הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים להראות ההשארות הזה:
המקום הראשון אשר ממנו נוכל להכריח ההשארות הנפש מן הנביאים תמצא בגזרת ה' על בית עלי בבא אליו אלקנה הנביא (שמואל א ב לג) ויאמר לו ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך. ובאשר ידענו שהיעוד הזה לא נתקיים אלא בימי שלמה שאז גורש אביתר ונתן הכהונה הגדולה לצדוק למלא את דבר ה' אשר דבר על בית עלי בשילה וכמו שכתוב והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל והיה זה כשנבנה בית עולמים אשר היו אז יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ידענו גם כן שהקללה הזאת נתקיי' בעלי אחר מותו. ואם כך הוא מכאן ראיה להשארות הנפש כי כן כתיב לכלות ולאדיב את נפשך ממש וכך פירש הרב בעל כלי יקר והוא הנכון ודלא כהני"א והרד"ק שפירשו עיניך עיני בניו וכן נפשך נפש בני בניו אלא עיניך ונפשך ממש של עלי קאמר שברא מזכה אבא והאבות מצטערים בעולם הנשמות מפורענות בניהם בעולם הזה ומידו ית' היתה לו זאת בעון אשר ידע כי מקללי' להם בניו ולא כהה בם כראוי. הב' כתוב הדר הוא במעשה יהונתן אל דוד (שמואל א כ יב) ה' אלהי ישראל כי אחקור את אבי כעת מחר השלישית והנה טוב אל דוד ולא אשלח אליך יגליתי את אזנך כה יעשה ה' ליהונתן וכה יוסיף כי לטיב אל אבי את הרעה אליך וגליתי את אזנך וגו' בא נעלם מעיני כל בעל שכל מה שיש מן הקושי פסוקים האלו וזה כי מה ענין ה' אלהי ישראל אם ווא שבועה על מה זה נשבע פעם אחרת כה יעשה ה' ליהונתן ומה הפרש יש בין הפסוק הראשון לשני ההרב בעל עקדה פירש נשבע לו שאם יחקור את וב אביו והנה טוב אל דוד ולא אז ישלח אליו לבשרו בשורה הטובה עד שיוסיף כמה וכמה בדיקות בדעת אם אותו טוב הוא מלב ונפש. וחזר ונשבע ללו שבענין הרעה שאף שהוא לא ידבר עליו רעה כ"א זולתו בראותו כי ייטיב אל אביו שידבר עליו זולתו רעה שתכף ומיד יגלה את אזנו דחמירא סכנתא מאיסורא. והרב שמואל לאניידו בס' כלי חמדה פירש אין צריך לומר במדת פורענות כשאשמע שכלתה הרעה מעם אבי שלא אשלח ע"י שליח פן יגלה סוד וילך רכיל להגיד מקום תחנותך אלא אפילו לענין הטוב לא אז אשלח ע"י שליח אלא וגליתי את אזנך ומהרי"א כתב ולא אז אשלח בתמיהא והפירושים רבים. אולם עתה באתי לחקור מה היא ענין השבועה הזאת כה יעשה לי אלהי' וכה יוסיף הנשנית בכמה וכמה מקומות של המקרא ויש מי שפירש כה רעה יעשה לי וכה יוסיף מהרעות. ואחרים פירשו להיפך כה יעשה ה' טובה לי. והנראה בעיני שהוא לשון תפלה והנשב' לפעמים היה אומר כה יעשה לי אלהים ויגמלני מכל טוב בעולם הזה וכה יוסיף לגמול עם נפשי בעולם הבא שאעשה כך וכך. אמרה רות (רות א יז) כה יעשה לי אלהי' וכה יוסיף כי המות יפריד ביני וביניך ולפעמים היה אופן קללה לאחרים כמו שאמר דוד (שמואל א כה כב) כה יעשה אלקים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר מכל אשר לו וגו' והיה מקללם בעולם הזה ובעולם הבא. והפירוש הזה הוא נכון לפי משמעות כונתו לידע ולהודיע שאם הגוף יכרת הנשמות בחצרות בית אלהינו יפריחו עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו:
