פרק זה מכיל קובץ של מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל באיסורי יום טוב.
משנה
ביצה שנולדה – שהוטלה על ידי תרנגולת, ביום טוב - בית שמיי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: תיאכל – ביום טוב, שכשם שמותר לשחוט את התרנגולת ביום טוב ולאוכלה, כך מותר לאכול את ביצתה, ובית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) אומרים: לא תיאכל – שכן ביצה שנולדה היא ברייה חדשה, ואין טיבה דומה לביצה שאתמול עדיין היתה בתוך התרנגולת, ודבר הנולד אינו מוכן מערב יום טוב, והוא "מוקצה" (כך מפורש בירושלמי. - מוקצה הוא דבר שהוא מופרש ומובדל, והוא אסור ביום טוב באכילה ובטלטול).
תלמוד
ביצה שנולדה ביום טוב
במשנה שנינו: "ביצה שנולדה ביום טוב - בית שמיי אומרים: תיאכל, ובית הלל אומרים: לא תיאכל".
מציעים את טעמיהם של בית שמאי ובית הלל החלוקים במשנה.
מה טעמון דבית שמיי? – מה טעמם של בית שמאי? - מוכנת היא על גב (=אגב) אמה – לדעת בית שמאי הביצה שנולדה ביום טוב נחשבת חלק מן התרנגולת, וכמו שהתרנגולת מותרת בשחיטה ובאכילה ביום טוב כיוון שהיא מוכנה, שכן מדובר בתרנגולת העומדת לאכילה, כך גם הביצה.
מה טעמון דבית הלל? – מה טעמם של בית הלל? - נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו – לדעת בית הלל דינה של ביצה שנולדה ביום טוב דומה לדינם של תאינים שהונחו לייבוש והסיח הבעלים דעתו מהם והגיעו לידי ייבוש מבעוד יום טוב ונעשו ראויים לאכילה ולא ידע הבעלים מבעוד יום טוב שיבשו ורק ביום טוב התברר לו שכבר יבשו מבעוד יום. אִילּוּ מוקצה שיבש ולא ידע בו, שמא אינו אסור?! (בתמיהה) – אף על פי שהתאינים יבשו מבעוד יום וכבר היו בעינם לפני יום טוב, מכל מקום הם אסורים באכילה ביום טוב, שכיוון שלא ידע הבעלים מבעוד יום שיבשו, אינם מוכנים (ראה ירושלמי שבת ג,ו), ואסור להשתמש ביום טוב בדברים שאינם מוכנים. והוא הדין ביצה שנולדה ביום טוב אסורה באכילה, שאף על פי שהביצה היתה בעינה מבעוד יום, מכל מקום אינה מוכנה, שהרי הבעלים לא ידע שתיוולד למחר ביום טוב ולא היתה דעתו עליה כלל מערב יום טוב.
ומציעים קושיה ממקור תנאי כדי לפרוך את טעמם של בית הלל: והא תני: – והרי [התנא] שונה: השוחט את התרנגולת – ביום טוב, ומצא בתוכה ביצים, אף על פי גמורות – בקליפתן, אלא שעדיין לא הוטלו, - הרי אֵילּוּ מותרות – באכילה ביום טוב! – ומדוע הביצים הגמורות מותרות באכילה ביום טוב, והרי הוא לא ידע בערב יום טוב שהביצים שבתוכה גמורות, ולכן דעתו היתה על אכילת בשר התרנגולת ולא על אכילת הביצים הגמורות שבתוכה, ומה בינן למוקצה שיבש ולא ידע בו שהוא אסור?
ומתרצים את הקושיה בהצעת מחלוקת אמוראים: רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ורבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים (בטעם ההבדל בין ביצה גמורה שעדיין לא הוטלה ובין ביצה שהוטלה). חד אמר: – [חכם] אחד אומר: לא דומה טעם אכילתה – של ביצה, מבפנים – שבפנים התרנגולת, לפני שהוטלה, לטעם אכילתה מבחוץ – לאחר שהוטלה. וחורנה (בקטע גניזה: 'וחרנה') אמר: – ו[החכם] האחר אומר: שאינה נגמרת לאפרוח – אין הביצה ראויה לבקוע ממנה אפרוח, עד שתצא לחוץ – רק לאחר שהוטלה, אבל ביצה שעדיין לא הוטלה אינה ראויה לבקוע ממנה אפרוח. - לפי דברי שני האמוראים, ביצים שבתוך תרנגולת, אף על פי שהן גמורות, עדיין אינן גמורות לגמרי, והן נחשבות כבשר התרנגולת, וממילא הן בעינן ומוכנות לפני יום טוב, ולכן הן מותרות באכילה ביום טוב. אבל ביצה שנולדה ביום טוב, הואיל ובערב יום טוב לא היתה ביצה אלא בשר, לא היתה בעינה לפני יום טוב, ולכן אסורה באכילה ביום טוב ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 913).
תוספתא ביצה א,ב: השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים, אף על פי גמורות - הרי אילו מותרות (מפני שהן כבשר, והרי הן מוכנות אגב אימן).
בבלי ביצה ו,ב: אמר רב הונא אמר רב: ביצה עם יציאתה נגמרת. - מאי עם יציאתה נגמרת? ...אלא: עם יציאתה נגמרת - מגדלת אפרוחים, הא במעי אימה - אינה מגדלת אפרוחים.
הסבר זה בדברי רב הונא אמר רב בבבלי הוא כדברי האמורא השני בירושלמי. דברי האמורא השני בירושלמי נאמרו כדי להסביר את ההבדל בין איסור אכילת ביצה שנולדה ובין היתר אכילתה כשנמצאה בתוך התרנגולת. ההסבר למימרת רב בבבלי אינו הלכתי.
• • •
ביצים גמורות בחלב
מציעים בעיה: מה הן בחָלָב? – מה דינן של ביצים גמורות הנמצאות בתרנגולת שחוטה לעניין אכילה בחלב? האם דינן כבשר ואסור לאוכלן בחלב, או שמא דינן כביצים שהוטלו ומותר לאוכלן בחלב?
ופושטים את הבעיה: נֵאמר (בקטע גניזה: 'נֵימר'): – נֹאמַר: אם היו מעורות לגידים – במקרה שהביצים מחוברות עדיין לכלי דם, - אסורות – לאוכלן בחלב, לפי שהן נחשבות כבשר, ואם לאו - מותרות – לאוכלן בחלב.
בבלי ביצה ו,ב-ז,א: תניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות לאוכלן בחלב. - רבי יעקב אומר: אם היו מעורות בגידים - אסורות.
• • •
ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב
מצמצמים את תחולת מחלוקת בית שמאי ובית הלל למקרה מסוים המצוין בהמשך: הכל מודין – בעלי המחלוקת מסכימים, בביצה שיצא רובה – ממעי התרנגולת, מערב יום טוב – אבל עדיין לא הטילה אותה התרנגולת, וביום טוב הטילה אותה, שהיא נאכלת ביום טוב – במקרה זה אין מחלוקת, שכיוון שיצא רובה, הרי היא נחשבת כביצה שיצא כולה מערב יום טוב, ואף לדעת בית הלל היא מותרת באכילה ביום טוב. מה פליגין? – [ב]מה חלוקים (בית שמאי ובית הלל)? בשיצא מיעוטה – במקרה של ביצה שיצא מיעוטה מערב יום טוב, והוטלה ביום טוב, שכיוון שיצא רק מיעוטה, הרי היא נחשבת כביצה שלא יצאה כלל מערב יום טוב. בית שמיי אומרים: תיאכל – ביום טוב, ובית הלל אומרים: לא תיאכל.
תוספתא ביצה א,ג: ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב, אף על פי שגמרתה ביום טוב - הרי זו מותרת.
בבלי ביצה ז,א: אמר רבי יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה (למעי התרנגולת) - מותרת לאוכלה ביום טוב.
לפי רבי יוחנן, אפילו חזרה - מותרת.
• • •
תערובת ביצים
מביאים ברייתא: כשם שהיא – ביצה שנולדה ביום טוב, אסורה לאכל (לוכל) – ביום טוב, לדעת בית הלל, כך היא אסורה לטלטל – ביום טוב, כדין דבר שהוא מוקצה. נתערבה אחת – ביצה אסורה, שנולדה ביום טוב, במאה – ביצים מותרות, או אחת באלף - כולן אסורות – באכילה ובטלטול ביום טוב, כדין דבר שיש לו מתירים שנתערב בהיתר, שאפילו נתערב באלף כמוהו - לא בטל, ואוסר את התערובת בכל שהוא (דבר שיש לו מתירים הוא דבר האסור עכשיו ויהיה מותר לאחר זמן, כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שאסורה בו ביום ותהיה מותרת למחרתו).
ומציעים שאלה: מה? כמאן דאמר: – כמי שאומר: ספק הָכֵן – ספק אם היה מוכן לאכילה מבעוד יום או לא היה מוכן, אסור – באכילה בשבת וביום טוב, ברם כמאן דאמר: – אבל כמי שאומר: ספק הכן מותר - [מותרות]? (מילה זו נשמטה בטעות בשל דמיונה למילה שלפניה, והושלמה כמו שגרס ר"א אזכרי. - לא נמצא חבר לר"א אזכרי בגרסתו, וכנראה שהגיה על פי כתב יד ("משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי", "ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס", עמוד שח)) – האם הדין שנזכר לפני כן, שביצה אסורה שנתערבה במאה - כולן אסורות, מתאים לשיטת מי שאומר שספק הכן אסור, אבל לשיטת מי שאומר שספק הכן מותר הדין הוא, שביצה אסורה שנתערבה במאה - כולן מותרות? (מחלוקת אמוראים בספק הכן מובאת בירושלמי שבת א,ו וביצה ג,ב. רבי חנינה ורבי יונתן אומרים שספק הכן אסור, ורבי יוחנן אומר שספק הכן מותר)
ומשיבים על השאלה: מודה הוא הכא – מודה הוא (מי שאומר שספק הכן מותר) כאן (בתערובת), שהוא אסור – שביצה אסורה שנתערבה במאה כולן אסורות, כמבואר בהמשך. נשרין (פירות שנשרו מן העץ לפני הקטיף) – שנמצאו תחת עץ ביום טוב, - ספק מהיום נשרו, ספק מאתמול נשרו – ספק אם נשרו ביום טוב ואינם מוכנים או נשרו מערב יום טוב והם מוכנים, וספק הכן אין בו משום דבר שיש לו מתירים, משום שאפשר שאין בו איסור כלל, ולכן ספק הכן מותר (דין נשרים הוא דוגמה לספק הכן, והוא הדין ביצה שספק אם נולדה ביום טוב או נולדה מערב יום טוב); ברם הכא – אבל כאן (בתערובת), - יש כאן אחת לאסור (בהבאת הירושלמי ברשב"א ובר"מ המאירי: 'אחת אסורה') – יש בתערובת ביצה אחת שבוודאי אסורה, והיא מוכחת על כולן – היא מוכיחה על שאר הביצים, וכולן נחשבות לוודאי, ולכן כולן אסורות. - כך יש לחלק בין מקרה שיש בו איסור ודאי (ביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות) ובין מקרה שאפשר שאין בו איסור כלל (ספק הכן) לפי מי שאומר שספק הכן מותר.
