(138) כן הקשה היוסף לקח כאן בשאלתו הראשונה, וז"ל: "אומרו 'ויקראו סופרי המלך בעת ההיא', כי לא יפול על הלשון לומר 'בעת ההיא' רק כאשר סיפר דבר קודם, ורצה לספר דבר אחר אחריו, הנה לקצר הלשון בסיפור הזמן יאמר שהיה זה הענין, רצה לומר האחרון, בעת שהיה הענין הראשון... אבל באומרו הזמן בפרסום ובפרטות בענין האחרון ההוא, לא יצדק אומרו 'בעת ההיא'. וכיון שלענין ספור הכתיבה שכתב מרדכי ונקראו הסופרים כבר נאמר בו הזמן בפרטות, שהיה בשלשה ועשרים לחודש סיון, אם כן מה ענין אומרו 'בעת ההיא'".
(139) שאחשורוש אמר לאסתר [פסוק ח] "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך וגו'".
(140) שסופרי המלך נקראו לכתוב הספרים השניים.
(141) פירוש - היה למקרא לנקוב את הזמן במעשה הראשון [שאחשורוש אמר "ואתם כתבו כטוב בעיניכם"], ולא לנקוב את הזמן במעשה השני.
(142) פירוש - דרך המקרא לכתוב את זמנו של המעשה הראשון במפורש, ולכתוב אחר כך במעשה השני "בעת ההיא", ולא לכתוב את הזמן במעשה השני, ולומר שהתיבות "בעת ההיא" באות ללמד על זמנו של המעשה הראשון. והיוסף לקח [שהובא בהערה 138] כתב גם כן כך, והביא לדוגמה את הנאמר ביהושע [ה, ב] "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית", שנאמר לאחר שהוזכר קודם לכן [שם ד, יט] הזמן של "בעשור לחודש הראשון".
(143) נראה שכוונתו היא שניישב שהטעם שלא נכתב הזמן במעשה הראשון ["ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם", ויכתב "בעת ההיא" במעשה השני ("ויקראו סופרי המלך")], הוא משום שהזמן היותר עיקרי הוא זמן הכתיבה ולא זמן ציווי הכתיבה, לכך עדיף לכתוב הזמן אצל הכתיבה, ולומר "בעת ההיא" על הזמן הציווי, מאשר להיפך.
(144) אמרו חכמים [מדרש סדר עולם פכ"ט] "בי"ג בניסן כתב המן את הספרים 'להשמיד להרוג וגו" [למעלה ג, יג]. בט"ו בניסן נכנסה אסתר לפני המלך. בי"ו בניסן תלו את המן. בכ"ג בסיון כתב מרדכי ספרים להשיב ספריו של המן". ומן הסתם כבר למחרת תליית המן [י"ז ניסן] היתה אסתר צריכה להכנס למלך וליפול לפניו, ולא להמתין עד כ"ג סיון. וזהו שכתב כאן "למה המתינה אסתר של תפול לפני רגליו מן י"ז של חודש ניסן עד כ"ג סיון".
(145) פירוש - בי"ג ניסן נכתבו הספרים הראשונים [למעלה ג, יב], ובהם נאמר [שם פסוק יג] "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים".
(146) שבתוך שלשה ימים המלך שינה דעתו מן הקצה אל הקצה; בי"ג בניסן כתב להרוג את היהודים, ובי"ז בניסן כתב שהיהודים יהרגו בשונאיהם.
(147) לשון הגמרא שם "'להיות כל איש שורר בביתו', אמר רבא, אלמלא אגרות הראשונות ["שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות" (רש"י שם)] לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט ["שהיו ממהרין להורגן במצות המלך באגרות האמצעיות, ולא היו ממתינים ליום המועד" (רש"י שם)]. אמרי, מאי האי דשדיר לן 'להיות כל איש שורר בביתו', פשיטא, אפילו קרחה בביתיה פרדשכא ליהוי ["אומרים האומות מה זה ששלח לומר לנו 'להיות כל איש שורר בביתו', שאף הגרדן שורר בביתו" (רש"י שם)]". וכן הולך ומבאר כאן. וכן למעלה פ"א [לאחר ציון 1417] הביא מאמר זה, והאריך לבארו.