הג' מן השלשה הכי נכבד הלא הוא בשמואל א' כ"ה אמרת אביגיל צרופה לדוד א' מן השבע נביאו' שזכרו חז"ל במס' מגילה וכך אמרה במליצתה הצחה (שמואל א' כה כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיי' את ה' אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. וכמה למודים טובים ומילי מעליותא יוצאים משרשי הפסוק הזה. האחד הוא שהנפש היא נצחית ומכלת מדרגתה תחת כסא הכבוד אשר משם חוצבה הנקרא צרור החיים. וכך תרגם המתרגם ותהא נפשא דרבוני גניזא בגנזי חיי עלמא קדם ה' אלהיך ולכן נקרא צרור החיים אשר הכונה בו שהוא צרור קיים לא יותר לעולם וכן הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכי' ומלחמותיהם צרור החיים הכתוב כאן הוא חיי העולם הבא. ור"ש גבירול בתפלתו כתב מי יעש' כמעשיך וכגבורותיך בעשותך תחת כסא כבודך מעמד לנפשות חסידיך ושם נוה הנשמות הטהורות אשר בצרור החיים צרורות ושם ינוחו יגיעי כח ואלה בני נח ובו נועם בלא תכלית ותכלה וכו'. הב' שהתענוג הנפשיי הוא הדבקותה בשם ית' ולא כמו שחשבו הפלוסופי' בשכל הפועל וזהו מה שאמר את ה' אלהיך. הג' שהמנוחה הזאת לא כולי עלמא זוכים אליה כי אם הצדיקים בלבד אשר הם בני עליה והנם מועטים ולרמוז לזה אמרה ויקם אד' לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אדוני וגו'. וכמו שפירש החכם משה אלשיך נותנת טעם לשבח על יסורי דוד וגזרה שתכלית' היו כדי שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים כי העה"ב הוא מן השלש מתנות טובות שלא יושגו אלא ע"י יסורין הד' שנפשו' הרשעים לא יש להם שום מנוחה אבלמתנועעים בצער עצום תמידיי עולים ויורדים כאבן שישליכו בקלע מזן אל זן. וזה כי ברצותם לעלות ולפרוח למעלה אל המקום ההוא אשר ממנו חוצבו לא יש להם זכיות וכאשר יורדי' למטה אצל גופם ואינם כי בשר המה ונעלמו מהעין פחת עפר יסודם ולכן מתנועעי' תמיד ואינם מוצאים מנוח לכף רגלם. וכן אמר המליץ בישרה תביאנה בסוד קדושים בעוותה תכלינה מלמעלה הפקדת בכסלתה מלאך אכזרי יצוה משחיתים מחבלים אשר בעלותה מרום הרים לתחתיות יריצוה ויאמר שמטוה וישמטוה. וכן רבותינו ז"ל שני מלאכי' יש א' בסוף העולם וא' בסופו ומשליכים נפש רשע זה לזה שנא' ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. הה' שנפשות הרשעים מקבלות צער הקילוע עד מלאת ימי טהרם ואח"כ יבאו ימי השלוה וההשקט מהשות' כמו שאמרה האשה החכמה התקועית חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח וכן פירש כמה"ר ישראל די קוריאל בתוך כף הקלע לתועלת הנפש שלא יקלענה בקלע כאבן זאת הנקלעת למרחוק חלילה, הו' שהעונש הנפשיי הוא לא לבד העדר ראות פני השכינה אלא שאחר שמשפטן בגהינם י"ב חדש עדיין כפי רשעתם נעים ונדי' וזהו מה שאמרו חז"ל במסכת שבת תניא ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע ומתנועעי' בלי שום מנוחה עד שנכנסי' באיזה גוף אם בהמה אם איש. ולהורות נתן בלבו הנביאה הזאת חומר החטא ועונשו בגהינם