תוספתא ביצה א,ג: כשם שאסורה לוכל, כך אסורה לטלטל. נתערבה במאה - כולן אסורות.
בבלי ביצה ג,ב: אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב - אין מטלטלים אותה, לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המיטה. נתערבה באלף - כולן אסורות.
• • •
תיאכל היא ואימה
מביאים ברייתא: אחרים אומרים משם רבי לעזר (בקטע גניזה: 'ר' ליעזר' - רבי אליעזר בן הורקנוס, תנא בדור השני): ביצה שנולדה ביום טוב - תיאכל היא ואמה – הביצה עם התרנגולת שהטילה אותה.
ושואלים: מהו – מה הפירוש הענייני של הביטוי, תיאכל היא ואמה? (משפט זה נשמט במסירה שלפנינו והושלם על ידי מגיה, כמו שהוא בקטע גניזה) – הרי ודאי אין כוונת דברי רבי אליעזר שהביצה תיאכל רק עם אימה!
ומציעים פירוש: אם היתה אמה – התרנגולת שהטילה את הביצה, מוכנת לשחיטה – ביום טוב, - תהא – הביצה, מותרת – באכילה ביום טוב, ואם לאו – אם לא היתה אימה מוכנה לשחיטה, - אסורה – הביצה באכילה ביום טוב. הרי שכוונת דברי רבי אליעזר שהביצה תיאכל רק אם אימה מוכנה לשחיטה ולאכילה.
ותמהים: ואֵין כל התרנוגלים מוכנין לשחיטה?! (בתמיהה) – הרי סתם תרנגולת מוכנה לשחיטה ולאכילה, ואם כן, אף אם לא היתה אימה מוכנה לשחיטה - מותרת הביצה!
ומציעים פירוש אחר: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): תיאכל בהֲכֵינָהּ של אמה – כוונת דברי רבי אליעזר שהביצה שנולדה ביום טוב תיאכל ביום טוב אגב הכנת אימה, שכיוון שאימה מוכנה לשחיטה ולאכילה, לכן גם הביצה שנחשבת חלק מן התרנגולת מוכנה לאכילה (כטעמם של בית שמאי במשנה האמור לעיל). וכל תרנגולת מוכנה לשחיטה ולאכילה, אפילו סתם תרנגולת, חוץ מתרנגולת העומדת לגדל ביצים, שייחדו אותה בפירוש להטלת ביצים.
תוספתא ביצה א,א: ביצה שנולדה ביום טוב - אחרים אמרו משם רבי ליעזר: תיאכל היא ואימה (יש כאן נתינת טעם למה הביצה מותרת באכילה, שאף על פי שלא היתה דעתו עליה מערב יום טוב, היא מותרת משום שאימה היתה מוכנה לשחיטה, והיא נאכלת בהכינה של אימה. ותנא זה סובר שרבי אליעזר כבית שמאי במשנה).
בבלי ביצה ד,א: תניא: אחרים אומרים משום רבי אליעזר: ביצה תיאכל היא ואימה.
במאי עסיקינן? אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה - פשיטא, היא ואימה שריא! אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים - היא ואימה אסורה! - אמר רבי זירא: תיאכל על גב אימה.
היכי דמי? - אמר אביי: כגון שלקחה סתם, נשחטה (ביום טוב) - הובררה דלאכילה עומדת (והביצה שהטילה מותרת), לא נשחטה - הובררה דלגדל ביצים עומדת (והביצה שהטילה אסורה).
דברי רבי זירא בבבלי, שמפרש את דברי רבי אליעזר, הם דברי רבי בא בירושלמי. אבל אביי פירש את דברי רבי זירא שלא כדברי רבי בא בירושלמי. לפי אביי, כוונת דברי רבי אליעזר שהביצה תיאכל רק אם אימה נאכלת. לפי רבי בא בירושלמי, כוונת דברי רבי אליעזר שהביצה נאכלת אגב הכנת אימה, וכך יש לפרש גם את רבי זירא.
• • •
עגל שנולד ביום טוב
מביאים ברייתא: עגל שנולד ביום טוב - מותר – באכילה ביום טוב, שהוא מתיר עצמו לשחיטה (צריך לומר כמו להלן: 'בשחיטה') – הואיל והעגל בלידתו ביום טוב גרם שהוא מתיר את עצמו בשחיטתו מאיסור אבר מן החי, הוא מתיר את עצמו גם מאיסור מוקצה, והוא מותר אף לדעת בית הלל שאומרים שביצה שנולדה ביום טוב לא תיאכל.
ומציעים קושיה על הברייתא: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, מדברית – בהמה החיה ביום ובלילה במדבר (איזור שמעטים בו היישובים וצמחייתו דלה ומספיקה רק למרעה הצאן), והיא מוקצה, שאין דעת הבעלים עליה מערב יום טוב ליטול אותה לשחיטה, ואסור לשחוט אותה ביום טוב (משנה להלן ה,ז), תהא מותרת – באכילה ביום טוב, שהיא מתרת עצמה בשחיטה! – הואיל והשחיטה ביום טוב מתירה אותה מידי איסור אבר מן החי, תתיר אותה גם מידי איסור מוקצה! צבייה – חיה טהורה שניצודה ביום טוב (מעצמה או בשביל גויים (הגר"א)), ואסור לשחוט אותה ביום טוב, תהא מותרת, שהיא מתרת עצמה בשחיטה! – הואיל והשחיטה ביום טוב מתירה אותה מידי איסור אבר מן החי, תתיר אותה גם מידי איסור מוקצה!
ומציעים פירוש חדש לברייתא המבטל את הקושיה שעליה: חזר רבי זעורה ואמר – רבי זעורה שהקשה על הברייתא מפרש אותה: עגל – שנולד ביום טוב, - מאתמול הוא גומר (צריך לומר כמו בשני קטעי גניזה: 'גמור') – אין לפרש שהעגל מתיר את עצמו (מאיסור) בשחיטה, אלא שהוא מתיר (משחרר) את עצמו מבטן אימו, ומכאן שהוא כבר היה מוכן מערב יום טוב, ברם הכא – אבל כאן, - בו ביום נגמרה, בו ביום נולדה – ביצה שנולדה ביום טוב לא נגמרה מערב יום טוב אלא ביום טוב, ולכן היא אסורה ביום טוב. - ולכן אין קושיה ממדברית ומצבייה, שלא היתה דעתו עליהן כלל מערב יום טוב.
ומעירים על פירושו של רבי זעורה: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): אתייא כמאן דאמר: – [הברייתא (כפי שנתפרשה על ידי רבי זעורה)] באה (הולכת) כמי שאומר: הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין – משך העיבור של בהמה איננו פרק זמן קבוע ומדויק (בהמה גסה טהורה, שזמן הריונה הוא תשעה חודשים, יולדת גם בפחות מתשעה חודשי הריון שלמים), ולפי דעה זו יש בעובדה שהעגל מתיר את עצמו ראיה לכך שהיה מוכן מאתמול. ברם כמאן דאמר: – אבל כמי שאומר: הבהמה יולדת לחדשים מסויימין – משך העיבור של בהמה הוא קבוע ומדויק (בהמה גסה טהורה יולדת בתשעה חודשי הריון שלמים), ולפי דעה זו אין בעובדה שהעגל מתיר את עצמו כשלעצמה ראיה לכך שהיה מוכן מאתמול, - ויש להציע מקרה כדי להוכיח את הדבר: הגע עצמך – שער בנפשך, שסיים (סימן, ציין) אימתי עלה עליה זכר – בעל הבהמה יודע מתי הרביע זכר את הבהמה והתעברה, ולדעה זו אפשר במקרה זה לחשב מראש ובדייקנות מתי ייוולד העגל, ואם נולד העגל ביום טוב קודם הזמן שנקבע לו, ייחשב כדבר שאינו מוכן, אף על פי שהוא מתיר את עצמו (הפירוש של הקטע "חזר רבי זעורה ואמר" ושל הקטע "אמר רבי בא" הוא לפי "על שני מושגים היפוקרטיים במשנת חז"ל", "תרביץ" סו, עמודים 182-183. ראה להלן).
• • •
אפרוח שנולד ביום טוב
מביאים ברייתא: גוזל שנולד – אפרוח של עוף טהור שיוצא מן הביצה, ביום טוב - מותר – באכילה ביום טוב, שהוא מתיר עצמו בשחיטה – הואיל והאפרוח בלידתו ביום טוב גרם שהוא מתיר את עצמו בשחיטתו מאיסור שקץ (שהרי לפני יציאתו מן הביצה היה אסור משום שקץ ולא היה מותר בשחיטה), הוא מתיר את עצמו גם מאיסור מוקצה (פירוש זה הוא כמו הפירוש הראשון של הברייתא שלעיל. אך יש לפרש ברייתא זו כמו שרבי זירא מפרש את הברייתא שלעיל, שהאפרוח מתיר את עצמו מן הביצה, ומכאן שהוא כבר היה מוכן מערב יום טוב).