(148) פירוש - כשם שהאגרות הראשונות [שנאמר בהן "להיות כל איש שורר בביתו"] ביטלו מהחשיבות של האגרות האמצעיות [שנאמר בהן להרוג את היהודים], כך האגרות האמצעיות יבטלו לגמרי את החשיבות של האגרות האחרונות [שנאמר בהן שיהודים יהרגו בשונאיהם], וממילא האגרות האחרונות לא יתקבלו כללן. וראה להלן פ"ט הערה 350.
(149) כן כתב למעלה [לפני ציון 89], וז"ל: "ולכך אמר [פסוק ח] 'כתבו על היהודים כטוב בעיניכם', אבל לא להחזיר הספרים עצמם, שזה מורה כי הספרים היו בטעות נכתבים. לכך יכתבו כתבים חדשים, ואין זה בזיון המלך, שיש לתלות כי נתחדש דבר מה אחר כתיבת הכתבים הראשונים. אבל [אין] להשיב את הספרים, כי דבר זה הוא בשביל כי הספרים נכתבו בטעות. ולפיכך אמר 'כתבו על היהודים כטוב בעיניכם'. אף על גב שמן הכתבים האחרונים מגיע בטול לראשונים, אין בכך כלום, כי על זה יאמר כי מתחלה היה כך, ועתה היה ענין אחר שנתחדש אחר כך, ושניהם אמת, כל אחד בשעתו".
(150) בא ליישב קושיתו הראשונה למעלה [מדוע נאמר "בעת ההיא" אם בלאו הכי הפסוק מפרש את הזמן].
(151) אמנם לא התבאר לפי הסבר זה מדוע אסתר המתינה דוקא עד כ"ג בסיון, ולא לפני או אחרי זמן זה. אך לפי הסברו הבא גם נקודה זו תתבאר היטב. ואודות שאין דבר של מקרה במגילה, כן כתב למעלה פ"א [לפני ציון 927], וז"ל: "ונראה שבא לומר כי כל עניין המגילה הזאת לא היה במקרה, רק כל דבר היה כאשר ראוי להיות". ושם בהמשך [לאחר ציון 1392] כתב: "בא הכתוב לומר כי לא היה הריגת ושתי במקרה, רק השם יתברך עשה זה". ולמעלה פ"ו [לאחר ציון 381] כתב: "ויש לך לדעת כי המכה הזה דשקלה ברתיה עציצא ושדיה ארישיה דאבוה [מגילה טז.], לא היה המעשה דרך מקרה, רק שכך היה מחויב כסדר הראוי". וראה למעלה פ"א הערות 927, 1393, 1423, פ"ב הערה 319, ופ"ו הערה 382.
(152) לא מצאתי מקורו לומר שהגזירה הראשונה היתה שזרע המן יאבדו את היהודים. ועוד, מהי כוונתו ב"זרע המן", דבשלמא "זרע עמלק" ניחא, אך מה שייך לומר שזרע המן יאבדו את היהודים. וכן בסמוך כתב "זרע עמלק", ולא "זרע המן". ואולי צריך לומר "זרע עמלק", והכוונה היא להמן עצמו, שהוא מזרע עמלק, שהוא בא לאבד את ישראל. וכן למעלה פ"ד [לאחר ציון 356] כתב: "בא המן מזרע אגג לכלות את ישראל". וכל מה שנעשה על ידי המן, נחשב שנעשה על ידי זרע עמלק.
