״בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ״ (עַל נִדָּתָהּ) — סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ.
וְאֵין לִי אֶלָּא סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ, מוּפְלָג לְנִדָּתָהּ יוֹם אֶחָד מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ כִּי תָּזוּב״.
אֵין לִי אֶלָּא יוֹם אֶחָד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת מוּפְלָג שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, וְשִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, עֲשָׂרָה, מִנַּיִן?
אָמַרְתָּ: מָה מָצִינוּ בִּרְבִיעִי שֶׁרָאוּי לִסְפִירָה וְרָאוּי לְזִיבָה, אַף אֲנִי אָבִיא הָעֲשִׂירִי שֶׁרָאוּי לִסְפִירָה וְרָאוּי לְזִיבָה.
וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שְׁנֵים עָשָׂר? אָמַרְתָּ: לָאו.
וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר וּלְהוֹצִיא שְׁנֵים עָשָׂר? מְרַבֶּה אֲנִי אַחַד עָשָׂר — שֶׁרָאוּי לִסְפִירַת ״אוֹ כִי תָזוּב״, וּמוֹצִיא אֲנִי שְׁנֵים עָשָׂר — שֶׁאֵין רָאוּי לִסְפִירַת ״אוֹ כִי תָזוּב״.
וְאֵין לִי אֶלָּא שְׁלֹשָׁה יָמִים, שְׁנֵי יָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְמֵי״, יוֹם אֶחָד מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כׇּל יְמֵי״.
״טְמֵאָה״ — מְלַמֵּד שֶׁמְּטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ כְּנִדָּה. ״הִיא״ — הִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, וְאֵין הַזָּב מְטַמֵּא מָה שֶׁהוּא בּוֹעֵל.
וַהֲלֹא דִּין הוּא, וּמָה הִיא שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים — מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, הוּא שֶׁמְּטַמֵּא בִּרְאִיּוֹת כִּבְיָמִים — אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּטַמֵּא מַה שֶּׁהוּא בּוֹעֵל! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִיא״ — הִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ, וְאֵין הַזָּב מְטַמֵּא מַה שֶּׁהוּא בּוֹעֵל.
וּמִנַּיִן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ״.
וְאֵין לִי אֶלָּא שְׁלֹשָׁה יָמִים, שְׁנֵי יָמִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְמֵי״, יוֹם אֶחָד מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל יְמֵי״.
וּמִנַּיִן שֶׁסּוֹפֶרֶת אֶחָד לְאֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה לָהּ״. יָכוֹל תִּסְפּוֹר שִׁבְעָה לִשְׁנַיִם? וְדִין הוּא: וּמָה הוּא, שֶׁאֵין סוֹפֵר אֶחָד לְאֶחָד, סוֹפֵר שִׁבְעָה לִשְׁנַיִם — הִיא, שֶׁסּוֹפֶרֶת אֶחָד לְאֶחָד, אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּסְפּוֹר שִׁבְעָה לִשְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִהְיֶה לָהּ״ — אֵינָהּ סוֹפֶרֶת אֶלָּא יוֹמָהּ.
אַלְמָא קְרָאֵי נִינְהוּ! לְרַבִּי עֲקִיבָא — קְרָאֵי, לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה — הִלְכְתָא.
אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמַעְיָה לְרַבִּי אַבָּא: אֵימָא, בִּימָמָא תִּהְוֵי זָבָה, בְּלֵילְיָא תִּהְוֵי נִדָּה! אֲמַר לֵיהּ: עֲלָךְ אָמַר קְרָא ״עַל נִדָּתָהּ״ — סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ. סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ אֵימַת הָוֵי? בְּלֵילְיָא, וְקָא קָרֵי לַהּ זָבָה.
תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: כׇּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכׇל יוֹם, מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ״, אַל תִּקְרֵי ״הֲלִיכוֹת״ אֶלָּא הֲלָכוֹת.
הֲדַרַן עֲלָךְ תִּינוֹקֶת, וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת נִדָּה.