ומציעים קושיה ממקור תנאי על הברייתא: לא כן תני: – לא כך שונה [התנא]: ביצים – של עוף טהור, שריק(י)מו – שנוצרו בהן אפרוחים, או גוזלים – של עוף טהור שיצאו מן הביצים, שלא העלו עליהן כנפים – שעדיין לא גדלו כנפיהם, - אסורין – באכילה, משום (בשני קטעי גניזה כאן ולהלן: 'משם') שקץ – איסור מדברי חכמים לאכול דברים מאוסים ומשוקצים, לפי שהם מאוסים לבני אדם לאכילה, ואין לוקים עליהן – על אכילתם, משום נבילה – איסור לאכול בשר נבילה; ואמר רבי חגי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): ואפילו שחטן – את את הגוזלים שעדיין לא גדלו כנפיהם - אסורים משום שקץ (אם שחטם - אין לוקים עליהם משום נבילה, אבל אם לא שחטם - לוקים עליהם משום נבילה)?! (בתמיהה) – וקשה על הברייתא שאומרת שגוזל שנולד מותר באכילה, והרי עדיין לא העלה עליו כנפיים ואסור באכילה משום שקץ!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): תיפתר – תתפרש (הברייתא), באילין דנפקין (בקטע גניזה: 'דנפקון') וכנפיהון עליהון – באלה שיצאו וכנפיהם עליהם (במקרה שהגוזלים יצאו מן הביצים כשכבר גדלו כנפיהם, ודווקא במקרה זה גוזל שנולד ביום טוב מותר באכילה).
תוספתא ביצה א,א: עגל שנולד ביום טוב - מותר לשוחטו ביום טוב, מפני שהוא מתיר את עצמו. אפרוח שנולד ביום טוב - מותר לשוחטו ביום טוב, מפני שהוא מתיר את עצמו.
הברייתא בירושלמי 'עגל שנולד ביום טוב... גוזל שנולד ביום טוב...' שונה מאחותה שבתוספתא בפרט מהותי: 'מתיר את עצמו' בתוספתא לעומת 'מתיר עצמו בשחיטה' בתלמוד. אף על פי שהנוסחאות בשני המקורות דומים בעיקרם זה לזה, אין להניח מראש שהם זהים במשמעם. מפרשי התוספתא מתעלמים מן ההבדל הזה ומפרשים אותה לאור הברייתא שבתלמוד. אך עיון בלשון הברייתא ובעניינה בתוספתא ובתלמוד, מגלה את הקשיים שבפירוש זה ועשוי להצביע על הדרך לפירוש חדש ומקורי של התוספתא, ובעקבותיו גם להבנה מחודשת של הירושלמי.
משאֵלָתו של רבי זעורה אפשר ללמוד כיצד הבין את הברייתא: העגל מותר כיוון שהשחיטה עצמה מתירה אותו מאיסור מוקצה. לפי פירוש זה הברייתא נתלית בהבדל ברור שבין עגל לביצה: העגל הוא בעל חיים הטעון שחיטה והביצה נאכלת בלא שחיטה. על כך מקשה רבי זעורה. לכן הוא דוחה את הטעם של הברייתא ומציע טעם אחר במקומו: ההבדל בין הביצה לעגל הוא, שהעגל מוכן במעי אימו כבר מאתמול ולכן הוא נחשב מוכן ומותר ביום טוב, ואילו הכנתה של הביצה אינה נגמרת אלא עם יציאתה והריהי מוקצה שאסור ביום טוב.
הברייתא כלשונה וכטעמה קשה ביותר.
לכאורה פירושו של רבי זעורה מבטל את הטעם של ההלכה כפי שהוא מוצע בברייתא: 'מפני שהוא מתיר עצמו בשחיטה'. אלא שהוא הטעם הניתן להלכה זו בתוספתא. יש להציע פירוש שייתן פשר לטעם המוזר 'מפני שהוא מתיר את עצמו'.
הקושי הגדול ביותר נעוץ בלשונה של הברייתא. פירוש טוב צריך להתאים קודם לכול ללשון הפשוטה. כפשוטה, הלשון 'מתיר את עצמו [בשחיטה]' אינה סובלת את הפירוש המיוחס לה. שכן כפי שנתפרשה היתה לשון הברייתא צריכה להיות: 'מפני ששחיטתו מתירתו', או: 'מפני שהוא ניתר בשחיטה'; ומה הפשר של התרת העגל את עצמו?
הפועל 'מתיר' בצירוף 'מתיר את עצמו בשחיטה' מתפרש כלשון של התרת איסור הלכתי. אבל בנוסח התוספתא, שאין בו 'בשחיטה', אפשר לפרשו במובן היסודי של התרה: התרת קשר וכדומה.
וכך אני מציע לפרש את התוספתא: עגל שנולד ביום טוב מותר מפני שהוא מתיר את עצמו, כלומר, משחרר את עצמו מרחם אימו. העגל משחרר את עצמו מן הרחם והאפרוח בוקע בעצמו מן הביצה, ואין לך עדות טובה מזו על כך שהם כבר מוכנים ועומדים מאתמול. אבל הביצה אינה מתירה את עצמה מן התרנגולת, ולכן אין לה מעמד עצמאי קודם שנולדה ואי אפשר לומר עליה שהיא מוכנה מבעוד יום.
ההקבלה שעורכת התוספתא בין האפרוח לעגל בנויה על התפיסה שגם העגל הנולד מן הפרה החיה מוציא את עצמו מן הרחם, בניגוד למה שידוע לנו על התהליך הטבעי של הלידה, שאינו תלוי כלל בוולד אלא רק בהתכווצויות בלתי רצוניות של הרחם. אבל תפיסה כזו של הלידה שלטה בעולם העתיק כפי שעולה מן הכתבים הרפואיים מבית מדרשו של היפוקרטס. אלה מתארים את תהליך הלידה כתלוי כולו ברצונו ובפעולתו של הוולד, המבקיע לעצמו דרך אל מחוץ לרחם, מתוך חוסר פעילות גמורה של האם והרחם. להפתעתי מצאתי שבתיאור המוחשי של הלידה משווה המחבר של המסכת ההיפוקרטית את לידת הוולד מן האם החיה לבקיעת האפרוח מן הביצה, עם שהוא משתמש באותו צירוף גופו שמצאנו בתוספתא: 'מתיר את עצמו'. לפי המחבר ההיפוקרטי היילוד מתיר את עצמו מן הקשרים שהוא קשור בהם בתוך הרחם. התרת הקשר היא השלב האחרון בלידה לפני שהוולד פורץ החוצה.
נוכל מעתה לקרוא מחדש את דבריו של רבי זעורה בירושלמי. לפי הפרשנות המקובלת, רבי זעורה דוחה את הטעם של הברייתא 'מפני שהוא מתיר את עצמו בשחיטה' ("רבי זעורה בעי") ומציע טעם אחר במקומו ("חזר רבי זעורה ואמר"). פירוש זה מעורר קשיים רבים. אבל לפי הפירוש החדש שהוצע כאן ל'מתיר את עצמו' אפשר להבין שרבי זעורה רק מפרש את הברייתא הקשה: 'מתיר את עצמו' = 'עגל מאתמול הוא גמור'. רבי זעורה טוען: אין לפרש שהעגל מתיר את עצמו בשחיטה, אלא שהוא מתיר את עצמו מבטן אימו. לפי מה שמוצע כאן צורתה המקורית של הברייתא היא בתוספתא: 'מתיר את עצמו' ותו לא. התיבה 'בשחיטה' בסוף הברייתא שבתלמוד אינה אלא לשון של פירוש שנוספה על הברייתא כדי לפרש את הלשון הסתומה שלא הובנה: כיצד יכול העגל בעצמו להתיר את איסורו? אלא שפירוש זה גרר אחריו קשיים מרובים מאוד. רבי זעורה מקשה על פירוש זה ומודיע שיש לפרש את הברייתא כפשוטה: העגל מתיר את עצמו מן הבטן ומכאן שהוא גמור מאתמול.
מעתה נוכל להבין היטב את הערתו של רבי בא ואת הקשרה. הערה זו מוסבת כפשוטה על מה שבא מיד לפניה - פירושו של רבי זעורה. רבי בא טוען שהברייתא כפי שנתפרשה על ידי רבי זעורה מתאימה לשיטה הגורסת שהבהמה יולדת לחודשים מקוטעים. אבל לפי מי שאומר שהבהמה יולדת לחודשים מסוימים, אין בעובדה שהעגל מתיר את עצמו כשלעצמה ראיה לכך שהיה מוכן מאתמול ("על שני מושגים היפוקרטיים במשנת חז"ל", "תרביץ" סו, עמודים 174-183).
בבלי ביצה ו,א: איתמר: אפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר: אסור, ושמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר: מותר. - רב אמר: אסור, מוקצה הוא, ושמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר: מותר, הואיל ומתיר עצמו בשחיטה (האפרוח בלידתו מתיר את עצמו בשחיטתו מאיסור שרץ, ולכן הוא מתיר את עצמו גם מאיסור מוקצה).
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: וכי מה בין זה לעגל שנולד ביום טוב (שמותר)? - אמר להו: הואיל ומוכן (העגל) על גב אימו בשחיטה (שקודם שנולד ניתר בשחיטת אימו, מה שאין כן אפרוח בביצתו שלא היה מוכן קודם שנולד, שהיה אסור משום שרץ). - אמרי ליה: וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה (ביום טוב שמותר, אף שקודם שנולד היתה אימו אסורה משום טריפה וגם העגל שבתוכה היה אסור)? - שתיק רב (ולא השיב).
אמר רבה ואיתימא רב יוסף: מאי טעמא שתיק רב? לימא להו: הואיל ומוכן על גב אימו לכלבים (שהרי אפשר לתת אותה ביום טוב לכלבים לאכילה, ולכן אינה מוקצה קודם שנולד)!...
בבלי ביצה ו,ב: תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן.
תניא כוותיה דרב: עגל שנולד ביום טוב - מותר, אפרוח שנולד ביום טוב - אסור. - ומה בין זה לזה? זה (עגל) מוכן על גב אימו (לפני לידתו היה ניתר בשחיטת אימו, ונמצא שלא חל עליו מעולם איסור מוקצה), וזה (אפרוח) אינו מוכן על גב אימו (שהרי הביצה היתה מוקצה לפני לידתו).
