האם אסור לטלטלו ביום טוב, שהרי אסור לטלטל סולם של עלייה, או שמא מותר לטלטלו, משום שלא היה יכול להוציא את היונים מהשובך מאתמול? (אין פושטים את השאלות)
תוספתא ביצה א,ח: רבי יהודה אומר: עזריה אומר: מטלטלים את הסולם. במי דברים אמורים? בסולם של שובך, אבל בסולם של עלייה - אסור לטלטל אפילו בעלייה (אף בעלייה עצמה אסור לטלטלו, והטעם הוא משום מוקצה, משום שסולם זה כובדו קובעו, וכל שכן שאין מוליכים אותו).
בבלי ביצה ט,ב: בני רבי חייא נפוק לקירייתא (יצאו לכפרים). כי אתו אמר להו אבוהון: כלום מעשה בא לידכם? אמרו לו: סולם של עלייה בא לידינו, והתרנוהו. אמר להם: צאו ואסרו מה שהתרתם.
בירושלמי מסופר סיפור זה בשינויים.
• • •
מתי נחשבות היונים מוכנות לשחיטה?
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביצה ד,ז.
במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: לא יטול, אלא אם כן ניענע מבעוד יום".
מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתון דבית שמיי (נראה שצריך לומר כמו במקבילה: 'מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר')! – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר! - כשם שהסתירה המוצעת להלן מתייחסת לחכמים החלוקים על רבי אליעזר, כך גם הסתירה המוצעת כאן מתייחסת לרבי אליעזר) - ומציעים את המקור לשיטה המוחלפת: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה ביצה ד,ז): ועוד אמר רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): עומד הוא אדם על המוקצה – מקום ששוטחים בו גרוגרות כדי לייבשם, ערב שבת בשביעית – בשנת השמיטה, שאין מעשרים את פירותיה, ומותר לאוכלם בשבת אם הכינם מערב שבת, ואומר: "מיכן (מכאן) אני אוכל למחר" – שהכנה בדיבור מועילה שיהא מותר לו לאכול מאותן הגרוגרות בשבת. ורבי ליעזר לאו שמתי – לא מבית שמאי הוא?! (בתמיהה) (במשנה כאן בית שמאי אומרים, שאינו רשאי ליטול ביום טוב יונים שבשובך אלא אם ינענע בידיו בערב יום טוב את היונים שייטול ביום טוב, שלדעת בית שמאי לא די להכין אותם בדיבור בלבד. - הקושיה היא מבית שמאי על רבי אליעזר, ש'שמתי' הוא, ולכן דעתו צריכה להתאים לדעת בית שמאי. - הירושלמי מניח בכמה מקומות, שהלכותיו של רבי אליעזר חייבות להתאים להלכה של בית שמאי, ומקשה מרבי אליעזר על בית שמאי ולהיפך, כשיש סתירה ביניהם (ראה "משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה", עמ' 309 ואילך). רבי אליעזר המשיך בהלכותיו באופן שיטתי את דרכם של בית שמאי. אף שרבו של רבי אליעזר (רבן יוחנן בן זכאי) היה מבית הלל, הוא נטה אחרי דרכם של בית שמאי, וזה אחד ההסברים לכינוי "שמותי" שנאמר עליו. כדרכם של תלמידי בית שמאי, היה רבי אליעזר תקיף וחריף, ונתן משקל רב למסורת על פני הסברה)
ומתרצים את הסתירה: חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים – בעניין הכנה החכמים מחמירים בבעלי חיים יותר מבדברים אחרים, ולכן ביונים הצריכו הכנה בנענוע מערב יום טוב.
במשנה שנינו: "בית הלל אומרים: עומד ואומר: זה וזה אני נוטל".
מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתון דרבנין! – מוחלפת שיטתם של החכמים! (דבריהם במקום אחד סותרים את דבריהם במקום אחר!) - ומציעים את המקור לשיטה המוחלפת: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה ביצה ד,ז): וחכמים אומרים: עד שירשום – אינו רשאי לאכול בשבת מן הגרוגרות שבמוקצה אלא אם יסמן את מקום הגרוגרות שייקח מהם לאכילה בשבת, ויאמר: "מיכן (מכאן) ועד כאן". והכא אינון אמרין הכן?! (בתמיהה) – וכאן הם אומרים כך?! (במשנה כאן בית הלל אומרים, שאינו צריך לנענע את היונים, אלא אומר מבעוד יום שייטול ביום טוב יונים אלה. הרי שביונים הוא צריך לציין בדיוק: "זה וזה אני נוטל", ואילו בגרוגרות שבמוקצה די לו לסמן באופן כללי: "מכאן ועד כאן", ואינו צריך לסמן כל גרוגרת וגרוגרת שהוא עתיד ליטול למחר. - הקושיה היא מבית הלל על החכמים, שמן הסתם הולכים בשיטת בית הלל)
ומתרצים את הסתירה: עוד אינון אית להון – גם הם יש להם (גם החכמים סוברים), חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים – ביונים הוא צריך לציין בדיוק, משום החומרה שישנה בדבר שיש בו רוח חיים (כך פירש את הסתירה בדברי החכמים ואת תירוצה ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1187, הערה 147).
עד כאן המקבילה בירושלמי להלן.
הסתירות המוצעות מתייחסות לרבי אליעזר ולחכמים החולקים עליו במשנה להלן, ולכן מקורה של המקבילה להלן והועתקה לכאן.
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לוי (לוי בר סיסי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) מקש על שובכיה ואמר – היה מקיש על שובכו (בערב יום טוב) ואומר: יזכה לי שובכי למחר – שעל ידי הרעש בהקשתו על השובך התנועעו כל היונים שבשובך, וכך היו מוכנים ליום טוב, והיה יכול לשוחטם ביום טוב (לוי החמיר כבית שמאי במשנתנו, או שהחמיר כבית הלל לפי שיטת רבי שמעון בתוספתא ביצה א,ח, שמצריכים הזמנה בנענוע).
בבלי חולין קמא,ב-קמב,א: לוי בר סיסין אקני ליה פירות שובכו (האפרוחים שבו) לרב יהודה. אתא (רב יהודה) לקמיה דשמואל, אמר ליה (שמואל לרב יהודה): זיל טרוף אקן דליגבהינהו וקנינהו (לך והקש על הקן, שיתרוממו האפרוחים על ידי הרעש, ותקנה אותם בהגבהה זו).
למאי? אי למיקנא - לקנינהו ניהליה בסודר (יקנה לו את האפרוחים בקניין סודר)! ואי ליום טוב (שלא יהיו האפרוחים אסורים ביום טוב משום מוקצה, ויוכל לשוחטם ביום טוב) - בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" סגי! - הנהו פירי חדתי הוו, דלוי בר סיסין גופיה לא הווה קני להו, והכי קאמר ליה: זיל טרוף אקן דליגבהינהו וליקנינהו לוי בר סיסין, והדר ליקנינהו ניהלך בסודר.
המסופר על לוי הוא דוגמה למסורות מתחלפות בשני התלמודים.
• • •