ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה
רבותינו ז"ל אמרו: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו (במדבר כ"ד, ב') אלו הם הדגלים התחיל אומר: מי יכול ליגע בבני אדם אלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם. שנאמר: שוכן לשבטיו (במדבר רבה ב').
באור זה בהקדים מאמרם ז"ל: מאימתי תמה זכות אבות אמר רב מימות הושע בן בארי שנאמר: ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה (הושע ב', י"ב) ור"י בן לוי אמר מימי אליהו. שנאמר: ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל (מלכים א' י"ח, ל"ו) (שבת נה.). ומה מאד יפלא איך תמה זכות אבות הלא כבר נאמר ועושה חסד לאלפים. אבל הדבר יתבאר יפה בהזכיר מאמר בלעם: מה אקוב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' כי מראש צורים אראנו גו' הן עם לבדד ישכון גו' (במדבר כ"ג, ח'-ט'). באור הדברים, דע כי הנה ארץ המישור ועמק שוה שאין בה הרים או יערות ומגדלים גבוהים אז העומד בצד אחד יכול לראות ולהביט עד קצהו השני, לא כן אם יער ולבנון עומד באמצע לא תעבור עוד עין הרואה. כן הזכות אבות לבנים ובני בנים, רק כאשר התגלגלות הדורות טהורים ונקיים ומתיחסים אחר אבותם כלו זרע אמת ואין זרע אחר חוצץ ביניהם, אבל כאשר יתערבו זרעם, אז איככה ילכו מעלה מעלה להתייחס אל אבות העולם.
ואולי זה שרמזו ז"ל: אברהם עומד על פתחו של גיהנם ואינו מניח לבן ישראל ליכנס, בר מישראל הבא על הכותית דלא מבשקר ליה (עירובין י"ט, א') אם הבן הוא מזרעו כי אמו כותית ואת אביו אינו יודע מי הוא, כי כותית מפקרת לכל ונתערב הזרע ומשכי ערלתי' היינו ביאת ישראל נמשך וניטל ממנו ונתבטל בזרע אחר.
וזהו: מה אקוב גו' כי מראש צורים אראנו. וברז"ל: כי מראש צורים אראנו אלו האבות ומגבעות אשורנו אלו האמהות (במדבר רבה כ'). ר"ל אראנו ואשורנו מראשית מחצבתם מאבותיהם הקדושים עד הדור הזה ואין מפסיק בהם זרע אחר כל מאומה, וזהו: הן עם לבדד ישכון גו'. וזהו שאמר בלעם מי יכול ליגע בבני אדם אלו מכירים את אבותיהם ואת משפתותיהם. ר"ל כי בלעם ידע שהאבות יגינו עליהם, אבל חשב כי ככל המון העמונים והמואבים בית ישראל שמחליפים נשותיהם ואז לא יגינו עליהם האבות, אבל כאשר נשא את עיניו וראה את ישראל שוכן שבט שבט לבד, והביט בדגלים וראה והבחין עד כמה הם מקפידים שאין מערבים זרעם גם שבט בשבט, אמר מי יכול ליגע באלו מכירים הם את אבותיהם וא"כ הם יגינו עליהם. וז"ש: מאימתי תמה זכות אבות מימות הושע בן בארי. כי לא לחנם צוה ה' אותו קח לך אשת זנונים וילדי זנונים להורות, כי כן עשו בני דורו וע"כ תמה זכות אבות כי כבר נפסק חבל הכסף וא"כ נעתקים הם מזכותם:
ואולי זה שאמרו חז"ל: אמר לו הקדוש ב"ה להושע חטאו ישראל. אמר לפניו, רבש"ע החליפם באומה אחרת (פסחים פ"ז) ר"ל בחון אותם, אם הם מערבים זרעם ואז אינם ניכרים אם הם זרע אברהם אז תוכל להחליפם באומה אחרת אחר שאינם מיוחדים ביחוסם, ואם שומרים את יחוסם הלא ראויים הם להזכיר להם זכות אבות. אמנם הקב"ה רצה להתחסד עמהם גם כי תמה להם זכות האבות עכ"ז יחון אותם בחסדו, כמאמר: כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש גו' (ישעי' נ"ד, י') לכן אמר לו יתברך: קח לך אשת זנונים גו' (הושע א', ב') ואח"כ אמר לו לגרש אותה, ומיאן לגרשה בעבור שכבר יש לו ממנה בנים, הגם שאין לו בירור ע"ז שהמה בניו, עכ"ז ריחם עליהם מאחר שכבר נתגדלו אצלו ונקראים על שמו, כן הוא יתברך, אם כי תמה זכות אבות ואין הבנים ברורים עכ"ז הלא כבר מכונים הם בשם ישראל כמאמר: זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב גו' ובשם ישראל יכנה (ישעיה מ"ד, ה').