תניא כוותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן: עגל שנולד ביום טוב - מותר, אפרוח שנולד ביום טוב - מותר. - זה (עגל) מוכן על גב אימו, וזה (אפרוח) מתיר עצמו בשחיטה.
הטעם 'מתיר עצמו בשחיטה' ניתן בבבלי לדבריו של שמואל באפרוח שנולד ביום טוב וגם לברייתא המסייעת לשמואל.
בבבלי ניתנו טעמים אחרים מבירושלמי להיתר עגל שנולד ביום טוב ולהיתר עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב (ראה להלן).
שאלת רב כהנא ורב אסי בבבלי בעניין היתר עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב מניחה הלכה מעין זו של גידול בירושלמי (ראה להלן).
• • •
זמני הלידה של בעלי חיים
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסה בירבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) שאיל (מילה זו אינה בשני קטעי גניזה ויש למחוק אותה): כל שתשמישו ביום – כל בעל חיים שמזדווג בשעות היום, - מוליד ביום – ולא בלילה, כל שתשמישו בלילה - מוליד בלילה.
ומציעים קושיה כדי לפרוך את הקביעה המופיעה לפני כן: התיבון: – השיבו (הקשו): הרי התרנגולת, הרי אין תשמישה אלא ביום, והיא יולדת – מטילה ביצים, בין ביום בין בלילה! – הרי שמהמקרה של התרנגולת נובעת מסקנה עובדתית הסותרת את הקביעה שכל שתשמישו ביום מוליד ביום ולא בלילה!
ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה עקרונית בין המקרים השונים שהושוו: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): שנייא היא – שונָה היא (שונה הוא הדבר), שכֵּן היא יולדת בלא זכר – ההבדל בין המקרה של כל שתשמישו ביום לבין המקרה של התרנגולת שהושווה לו הוא, שבמקרה של התרנגולת היא יולדת בלי זכר שמזדווג לה (היא יכולה להטיל ביצים בלי הפריה של זכר), בניגוד למקרה של כל בעל חיים אחר שמוליד בהזדווגות של זכר ונקבה.
בבלי ביצה ז,א: תנו רבנן: כל שתשמישו ביום מוליד ביום, כל שתשמישו בלילה מוליד בלילה, כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה מוליד בין ביום ובין בלילה. כל שתשמישו ביום מוליד ביום - תרנגולת, כל שתשמישו בלילה מוליד בלילה - עטלף, כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה מוליד בין ביום ובין בלילה - אדם וכל דדמי ליה.
אמר מר: כל שתשמישו ביום מוליד ביום - תרנגולת. למאי נפקא מינה? לכדרב מרי בריה דרב כהנא. דאמר רב מרי בריה דרב כהנא: בדק בקינה של תרנוגלים מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר (ביום טוב) השכים ומצא בה ביצה - מותרת (שאין להניח שהביצה הוטלה בלילה, ויש לתלות שנולדה ביום בערב יום טוב).
איני? והא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי: בדק בקינה של תרנוגלים מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה - אסורה! - התם בדספנא מארעא (שקולטת מהארץ, ולא נוצרה הביצה על ידי הפריה, וביצה כזו שאינה באה בדרך תשמיש מוטלת גם בלילה). - אי הכי, דרב מרי בריה דרב כהנא נמי אימר מארעא ספנא (והביצה הוטלה בלילה)! - בדאיכא זכר. - בדאיכא זכר נמי אימר מארעא ספנא (ולא מן הזכר)! - אמר רבינא: גמירי, כל היכא דאיכא זכר - לא ספנא מארעא.
המימרה בירושלמי והברייתא בבבלי חלוקות בתרנגולת בעניין זמן הטלת ביצים.
בשני התלמודים אמרו שתרנגולת שיולדת בלא זכר מטילה בין ביום ובין בלילה.
• • •
היתר אכילת עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב
רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם גידול (רב גידל, אמורא בבלי בדור השני): עגל שנולד מן הטרפה (בהמה הנוטה למות מחמת חבלות או חוליים מסוימים) ביום טוב - מותר – באכילה ביום טוב, נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן – דינו של עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב דומה לדינו של דבר מוכן לאכילה ביום טוב שהיה טמון מערב יום טוב בתוך דבר שאינו מוכן ויצא ממנו ביום טוב, שכן העגל שבתוך אימו כבר היה מוכן מערב יום טוב כיוון שבלידתו הוא מתיר את עצמו מבטן אימו (כפירושו של רבי זעורא לעיל), ואימו אינה מוכנה כיוון שהיא טריפה ואינה ניתרת לאכילה בשחיטה.
תפיסת העגל כיצור עצמאי מוכן בתוך אימו מתבטאת היטב במאמרו האחרון של רבי זעורה בשם גידול. כאן מופיע ביטוי הלכתי לתפיסה של הרחם ככלי קיבול בלתי פעיל. הפרה אינה אלא אכסניה של העגל, והוא יכול להיות מוכן גם כאשר אימו אינה מוכנה (יש להדגיש שרק לאחר שנולד ו'התיר את עצמו' נודע שהוולד היה מוכן בבטן אימו מאתמול, אבל כל עוד לא נולד 'עובר ירך אימו') ("על שני מושגים היפוקרטיים במשנת חז"ל", "תרביץ" סו, עמוד 183).
• • •
כשרותן של ביצת נבילה ושל קיבת נבילה
מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה עדויות ה,א): ביצת נבילה – ביצה שנמצאה בעוף נבילה, כגון תרנגולת שנשחטה ונתנבלה, שנפסלה בשחיטה: אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק – שקליפתה קשה כדרך הביצים הנמכרות בשוק, - מותרת – באכילה, ואם לאו – שאין קליפתה קשה, - אסורה – באכילה כגוף הנבילה, שמכלל מעיה היא, כדברי בית שמיי – שהם מקלים בביצה שקליפתה קשה; ובית הלל אוסרין – את הביצה, אפילו קליפתה קשה (הלכה זו היא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל).
ומציעים את טעמם של בית שמאי: מה טעמון דבית שמיי? – מה טעמם של בית שמאי? גמורה הייתה עד שלא תתנבל – הביצה שקליפתה קשה היתה גמורה לפני שנתנבלה אימה, ולכן היא מותרת באכילה.
ומציעים קושיה: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, אפילו אין כיוצא בה נמכרת בשוק - תהא מותרת – כיוון שהיתה גמורה לפני שנתנבלה אימה! – ומדוע היא אסורה לפי בית שמאי?
ומתרצים את הקושיה: אם אומר את (אתה) כן – שאפילו ביצה שכיוצא בה אינה נמכרת בשוק - מותרת, נמצֵאתָ מתיר שלל של ביצים (צרור ביצי הנקבה כשהן מעורות יחד בגידים) – ביצה שכיוצא בה אינה נמכרת בשוק מותרת מעיקר הדין לפי בית שמאי, אולם ביצה כזו אסורה מחמת החשש, כיוון שהדבר עלול להביא להתרת שלל של ביצים של עוף נבילה שאסור מן הדין, שכן הוא נחשב בשר גמור.
במשנה חולין ח,ה שנינו: קיבת הנוכרי (החלב החמוץ שבקיבתו של עגל יונק ששחטו גוי, ושחיטתו נבילה) ושל נבילה - הרי זו אסורה... כשירה (בהמה כשירה) שינקה מן הטריפה - קיבתה (החלב החמוץ שבקיבתה) אסורה, טריפה שינקה מן הכשירה - קיבתה מותרת, מפני שכנוס (החלב שינקה) במעיה (לכן אם ינקה מן הטריפה - החלב אסור, ואם ינקה מן הכשירה - החלב מותר).
ובמשנה עבודה זרה ב,ה שנינו: אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכים בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו גבינות הגויים (באכילה)? (והרי לא נעשו מחלב בהמה טמאה, שאין הוא נקפה לגבינה) אמר לו: מפני שמעמידים אותה (מקפיאים את הגבינה) בקיבה של נבילה (שנותנים חלב של טהורה לתוך חלב חמוץ שנמצא בקיבת עגלים יונקים שנתנבלו).
ובתוספתא חולין ח,יב שנו: קיבת נוכרי ושל נבילה - הרי זו אסורה. חזרו לומר: מעמידים בקיבת נוכרי ובקיבת נבילה ואין חוששים.
ומקשים: ובית שמיי כמשנה הראשונה, ובית הלל כמשנה האחרונה? (מן הניסוח כאן נראה שזו קושיה, ולפי זה צריך להפוך את הגרסה ולומר: 'ובית שמיי כמשנה האחרונה ובית הלל כמשנה הראשונה?', כהגהת המפרשים ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד מב, הערה 79). - צריך לומר כמו שהגיהו המפרשים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 757 ועמוד 758)) – וכי דעת בית שמאי המתירים ביצת נבילה היא כדעת המשנה האחרונה בעניין קיבת נבילה, ודעת בית הלל האוסרים ביצת נבילה היא כדעת המשנה הראשונה בעניין קיבת נבילה? (עניינה של הקושיה הוא: כיוון שההלכה היא כמשנה האחרונה ולא כמשנה הראשונה, איך ייתכן שדעת בית הלל היא כדעת המשנה הראשונה? - דעת המשנה הראשונה ודעת המשנה האחרונה מבוארות בהמשך. משנה הראשונה היא ההלכה הקדומה, ומשנה האחרונה היא ההלכה המאוחרת. - מתרצים קושיה זו בסוף הסוגיה לאחר דיון במשנה הראשונה והמשנה האחרונה)
ומציעים דברי אמורא המשמשים מראה מקום לדעת המשנה הראשונה ודעת המשנה האחרונה: דאמר (כאן התחלת מקבילה בירושלמי עבודה זרה ב,ה) רבי חייה (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בראשונה היו – החכמים, אומרים: אין מעמידין – אין שמים חלב ומשהים אותו זמן רב, כדי להכין גבינה, לא בקיבת הנבילה – בחלב החמוץ שבקיבתה של בהמה שנתנבלה, שנפסלה בשחיטה, ולא בקיבת הגוי – בחלב החמוץ שבקיבתו של עגל יונק ששחטו גוי, ושחיטתו נבילה. חזרו – החכמים, לומר: מעמידין בקיבת הנבילה ואין מעמידין בקיבת הגוי – מה שהיו אומרים בראשונה קראו לעיל "משנה הראשונה", ומה שחזרו לומר קראו לעיל "משנה האחרונה". - השאלה שלפני כן מיוסדת על ההנחה שדין ביצת נבילה כדין חלב שבקיבת נבילה.