ולכן כפל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול וענינו לפוקה בענין המלכות ולמכשול הרוחני בעולם הבא. והוסיף ולהושיע אדוני לו רצה לומר הנה תועיל לך ביאתי זאת לתשועתך שעל ידי עצתי זאת יושיעך ה'. הנה לך ברור כשמש ההשארות הנפשיי והשכר והעונש בעולם הבא אחר המות. הד' הוא פרת פרה ורבה ממה שאירע לשאול עם האשה בעלת אוב בהעלותו את שמואל הנביא (שמואל א כח) והדבר קשה ומן הזרים הנמצאים בספרי הקדש כי השכל אינו סובל שהנשמות הזכות וטהורות תהיינה תחת ממשלת האוב וכל שכן שתשלוט להרגיז ממקומו איש אלהי' קדוש כמו שאמר למה הרגזתני להעלות אותי ולברוח מן הספק רבים בקשו דרכי' והמה לא נעימי' כי הרב שמואל בן חפני אסף רוח בחפניו וחשב מחשבות און באומרו כי לא דבר שמואל עם שאול וח"ו לא עלה מקברו כי האשה עשתה הכל ברמאות כי מיד הכירה כי שאול הוא אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רמיתני ואתה שאול. ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך. וכל מה שהגידה לו בשם שמואל היה מדרך סברא כי כלם היו יודעים שדוד נמשח למלך וכי הוא יצא למלחמה וחשבה שהגיע עתו ליקח ה' ממנו נקמת דם עבדיו הנביאים השפוך. ולזה אמר מחר אתה ובניך עמי. והדבר הזה יותר קשה בעיני כי הכתוב מכחיש כל זה ואיך נאמר ששאול בחיר ה' הלך חשכי' כאחד הרקים משתמש בדברי התולי' ותחבולות הנשים. והרד"ק הביא גם הוא דעת הגאון רב סעדיה ורבינו האיי גאון וז"ל אבל רב סעדיה ורב האיי הגאוני' אמרו אמת הוא כי רחוק הוא שתדע האשה העתידות וכן שתחיה את המת בחכמת האוב אך הבורא החיה את שמואל כדי שיספר לשאול את כל הקורות לבא עליו והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה ותצעק בקול גדול ואשר אמרה את מי אעלה לך דברי התולים הם כי דעתה היה לעשות כמנהגה על דבריהם. והקשה כנגדם שאם כך היה רצונו ית' למה לא אמר לו ע"י חלומות או ע"י אורים ותומי' או נביאים כי אם על ידי אשה בעלת אוב ואיך יטעו שאול ואנשיו והמה חכמי' מחוכמי' בדברי התול. והרלב"ג כתב כי על דרך האמת לא הועלה ממנו ולא הגיע ממנו שום דבור לשאול אבל היה זה כלו פועל מפעולות הדמיון ועם התבודדות דמיון שאול והתעוררותו על מה שדבר אליו שמואל הנביא פעמים רבות שקרע ה' את הממלכה מעליו ונתנה לרעהו וממה שהיה רואה מהצלחת דוד המלך ושהיה ה' עמו היה משתקע כל כך בדמיונו שהיה נדמה אליו הענין ההוא שיחשבהו וידמהו כאילו נאמר אליו וזהו הקול הנמוך שהיה שומע השואל באוב מארץ קולו שהוא קולו מפועל דמיונו בהתחזקותו בהתבודדות עכ"ד. והדמיונות האלו הם דמיונות הבל שכבר הקשה עליו הרי"א כי כל האדם הבריא בכחותיו יבדיל בין הדבר המוחש והמדומה. והדבר הזה מפעולות הדמיון לא ישוער כי אם בשוטה ומשוגע ושאול היה יועץ וחכם ובריא אולם. ועוד כי לפי הדעת הזה לא היה צריך שאול לאשה בעלת אוב שבכל מקום יוכל להתבודד בדמיונו ולמה יצטרך להעלות לו שמואל ואיך העיד הכתוב שדבר עמו. ואחר שסתר החכם הנזכר דעת אגושטינו חכם מחכמי הגוים שחשב שלא עלה שמואל כלל אבל שד בדמות