(153) אודות שהיהודים היו הורגים בזרע עמלק, כן מבואר בתרגום [להלן ט, טז], וז"ל: "ושאר יהודאין די בפלכי דמלכא אתכנשו וקימו ית נפשיהון ואשכחו ניחא מבעלי דבביהון וקטלו בסנאיהון שבעין וחמשא אלפין מדבית עמלק וכו'" [הובא למעלה הערה 102]. וכן מבואר בתרגום ירושלמי [שמות יז, טז]. וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר פמ"ח איתא "כתפילת אסתר ונערותיה נהרגו כל בני עמלק, וישבו נשיהם שכולות ואלמנות" [ראה להלן הערות 197, 208, 211, ופ"ט הערה 155]. אמנם לא הבנתי מהי כוונתו במה שכתב "זרע עמלק ואוהביו".
(154) פירוש - בין יום י"ג ניסן [יום כתיבת הספרים הראשונים (למעלה ג, יב)] ליום כ"ג סיון [היום שאסתר נכנסה לאחשורוש] יש שבעים יום, וכמו שמבאר. ובמדרש [ב"ר ק, ו] אמרו: "אמר רבי אבהו, אותן שבעים יום שבין אגרת לאגרת כנגד שבעים יום שעשו מצרים חסד עם אבינו יעקב". ובמתנות כהונה ובמהרז"ו שם פירשו שאיירי בשבעים יום שבין אגרת המן לאגרת מרדכי. וכן הוא בירושלמי סוטה פ"א ה"ט, וכמבואר בפני משה וקרבן העדה שם.
(155) לשון הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ח ה"ה "סדר החדשים המלאים והחסרים לפי חשבון זה כך הוא; תשרי לעולם מלא, וחדש טבת לעולם חסר, ומטבת ואילך אחד מלא ואחד חסר על הסדר. כיצד, טבת חסר, שבט מלא, אדר חסר, ניסן מלא, אייר חסר".
(156) גם הגר"א כאן [פסוק ט] ביאר שיש שבעים יום בין כתיבת הספרים הראשונה לכתיבת הספרים השניה, והוא "כדי שיחזרו בתשובה אותן שבעים יום, כנגד השבעים שנה שהיו בגלות יום לשנה, וזה היה סוף הגלות".
(157) ופירש רש"י שם "הוא קדם את כולם להלחם בישראל". וביאר הגו"א שם [אות טו] בזה"ל: "לא שהוא ראשית לכל האומות, שהרי עמלק נולד מעשו [בראשית לו, יב], וכמה אומות היו לפניו". לכך עמלק מורה על ההפכיות בעצם לישראל, מחמת שהוא ראשית גוים שבאו להלחם בישראל. וכן כתב בנצח ישראל פ"י [רמז:], וז"ל: "מה שכתיב [במדבר כד, ב] 'ראשית גוים עמלק'... רוצה לומר, כי במה שהגוים הם מחולקים מן ישראל, לדבר הזה עמלק הוא ראשית, כי הוא יותר מחולק ומובדל מן ישראל משאר אומות, כמו שידוע" [הובא למעלה בהקדמה הערה 91, פתיחה הערה 229, פ"א הערה 1158, ולהלן פ"ט הערה 10].