ומציעים קושיה: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): מה?! (בתמיהה) כרבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני), דרבי ליעזר אמר: סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה? – האם הדעה שנזכרה לפני כן, שגם כשחזרו לומר אמרו שאין מעמידים בקיבת הגוי, מתאימה לשיטת רבי אליעזר (ראה משנה חולין ב,ז), שדעתו שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה (הגוי חשב על שחיטת בהמתו לשם עבודה זרה, והבהמה אסורה בהנאה כתקרובת עבודה זרה, אף על פי ששחטה יהודי), וקיבת הגוי אסורה כמו קיבת עגלי עבודה זרה? (דעותיו של רבי אליעזר אינן מקובלות להלכה בדרך כלל, ולכן הדעה המתאימה לשיטתו מפוקפקת)
במקבילה מופיעה קושיה שונה המיוחסת לחכם שונה. ברם אפשר שחילוף זה אינו מהותי. ראה "סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 41-42.
ומציעים תירוץ לקושיה בהצעת נוסח חדש של הדברים האמורים לפני כן: רבי יסה (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: הכין – כך (בקטע גניזה: 'הַכֵינִי' (=הכן היא) - כך היא. - יש להעדיף את הגרסה 'הכיני' על פני הגרסה 'הכין', גם מצד התחביר, וגם מפני שהצורה 'הכיני' מצויה במקומות אחרים בירושלמי ("'אתא ר' פלוני'", "מחקרי תלמוד" ג כרך ב, עמוד 507, הערה 11). המונח 'הכיני' או 'כיני' מציין מסורת הבאה לתקן את האמור בשלב הקודם של הסוגיה (שם, עמוד 517, הערה 85). - הגרסה במקבילה: 'אתא רבי אסי/יסא בשם רבי יוחנן:'): בראשונה היו אומרים: אין מעמידין לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת הגוי. חזרו לומר: מעמידין בין בקיבת הנבילה בין בקיבת הגוי – המסורת הזו בשם רבי יוחנן שאמר רבי אסי שונה מהמסורת הקודמת בשם רבי יוחנן שאמר רבי חייא בר בא, ולפי המסורת הזו כשחזרו לומר אמרו שמעמידים בקיבת הגוי. הרי שדברי רבי יוחנן אינם מתאימים לשיטת רבי אליעזר.
דברי רבי יסה בשם רבי יוחנן הם כמו ששנו בתוספתא חולין (ראה לעיל).
ומציעים סיוע מברייתא לדברי האמורא שמופיעים לפני כן: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - במקבילה אין מילים אלו): לשם (צריך לומר כמו במקבילה: 'לישן'. ובקטע גניזה: 'לִשַן') מתניתא מסייעה (צריך לומר כמו בקטע גניזה במקבילה: 'מסייע') – לשון המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייע לרבי חייא בר בא (נראה שצריך לומר: 'לרבי יסה', וכן הגיהו הגר"א ו"מיכל המים") – שאמר בשם רבי יוחנן שכשחזרו לומר אמרו שמעמידים בקיבת הגוי: קיבת הנכרי וקיבת הנבילה - אסורה, כמשנה הראשונה – דין זה ששנינו במשנה חולין הוא לפי מה שהיו אומרים בראשונה, שאין מעמידים לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת הגוי. כשירה שינקה מן הטריפה (בהמה הנוטה למות מחמת חבלות או חוליים מסוימים) - קיבתה אסורה – החלב החמוץ שבקיבתה של הבהמה הכשירה - אסור, כמשנה הראשונה (כך הגרסה גם בקטע גניזה כאן ובמקבילה. והגרסה במסירה שלפנינו במקבילה: 'האחרונה'. הגרסה שנויה במחלוקת ראשונים) – דין זה ששנינו במשנה חולין הוא לפי מה שהיו אומרים בראשונה, שאין מעמידים בקיבת הנבילה (לפי המשנה הראשונה, גם חלב שבא מבהמה מותרת ונמצא בקיבת בהמה אסורה - אסור, וגם חלב שבא מבהמה אסורה ונמצא בקיבת בהמה מותרת - אסור). וטריפה שינקה מן הכשירה - קיבתה מותרת – החלב החמוץ שבקיבתה של הטריפה - מותר, כמשנה האחרונה – דין זה ששנינו במשנה חולין הוא לפי מה שחזרו לומר, שמעמידים בקיבת הנבילה (לפי המשנה האחרונה, חלב שבא מבהמה מותרת ונמצא בקיבת בהמה אסורה - מותר). - מייתור לשון הברייתא (-'לישן מתניתא') 'קיבת הנוכרי (אסורה - כמשנה הראשונה)' ניתן ללמוד, שהדין ששנינו במשנה חולין שאין מעמידים בקיבת הגוי הוא רק לפי המשנה הראשונה, אבל לפי המשנה האחרונה מעמידים בקיבת הגוי, וזהו כמסורת של רבי יסה בשם רבי יוחנן, שכשחזרו לומר אמרו שמעמידים בקיבת הגוי.
אפשר שצריך להחליף לעיל את השמות רבי חייה בשם רבי יוחנן ורבי יסה בשם רבי יוחנן זה בזה, וכאן הגרסה היא כלפנינו 'לישן מתניתא מסייע לרבי חייא בר בא'.
חוזרים לדון במשנה עדויות בעניין ביצת נבילה שכיוצא בה נמכרת בשוק. לעיל הקשו: וכי דעת בית שמאי המתירים ביצת נבילה היא כדעת המשנה האחרונה בעניין קיבת נבילה, ודעת בית הלל האוסרים ביצת נבילה היא כדעת המשנה הראשונה בעניין קיבת נבילה? - ומתרצים את הקושיה: ואפילו דיסברון בית שמיי לבית (מגיה הגיה במסירה שלפנינו כמו במקבילה: 'כבית') הלל כמשנה הראשונה (הסופר כתב במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה 'הראשונה', וכן הוא בקטע גניזה כאן ובמקבילה, ומגיה הגיה במסירה שלפנינו כאן 'האחרונה'. - המפרשים הגיהו: 'ואפילו דיסברון בית שמיי ובית הלל כמשנה האחרונה' – ואפילו יסברו בית שמאי ובית הלל כמשנה האחרונה (לא בית שמאי בלבד המתירים ביצת נבילה, אלא אפילו בית הלל האוסרים ביצת נבילה, סוברים כדעת המשנה האחרונה שקיבת נבילה מותרת, ואין סתירה בין שני העניינים, משום שיש להבחין בין ביצת נבילה ובין קיבת נבילה)), ביצה - גידולי גופה – ביצה שנמצאה בעוף נבילה נוצרה מגופה של התרנגולת האסורה, ולכן דין הביצה כדין הנבילה, קיבה - ממקום אחר באת (באה) – חלב שנמצא בקיבת נבילה בא מבהמה מותרת, ואינו אלא כנוס בתוך הקיבה (כלשון המשנה בחולין: "מפני שכנוס (החלב שינקה) במעיה"), ולכן אין דין החלב כדין הנבילה.
אפשר להסביר את היווצרות הגרסה המשובשת שלפנינו כך: תחילה שובש 'כמשנה האחרונה' ל-'כמשנה הראשונה' על ידי טעות סופרים, בשל ריבוי האזכורים של 'משנה הראשונה' ו-'משנה האחרונה' שבסוגייתנו, ואחר כך תוקן 'ובית הלל' ל-'כבית הלל', כדי להתאים את הלשון לסגנון הרגיל בירושלמי, שבו הביטוי 'אפילו יסבור רבי פלוני' גורר אחריו 'כרבי פלוני' ולא 'ורבי פלוני'.
ריצ"ד הגיה: 'ואפילו דיסברון בית הלל כבית שמיי כמשנה האחרונה'.
ומציעים קשר בין מימרות: ואתיא כהיא דאמר – ובאה (הולכת) [המימרה הקודמת (המחלקת בין ביצה ובין קיבה)] כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יוסה בירבי בון בשם רבי יוחנן: מעשה בבניו של יהודה בן שמועיי (כך הגרסה גם בקטע גניזה כאן ובמקבילה. והגרסה במסירה שלפנינו במקבילה: 'בבנו של ר' יהודה בן שמוע') שביקעו (טרפו, שיסעו) להם זאבים יותר משלש מאות צאן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהם – התירו את החלב החמוץ שבקיבותיהן של הבהמות הטרופות שלא נשחטו כהלכה. אמרו – החכמים: ביצה - גידולי גופה, קיבה - ממקום אחר באת – לכן יש להבחין בין ביצת נבילה שאסורה ובין קיבת נבילה וטריפה שמותרת.
עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.
הסוגיה המובאת כאן נערכה במקורה על המשנה בעדויות ה,א בעניין ביצת נבילה. חלקה האמצעי של הסוגיה, מ'רבי חייה בשם רבי יוחנן...' עד 'אמר רבי יוסי: לישן מתניתא מסייע...' (ועד בכלל), הוא סוגיה שמקורה בחולין על המשנה שם ח,ה. תחילתה של הסוגיה כאן ('תמן תנינן...') וסופה ('ואפילו דיסברון...') מוסבים על המשנה בעדויות. הסוגיה בשלמותה הועתקה לביצה, כנראה משום שכאן נזכרו לעיל ביצים שריקמו שהן אסורות. סוגיה הדומה ברובה לסוגיה כאן יש בעבודה זרה על המשנה שם ב,ה, אך בלא תחילתה של הסוגיה כאן שאינה שייכת לשם. סופה של הסוגיה כאן הועתק לעבודה זרה אף שאינו שייך לשם.
תוספתא חולין ח,יב-יג: קיבת נוכרי ושל נבילה - הרי זו אסורה. חזרו לומר: מעמידים בקיבת נוכרי ובקיבת נבילה ואין חוששים. רבי יוסי אומר: כשירה שינקה מן הטריפה - קיבתה אסורה, וטריפה שינקה מן הכשירה - קיבתה מותרת, מפני שכנוס במעיה.