שמואל באומרו שאיך יאמר השד מחר אתה ובניך עמי ושאול ובניו לא היו עם השדי' בנה דעתו על כמה הקדמות והא' מהם שיש לשדים יחוס ותאוה לגופות האנשים ויתייחדו בהם ושאין ענין חכמת הקסם כי אם ביחס כח השדים ובייחדו אותו אל גוף אחד מגופות המתי' כאילו הוא רוח אותו גוף ונפשו כדי שבאותו חבור הנראה והמושב אל הפועל אותו יראה גוף תחת הארץ כאילו הוא עולה מן התהום מבטן האדמה למעלה באותה צורה ומלבושי' שהיו לו ואין זה מושג כי אם לפועל האוב בכח המחשבה ההיא ועם זה שיעלה ויגיד הדברי' העתידי' ומזה הוליד שהקסם אינו פועל בנפש האיש השלם אחרי מותו וחלילה שנפש שמואל הנביא הצרורה בצרור החיים את ה' אלהיו תוכל הבעלת אוב להשיבה לעפריותה ולהסיר אותה ממכונה וכ"ש על ידי כשוף וכח כטומאה. אבל היה הענין לבד התיחדות כח השד בגוף האיש המת לבד. ולהיות גוף שמואל אחרי הפרד ממנו הנפש האלהית דומה לגוף כל אדם אחר לא היה מהבטל שהבעלת אוב תעלה אותו ועם חכמתה תיחד כח השד אל גופו וידבקו בה כי זהו אמיתת הקס'. ומאשר השד ידע העתידות ויגידם היה אפשר שע"י האוב יודעו העתידות ושישמיעם לבד האיש הצריך להם. והגוף הזה קרא הכתוב שמואל כמו שנאמר שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו ונודע שהגוף הוא הנקבר לא הנפש ונקרא בשם אברהם אשר היה לו בחיים. והנה אמר למה הרגזתני להעלות אותי לפי שעם היות הגוף נעדר ההרגש היה התיתדות השד אל הגוף אשר היה מקדם מעון לשכינה רוגז אליו וחמה רבה. ע"כ חורף דבריו. ומי האיש החכם ויבן את זאת אשר לא יאמר עליו כי הבל הביא גם הוא. וזה דומה למי שנצל מן הקוצים והברקני' ונפל באחת הפחתים ושטתו קרוב בודאי לשיטת הנוצרי אשר בשתי ידיו דחה. אשר על כל זה אנחנו לא נזוז מדעת רבותינו שקטנם עבה ממתננו ודרך המלך מלכו של עולם נלך לא נטה ימין ושמאל. הם אמרו במסכת שבת פ' כ"ג א"ל ההוא בר נש לר' אבהו אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד אובא טמיא היכי אסיקתיה לשמואל בנגידא א"ל התם בתוך י"ב חדש הוה דתניא כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש הגוף בטל והנשמה עולה ושוב אינה יורדת ע"כ. ראה נא שאין הטומאה ח"ו עולה למעלה תחת כסא הכבוד ואיך הנשמה בעודה עולה או יורדת תשלוט בה ממשלת האוב ונעשקה לפי שעה להגיד העתידות. והדעת הזה הוא עצמו דעת המקובלי' וכן בספר הזוהר על פסוק וראיתי את דמעת העשוקים כתוב לאמר שכשנמשכים הנשמות הקדושות לרדת למטה יש מקום תקלא בתקלין שעברו משם ועושקות אותם וכו' הרי לך איך הנשמות אחר פרידתם מן הגוף עדין הם בחיי' ושואלים אותם ומעשה האוב אינו הבל ותהו כאשר חשבו רבים. וכבר אמרו חז"ל דברים בענין האוב ואין דעתנו להאריך. ודי לנו במה שהמעשה הזה הוראה גדולה להשארות הנפש ושכל א' וא' מן הצדיקים יש לו מדור בפני עצמו וכמו שאמר שמואל מחר אתה ובניך עמי במחיצתי. ובהיות ששאול ובניו לא נקברו למחר וגם לא בקבורת שמואל הנביא מוכרח הוא שלא על הגוף מדבר כי אם על הנשמה וזהו מה שרצינו לבאר. הה' תמצא במיתת שאול ועם ה' במלחמה כתיב (שמואל א לא