(158) אודות התנגדות והפכיות האומות לישראל, הנה זה יסוד נפוץ ביותר בספריו, ורבים הם ואי אפשר למנותם. ומכל מקום יובאו כאן מעט מזעיר מהם. וכגון, בנצח ישראל ר"פ נה כתב: "מן הדברים אשר בארנו לך בחבור הזה, כי היה בעולם הזה התנגדות לישראל, מצד אשר העולם הוא חלק האומות". ושם פ"ס [תתקכד.], וז"ל: "כי עמלק ראשית והתחלת כל הגוים. ומפני זה עצמו עמלק מתנגד ואויב לישראל כאשר הוא 'ראשית גוים'. כי אין ספק, כי הגוים כולם מתנגדים לישראל, ועמלק הוא ראשית והתחלת גוים, לפיכך עמלק יותר מתנגד אל ישראל מכל האומות, מפני שהוא ראשית הגוים אשר יש להם התנגדות לישראל". ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 185] כתב: "וזה כי יש לישראל צוררים, הם האומות, כאשר ישראל נבדלים ומופרשים מן האומות, אשר הם יוצאים מן היושר, והם נוטים אל הקצה. ולכך יש אומה שנקראת על שם מים, כמו שהיה פרעה, ולכך היה מציר את ישראל במים. ויש אומה שנקראת על שם אש, כי אלו שנים הם יוצאים אל הקצה, זה בחמימות וזה בקרירות, ולכך הם הפכים. ואלו שני קצוות הם מתנגדים לישראל, אשר בהם היושר והשווי, כי ישראל נקראו 'ישורון', כי היושר בהם בעצמם. ומפני שהאומות הם יוצאים אל הקצה, הם רוצים לאבד את ישראל אשר אינם יוצאים אל הקצה". ובגבורות ה' פס"ד [רחצ.] כתב: "'כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם' [תהלים קיח, י-יב]. זכר ג' פעמים 'סבבוני' כנגד הגוים אשר הם מתנגדים לישראל בג' התנגדות; האחד, מצד החילוק שיש ביניהם, שהרי אינם אומה אחת, כי כל אומות בעולם שהם מחולקים מתנגדים זה אל זה, וזה אף באומות עולם עצמם. ולפיכך אמר 'כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם'. ועוד יותר יש התנגדות לישראל עם האומות בפרט, כי ישראל ואומות מובדלים לגמרי, שאין להם השתתפות יחד. ושאר האומות, אף על גב שיש חילוק ביניהם מפני שהם מחולקים, יש להם השתתפות גם כן, שהם אומות מתדמים. אבל ישראל והאומות אינם משתתפים כלל בשום דבר, והם נבדלים, כנגד זה אמר 'סבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם'. ועוד יותר יש התנגדות ישראל והאומות, כי יש אומות אשר הצלחת ישראל לא ימצא כאשר אותם האומות בהצלחה. וכן כאשר ישראל בהצלחה, אין אותם האומות בהצלחה, וזה שאמר הכתוב [יחזקאל כו, ב] 'אמלאה החריבה', לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים [מגילה ו.]... וכל התנגדות הוא התנגדות יותר מן הראשון, לכך בראשון [התנגדות האומות להדדי מצד החילוק] נאמר [תהלים קיח, י] 'כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם'. בשני [התנגדות האומות לישראל] הוסיף לומר [שם פסוק יא] 'סבוני גם סבבוני'. בג' [התנגדות אדום לישראל] הוסיף לומר [שם פסוק יב] 'סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם'" [ראה למעלה בהקדמה הערות 91, 273, פתיחה הערות 186, 229, פ"א הערה 1158, פ"ב הערה 364].
(159) פירוש - הפער שבין עמלק לישראל הוא פער של שבעים יום, כי עמלק הוא ראש לשבעים אומות המתנגדות לישראל. לכך ההיפוך משליטת עמלק על ישראל לשליטת ישראל על עמלק הוא שבעים יום. וצרף לכאן דבריו למעלה פ"ב [לאחר ציון 482], שכתב: "בכל מקום ההפסק הוא בשבעה, כמו שנתבאר דבר זה במקום אחר, כי שבעה מפסיקים הם". ובנתיב הזריזות פ"א [ב, קפד:] כתב: "הדבר שהוא רחוק מן דבר אחר נחלק לז' חלקים. כי זה תמצא תמיד ובכל מקום, כאשר הדבר הוא נבדל מדבר, אז נחלק לז' מחיצות. ומפני כי הגוף והשכל נבדלים זה מזה, לכך יש להם שבעה הבדלים, כלומר ז' מדריגות... כאשר החומר והשכל נבדלים זה מזה, ויש להם ז' הבדלים". ובנתיב יראת השם פ"ג [ב, כח:] כתב: "יש כאן שבעה מחיצות שנבדלים התחתונים מן העליונים, כי כל מקום שהם רוצים להזכיר שנבדל דבר מדבר, יאמר שיש כאן שבעה מחיצות מפסיקות, כי זה מורה על הבדל גמור. דבר זה תמצא בכל מקום כאשר רוצים להזכיר שדבר זה נבדל מזה". ובנתיב התשובה פ"ח [לפני ציון 104] כתב: "בכל מקום בא מספר שבעה כאשר בא לומר שהיה הפסק גמור בין אחד לשני, ודבר זה תמצא בכל מקום, עיין ותמצא". ובח"א לגיטין פח. [ב, קל.] כתב: "כי שבעה הם חוצצים לגמרי, וזה מבואר בכמה מקומות" [הובא למעלה פ"ב הערה 483]. לכך הפער והמרחק בין עמלק לישראל הוא שבעים יום, שהוא מספר שבע, "כי כל עשרה נחשב כמו אחד" [לשונו למעלה פ"ב לאחר ציון 354]. ובנתיב העבודה ס"פ יא כתב: "כי ע' נכלל בשבעה". ובגו"א במדבר פכ"ג אות ג [שפז:] כתב: "בלעם אמר כי הוא ראש לע' אומות, ומספר השבעים הם כמו שבע, שתוך מספר הכלל מספר הפרטי" [ראה למעלה פ"ב הערה 355, ופ"ה הערה 446]. ובדרוש על המצות [ס.] ביאר שאות אל"ף מורה על ישראל ואות עי"ן מורה על האומות, והוסיף בזה"ל: "אלו שתי אותיות הדומים, האל"ף והעי"ן, שהם שוים בקול ובתמונה, לא יתחברו ביחד, ולא תמצא אותם זה אצל זה בתיבה אחת להיותם משותפין בשורש אחד בשום תיבה בעולם. וזה מורה הבדל גמור, שלא ישתתפו ישראל ולא יתחברו באומות, רק כאל"ף שהיא משמש לעי"ן, כמו 'אעבוד', ואין כאן חיבור להיותם מתחברים בשורש אחד, כי אם באל"ף שהיא שמושית... ובשורש אחד לא נמצאו יחד העי"ן והאל"ף" [הובא למעלה פ"א הערה 342]. הרי שוב חזינן כיצד המושג של "שבעים אומות" מובדל ומרוחק לגמרי מישראל.
(160) פירוש - זהו פן נוסף של "ונהפוך הוא" [להלן ט, א]; ביום יג ניסן נכתב שעמלק ישלוט בישראל, וביום כג סיון נהפך הדבר ונכתב שישראל ישלוט בעמלק, כי ההיפוך מעמלק לישראל הוא בשבעים יום.
(161) מקשה, הרי נתקיים ה"ונהפוך הוא" בענין זה, כי מעיקרא הפור נפל על יג אדר [ראה למעלה ג, ז], ויום זה עצמו נהפך ליום שבו ישלטו היהודים בשונאיהם. וכן נאמר [להלן ט, א] "ובשנים עשר חודש הוא חודש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם". ומדוע יש צורך בהיפוך נוסף בין יום יג ניסן ליום כג סיון.
(162) לשונו להלן [פסוק יב]: "מה שהמתין עד י"ג לחודש אדר, מפני שכבר אמרנו עניין המגילה הזאת שהיה בענין זה שהיה נהפך על הצורר. לכך כאשר חשב לאבד היהודים בי"ג לחודש אדר, נהפך עליו שנהרגו הם בי"ג באדר. וכמו שתקנו בברכה 'כי פור המן נהפך לפורינו', שתראה מזה כי הפור נהפך עליו". וראה למעלה הערה 53.