בתוספתא שנינו כרבי אסי בשם רבי יוחנן.
בבלי חולין קטז,ב: "כשירה שינקה מן הטריפה" וכו'. - והא קתני רישא: קיבת הנוכרי ושל נבילה - הרי זו אסורה! (בראש המשנה אנו שונים שקיבת נבילה - אסורה, ובסוף המשנה אנו שונים שקיבת טריפה - מותרת!)
...אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: לא קשיא, כאן (בראש המשנה) - קודם חזרה (לפני שחזרו לומר שמעמידים בקיבת נבילה), כאן (בסוף המשנה) - לאחר חזרה (לאחר שחזרו לומר שמעמידים בקיבת נבילה), ומשנה לא זזה ממקומה (רבי לא שינה את הלשון בראש המשנה, הואיל וכבר היה שגור בפי התלמידים והיה קשה לעוקרו).
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעמידים בקיבת נבילה, ואין מעמידים בקיבת שחיטת נוכרי. אמר לפניו רבי שמעון בר אבא: כמאן? כרבי אליעזר, דאמר: סתם מחשבת נוכרי לעבודה זרה (ולכן בהמת גוי שנשחטה אסורה בהנאה, ונאסרה גם קיבתה)? אמר ליה: ואלא כמאן? (ודאי שדברי רבי יוחנן מתאימים לדעת רבי אליעזר)
כי אתא רבי שמואל בר רב יצחק אמר רבי יוחנן: מעמידים בין בקיבת נבילה בין בקיבת שחיטת נוכרי, שלא לחוש לדברי רבי אליעזר (רבי יוחנן אינו סבור כרבי אליעזר).
קודם חזרה בבבלי הוא "משנה ראשונה" בירושלמי. "לאחר חזרה" בבבלי הוא "משנה אחרונה" בירושלמי.
המסורת של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן ישנה בשני התלמודים. המסורת של רבי שמואל בר רב יצחק בשם רבי יוחנן בבבלי היא המסורת של רבי אסי בשם רבי יוחנן בירושלמי.
רבי שמואל בר רב יצחק הוא המקשה על המסורת של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן לפי המקבילה בירושלמי עבודה זרה (בקטע שיש בו חילוף בין המקבילות בביצה ובעבודה זרה).
• • •
ביצה שנולדה ביום טוב ובשבת הסמוכים זה לזה
מביאים ברייתא: נולדה ביום טוב – שחל ביום שישי, - תיאכל בשבת – הסמוכה ליום טוב, נולדה בשבת - תיאכל ביום טוב – שחל ביום ראשון הסמוך לשבת, אף לדעת בית הלל שאומרים שביצה שנולדה ביום טוב לא תיאכל באותו היום, משום ששבת ויום טוב הסמוכים שתי קדושות הם. רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אמר משם רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני): היא המחלוקת – המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בביצה שנולדה ביום טוב היא גם המחלוקת ביניהם בביצה שנולדה ביום טוב או בשבת הסמוכים זה לזה, בית שמיי אומרים: תיאכל – ביום שלמחרת, משום ששבת ויום טוב הסמוכים שתי קדושות הם, ובית הלל אומרים: לא תיאכל – ביום שלמחרת, משום ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם, ודומים הם ליום אחד ארוך.
תוספתא ביצה א,ג: נולדה בשבת - תיאכל ביום טוב, ביום טוב - תיאכל בשבת. רבי יהודה אומר משם רבי ליעזר: עדיין מחלוקת במקומה.
בבלי ביצה ד,א: נולדה בשבת - תיאכל ביום טוב, נולדה ביום טוב - תיאכל בשבת. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: עדיין היא מחלוקת, בית שמאי אומרים: תיאכל, ובית הלל אומרים: לא תיאכל.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית ט,א.
במשנה שביעית ט,א שנינו: רבי יהודה אומר: ספחי חרדל מותרים (באכילה בשביעית), שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. וחכמים אומרים: כל הספחים אסורים (באכילה בשביעית).
החרדל הוא צמח חד שנתי הגדל בר. נהגו לגדל ממנו חלקות קטנות, בגבול השדה או בצד הערוגה. בשעת עקירת הצמח נושרים רבים מזרעיו, ואלה מצמיחים ספיחים רבים. מכאן טעמו של רבי יהודה המתיר ספיחי חרדל מפני שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה, כלומר, שבמין זה אין לחשוש שהוא בא מן השמור, באשר ניתן למצוא ממנו ספיחי בר שיש בהם כדי לספק את הצריכה הקטנה יחסית של תבלין זה ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית" ב, עמוד 405).
ומספרים: רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) הורי לציפוראיי – הורה (פסק הלכה) לאנשי ציפורי, בספחי חרדל ובביצה כרבי יודה – התיר להם בשנה השביעית ספיחי חרדל, כדעת רבי יהודה במשנה במסכת שביעית (ט,א), ואסר להם ביום טוב ביצה שנולדה בשבת הסמוכה לו או בשבת ביצה שנולדה ביום טוב הסמוך לה, כדעת בית הלל לפי רבי יהודה בברייתא במסכת ביצה (במקבילה בשביעית נשמט משפט זה, כנראה בשל דמיונו למשפט שלפניו שם. בנוסח רש"ס בשביעית יש משפט זה). עאל רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ודרש להון כרבנין דהכא וכרבנין דתמן – נכנס רבי יוחנן (לבית המדרש) ודרש (דרשה בציבור) להם (לאנשי ציפורי) כחכמים של כאן (של מסכת שביעית) וכחכמים של שם (של מסכת ביצה. - רבי יוחנן אסר להם ספיחי חרדל בשנה השביעית כדעת החכמים החולקים על רבי יהודה במשנה במסכת שביעית, והתיר להם ביום טוב ביצה שנולדה בשבת הסמוכה לה או בשבת ביצה שנולדה ביום טוב הסמוך לה, כדעת בית הלל לפי החכמים (התנא הראשון) החולקים על רבי יהודה בברייתא במסכת ביצה. - רבי יוחנן דרש בספיחי חרדל ובביצה בניגוד להוראתו של רבי חנינה בעניינים האלה).
רבי אבא בר זמינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוצדק (חכם בשם זה לא נזכר בשום מקום. במקבילה במסירה שלפנינו: 'רבי יצחק' - נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): מן קומי אילין תרתין מילייא נחת רבי יוחנן מן ציפורין לטיבריא – מפני שני הדברים האלה ירד (הלך) רבי יוחנן מציפורי לטבריה (מפני תגובתו של רבי חנינה המובאת להלן על דרשתו של רבי יוחנן בעניין ספיחי חרדל ובעניין ביצה). אמר – רבי חנינה לאנשי ציפורי: מה אייתיתון לי ההן סבא, דאנא (מילה זו נכתבה במסירה שלפנינו על ידי מגיה על מילה שנמחקה. ובקטע גניזה: 'נֵינָה' = אִין נה. 'נה' הוא צורתו המקוצרת של כינוי הגוף 'אנה'. אפשר שמילה זו או דומה לה היא שנמחקה במסירה שלפנינו. ובמקבילה בהוספת מגיה: 'דאי אנא', ובכתב יד רומי: 'דאנא'. ייתכן ש'דאנא' = דאִן נא. - ראה "הערות ללשון קטעי הגניזה של התלמוד הירושלמי", "גנזי הירושלמי", עמודים 777-779) שרי והוא אסר, ואסר והוא שרי? – מה (למה) הבאתם לי את הזקן (החכם) הזה (רבי יוחנן), אם אני מתיר הוא אוסר, ו(אם אני) אוסר הוא מתיר? (הוא פוסק הלכה בניגוד למה שאני פוסק, ואין אנו מסכימים בפסקי הלכה. בספיחי חרדל רבי חנינה מתיר ורבי יוחנן אוסר, ובביצה רבי חנינה אוסר ורבי יוחנן מתיר).
אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): אתא עובדא קומי רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ובעא מיעבד כרבי יוחנן – בא המעשה לפני רבי יסא ורצה לעשות כרבי יוחנן (רצה לפסוק כרבי יוחנן בעניין ביצה שנזכר לעיל). כד שמע דרב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ורבי חנינה פליגין – כאשר שמע שרב ורבי חנינה חלוקים (על רבי יוחנן בעניין דומה, ראה להלן), שרע מינה – השתמט ממנה (נמנע רבי יסא מלפסוק הלכה בנידון).
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עירובין ג,ז.
ומציעים מראה מקום למחלוקת האמוראים שנזכרה לעיל: דאיתפלגון: – שנחלקו: שירי פתילה (חוט ששמים בשמן והוא שואב את השמן אגב בעירה), שירי מדורה (ערימה של עצים בוערים), שירי שמן שכבו בשבת – שהדליקו את הפתילה או את המדורה או את השמן מערב שבת ונשתייר מהם לאחר שכבו בשבת, - מהו להדליקם ביום טוב – שחל ביום ראשון הסמוך לשבת? רב ורבי חנינה תריהון אמרין – שניהם אומרים: אסור – להדליקם ביום טוב, משום שלדעתם שבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם, ודינם בזה כיום אחד, ומשכבו בשבת נאסרו משום "מוקצה", כי אסור להדליקם בשבת, ואיסור זה נמשך גם ביום טוב שלאחר השבת, ורבי יוחנן אמר: מותר – להדליקם ביום טוב, משום שלדעתו שבת ויום טוב הסמוכים שתי קדושות הם. - כמו שנחלקו האמוראים האלה בעניין פתילה שכבתה, כך נחלקו בעניין ביצה שנולדה, שרב ורבי חנינה אומרים שביצה שנולדה ביום טוב או בשבת הסמוכים זה לזה אסורה ביום שלמחרת, ורבי יוחנן אומר שהיא מותרת ביום שלמחרת.