יג) ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימי' וזה שאם תסתכל בספרי הקדש תראה שבעם ה' היה מנהג קבוע לצום ולענו' אדם נפשו על א' משלשה כוונות הא' על כל צרה שלא תבא ובעבו' זה בהיות ישראל נגוע ומוכה אלהי' במלחמות שנלחם עם בנימין כתיב (שופטים כ כו מא) ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב. ויעתר להם ה'. ויבהל איש בנימין כי נגעה עליו הרעה דוד ג"כ בעוד הילד חי צם והתענה כי אמר (שמואל ב יב כג) מי יודע וחנני ה' וחי הילד. ועזרא כתיב (עזרא ח כא) ואקרא שם צום להתענות לפני אלהינו לבקש ממנו דרך ישרה לעזרנו מאויב בדרך. באסתר וצום ובכי ומספד כי אחת דתם להמית טף ונשים ביום א'. ביהושפט בבוא בני מואב ובני עמון עליו (דברי הימים ב כ ג) ויקרא צום על כל יהודה וכן רבים הכונה הב' מהתענית היא שיקובל מיעוט חלבו ודמו מהחוטא ומתענה במקום קרבן יען התענית הוא מן הדברים היותר צריכיים לבעלי תשובה וכמו שנתבאר ע"י הנביא יואל ע"ה (יואל ב ב) ושובו אלי בכל לבבכם ובצום ובכי ומספד. ודרך תשובה לנו הורה דוד ונאם הגבר הקם על (תהלי' לה) ענתי בצום נפשי ובמקום אחר (שם קט כד) ברכי כשלו מצום. באחאב ג"כ כתיב (מלכי' א כא כז) וישם שק על בשרו ויצום בדניאל (דניאל ט ג) לבקש תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר. בנחמיה (נחמיה ט א) וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקו' ואדמה עליהם. וכבר אחז"ל שראובן התענה כל ימיו עד שבא משה וקבלו בתשובה. הכונה הג' היא לתועלת הנפש אחר מיתת הגוף ובעבור זה תמצא שכאשר בני ישראל קברו את עצמות שאול ובניו (שמואל א לא יג) ויצומו שבעת ימים. ולהלן כתיב (שמואל בא יב) ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. והורה לנו הכתוב כי התענית היה בעד המתי' אשר נפלו בחרב ואם כך הוא בודאי שצמו בעד כפרת נפשם כאש' עדין מנהגינו היום להתענות יום מיתת האבות. ותמצא עוד שכאשר נהרג אבנר התענה דוד ונשבע (שמואל בג לו) כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כי אם לפני בא השמש אטעם לחם או כל מאומה. ואין צורך למה שפירשו המפרשים שהתענית היה לפי ששרפום שהוא בזוי להם ושהתענו שבעת ימים זכר לאותן שבעת ימים שנתן להם זמן נחש העמוני ובאותו זמן נושעו על ידי שאול כי כבר גלה הכתוב שהתענית היה על שאול ועל יהונתן בנו הראוי למלא מקומו ועל עם ה' החסידים ועל שאר בית ה' כי נפלו בחרב כדי שתעלה ברצון תעניתם למזכרת זכות לכפרת נפשם. ומה שהתענו ז' ימים לעניות דעתי הסיבה היתה להגדיל צערם כי ביחיד גזרו חז"ל ג' לבכי וז' להספד אבל בקהלה קדושה כזאת היתהמן הראוי לעשות יותר ויותר מלבד שהתעניות אשר היו גוזרין בית דין לא היו עוברין מז' וכמו שאמרו עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד שבע תעניות וכך וכך עשו הם בצרה הזאת. ומה שהקדי' הכתוב ההספד לבכי הטעם הוא מפני שמההספד שנעשה ביום ההוא נמשך הבכי כידוע ואין צורך לפירושים אחרים ונפקא מינה לענינינו שאם דוד וכל בית ישראל בכו על השרפה אשר שרף