יריעות האהלומה יפה יתבאר עתה מאמר הנביא ע"ה ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש (ישעיה נ"ו, ג'). והמאמר סתום וחתום מאד מה ענין חבור הזוג הזה דאגת הסריס תהיה כדאגת בן הנכר, ולדברינו בהערה הקודמת כבר כוונת המאמר מבוארת. כי הבן הנכר ידאוג על שאין לו יחוס ממנו ולפניו כמאמר, גר אין לו יחוס מלמעלה (בבא קמא פ"ח). והסריס ידאג על שלא יהיה לו יחוס ממנו ולאחריו, וא"כ יבחן שהקב"ה מאס אותו ושאט בו, שע"כ עשה אותו עקר לתת הפסקה ליחוסו. ע"ז אמר: ואל יאמר בן הנכר הבדל יבדילני ה' מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש גו' עד, שם עולם אשר לא יכרת. ובני הנכר הנלוים על ה' גו' והביאותים אל הר קדשי גו' כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. וז"ש: כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך (שם ס"ג, ט"ז) המאמר הזה מדבר על התגלגלות העת שזכות אבות תמה, אשר אז אברהם לא ידענו ולא יכיר אותנו מי אנחנו רק אתה ה' אבינו. על דרך, וחסדי מאתך לא ימוש:
ובנביא: ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לך לאמר מנה את ישראל גו' ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך גו' שלש אני נוטל עליך (רעב או מגפה או מלחמה) (שמואל ב' כ"ד, א'-י"ב). וראוי לדעת מה היה החרון הזה שהצריך להסית את דוד למנות אותם, וכי בלא זה לא היה בידו להעניש אותם. וגם למה בחר בשלש אלה ולא מיני יסורים, גם מה ההוראה במאמר מספר, מפקד, אשר כבר התעוררו ע"ז בפסיקתא: אם מספר למה מפקד ואם מפקד למה מספר (עי' מדרש פרשתנו ב').
אבל דע כי רז"ל אמרו במדרש (פרשתנו א') בטנך ערמת חטים (שה"ש ז', ג') מה החטים הללו נכנסות לאוצר במנין, כך אמר הקב"ה שיהיו ישראל נמנים בכל שעה. אבל התבן והקש אינן נמנים ולא נמדדים. כמו שנאמר: כקש לפני רוח (תהילים פ"ג, י"ד). עוד אמרו (פרשתנו ד'): מאשר יקרת בעיני נכבדת (ישעי' מ"ג, ד') אמר הקב"ה: יקר אתה בעיני שלא נתתי מנין רק לך. משל למלך שהיה לו גרנות הרבה והיו כלם טינופות כו' לא דקדק במנינם. והיה לו גורן אחד ראה אותו נאה, אמר לבן ביתו דע כמה כורים יש בו כמה שקים כו' כך ישראל, בהם נאמר: מדושתי ובן גרני כו' (ישעיה כ"א, י')יריעות האהלובזה יתבאר מאמר חז"ל: הקב"ה מקפיד ומדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ', א'), ולמה רק עם הצדיקים ולא עם הרשעים, אבל הענין מובן מאד עם הדברים שהזכרנו. כי הנה כאשר עגלה טעונה מסחורות הרבה תתקרב ותבוא ליכנס אל העיר, הלא יקיפו אותה כמה גבאים המחזירים לגבות המכס, זה בודק וזה חוטף וזה רומס וזה ינהום וישרוק, אחריה נוסעת עגלה עם אבנים ואשפה ותעבור על הגבול בשלום, כך הצדיק הנוסע עם סחורות המע"ט יבואו עוררים וידקדקו אחריו, משא"כ הרשע כי הוא יסע ויבוא עם עגלה טעונה אשפה: והטעם בזה כי התבואה כל מין ומין ישימו לו מדור לבד, החטים לבד, השעורים לבד, והכוסמין לבד, לכן אפשר למנות אותם כמה מדות בחטים וכמה בשעורים וכדומה, לא כן הקש והמוץ מערב כלם זה עם זה, גם מן החטים גם מן השעורים, כי אינו מקפיד עליהם, ואיך ימנה הלא גם אחר שימנה לא ידע כמה מדות מוץ יש מן החטים וכמה מן השעורים, אחר אשר נתערבו כל המינים יחד.