(163) פירוש - על מחשבה ומחשבה של המן חלה ההנהגה של "ונהפוך הוא", באופן שאי אפשר שתשאר אף מחשבת המן אחת ללא חלות של "ונהפוך הוא" [ראה למעלה הערה 53]. לכך אע"פ שיום הפור נהפך לפורינו, אך כל עוד שלא יהיה היפוך על יום הכתיבה של יג ניסן, יהיה חסר ב"ונהפוך הוא" בכתיבת הספרים. לכך אסתר המתינה עד יום כג סיון, כדי שיום הכתיבה כנגד ישראל יהפך אף הוא ליום כתיבה לטובת ישראל.
(164) לשונו למעלה בפתיחה [לאחר ציון 226]: "כי 'ראשית גוים עמלק', וכאשר הושיעם השם יתברך מהמן, שהוא מזרע עמלק, כאילו הושיע אותם מכל האומות. ולכך [תהלים צח, ג] 'ראו כל אפסי ארץ את ישועת ה' אלקינו'". וראה להלן הערה 334.
(165) כי כשם שהגאולה מהמן היא גאולה משבעים האומות, כך צרת המן היא צרת שבעים האומות.
(166) יש להעיר, כי כאן מבאר שבכ"ג בסיון כשנשלחו הספרים השניים אז "יצאו מן הצרה". אך למעלה בהקדמה [לאחר ציון 313] כתב: "וזה נאמר על הגאולה, כאשר השם יתברך מעלה את ישראל מן חשך הגלות אל אור הגאולה, נקרא זה שקופץ כאילה, ומוציא ישראל מן חשך הגלות אל הגאולה. כי מתחלה היו בצרה, ודי היה שיוציא אותם מן הצרה, אבל יצאו מן הצרה שהיו רוצים שונאיהם למשול בהם, והם משלו בשונאיהם" [ראה להלן הערה 206]. הרי כאשר ישראל משלו בשונאיהם אין זה רק יציאה מן הצרה, אלא יותר מזה, שהוי גאולה.
(167) כי כל עוד שלא עברו שבעים ימי צרה אי אפשר לשלוח את הספרים השניים, כי צרת המן צריכה להמשך שבעים יום.
(168) הנה ביאר כאן שלשה פירושים להמתנת אסתר עד יום כג סיון; (א) כדי שהנהגת אחשורוש לא תיראה כשגעון. (ב) כדי שיעברו שבעים ימים להיפוך מכתיבה ראשונה לכתיבה שניה. (ג) כדי שיעברו שבעים ימים של צרה. וכאשר כתב כאן "אבל פירוש הראשון הוא עיקר" לכאורה כוונתו לפירושו הראשון [שהנהגת אחשורוש תראה כסבירה]. אך רהיטות לשונו משמע שכוונתו לפירושו השני, שהוא הפירוש הראשון למשמעות של שבעים יום.
(169) אך לא הוזכרו שם סוסים. וכן הקשו חכמי צרפת כאן. והמלבי"ם כאן הקשה: "למה שלח רצים בסוסים, והמן שלח רגלים".
(170) פירוש - מי שרוכב על סוס הוא דומה למלך. ולמעלה פ"ו [לאחר ציון 140] כתב: "אמרו רבנן 'דעל סוס מלך', מפני כי הליכת הסוס דרך התרוממות, ומגביה עצמו מן הארץ. ולפיכך 'דעל סוס מלך', שהוא מתרומם למעלה", וראה שם הערה 142 שהובאו מקבילות נוספות שבהן ביאר שרכיבה על הסוס מורה התרוממות. וצריך ביאור, כיצד "דעל סוס מלך" מורה על שמחה. ואולי כי כל התרוממות מורה על שלימות, כי החסר הוא שפל [גבורות ה' פ"כ (צא:)]. ושלימות מורה על שמחה, וכמבואר למעלה בהקדמה הערה 88.