ה' ויצומו על נפשם שהנפש היא רוחנית ונצחיית. הו' כאשר התנצל אוריה בעברו את פי המלך דוד ולא ירד אל ביתו הלא כה דבריו (שמואל ב יא יא) הארון וישראל ויהודה יושבי' בסכו' ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חונים ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה. והרד"ק פירש חייך בעולם הזה וחי נפשך בעולם הבא ויפה פירש. ויען לא תמצא בכתבי הקדש אופן השבועה הזאת אלא או חייך או חי נפשך בלבד לבי אומר לי שנבא ולא ידע מה נבא והנבואה היתה שבנפשו דבר דוד את הדבר ההוא ושהיה מתחייב בנפשו בכונה ההיא אשר עליה היה מצוה לאוריה שירד לביתו. ויצא לנו גם כן מזה שיש באדם שני מיני חיות ר"ל חיות הגוף וחיות הנפש בעולם הבא כמו שפירשנו ויתכן שבגלל הדבר הזה לא נמצא בלשון הקדש חיים כי אם בלשון רבים הרומזים לשני מיני חיו האדם כאשר אמרנו. הז' האשה החכמה התקועית בדברה אל המלך בעד אבשלום בנו אמרה (ש"ב ב יד יד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ובזה כפי הפירוש היותר נכון נתן ד' טענות איך דוד היה חוטא בהיותו בלתי משיב את אבשלום בנו. הא' כי מות נמות רוצה לומר שהמיתה נגזרת על כל חי ואין הכא תרעומת במת קודם יומו כיון שסוף אדם למות. הב' וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ר"ל שבגזל יש תקון למעוות בהשיב הגזלה אשר גזל אבל המות אחרי מות הנהרג האם תשוב נפשו אליו בשפיכות דם הרוצח האם דמו של רוצח יכנס בנרצח בודאי לא כי כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. הטענה השלישית אמרה ולא ישא אלהים נפש ר"ל שאעפ"י שבעה"ז לא יענש החוטא עם כל זה יענש בדינא רבא כראוי בעולם הנשמות. ולכן בהיות שאבשלום לא הרג את אמנון אלא בשבט פיו שצוה לנעריו והמיתוהו הנה מהשם י"ת יהיה משפטו בדיני שמים. הטענה הד' וחשב מחשבו' לבלתי ידח ממנו נדח ר"ל שהקב"ה חושב מחשבות לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בעה"ז כדי שלא יענש וידח מעה"ב וכן היה באמנון שמהאלהים היתה נסיבה שימות קודם עתו ע"י אבשלום לכפר לו על כל עונותיו ויהיה לו חלק לעה"ב ואבשלום בזה לא היה כ"א שליח השגחתו. והמקובלים פירשו הפסוק הזה באופן אחר על סוד הגלגול אשר עוד יבא זכרונו בע"ה. ולכל הפירושי' הדבר ברור כשמש שכאן רמזה לנו החכמה הזאת ההשארות הנפשיי אחר המות. הח' תמצא בענין אבשלום וזה שהגיד הכתוב איך הציב בחייו (ש"ב יח יח) את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ידוע הוא מה שאמרו חז"ל כי המת בלי בנים אין לו חלק לעה"ב. ורצונם שמי שלא הניח זרע של קיימא בעה"ז נחשב כמת לעולם וחלק אין להם עוד לעה"ב אחריהם לאחר מיתתם. ולכן אבשלום אחר שלא היו לו בנים אשר יזכר עוד שמו עליהם בעולם הציב לו בחייו המצבת הזאת ויקרא לה יד אבשלום כדי שישאר לו יד ושם טוב מבנים ומבנות ועל טוב יזכר שמו. ומההשתדלות הזה נוכל להביא ראיה להשארות הנפש כ"א במות הגוף יבלה ויפסד הכל מה איכפת לו לאבשלום אם יזכר שמו או לא יזכר אבל מכאן הוכחה רבה שבהיות דבר ידוע וכמו מן המושכלות הראשונות שהנפש היא נצחית היו אנשי השם והמעלה מבקשים להניח בחייהם שם וזכרון טוב אשר בם עדיין בעולם הנשמות ששון ושמחה ישיגו:
הט' (מלכים א א לא) ותקד בת שבע אפים ארץ ותשתחו למלך ותאמר יחי אדני המלך דוד לעולם. וכתב הרד"ק ז"ל פירושו חיי הנפש לעה"ב כי בעה"ז קרוב היה למיתה וכן ת"י יתקיים וכל שאר יחי תרגם יצלח ע"כ. וכן מהרי"א. ויפה פירשו וכאן כפי דעתי רמזה לו בת שבע שכאשר ימלוך שלמה בנה זאת תהיה לו אות לטובה וידעו הכל שה' העביר חטאתו ולא ימות לעה"ב ולזה כאשר אמר לה כי שלמה בנך ימלוך אחרי אז אמרה יחי אדני המלך דוד לעולם כאמור הי' בקללות יואב כתוב לאמר (מלכים א ב לב) ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לעולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם. הא לך פסוק מלא אשר לא לבד מורה הנצחיות הזאת אבל שהמתים אחר המות יודעים מה שעובר בזה העול ומצטערים ברע ושמחים אלי גיל ישישו. וחז"ל קראו העונש הזה חטוטי דשכבי וכך אמרו בעון חיים מתי' נחטטים וסמכו זה בפסוק (שמואל א יב טו) ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם. וזה כי האבות מצטערים בצער בניהם. ולכן אמר שלמה ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם. כלומר שבמיתת יואב לא יקר' לו לדוד עון אבל בהפך שלו ולזרעו יהיה שלום. ולא יתכן לפרש באופן אחר כי הכתוב פרט לדוד ולזרעו ואם במיתת יואב יהיה לו לדוד שלום מעם ה' א"כ נפשו היה עדין בחיים והיא ראיה נצחת. הי"א העיד הכתוב (מלכים א יז) ויהי אחר הדברי' האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה. וכ' הרד"ק יש מי שאומר שלא מת מכל וכל אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו ולא היו מכירים ממנו שום סימן חיות לא בנשימה ולא בדפק הגידים עד שחשבה אמו כי מת הוא. וכן הוא אומר בדניאל (דניאל י יז) ונשמה לא נשארה בי. אבל אותו הוא על דרך הפלגה. והנכון כי מת מיתה גמורה כמו שסוברין בני העולם ע"כ. וכן הרלב"ג ויהי חליו חזק מאד וכו' ר"ל שהשיגהו המות מפני החלי. וכן מהרי"א והרב בעל עקדה האמינו באמונה שלימה שאין עליהגמגום שמת מיתה גמורה ומקרא מלא כתיב ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב וישמע ה' בקול אלוהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי מכלל שעד השתא היה מת. ואשמועינן קרא שהנשמות עדין הם צרורות אחר המות באיזה מקום ושיוכלו לבא עוד פעם אחרת בגופים עצמם כאשר יהיה בתחית המחים לעתיד לבא. וכעין המאורע הזה אירע לאלישע הנביא עם בנה של השונמית (מלכים ב ד) ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב על מטתו והנה אחר שעזר הטבע והשפיע לו החום הטבעי וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו כתיב ויפקח הנער את עיניו סימן החיות אשר חנן לו האל בעד תפלת הנביא ומהמעשים האלו הוכחה רבה לכוונתנו. הי"ב תמצא בחזקיה המלך בבא אליו ישעיהו הנביא בחליו (מלכים ב כ א) ויאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה ופירשו חז"ל מת אתה בעה"ז