כן ישראל באפשר למנות אותם כי אחר אשר ימנו אותם ויגיעו למספר ידוע אז ידעו כמה הם, לא כן הזולת גם אם ימנו אותם עכ"ז אין לעמוד על מספרם, כי יש בהם מעורבים ונבלעים מן עמים אחרים ומן דתות שונות, ואיככה נדע מנינם, כמשפט התבן והקש שנתערב מכל המינים גם יחד.
ולכן מנה אותם בפרט ומנה אותם בכלל. כי בזאת נבחין שבחם של ישראל למעלה ראש, כי המנין הכללי מורה כי העם ההוא מיוחדים ומגודרים בפני עצמם, לא כעמים אחרים שאינם מקבלים מספר, כי מה יועיל המספר לעמוניים אם מובלעים הם ממואביים וכשדיים וכדומה. אבל ישראל כאשר יעברו תחת המספר אז מכוון מישראלים ברורים. אכן עוד זאת להם כי נמנו גם מנין הפרטי כל שבט לבד, וזה להם מעלה עודפת, כי גם כל שבט מהם ניכר ונבדל בפני עצמו ואינם מעורבים כבהמות הארץ, רק על ידי חופה וקדושין והבנים מתיחסים אחר אבותיהם כמאמר: ויתילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א', י"ח) כי מלידה ומבטן היה הילד נמנה אל יחוסו ואל גזעו עד יעקב.
ומה נאוו בזה דברי המאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם (שם שם, ב'), ויש בזה כפל הדברים, אבל לדברינו בא המאמר להורות על ב' סוגי המספר שזכרנו, ומאמר למשפחותם מורה על מספר הפרטי כי כל שבט ושבט קרוי משפחה, ולבית אבותם מורה על מספר הכללי כי אב אחד לכלם כמאמר כלך יפה רעיתי גו' (שיר ד', ז'). ולכן אמר בלעם: הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ועי"כ מי מנה עפר יעקב, ראו נא יקר ישראל וחביבותם בעולם! שאו נא עיניכם וראו מי הוא אשר מנה עפר יעקב, הוא מספר הכללי, ומספר את רובע ישראל הוא מספר הפרטי כל דגל בפני עצמו לארבעת הדגלים. ולכן התחכם בלעם בעצת הנבלה להכשילם בזנות, שעל ידי כן ממילא יפסק זכות אבות ולא יוכלו להמנות כי זרע אחר מעורב בהם. והוא יתברך ברחמיו שלח בהם מגפה ומתו כל הזדים וכל עושי רשעה ולכן נאמר ויהי אחרי המגפה - שאו את ראש גו' (במדבר כ"ו, א') כי מעתה יוכלו להמנות, ולכן לא הוצרכו לשקלים לכפר אחר שלא היה בהם חטא אבל בפ' תשא אשר המנין היה אחר העגל ויקומו לצחק יכלול ע"ז ג"ע ש"ד, והיו שם כמה מיני חוטאים הוצרכו למחצית השקל וכן המנין הזה אשר בראש חומש הפקודים היו נמנים ע"י שקלים:
ועם דברינו אלה אפשר לומר, כי זה שאמרו חז"ל: ר' יונתן רמי כתיב: והיה מספר בני ישראל וכתיב: כחול הים אשר לא ימד ולא יספר (הושע ב', א'), לא קשיא כאן בעושים רצונו של מקום וכאן באין עושין רצונו של מקום (יומא כ"ב, ב') אשר לדעת המפרשים ז"ל בעושים רצונו לא ימד ולא יספר,שפת היריעהאכן גם נפשי יודעת מאד כי יותר נכון לבאר כדעת המפרשים ז"ל, כי מאמר: "והיה מספר" באין עושים רצונו של מקום. ומאמר: "אשר לא ימד ולא יספר" בעושים רצונו של מקום. רק להמתיק את דבריהם אשא משלי ואומר לב' נערים מתווכחים זה עם זה, זה אומר אין בכל העיר איש עשיר כמו אבי, כי כמה כיסים מונחים אצלו תמיד שאינו צריך להם למו"מ, מלבד מה שיש לו