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) קומי – לפני רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מה אפכן לה (כך גם בקטע גניזה אחד, ובהגהה: 'אפכי לה', ובקטע גניזה שני: 'מה פכל[ה]'. ובמקבילה בשביעית: 'מפכא לה'. ובמקבילה בעירובין: 'מכפלה', ובקטע גניזה: 'מפכלה'. - הצורה 'אפכה' היא צורה מסורסת של 'אכפה', שהיא משורש 'אכף' בצורת בינוני קל יחידה, ועניינה כמו 'איכפת' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) פתילה גבי ביצה? – מה איכפת לה [ל]פתילה (שכבתה) מן ביצה (שנולדה)? (כלומר, מה עניין זו אצל זו? כיצד אפשר להשוות בין שני העניינים השונים האלה שהשוו ביניהם, מאחר שאינם דומים? דין ביצה לחוד, ודין פתילה שכבתה בשבת לחוד, ודינה של פתילה שאסורה גם ביום טוב) אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): מן מה דאנן חמיי רבנין מדמיי לה – ממה שאנחנו רואים את החכמים (בדיוניהם ההלכתיים) מדמים אותה (משווים פתילה שכבתה לביצה שנולדה), הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק): היא הדא, היא הדא – היא זאת, היא זאת (דינם של שני העניינים זהה, ומי שאוסר בזו אוסר בזו ומי שמתיר בזו מתיר בזו. ובשל כך נמנע רבי יסא מלפסוק הלכה כרבי יוחנן בעניין ביצה שנולדה).
אסור לאדם ללכת בשבת חוץ לאלפיים אמה ממקום שביתתו. אם שבת בעיר, אסור לו ללכת בשבת חוץ לאלפיים אמה שמחוץ לעיר לכל רוח, שהוא תחום שבת. אם אדם צריך ללכת בשבת חוץ לתחום לצורך מצווה, הוא מניח במקום מסוים בתוך התחום או בסופו מזון שתי סעודות, ועל ידי כך הוא קונה שם שביתה בשעת כניסת השבת, ומותר לו ללכת בשבת מאותו מקום אלפיים אמה לכל רוח, וזהו עירוב תחומים. שעת קניית העירוב היא בערב שבת בין השמשות, וצריך שיהיה מזון עירובו קיים בין השמשות במקום שהניחו שם.
כשם שאסור ללכת חוץ לתחום בשבת, כך אסור ללכת גם ביום טוב. הברייתא מדברת בעירוב תחומים ביום טוב שחל בערב שבת או למחרת השבת.
ומביאים ברייתא: משם ארבעה זקנים (חכמים) אמרו: הנאכל עירובו בראשון - הרי הוא כבני עירו בשיני – מי שהניח עירוב כדי ללכת חוץ לתחום ביום טוב ובשבת הסמוכים זה לזה, והעירוב נאכל לאחר בין השמשות של היום הראשון, העירוב קונה לו ליום הראשון, שבשעת קניית העירוב לצורך היום הראשון היה העירוב קיים, אבל אין העירוב קונה לו ליום השני, שבשעת קניית העירוב לצורך היום השני לא היה העירוב קיים, ולכן ביום השני הוא כבני עירו שלא הניחו עירוב ויש לו אלפיים אמה מחוץ לעיר לכל רוח. - ארבעה הזקנים סבורים שיום טוב ושבת הסמוכים שתי קדושות הם, שאילו היו קדושה אחת, היה העירוב בין השמשות של היום הראשון קונה לשני הימים כאחד.
רבי (צריך לומר כמו במקבילה בשביעית: 'רב') חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רב: הלכה כארבעה זקינים – שחלוקים על חכמים אחרים.
ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מקשה): מחלפה שיטתיה דרב! – מוחלפת שיטתו של רב! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) - ומפרטים את תוכן הסתירה: תמן הוא עבד לַהּ – שם הוא עושה אותה שתי קדושות – בענייין עירוב רב פוסק הלכה כדעה שיום טוב ושבת הסמוכים שתי קדושות הם, ומזה יש ללמוד שרב סובר כך, והכא הוא עבד לַהּ – וכאן הוא עושה אותה קדושה אחת – באותו עניין (ראה להלן) רב סובר ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם?! – אין מתרצים את הסתירה.
ומציעים מראה מקום לדברי רב שנזכרו לעיל בהצעת הסתירה: דאיתפלגון: – שנחלקו: שירי פתילה, שירי מדורה, שירי שמן שכבו בשבת - מהו להדליקם ביום טוב? רב ורבי חנינה תריהון אמרין – שניהם אומרים: אסור – להדליקם ביום טוב, משום ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם, ורבי יוחנן אמר: מותר – להדליקם ביום טוב. - כמו שרב סובר בעניין פתילה ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם, כך הוא סובר גם בעניין עירוב.
אמר רבי מנא קומי – לפני רבי יודן: מה אפכן לה (כך גם בקטע גניזה אחד. ובמקבילה בשביעית: 'מה אפכה לה'. ובמקבילה בעירובין: 'מכפלה', ובקטע גניזה: 'מפכלה') פתילה גבי ביצה (נראה שהמילה 'ביצה' הועתקה בטעות מלעיל בשל הדמיון בין החלק הזה ובין החלק הקודם של הסוגיה, וכאן צריך לומר: 'עירוב')? – מה איכפת לה [ל]פתילה (שכבתה) מן עירוב (שנאכל)? (כלומר, מה עניין זו אצל זה? כיצד אפשר להשוות בין שני העניינים השונים האלה שהשוו ביניהם, מאחר שאינם דומים?) אמר ליה: – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): מן מה דאנן חמיי רבנין מדמיי לה – ממה שאנחנו רואים את החכמים (בדיוניהם ההלכתיים) מדמים אותה (משווים פתילה שכבתה לעירוב שנאכל), הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק): היא הדא, היא הדא – היא זאת, היא זאת (דינם של שני העניינים זהה. ולכן רב שסובר בעניין פתילה שכבתה ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם, סובר כך גם בעניין עירוב שנאכל, ובשל כך יש סתירה מדבריו של רב על עצמו).
עד כאן המקבילות בירושלמי שביעית ועירובין.
הקושי בסוגיית ביצה מתחיל בקטע 'אמר רבי מנא קומי רבי יודן' השני שזהה לחלוטין לקטע 'אמר רבי מנא קומי רבי יודן' הראשון. הלשון שנוקט רבי מנא מדבר על פתילה וביצה, כמו בקטע הראשון, ולא על פתילה ועירוב, כמו שצריך להיות בקטע השני.
קושי נוסף מתעורר בסוגיית עירובין. הסוגיה מתחילה מאמצעה, בלי הקשר, ופותחת במונח 'דאיתפלגון', שלא ברור על מה הוא מוסב. הבעיה מתעצמת בקטע 'אמר רבי מנא קומי רבי יודן' הראשון, שבהקשרו החדש אין לו כל פשר - מופיעה בו קושיה על מעשה ('אתא עובדא קומי רבי יסא') שלא הובא בסוגיית עירובין. לפי זה נראה, שהסוגיה כולה, לרבות החלק העוסק בעירוב, עברה כצורתה מביצה לעירובין, אף שמצד עניינו מתאים חלק זה היטב דווקא למקומו בעירובין.
מקור הסוגיה כולה, כולל החלק העוסק בעירוב, במסכת ביצה. הסוגיה הערוכה והשלמה עברה כולה למקבילה בשביעית בגלל הנגיעה לספחי חרדל, ועברה בצורה לקויה גם לעירובין.
ההנחה שהסוגיה והשיבוש שבה נולדו במסכת ביצה ועברו משם למקבילות, עשויה לסייע בפתרון הקושי בנוגע לקטע 'אמר רבי מנא קומי רבי יודן' השני. ברצוני להציע כי הנוסח בקטע הגניזה השני בביצה מייצג את הנוסח המקורי של הסוגיה, שהוביל לשיבוש בכל עדי הנוסח. באמצע הקטע 'דאיתפלגון' השני מופיע בקטע גניזה זה גרש שמסתיים במילותיה האחרונות של הסוגיה. מיקומו של הגרש מלמד לדעתי שהוא לא מכוון להפניה למקבילות, שאם כן היתה הסוגיה כולה נרמזת בו, ולא רק חלק קטן ממנה. סביר יותר שהגרש מכוון להשלמה מתוך סוגיה זו עצמה על פי הקטעים הזהים לקטעים שחסרים בקטע הגניזה. לדעתי, בגרש טמונה הוראה להתאים את המהלך שהופיע קודם לכן למקומו החדש, ולא רק להעתיק אותו כלשונו. התאמת המהלך פשוטה ביותר, ודורשת החלפה של מילה אחת בלבד, המילה 'ביצה' במילה 'עירוב'. למרות זאת, משלים כלשהו העתיק את הסוגיה כלשונה, וכך יצר נוסח קשה. אם הצעתי נכונה, תופעה זו התרחשה בשלב קדום למדי, לפני שהסוגיה עברה למקבילות בעירובין ובשביעית.
ההנחה שהדיון של רבי מנא עם רבי יודן לא התרחש פעמיים באותה צורה מסתברת ביותר. גם ההנחה שרבי מנא אמר את דבריו כתגובה לדברי רבי בא הארץ ישראלי, ולא בעקבות דברי רב חסדא הבבלי, הגיונית. אם השחזור נכון, בכוונת הגרש המקורית מתבטאת יצירה מלאכותית של דיון אמוראי על ידי העברה והכפלה ממקום למקום. העורכים שהוסיפו את סוף הסוגיה נטלו לעצמם את האפשרות להכניס מילים בפיהם של אמוראים בעזרת נתינת הקשר חדש לדיון שלהם ("תופעת הגרשים בתלמוד הירושלמי" (עבודה), עמודים 91-97).
בבלי ביצה ד,א: איתמר: שבת ויום טוב (הסמוכים זה לזה) - רב אמר: נולדה בזה אסורה בזה, ורבי יוחנן אמר: נולדה בזה מותרת בזה. - לימא קסבר רב קדושה אחת היא? והאמר רב: הלכה כארבעה זקנים, ואליבא דרבי אליעזר, דאמר: שתי קדושות הם!...
הירושלמי אינו מכיר מסורת מנוסחת של מחלוקת רב ורבי יוחנן לגבי ביצה, אלא מסיק זאת ממחלוקת אחרת ומדרשה של רבי יוחנן. הבבלי מציג את מחלוקתם באופן ישיר.
בבבלי השיבו לקושיה על רב, שרב ורבי יוחנן חולקים בעניין אחר ולא בעניין קדושה אחת ושתי קדושות.