(171) מלשונו משמע שהיו סוסים אצל הרצים הראשונים, ורק הכתוב אינו מציין זאת. ולמעלה ג, טו [לאחר ציון 650] כתב: "'והמלך והמן ישבו לשתות' [שם]. נראה כי המעשה כמו זה, להמית אומה שלימה, אין זה שמחה לאדם לפי הטבע ולפי הסדר של עולם, רק אבל וצער. ובשביל להוציא זה מדעתם ישבו לשתות". ולמעלה ג, יג [לאחר ציון 584] כתב: "'ונשלוח ספרים ביד הרצים' [שם]. לשון נפעל, ולא אמר 'וישלח ספרים ביד הרצים', מפני שדבר זה הוא כנגד האדם להרוג אומה שלימה, ולפיכך כתיב 'ונשלוח', שיהיו נשלחים בעל כרחם, והיו מוכרחים להיות שלוחים. אבל כאשר הכתב היה הפך זה, להציל אומה שלימה מן הצוררים ולעמוד על נפשם נגד שונאיהם, דבר זה אדרבא, עשו ברצון, לכך כתיב [כאן] 'וישלח ספרים וגו". וכן [למעלה ג, יב] 'וַיִּכָּתֵב ככל אשר צוה המן', מפני שהוכרחו לזה שלא כרצונם".
(172) בספר צרור המור [בראשית ב, כ] כתב: "'סוס' על שם שהוא שמח מכל הבעלי חיים, כי הוא שמח בטבעו. עד שאומרים שאם יהיה אחד עצב ודואג על בנו או על אבידתו, שאם ירכב על סוס אחד, מיד ישמח ויגל. וזהו 'סס' כמו 'שש', כי הם אותיות מתחלפות".
(173) פירוש - שאיירי בהריגת האויב, ולא רק בהצלת ישראל, ומדוע הוזכרו הסוסים בשליחות זו.
(174) כמו שכתב למעלה בפתיחה [לאחר ציון 207], וז"ל: "ולכך נקרא המן 'צורר' [אסתר ג, י], כמו ב' דברים שעומדים במקום אחד, שהוא צר לגמרי... ולכך אמר [תהלים סו, יב] 'ותוציאנו לרויה', כלומר שרוה נפשינו, ואין צר לנו". וכן תרגם יונתן [שם] את המלים "ותוציאנו לרויה - ואפקתנא לרוחתא". הרי השתחררות מליפתתו של הצורר היא הרווחה ושמחה. וראה להלן פ"ט הערה 480.
(175) ראה למעלה בפתיחה הערה 119 אודות השמחה שיש באבוד רשעים. ובדר"ח פ"ד מ"כ [תג:] כתב: "והא דכתיב 'באבוד רשעים רינה', היינו כשנאבד הרשע יש לו לשמוח מפני כבוד המקום". אמנם מדבריו כאן משמע שהשמחה היא לאדם שהשתחרר מהצר הצורר אותו.
(176) פירוש - מה שנאמר כאן "הרצים בסוסים רוכבי הרכש האחשתרנים" אין כאן שני דברים, אלא דבר אחד; הרצים בסוסים הם רוכבי הרכש, ולפי זה "רוכבי הרכש" מוסב על הגברא, שהם רוכבים אומנים, שיודעים לעשות שהסוסים ירוצו במהירות מירבית. וכן להלן [פסוק יד] כתב: "הרצים הם אותם שהם רוכבי רכש האחשתרנים, שהם ממהרים לרוץ, ואומנים בכך. ולא בא לומר רק שהם אומנים לרכוב הרכש, ואותם יודעים לרוץ יותר". אמנם שאר מפרשים ביארו שהכוונה היא לסוג הבהמה [רש"י, ראב"ע, ר"מ חלאיו, מנות הלוי, ועוד]. והיוסף לקח כתב כאן: "כי רוכבי הרכש שב אל הסוסים... ואם רוכבי הרכש שב אל הרצים, ופירושו שאותם הרצים היו רוכבי הרכש, אם כן היה לו לומר 'הרצים רוכבי הרכש בסוסים'". וראה להלן הערה 239.