במו"מ עצמו עושר מופלג. וחבירו משיב לו לאמר, דע אחי כי נגד אבי אין זה נחשב לעשיר כל מאומה. כי אתה ראית אצל אביך כמה כיסים מלאים מטבעות לא אכחד ממך שיש לו הרבה מעות, אבל דע, כי אצל אבי היקר מונחים צבורים צבורים ניירות, אשר גם נייר אחד מהם עולה במספרו שבעתים על כל המון העשירות אשר ראית בבית אביך, כי כן משפט הניירות הגם כי קטן הוא במהותו כמה רב הוא באיכותו. כן הדבר בישראל, כי בזמן שאין עושין רצונו של מקום אז יש להם מספר כסופר ומונה מטבעות א' ב' ג' כו'. אכן בזמן שעושין רצונו של מקום אין להם מספר, כי אז כל אחד נחשב לצבא רב. כמאמר: ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם אספרם מחול ירבון (תהלים קל"ט). ר"ל אמנה אותם ועכ"ז לא אוכל לדעת מספרם, כי מחול ירבון בהיות א' עולה לכמה אלפים כענין מעות של ניירות.
ובמדרש (במדבר רבה ב'): אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני המקום שהרי כתב הקב"ה חשבון ישראל ד' פעמים וכו' ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט להודיע כמה היו חביבים לפניו שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה. כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים כדי שידע חשבונה ומשמח בם על כל מנין ומנין. כך היה הקב"ה שמח בזכירת מנין ישראל, לומר כך צבאות ישראל יש לי בעולמי שעושים רצוני ומתנחם בהם. באור הדברים מובן מאד לפי דרכנו כי הנה יש סגולה אשר כל מה שירבו עליו הימים הוא יותר יקר כמו אוצר יין כל עוד שיזקין יותר הוא יקר ביותר וא"כ לא ידמה עוד חשבון שויו בשנה זו לחשבון שויו בשנה של אשתקד ומכ"ש לחשבון אשר לפני עשרה שנים ועשרים שנה. כך הם ישראל כשהם עושים רצונו של מקום הלא בכל שעה ושעה מוסיפים ביקר שוים אתמול היה זה שוה כך וכך היום הוא שוה כשלשים וששה איש ולמחר עוד יוסיף ויוסיף כן כל הימים ואם כן כל מה שירבו עליו הימים יהיה יותר יקר ויותר יגדל החשבון. לכן בכל יום בעת זריחת השמש הקב"ה בכעס ומבקש לאבד העולם ע"י העובדים ומשתחוים לשמש וכשהוא מסתכל בישראל כמה עלה הריוח מיום של אתמול עד היום הזה כמה תורה ומצות ומעשים טובים הוסיפו ישראל הקב"ה מתנחם על הפסדו. וזהו: "ומתנחם בהם". וזהו: "כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר" פי' ממה שהאוצר יוסיף בשויו יום אחר יום יהיה יותר יקר מיום שלפניו לכן יעשה תמיד חשבון כמה הרויח היום וכמה הוסיף בשויו: היה ראוי לכתוב בהיפך כאן באין עושין כו' כסדר הנזכר בכתוב והיה מספר בני ישראל גו'. ולדרכנו יתכן, כי בעושים רצונו של מקום יהיה מספר לבני ישראל אחר שאינם מעורבים. ובאין עושין לא ימד ולא יספר. והנה בימי דוד שהכתוב אמר: ויוסף אף ה' לחרות בישראל (שמואל ב', כ"ד, א'). יתכן כי אולי היה דור זה פרוץ בעריות ונתקו מזכות אבות ורצה יתברך לנקות אותם ע"כ: ויסת את דוד בהם לך מנה את ישראל, ושכח מהשקלים ואז אמר לו יתברך, שלש אני נוטל עליך בחר לך אחת מהם