תוספתא עירובין ד,ב: נאכל עירובו עד שלא חשיכה - אין יוצא עליו ביום השני (ששבת ויום טוב שתי קדושות הם); דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הרי זה חמר גמל (משום ספק, שמא שבת ויום טוב קדושה אחת הם וקנה לו עירובו, ושמא הם שתי קדושות ולא קנה לו עירובו). רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרים: נאכל עירובו עד שלא חשיכה - יוצא עליו ביום השני (ששבת ויום טוב קדושה אחת הם).
בבלי עירובין לח,א-ב: תנו רבנן: נאכל עירובו בראשון - אין יוצא עליו בשני; דברי רבי. רבי יהודה אומר: הרי זה חמר גמל. רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרים: נאכל עירובו בראשון - יוצא עליו בשני.
אמר רב: הלכה כארבעה זקנים אליבא דרבי אליעזר דאמר: שתי קדושות הם.
ואלו הם ארבעה זקנים: רבן שמעון בן גמליאל, ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, ורבי אלעזר ברבי שמעון סתימתאה (כינוי לחכם), ורבי יוסי בר יהודה סתימתאה.
והא רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה איפכא שמעינן להו! - איפוך (הפוך את השיטות בברייתא).
כי נח נפשיה דרב הונא, על רב חסדא (נכנס לבית המדרש) למרמא דרב אדרב. מי אמר רב: הלכה כארבעה זקנים, ואליבא דרבי אליעזר דאמר: שתי קדושות הם? והא איתמר: שבת ויום טוב - רב אמר: נולדה בזה - אסורה בזה (ומשמע שסבור שקדושה אחת הם)!...
הבבלי בעירובין מאשר את מסורת הירושלמי שהמקשה היה רב חסדא. מן הירושלמי אנו לומדים פרט נוסף, שהמוסר בשם רב בעניין ארבעה זקנים היה רב הונא. עכשיו מובן הקשר בין פטירת רב הונא וקושיית רב חסדא שבבבלי עירובין (שכן בשל אי הבנה היו היחסים בין רב הונא ורב חסדא מתוחים, ולא נפגשו במשך שנים רבות, ומשום כך רק לאחר פטירתו של רב הונא בא רב חסדא לבית המדרש להקשות על דבריו). בבבלי מביאים מחלוקת רב ורבי יוחנן רק לעניין ביצה, ובירושלמי יודעים על מחלוקת רק בשיירי פתילה ונושאים ונותנים האם יכולים לדמות ביצה לשיירי פתילה. וייתכן שגם בבבלי, כמו בירושלמי, למדו על מחלוקת רב ורבי יוחנן בביצה על ידי דימוי לשיירי פתילה.
ההבדל בין הבבלי והירושלמי הוא בקושיית רב חסדא. בבבלי הוא מקשה על רב של ארבעה זקנים מרב של ביצה, ואילו בירושלמי, לפי פירוש המפרשים, הוא מקשה מרב של שיירי פתילה ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמודים 21-22).
לפי פירושנו בירושלמי, רב חסדא מקשה על רב של ארבעה זקנים מרב של עירוב.
• • •
פירות שנשרו בשבת וביום טוב
מביאים ברייתא: הכל מודין – אף בית שמאי שאומרים שביצה שנולדה ביום טוב - מותרת, בנשרין – פירות שנשרו מהאילן בשבת או ביום טוב, שהן אסורין – באכילה בשבת וביום טוב.
רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מה בין נשרין, מה בין ביצים? – מה ההבדל ביניהם? מדוע, לפי בית שמאי, פירות שנשרו בשבת וביום טוב - אסורים, וביצים שנולדו ביום טוב - מותרות?
אמר רבי זעורה לרבי בון בר חייה: אִילּוּ נשרים באימותיהן, שמא אינן אסורין?! (בתמיהה) אִילּוּ ביצים באימותיהן, שמא אינן מותרות?! (בתמיהה) – פירות שמחוברים לאילן אסורים בשבת וביום טוב, ולכן פירות שנשרו בשבת וביום טוב לא היו בעינם לפני שבת ויום טוב, אבל ביצים שנמצאים במעי התרנגולת העומדת לאכילה ששחטה ביום טוב מותרים ביום טוב, ולכן ביצים שנולדו ביום טוב היו מוכנות אגב אימם לפני יום טוב (ביצה שנולדה בשבת, שאינו יכול לשחוט את אימה, הביצה אסורה אף לבית שמאי, וכן ביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת שייחד אותה בפירוש לגדל ביצים, אף בית שמאי מודים שהביצה אסורה, מפני שדינן כפירות שנשרו) ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 912).
הקשה רבי בון בר חייה לרבי זעורה: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, נולדה ביום טוב – שחל ביום שישי, - לא תיאכל בשבת – הסמוכה ליום טוב, נולדה בשבת - לא תיאכל ביום טוב – שחל ביום ראשון הסמוך לשבת, משום שאם הדבר בעינו, אין הוא עדיין בהיכנו אלא אם מותר לאוכלו אף בערב שבת או בערב יום טוב! (עיקר הקושיה הוא מנולדה בשבת שלא תיאכל ביום טוב, שהרי בביצה שנולדה בשבת הכול מודים לשיטת הירושלמי שלא תיאכל. והקושיה היא אפילו למי שאומר ששבת ויום טוב הם שתי קדושות, מפני שלמי שאומר שהם קדושה אחת הרי היא באמת אסורה גם בשבת שלאחר יום טוב ולהיפך ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 916))
אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה לרבי בון בר חייה): וכיני?! (בתמיהה) – וכך היא?! (האם נכון מה שאמרת?) לא דייך (לא זו בלבד) שהחמרתה עליה, שאם נולדה ביום טוב - לא תיאכל ביום טוב, בשבת - לא תיאכל בשבת, אלא שאת (שאתה) מבקש להחמיר עליה, שאם נולדה ביום טוב - לא תיאכל בשבת, בשבת - לא תיאכל ביום טוב?! (בתמיהה) – מכיוון שהאיסור של ביצה שנולדה ביום טוב לפי בית הלל והאיסור של ביצה שנולדה בשבת אף לפי בית שמאי אינם אלא חומרות מדברי חכמים, אין אוסרים משום האיסורים הללו בשבת ביצה שנולדה ביום טוב וביום טוב ביצה שנולדה בשבת, שאין מחמירים חומרה על חומרה (דין ביצה לחוד ודין פירות שנשרו לחוד, שפירות שנשרו בשבת אסורים גם ביום טוב, מפני שמעולם לא היו בהיתרם מערב יום טוב שחל בשבת ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 917)).
• • •
עיטורי סוכה
מציעים בעיה: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מסתפק): עיטורי סוכה – נויי סוכה (כגון פירות שתלה בסוכה לשם נוי), מה הן? – מה דינם? האם מותר לאכול מהם ביום השמיני (יום טוב אחרון) של חג הסוכות שבו אין מצוות סוכה? (רבי ירמיה שואל על שימוש בעיטורי סוכה, ככל הנראה בעקבות המשנה ביצה ד,ב והתוספתא ביצה ג,ט שעסקו בדינם של עצי סוכה)
ופושטים את הבעיה: חזר רבי ירמיה ואמר – רבי ירמיה שהעלה בעיה פושט אותה: כל שבעה – ימים של חג הסוכות, - הן בטילין על גב סוכה – ואסור לאכול מהם, מיכן (מכאן) והילך - בהֲכֵינָן הן – מותר לאכול מהם ביום השמיני, מכיוון שהיו מוכנים מערב סוכות ליום השמיני של חג הסוכות, שמתחילה לא הקצה אותם בידיים אלא לשבעה ימים.
ומביאים דעה חולקת: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כל שבעה - קדושת סוכה (במסירה שלפנינו כתב הסופר בטעות 'שבעה', ומגיה הגיה 'סוכה', וכן הוא בשני קטעי גניזה) עליהן – שהרי הוקצו למצוותם, ולכן אסור לאכול מהם, מיכן והילך - קדושת יום טוב עליהן – שהרי אף ביום השביעי בין השמשות של היום השמיני צריך לאכול בסוכה, וממילא הקצה אותם גם לבין השמשות של היום השמיני, ומשום כך חלה הקדושה עליהם לכל היום השמיני (עיין תוספתא סוכה א,ז וביצה ג,ט), ולכן אסור לאכול מהם אף ביום השמיני. - רבי יוסה חולק על רבי ירמיה).
ותוהים: מה אתא (צריך לומר כמו בשני קטעי גניזה: 'אתייא') מישאול? – מה בא (כלומר, מתאים) לשאול? (כלומר, מה היא השאלה ההולמת כאן?)
ומשיבים: יום טוב – אחרון של חג הסוכות, שחל להיות ערב שבת, כמאן דאמר – כמי שאומר: שתי קדושות הן – יש לשאול, האם נויי סוכה אסורים בשבת שלאחר יום טוב אחרון של חג הסוכות כדין פירות שנשרו שאסורים אפילו לפי מי שאומר שיום טוב ושבת הסמוכים זה לזה שתי קדושות הם, או שמא נויי סוכה דינם שונה, שהיו מוכנים מערב סוכות, ולא נאסרו ביום השמיני אלא משום שהקצה אותם בפירוש גם לבין השמשות של היום השמיני, אבל בשבת שאחרי היום השמיני מותרים, משום שכבר היו מוכנים מערב סוכות, וכדברי רבי ירמיה? (לפי מי שאומר שיום טוב ושבת הסמוכים זה לזה קדושה אחת הם, בוודאי שנויי סוכה אסורים בשבת שלאחר יום טוב אחרון של חג הסוכות) ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 917).
סתם הירושלמי מעמיד את השאלה במקרה מסוים לפי שיטה אחת במחלוקת שהוזכרה לעיל.
בסוגיית ירושלמי שבת ג,ו נקט רבי ירמיה כדבר פשוט שעיטורי סוכה (כל שבעה) הם בעינם ולא בהכינם, בעוד שבסוגיית ביצה, אחרי שפשט את ספקו, סבר רבי ירמיה שבטלים הם על גבי סוכה, ואין הם נחשבים בעינם. ברי שלפנינו סוגיות מוחלפות, הנובעות ממקורות שונים ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 33-34).
• • •