ולח תחיה לעה"ב. והפירוש מוכרח דאם לא כן הכפל הוא מבואר. ולכן כשהאריך ה' ימיו והוסיפו לו שנות חיים אמר (ישעיה לח יט) חי חי הוא יודך כמוני היום כלומר בחיי הגוף והנפש אשר להן נגזרה מיתתם בידי שמים אודה לאל אשר החייני וגמלני כל טוב. ואם תאמר אמאי כולי האי כבר אמרו חז"ל משום דלא עסק בפריה ורביה כי אף דהוו נפקי מיניה בני דלא מעלו בהדי כבשי דרחמנא לא איבעי ליה לאעסוקי לפי שקורא הדורות מראש ראה בחכמתו העליונה שאעפ"י שיהיה מנשה רשע נחש שרף ועקרב ואמון בנו כמוהו הנה יצא ממנו יאשיהו שכמוהו לא היה מלך ישר בעיני ה' והלך בכל דרך דוד אביו וזה היה הפרי הטוב היוצא מהעצים הרעים. וכן בזוהר פרשת תולדות אצל ויהי רעב בארץ קב"ה אוריך רוגזיה עם רשיעיא בגין דיפוק מנהון גזעא טבא בעלמא כמה אברהם מתרח דאיהו גזעא טבא לעלמא ע"כ. וכן בדיני אדם כבר גזרו חז"ל שאין מעבירין נחלה מברא בישא לברא טבא דלא ידעינן הי זרעא נפיק מינייהו. ואם עדין לבך נוקפך שלא נתן השכל במרומים שיעניש הקב"ה בעונש העה"ב בחטא קל כזה באשר המחשבה טובה ראויה לצרפה למעשה ורחמנא ליבא בעי אשיבך מליץ שהגזרה הזאת לא נתן אלא להנזים ולהפחיד את חזקיהו כדי שמן שם והלאה יעסוק בפריה ורבים ויצא ממני הבן יקיר לא יאשיהו שמו איש תם וישר ירא אלהים וסור מרע ועל כל פנים כאן הודיע דרכיו לחזקיהו ואיך במיתת האדם עדין לא נפטר מעונשי העולם הבא. הי"ג (מלכים ב כב יג) ויהי בשלוח המלך יאשיהו את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן שפן ואת מכבור בן מיכיהו ואת שפן הסופר ואת עשיה עבד מלך לאמר לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה וכו' הלכו אל חלד' הנביאם והיא גם היא השיבה לו אמרו לאיש וכו' יען בך לבבך ותכנע מפני ה' בשמעך אשר דברתי על המקום הזה ועל יושביו להיות לשמה ולקללה וכו' לכן הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה. ויען ראינו שיורו המורים למלך יאשיהו וימות מוכרחים אנו לומר שהיעוד הזה והשלום הוא שלא תראינה עיניו בחרבן הבית. ואם כך הוא מכאן ראיה להשארות הנפש וזה שאם מפני הרעה נאסף הצדיק והקב"ה מבטיח לו המית' בשלו' א"כ המיתה היתה לו מעט רעה בערך ראותו חרבן הבית. ובאשר ידענו שבכל הרעות המתרגשות לבא בעולם לא יש יותר גדול מהמות אם לא היה עולם אחר חוץ מזה בודאי שלא היה מבטיח לו הקב"ה שום יעוד טוב כי טוב יום א' בחצרי העולם הזה אף שיהי' בצער מיום המיתה באשר בה עם התוחלת נפסד ונאבד הכל. אמנם בהיות שעולמו יראה במיתתו ואז טוב לו בהיות נשמתו מתהלכת בין העומדים שם ובחצרי המלאכים וטירותם נתבשר לו שלא יראו עיניו בכל הרעה וחרבן בית מקדשו. אבל שתזכ' נשמתו לחזות בנועם ה'. וזהו שרמז לו באמרו הנה אוסיפך בעצמי ובכבודי על אבותיך ר"ל אל מקום אבותיך אשר עדין חיים ולהורות לו מדרגתו על אבותיו מנשה:
ואמון הרשעים כתב על אבותיך שתעלה נפשו עליהם:
אלו הם הי"ג פסוקים אשר נפלו לי בנעימים כנגד הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם והי"ג עקרים מגידים ומעידים את העיקר הזה: