משנה
משלחין – איש לרעהו ביום טוב, כלים – בגדים, בין תפורין – שהם ראויים ללובשם ביום טוב, ובין שאינן תפורין – שאף על פי שאינם ראויים ללובשם ביום טוב, ראויים הם להתכסות בהם או לכסות בהם חפצים ומזון, אף על פי שיש בהן כלאים – ואסורים בלבישה, מכל מקום אפשר להשתמש בהם ביום טוב, כגון לפורשם ולתלותם לנוי, ובזמן שהם קשים ואינם ראויים לחימום הגוף מותר אפילו לשכב עליהם, והן לצורך המועד – רק אם הם לצורך יום טוב ("מועד" מובנו חול המועד וגם יום טוב. כאן מובנו יום טוב על פי העניין); אבל לא סנדל מסומר – אין משלחים ביום טוב סנדל שעשוי עור ובסולייתו נעוצים מסמרים, לפי שאסור לנעול אותו ביום טוב (עיין משנה שבת ו,ב), ולא מנעל שאינו תפור – שאינו ראוי לשימוש (סנדל - סוליה הקשורה לרגל ברצועות. מנעל - נעל סגורה שעורה חופה על כף הרגל. גם המנעל נסגר ברצועות). רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן – אין משלחים ביום טוב מנעל שלא צבעו אותו, מפני שהוא צריך אומן – כדי לצובעו.
זה הכלל – בעניין משלוח ביום טוב: כל שניאותין בו – כל דבר שאפשר ליהנות ממנו, ביום טוב - משלחין אותו – ביום טוב.
• • •
תלמוד
משלוח מנעל ביום טוב
במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן, מפני שהוא צריך אומן".
מציעים פירוש למשנה: כיני מתניתא: – כך היא המשנה: מפני שהוא צריך ביצת אומן – נוסח המשנה שלפני הירושלמי היה: "מפני שהוא צריך אמון" (=אֱמוּם, בחילוף מ"ם-נו"ן בסוף המילה), והירושלמי מפרש ש"אמון" הוא ביצת אמון (ביצת אמום), שהיא התבנית בצורת ביצה שנותנים עליה את המנעל לפני שגומרים את מלאכתו וצובעים אותו (ראה "מבוא לנוסח המשנה", עמוד 466; "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 939). לדברי רבי יהודה במשנתנו, אין משלחים ביום טוב מנעל לבן שלא צבעו אותו, מפני שהוא עדיין צריך להיות על האמום כדי לצובעו (המילה אמום / אמון נמסרת בכתיבים שונים ובניקודים שונים בכל כתבי היד של המשנה).
ומזהים את התנא שהמשנה היא בשיטתו: מתניתא דרבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – המשנה [היא] של רבי אליעזר (משנתנו היא בשיטתו של רבי אליעזר, הסובר שכל זמן שהמנעל צריך להיות על האמום, שעדיין לא נגמרה מלאכתו, אינו כלי), - ומציעים מקור לדברי רבי אליעזר: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה כלים כו,ד): מנעל שעל האמום – שעדיין לא נגמרה מלאכתו של המנעל, - רבי ליעזר מטהר – אינו מקבל טומאה, לפי שעדיין אינו כלי, וחכמים מטמין – הוא מקבל טומאה, שהואיל והמנעל תפור בשלמות ואפשר לנעול אותו, הוא נחשב כלי (לדעת רבי אליעזר אין המנעל נטמא עד שתיגמר כל מלאכתו, שייעשה נאה. ראה תוספתא כלים בבא מציעא ו,א. אבל לדעת החכמים המנעל נטמא כבר על האמום, כשהוא מוכן לשימוש, גם אם טרם גמרו לעשותו נאה).
ודוחים את הזיהוי: דברי הכל היא – משנתנו נכונה לפי כל החכמים, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן שמשנתנו נכונה רק לפי רבי אליעזר. - ומסבירים מדוע המשנה נכונה לפי כל החכמים: שנייא היא הכא – שונה הוא [הדבר] כאן, שהוא כמכשיר כלי ביום טוב – לעניין יום טוב אפילו החכמים החלוקים על רבי אליעזר מודים שאין משלחים ביום טוב מנעל לבן, מפני שכשהוא מפרק את המנעל מעל האמום הוא מכשיר ביום טוב כלי לשימוש, ואסור לעשות כך ביום טוב כאמור בברייתא שלהלן.
תוספתא ביצה א,כג: רבי יוסה אומר: מוליכים מנעל שחור ולא מנעל לבן, מפני שצריך אומן (=אמון, אמום).
בבלי ביצה טו,א: תניא: רבי יהודה אוסר בלבן, מפני שצריך ביצת הגיר (גוש גיר בצורת ביצה).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין מפרקין את המנעל מעל (בקטע גניזה: 'מן') האימום ביום טוב – אסור לסנדלרים המכינים נעליים ליטול ביום טוב את הנעל מן האמום, אבל מפרקין את המנעל מן האמום בחולו של המועד – מותר ליטול בחול המועד את הנעל מן האמום, מפני שמותר להכין נעליים בחול המועד בשביל מי שצריך להן בחול המועד.
תוספתא מועד קטן ב,יא: מפרקים מנעל מן האמום (בחול המועד).
ירושלמי מועד קטן א,ב: מפרקין את המנעל מעל גבי האימום.
• • •
העמדת חלב ביום טוב
מציעים בעיה: מהו להעמיד חלב ביום טוב? – האם מותר לשים דבר המעמיד בתוך חלב ביום טוב ולהשהות אותו עד שיחמיץ וייעשה גבינה לצורך יום טוב? (וכגון שחלב את החלב מערב יום טוב, שכן אסור לחלוב ביום טוב)
ופושטים את הבעיה: אם אומר את (אתה) כן – שמותר להעמיד חלב ביום טוב לצורך יום טוב, אף הוא – הרי הוא חולב ומעמיד מיום טוב לחול – קיים חשש שיחלוב בערב יום טוב ויעמיד את החלב ביום טוב לצורך יום חול ולא לצורך יום טוב, ולפיכך אסרו החכמים להעמיד חלב ביום טוב לצורך יום טוב.
• • •
משלוח תכשיטים ולבישתם
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ו,א.
מציעים ברייתא: תנה – שונה [ברייתא] רבי חלפתא בן שאול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): תכשיטין – שאסור לצאת בהם בשבת וביום טוב לרשות הרבים (ראה משנה שבת פרק ו), אסור לשלחן – איש לרעהו ביום טוב.
ומציעים דיוק מהברייתא: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא אמרו אלא לשלחן – הדין בברייתא חל רק במקרה שצוין ולא במקרה אחר, הא – אבל ללובשן – ביום טוב בבית, - מותר.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק – מותר לטלטל שופר בשבת כדי להשקות בו מים לתינוק, את הפינקס (קבוצת לוחות מחוברים בציר ומכוסים בשעווה המשמשים לצורכי כתיבה. מקור המילה ביוונית) ואת הקרקש (כלי ריק ששמים בו חפצים כדי להשמיע קול לתינוק) ואת המַרְאָה (ראי. המראה הקדומה היתה לוח נחושת משופשף ומלוטש, ובו נראו פני המביט) לכסות בהן את הכלים – מותר לטלטל אותם בשבת כדי לכסות בהם בגדים. אף על פי שכל הכלים הללו עיקר מלאכתם אסור בשבת, מכל מקום מותר לטלטל אותם בשבת לצורך שימוש בגופם. - השופר עיקר מלאכתו לתקוע בו; הפנקס עיקר מלאכתו לכתוב עליו; הקרקש אין מקרקשים בו בשבת משום שכל השמעת קול אסורה בשבת (ירושלמי ביצה ה,ב); המראה אין רואים בה בשבת מחשש שמא יראה שערה ויתלוש אותה (ראה ירושלמי שבת ו,א ובבלי שבת קמט,א). - הברייתא מדברת בשבת והוא הדין ביום טוב. - יש ללמוד מהברייתא, שכשם שמותר לטלטל את הכלים הללו לצורך שימוש בגופם, כך מותר לטלטל תכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים לצורך שימוש בגופם.
ומציעים משנה המשמשת כיסוד למסקנה המנוגדת לדעה שלפני כן: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מתניתא אמרה – המשנה אומרת, שאסור ללובשן – ביום טוב בבית את התכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים, שלא כמו שאמר רבי מנא, דתנינן: – ששנינו (משנה ביצה א,י): כל שניאותין בו – כל דבר שאפשר ליהנות ממנו, ביום טוב - משלחין אותו – ביום טוב. - ויש להוכיח בדרך השלילה: אם אומר את (אתה) שמותר ללובשן – ביום טוב, יהא מותר לשלחן – ביום טוב, על פי דברי המשנה, שהרי ניאותים בהם ביום טוב. אלא מכיוון שהברייתא ששנה רבי חלפתא בן שאול אמרה שתכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים אסור לשלחם, הרי שמוכח מזה שגם אסור ללובשם, וכן אסור לטלטלם לצורך שימוש בגופם.
ושואלים: מהו הדא דתני: – מהו [עניינה של הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק, את הפינקס ואת הקרקש ואת המראה לכסות בהן את הכלים? – מדוע, לפי רבי אבון, מותר לטלטל את הכלים הללו לצורך שימוש בגופם, בעוד שאסור לטלטל תכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים לצורך שימוש בגופם?
ומשיבים: בשיש עליהם תואר כלי – מותר לטלטל את הכלים הללו לצורך שימוש בגופם רק במקרה שיש עליהם תורת כלי, כלומר, שהם נחשבים לכלי. אבל תכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים אין עליהם תורת כלי, ולכן אסור לטלטלם לצורך שימוש בגופם.
תוספתא שבת יג,טז-יז: מטלטלים את השופר להשקות בו את התינוק. מטלטלים את הקרקש ואת הפינקס ואת המראה לכסות בהם כלים.
ואין רואים במראה בשבת, ואם היתה קבועה בכותל - מותר. אין מקרקשים לא את הזוג ולא את הקרקש לתינוק בשבת.
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בתכשיטין של זהב – הדין של המקרה הזה ידוע, שאסור לצאת לרשות הרבים בשבת בתכשיטים שעשויים זהב (כגון עיר של זהב, שהוא תכשיט של זהב שנזכר במשנה שבת ו,א. אסור לאישה לצאת בו לרשות הרבים בשבת, מפני שאנו חוששים שמא תסיר את התכשיט כדי להראותו לחברתה ותשכח ותעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים). ואפילו תכשיטין של כסף? – מה הדין במקרה אחר הדומה לו? האם אסור לצאת לרשות הרבים בשבת בתכשיטים שעשויים כסף או שמא מותר?
ומשיבים בהצעת שתי דעות סותרות בשם אותו חכם: אמרין – אומרים בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי): אסור – לצאת בהם לרשות הרבים, ואמרין – ואומרים בשם רבי ירמיה: מותר – לצאת בהם לרשות הרבים.
אמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אנא ידע ראשה וסופא – אני יודע את הראש ואת הסוף (של המעשה, אני יודע ומכיר את המעשה כולו מראשו עד סופו). טליין דקיקין הוון מתרביין בדרתיה דרבי ירמיה – ילדים קטנים היו גדלים בחצרו של רבי ירמיה (שהיו יוצאים בשבת בתכשיטים של כסף. - נשים וילדים קטנים היו יוצאים בתכשיטים). אתא שאל לרבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – בא (רבי ירמיה) ושאל את רבי זעורה (האם לאסור או להתיר להם את הדבר?), אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה): לא תאסור (בכתב יד אשכנזי צורת כתיב מקורית: 'לא תיסר', ובמקבילה: 'לא תיסור') ולא תישרי – אל תאסור ואל תתיר (אל תאמר להם דבר. אל תאסור להם כי לא ישמעו לך, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ואל תתיר להם כי הדבר אסור, שאין הבדל בין תכשיטים של זהב ובין תכשיטים של כסף. וכיוון שלא אמר להם רבי ירמיה דבר, היו שסברו שאסר והיו שסברו שהתיר).
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
עיקר הסוגיה מדבר בעניין יום טוב ומוסב על המשנה כאן, ומקורו כאן, והועתק לשבת מכיוון שהמשנה בשבת עוסקת בדין לבישת תכשיטים בשבת. חלקה האחרון של הסוגיה, מ-'עד כדון - בתכשיטין של זהב' עד סוף הסוגיה, מוסב על המשנה בשבת, ומקורו שם, והועתק לכאן.
ב"ספר המעשים לבני ארץ ישראל" מעשה כב נאמר: מהוא נשים או קטנים בשבת או ביום טוב שיצאו בתכשיטין של כסף או של זהב...? כך המעשה: קטנים יוצאין בקשרים ובתכשיטי כל דבר עד תשע שנים, מתשע שנים ולמעלה אסורין לצאת בהן.
אלמלא המילים "או ביום טוב" היינו רואים במעשה זה רק איסור הוצאת משא לרשות הרבים בשבת, כלומר, היינו מניחים שלדעת בעל המעשה תכשיט דינו כמשא ולא כמלבוש שמותר להוציאו. מכיוון שהמעשה מדבר באיסור החל גם ביום טוב, שאין בו איסור הוצאה מרשות לרשות, אפשר להסיק שההתנגדות להתקשטות נשים וקטנים ברשות הרבים טעמיה אחרים, ויש מקום לשער שהאיסור היה תקף אפילו בימי חול, ודיברו חכמים בהווה, משום שרגילות הנשים להתקשט דווקא בשבת וביום טוב ("המעשים לבני ארץ ישראל", עמוד 96).
אפשר שאיסור יציאה בתכשיטים בשבת לפי חכמי ארץ ישראל דומה לאיסור יציאה בסנדל המסומר ולאיסור עשיית דברים שונים בשבת. חכמים רצו לאסור דברים מסויימים לחלוטין, אפילו בחול, אבל לא היה בכוחם להטיל את האיסור על העם אלא מטעם שבת בלבד ("פירוש למשנה מסכת שבת", עמוד 100, הערה 4).
• • •