ואעשה לך גו', וכלם של מין כליה, ומן הטעם האמור למען ישארו נקיים, כי לולא כן א"א למנותן בהיות זרע אחר מעורב בהם. וזהו שאמר: ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך (שם, ט'), מאמר מפקד הוא על דרך ולא נפקד ממנו איש, ממש על דרך כיס מלא מטבעות ובהם כמה מטבעות פסולות, כל זמן שאינם נמנים מונחים יחד כל המטבעות גם הפסולות, אמנם כאשר יקחם לספור אותם בהכרח הוא מבדיל ומשליך הפסולות לבד, כן היה המספר הזה מספר מפקד מספר של חסרון, כי הוא מנה את כלם גם הפסולים אותם שראויים להבדילם כמו שנתגלגל להם אח"כ:
ובילקוט (ריש פרשתנו): בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהם מה ראו אלו להתקרב יותר מכל אומה ולשון סתם הקב"ה פיהם ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנאמר: הבו לה' משפחות עמים (תהילים צ"ו, ז') כשם שבני מביאים: ויתילדו על משפחותם לבית אבותם לכך מנאם בראש הספר הזה אחר: אלה המצות אשר צוה ה' גו' בהר סיני (סוף ויקרא) אח"כ: שא את ראש ב"י למשפחותם גו' (סוף פרשתנו) וכשבאו לשטים ויחל העם לזנות שמחו העמים אותה העטרה שהיה בידם כבר היא נטולה מהם, נגף הקב"ה את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן – שנאמר: ויהי אחרי המגפה שאו את ראש גו'. ובהשקפה הראשונה לא ידענו מה השיב הקב"ה ואמר להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם, מה ענין יחוס אל התורה, אמנם לדרכנו המאמר יתבאר על נכון, בהזכיר מה שכתבנו כבר (בחלק הראשון וירא על מאמר: יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך כו') בבאור מאמר רז"ל (ילקוט יתרו) ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה אמרה כנסת ישראל רבון העולם כל מה שאתה מצוה אותנו כבר קיימו אבותינו כו'. והדרש רחוק מאד מן הפשט, כי הם ז"ל בארו מאמר כל אשר דבר ה' נעשה כבר נעשה בימי האבות שהם קיימו כל התורה, ומי הכריח אותם לפרש כן, ואמרנו שם כי הם ז"ל השאירו מלת נעשה על ההוראה הפשוטה, בלתי כי באו לבאר איך מצאו את לבבם להבטיח את נפשם לדבר גדולות כאלה, כל אשר דבר ה' נעשה, הלא כבר אמרו אל תאמין בעצמך כו', ע"ז בארו ואמרו כי כך אמרו ישראל: רבון העולם כל מה שאתה מצוה אותנו כבר קיימו אבותינו כו', ואם כן סמוך לבם בטוח כי יהיה לאל ידם לקיים כל אשר דבר ה', כי מעשי אבות סימן לבנים, ומעשי אבות ירשו בנים, וכמאמר: בשעה שגדרה שרה אמנו את הערוה אצל אבימלךשפת היריעהובמדרש שוחר טוב: וירכב על כרוב (תהלים י"ח, י"א) משל למה הדבר דומה למלך שבאו שבאין ושבו את בנו והיו עבדיו מציעין לו את הקרון לרדוף אחריהם. אמר המלך אם אני ממתין עד שיכינו לי את הקרון בני אבד, מה עשה המלך נטל סוס אחד מן הקרון ורדף אחריהם. כך עשה הקב"ה נטל כרוב אחד מכסא הכבוד ורכב עליו ועשה מלחמה את המצרים. עי' בחדושי הרב מוסקאטי ז"ל (דרוש נ"א) שכתב על מאמר זה כי הוא מדבר מד' עולמות, אצילה בריאה יצירה עשיה ע"ש באורך.
אמנם נפלאות ממני לא אדע ובמה שהורשינו אתבונן, כי רז"ל רמזו בזה כי הקב"ה בא לבקש להם זכות אל הגאולה ורצה להעיר עליהם זכות המרכבה הכוללת זכות אברהם יצחק יעקב יוסף. אמנם כאשר פתח המליץ את פיהו להזכיר להם זכות אברהם שנתעטר במצות מילה, נתעורר המקטרג עליהם ואמר הלא המה הפרו ברית עולם, כי אחר מיתת השבטים לא מלו עוד את בניהם, וכאשר בא להעיר עליהם זכות יצחק עמוד העבודה עולה תמימה, עמד המקטרג ואמר הלא המה פרקו עול העבודה מעל צוארם ועבדו ע"ז. וכאשר הזכיר זכות יעקב עמוד התורה, יושב אהלים. קטרג המקטרג עוד יותר, הי תורה והי מצוה כו'.
וזהו ענין המשל: והיו עבדיו מציעין לו את הקרון לרדוף אחריהם. והקרון צריך ארבעה סוסים, אמר המלך אם אני ממתין עד שיציעו לי את הקרון הלא בתוך כך בני אבד. מה עשה המלך נטל סוס אחד מן הקרון, הוא משל נכבד על צדיק אחד, על דרך שפרשו בגמרא (סנהדרין צ"ו) על מאמר: את רגלים רצת וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים (ירמיה י"ב, ה'). כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים. והכוונה, כי הקב"ה בא והזכיר להם זכות יוסף, שהיה גודר ערותו במצרים. אשר זכות זה היה אצל כל ישראל. כאמרם ז"ל על מאמר: גן נעול אחותי כלה, גל נעול. בשעה שגדר יוסף את הערוה במצרים ממנו זכו כל ישראל וגדרו ערותן במצרים: ממנה זכו כל בנות ישראל לגדור ערותן במצרים וכמאמר: מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ', ז').
ומה יפה המליץ הכתוב ואמר: קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה (ישעיה מ', ד'). ממש על דרך שאמרנו, כי ההולך בדרך אל איזה עיר והדרך שוה נגדו, אז גם אם העיר רחוקה ממנו הרבה עכ"ז יהיה אפשר לו לראותה גם מרחוק, לא כן אם מפסיק בה הר או גבעה ואז לא יראנה גם מקרוב, וזהו: פנו דרך ה' גו' כל גיא ינשא גו' והיה העקב למישור גו' עד: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו גו'. ממש כמאמר בלעם שבא לבאר מה שיש לישראל זכות אבות והשכל מרחק זאת לזכות קרובים רחוקים כמו האבות, לזה אמר כי ישראל ראויים לכך, אחר שאין ביניהם דבר המפסיק כי מראש ועד סוף לא יתערב ביניהם זרע אחר, וזהו: כי מראש צורים אראנו אמר על הדור אשר היה בימיו שכבר היה רחוק מן האבות, עכ"ז והלא מראש צורים אראנו, כלומר בהביטי אל הצור אני רואה מפולש כל השטח הארוך עד הדור הזה, כמו ההולך בדרך סלול וישר ומפולש מעיר לעיר ואין הר וגבעה מפסיק אשר אז עין הרואה עוברת משער לשער מראש ועד סוף. וזהו: ויתילדו על משפחותם לבית אבותם כלומר כי מיד בהולדו טהור למשפחתו מיד הוא נדבק אל בית אבותיו. ומכל זה נתבאר מעלת היחוס כי הוא עילה גדולה להמשיך הבנים ולזכותם לאחוז דרכי אבותיהם ללכת בנתיבותיהם, לכן יפה השיב יתברך הביאו לי ספר יוחסין שלכם כו', ולכן כשבאו לשטים חזרו ואמרו אותה העטרה שהיה בידם כבר היא נטולה מהם. מה עשה הקב"ה נגף את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן כו' וכל זה להסיר ולעקר המסך מבדיל בינינו לבין האבות וכמאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא גו' והשיב לב אבות על בנים גו' (מלאכי ג', כ"ג):