כבר התבאר שעיקר התורה כאשר משפיע אותה לאחרים, וזהו אמתת השכל שהוא משפיע לכל מקבל, ונקרא בשביל זה (משלי לא, כו) "תורת חסד" כאשר משפיע לאחר (סוכה מט:), כי החסד הוא אל הכל, ולא יוגדר להשפיע לזה ולא לאחר. ולכך* אמרו (תענית ז.) גם כן כי התורה היא נמשלת למים, אשר אין להם גבול, רק הם יוצאים בלי גבול ומשפיעים בלי גדר וגבול. וכך התורה השכלית, מפני שהיא שכלי אין לה ענין הגשם, כי הגשם יש לו גדרים מוגבלים, ולא כן השכלית, שהוא פשוט מבלי גדר מוגבל. ולפיכך עיקר התורה כאשר משפיע לאחר, ובזה מורה כי התורה היא שכלית מתפשטת מבלי גבול. וזה מצד הרב המלמד, שאם אינו משפיע לאחרים, אינו נותן לתורה ענין השכל, שהוא משפיע אל הכל, ומוציא אחר מן הכח אל הפועל.
וזה אמרם (אבות פ"ד מ"ה) "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד". פירוש, המוציא שכלו אל הפועל על מנת שיוציא אחר אל הפועל, וזהו אמתת השכל אשר הוא משפיע אל הכל, דבר שהתחיל לצאת אל הפעל יוציא לגמרי אל הפעל, ולכך זה שלמד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. וכל מי ש"למד על מנת לעשות", שהתלמוד שלו יהיה לגמרי יוצא אל הפעל אף במעשה, "מספיקין בידו ללמוד כו'" (שם). כי כבר אמרנו הדבר שמתחיל לצאת אל הפעל, יוצא לגמרי אל הפעל. וזה שהיה כוונתו ללמוד ולעשות, דהיינו שיהיה יוצא אל הפעל אף במעשה, לכך מספיקין בידו שיצא לגמרי אל הפעל, כי השכל מוציא הכל אל הפעל לגמרי.
ובפרק חלק (סנהדרין צט:), אמר ריש לקיש*, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן". רבי אלעזר* אומר, כאילו עשאן לדברי תורה, שנאמר (דברים כט, ח) "ושמרתם את דברי הברית ועשיתם אותם". רבא אמר, כאילו עשאו לעצמו, אל תקרי (שם) "אותם", אלא "אתם", עד כאן.
ודברים אלו מופלגים בחכמה, שכאשר מלמד תורה לאחר, אותו אדם מקבל השלמה על ידו, כי האדם השלמתו בתורה. כי לפני זה אינו נחשב בריה, רק כאילו אין בו ממש, והוא עשאו. ומה שאמר רבי אלעזר "כאילו עשאן לדברי תורה", פירוש כי דברי תורה שאינם נמצאים אצל בן חבירו, ועתה נמצא אצלו דברי תורה, הרי כאילו עשאן לדברי תורה, שהיא אצל בן חבירו. ודוקא אמר "בן חבירו", אבל אם ילמד את חכם אחר לא נחשב בשביל זה שעשאו, כי כבר היה בן תורה, אף על גב שלא היה יודע דבר זה שלמד ממנו. וגם לא נחשב בשביל זה שעשה לדברי תורה, כי לא שייך לומר כך רק כאשר למד לבן חבירו תורה, שאז על ידי התורה שילמד בן חבירו* נחשב כאילו עשאו לבן חבירו, כמו שאמר לפני זה, כי אלו דברי תורה הם משלימים את האדם, ונותנים מציאות אל האדם, לכך נחשב גם כן כאילו עשאן לדברי תורה מטעם זה עצמו. אבל המלמד לחכם לא שייך כל זה, ודבר זה מבואר ממה שאמרו* (מכות כב:) כי התלמיד חכם עצמו הוא התורה, כמו שיתבאר.
ורבא שאמר כאילו עשאו לעצמו, וזה שיקבל השלמה יותר על ידי שמשפיע לאחרים, ומוציא תורתו אל הפועל. ודבר זה מגיע לעצמו, והיא השלמה העליונה לאדם, עד שהוא בפועל הגמור כאשר משפיע תורה לאחר, כמו שהתבאר לפני זה. כי זה אמתת התורה השכלית כאשר משפיע התורה לאחר, שהוא דבר חדש. לכך נחשב כאילו עשאו לעצמו, כי אז יש לו מדרגת השכל לגמרי אשר הוא משפיע ומוציא אחר אל הפעל, ובזה הוא האדם בפעל השלימות לגמרי. ואינו דומה כאשר למד לעצמו, כי אז מקבל השלמה מרבו, או מהשם יתברך שמוציא שכלו אל הפעל, ואין לומר בזה שנחשב כאילו עשאו לעצמו, רק הוא מקבל מזולתו שמוציא שכלו אל הפעל, והרי לא עשאו לעצמו. אבל כאשר הוא משפיע חכמה לאחר, הרי הוא מוציא את האחר אל הפעל, ובזה נחשב אדם שכלי בפועל לגמרי, וזה שאמר "כאילו עשאו לעצמו". ויש לך להבין עוד את המעלה אשר הוא משפיע תורה לאחרים, שהוא דבק בחכמה העליונה אשר משם נעשה האדם, כמו שאמר (ברכות ס:) "אשר יצר את האדם בחכמה", וזהו שאמר "כאילו עשאו לעצמו", והבן זה.
ובפרק הפועלים (ב"מ פה.), אמר רבי יהודה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ירמיה טו, יט) "ואם תשוב ואשיבך לפני תעמוד". וכל המלמד את בן עם הארץ [תורה], אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלו בשבילו, שנאמר (שם) "ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה".
פירוש זה, כי מי שהוא לומד תורה בעצמו, אפילו אם מלמד לבנו תורה, אינו מורה שהוא שכלי לגמרי. כי האדם יש בו הגוף הגשמי, ולפיכך אין ראוי לישיבה של מעלה, שהוא יושב לפני הקב"ה, כי אין ראוי שישב לפני הקב"ה רק מי שהוא כולו שכלי בלתי גשמי. אבל המלמד את בן חבירו, מורה* שהוא כולו* שכלי כאשר למד לבן חבירו ומתפשט התורה לאחר, כמו שהתבאר לפני זה שזה מורה כי התורה שהיא אצלו היא שכלית לגמרי. ולפיכך אמר שהוא זוכה לישיבה של מעלה להיות עם הקב"ה לגמרי כאשר הוא שכלי גמור, בזה שהוא משפיע תורה אף לאחר.
אבל המלמד לבן עם הארץ, דבר זה התפשטות השכלי שלו עוד יותר. ועל זה אמר לא כמו מעלה הראשונה שהוא יושב בישיבה של מעלה לפני הקב"ה, אלא שהוא מבטל גזירות הקב"ה. וזה כי מצד מעלת השכל הפשוט שבו, שהרי משפיע תורה אף לבן עם הארץ שהוא רחוק מן התורה, ולכך אדם זה מבטל גזירת* השם יתברך. כי הגזירה אין בה פשיטות, שהרי מצד הגזירה כך וכך יהיה, וכל גזירה ושבועה אין בזה פשיטות. לכך מומחה שיש בו פשיטות השכל, אפשר לו לבטל הגזירה (נדרים עח.), כמו שבארנו במקום אחר. ולכך יחיד מומחה מפר ומבטל הגזירה והנדר שנדר, שמזה תראה כי כל גזירה אין זה* פשיטות. וזה שהוא שכל פשוט כאשר מלמד תורה לבן עם הארץ, מצד פשיטות השכל שבו הוא מבטל הגזירה, שאין בה פשיטות, כאשר ידוע למבין. כלל הדבר; המלמד לבן חבירו תורה, הוא שמתפשט שכלו אל זולתו, ובזה הוא שכלי גמור, עד שהוא ראוי שיהיה לפני השם יתברך מצד מדריגת השכל שבו. ועוד יותר כאשר מתפשט שכלו לבן עם הארץ, כי עם הארץ שהוא רחוק מן השכל התורה*, והוא משפיע לו השכל, הקב"ה גוזר גזירה והוא מבטלה, שיש בו השכל הפשוט. כי בטול הגזירה מצד פשיטות השכל, ודבר זה* ידוע בסוד התורה, כי החכם המומחה מפר נדר, שהוא הגזירה ביחיד. ולפיכך אמר שהקב"ה גוזר גזירה והוא מבטלו, ודי בזה למבינים.
ובפרק חלק (סנהדרין צא:), אמר רב יהודה, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גזלו מנחלת אבותיו, שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה וגו'", מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. אמר רב* חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר (משלי יא, כו) "מונע בר יקבוהו לאום", ואין "בר" אלא תורה, שנאמר (תהלים ב, יב) "נשקו בר פן יאנף". עולא בר ישמעאל אמר, מנקבים אותו* ככברה, כתיב הכא "יקבוהו לאום", וכתיב התם (מ"ב יב, י) "ויקוב חור בדלתו". אמר אביי, כי אוכלא דקצרי. ואם למדו מה שכרו, אמר רבא אמר רב ששת, זוכה לברכה כיוסף, שנאמר (משלי יא, כו) "וברכה לראש משביר", ואין "משביר" אלא יוסף, שנאמר (בראשית מב, ו) "ויוסף הוא המשביר. אמר רב ששת, כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר (משלי יא, כה) "ומרוה גם הוא יורה".
המאמר הזה בא לבאר לך כמה גדול הוא אשר מלמד תורה לאחרים, וכמה גדול זכותו, ואם אינו עושה, עונשו גדול. וזה שאמר "כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברים מקללין אותו", ורצה לומר כי הוא בעל קללה והעדר גמור, שעינו רעה בתורה ללמדה לאחרים, ובשביל כך דבק בו ההעדר לגמרי. כי אצל התורה השכלית אין ראוי שיהיה דבר זה, שעינו יהיה רעה להשפיע תורה, כי כבר התבאר כי עצם התורה להשפיע אותה לאחרים. לכך אצל בני אדם אשר יש להם המציאות והם בעולם, אין צריך לומר כי נחשב להם אדם שאינו מלמד תורה לאחר שהוא בעל העדר וקללה, שמעדיר התורה. כי עיקר התורה להשפיע אותה, ולכך הוא בעל העדר בעצמו, עד שהוא ראוי אל קללה. אלא אף עוברין שבמעי אמן, שאינם במציאות, שהרי עדיין לא יצאו לעולם, לכך הם בעלי העדר בעצמם, אפילו הכי זה שמונע הלכה הוא בעל העדר גמור יותר, שנותן העדר בתורה השכלית. כי אין ראוי שיהיה העדר בתורה, שבשביל התורה נמצא הכל, וכדכתיב (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי". ולפיכך אף עוברים שבמעי אמן מקללין אותו, שנחשב בעל העדר גם להם. כי אותם שהם עוברים לא נשלם גופם, ויש להם העדר בגוף. ואין זה העדר כמו ההעדר שהוא בתורה, שהיא שכלית.
ופירש עולא מנקבין אותו ככברה. פירוש, קללה זאת שנותן העדר בתורה, אינו כמו קללה אחרת שאינה מבוררת ומפורשת, כי קללה זאת היא מבוררת לגמרי, שמנקבים אותו ככברה, שהוא מנוקב לגמרי מעבר לעבר. וכך מקללין אותו קללה גמורה, ואינה קללה במקצת, רק קללה לגמרי, כמו נקב שהוא מנוקב מעבר לעבר. וכל זה מפני שהוא נוהג העדר בתורה השכלית, וכל שכל הוא מבורר לגמרי, שזה ענין השכל שהוא מבורר, והוא נותן העדר בדבר שהוא מבורר. ולפיכך קללה זאת גם כן קללה מבוררת ניכרת והעדר גמור, כפי מדת השכל.
ואביי הוסיף "כי אוכלא דקצרי" (סנהדרין צא:). פירוש כי הכברה אינו נראה הנקבים מפולשים כלל, רק הוא זב בכל שטח הכברה, ואין נראים וניכרים נקבים מפולשים. אבל אוכלא דקצרי נראה כל נקב ונקב מבורר לעצמו. וזה יותר ניכר ומבורר כאשר ניכר כל נקב בפני עצמו, כך מקללין אותו קללה ניכרת מבוררת. ורצה לומר שמקבל הפסד הצורה, לא שיהיה לו קלקול והפסד בחומר*, רק הפסד הצורה. ומפני כי הצורה הוא היכר הדבר עד שהוא מבורר וניכר, לכך הקללה הזאת היא מבוררת וניכרת לגמרי. וכל זה מפני שהוא נותן העדר בתורה השכלית, שאין שם העדר כלל, ולפיכך העדר וקללה שלו גם כן מבוררת נכרת. ואי אפשר לפרש יותר.
ומה שאמר "וברכה לראש משביר", פירוש מי שהוא משפיע לאחר, הוא זוכה לברכת יוסף. כי ברכה של יוסף בשביל שהיה משפיע אל כל ישראל, וכדכתיב (בראשית מט, כד) "משם רועה אבן ישראל", ותרגם אונקלוס 'דזן אב ובנין', והוא השפעה עליונה, ולכך ברכתו של יוסף ברכה עליונה גם כן, דכתיב (שם פסוק כה) "ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת וגו'". והכל בשביל שהיה יוסף המשביר והמשפיע לכל ישראל. ומי שהוא משפיע את התורה, הוא נחשב גם כן ההשפעה הזאת במעלה עליונה* כמו השפעת יוסף לכל ישראל, לכך זוכה לברכת יוסף. ויש לך להבין את זה, כי המשפיע השכל אפשר להיות מקבלים ולהיות נהנים מזה כל העולם בהשפעה הזאת, ולכך זוכה לברכת יוסף.
ובפרק קמא דעבודה זרה (יט:), אמר רבי אבא אמר רב הונא, מאי דכתיב (משלי ז, כו) "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה", "כי רבים חללים הפילה" זה תלמיד שלא הגיע להוראה, ומורה. "ועצומים כל הרוגיה" זה תלמיד שהגיע להוראה, ואינו מורה. ועד כמה, אמר רבי זירא, עד ארבעין שנין. והא רבא אורי, התם בשוין.
ויראה שרצה לומר שתלמיד שלא הגיע להוראה, שמורה לאנשים הרבה אשר אינם יודעים להבחין, ומורה להם טעות, והם נכשלים לעתיד גם כן, ושייך בזה "כי רבים חללים הפילה". אבל "ועצומים כל הרוגיה" זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, כי יש כאן תלמידים חשובים שרוצים לקבל עד שיהיו גדולים בתורה ובהוראה, ואינו רוצה להורות. וזה נקרא "ועצומים כל הרוגיה", הם החשובים שמונע מהם התורה. אבל לא שייך בזה "רבים הרוגיה", כי (איוב לב, ט) "לא רבים יחכמו". וגם אצל תלמיד חכם שלא הגיע להוראה לא שייך לומר "כי עצומים הם ההרוגים", כי מי שיש בו מעלה והוא עצום, אף שמסופק ההוראה בידו, מכל מקום אינו מקבל הוראה מן התלמיד שלא הגיע להוראה. ולפיכך "כי רבים חללים הפילה" שייך על* התלמיד שלא הגיע להוראה, והוא מורה אל הקטנים שהם כמו נפלים, לכך מפיל אותם לגמרי. "ועצומים כל הרוגיה" זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה. וכל חטא שהוא בשכל שאינו נוהג כראוי, כמו תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, או תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה*, שייך לומר בו שהוא עושה הרוגים. כי השכל לגודל כח שלו, נקרא כאשר חוטא בו שהוא עושה חללים והרוגים. ועל זה בא האזהרה שלא יחטא בדבר שהוא מגיע אל התורה השכלית, כי פשע רב הדבר הזה, ודבר זה מבואר.
וכמו המעלה שיש לו כאשר משפיע תורה אל אשר ראוי אליו להשפיע, כך* צריך שיהיה נזהר שלא ישפיע את התורה למי שאינו ראוי לה. כי התורה לפי מעלתה וקדושתה אין ראוי שישפיע אותה להיות עם מי שאינו ראוי לה. וזה אמרם בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלג.), אמר רב יהודה* אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם, שנאמר (איוב כ, כו) "כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו", ואין "שריד" אלא תלמיד חכם, שנאמר (יואל ג, ה) "בשרידים אשר ה' קורא". אמר רבי זירא אמר רב, כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר (משלי כו, ח) "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד", ואין "כבוד" אלא תורה, שנאמר (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו", עד כאן.
רבותינו זכרונם לברכה באו להרחיק שאין למסור דברי תורה לתלמיד שאינו הגון. וכשם שהתורה הזאת יורדת ממעלתה העליונה אל שאול, דהיינו אל התלמיד שאינו הגון, כך נופל העושה דבר זה ממדריגה העליונה אל הגיהנם, שהוא שאול, מפני* שהביא התורה אל ההעדר. כי התורה שהיא אצל הרשע כאילו אין לה מציאות, כי אין ראוי שתהיה התורה עמו. ולכך נופל בגיהנם עד שיהיה לו העדר, מדה כנגד מדה; הוא הביא את התורה אל ההעדר* כאשר מסר התורה למי שאינו ראוי לה, כך הוא עצמו מגיע אל הגיהנם, שהוא ההעדר הגמור.
ואמר רבי זירא שהוא דומה לזורק אבן למרקוליס. יש לדעת כי הזורק אבן למרקוליס הוא פעל שאין בו ממש, כי הוא עובד אל שאין בו ממש. וגם זה ששונה לתלמיד* שאינו הגון, הרי אין בזה ממש, כיון שאינו מקיים את התורה. וכך אמר גם כן אחר כך; אמר רבי חמא בר חנינא, כל העושה טובה למי שאינו יודע בה, כאילו זורק אבן למרקוליס. שנאמר (משלי כו, ח) "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד", וכתיב (שם פסוק א) "לא נא[ו]ה לכסיל כבוד", עד כאן. וגם דבר זה, כי זה שנותן כבוד אל שאינו יודע בטובה ואינו מכיר בה, ועושה פעולה שאין בו ממש, כאשר אין המקבל מכיר בטובה. ונחשב זה זריקת אבן דומם למרקוליס, כי זריקת אבן למרקוליס אין באבן ממש, שהרי הוא אבן דומם.
ועוד יש לך לדעת, כי השכלי הוא דומה לאבן, ויתבאר זה בסמוך (להלן פי"ג) אצל (דברים ח, ט) "ארץ אשר אבניה ברזל", כי השכל הוא דומה לאבן ממש. ויראה כי הזורקים אבן למרקוליס היו עושים בשביל כי האבן הוא דבר קשה מאוד, ודומה לדבר הנבדל מן החומר, כי החמרי קל להתפעל, כמו שבארנו אצל (שמות כד, יב) "לוחות האבן". לכך כל דבר שהוא נבדל קראו "אבן", לפי שהאבן דבר קשה הוא, כמו שיתבאר לקמן. והיה כונתם כי העבודה זרה הוא נבדל בלתי גשמי, ולכך ראוי לה אבן בפרט. לכן מדמה מי ששונה לתלמיד שאינו הגון לאבן שזורקין למרקוליס, כי מצד עצם התורה ומעלתה אין ראוי ליתן אותה לתלמיד שאינו הגון. לכך התורה היא יוצאת* לדבר זר, ונחשב כאילו זורק אבן למרקוליס, שהוא דבר זר, כי הוא עבודה זרה. ומאחר שהתורה יוצאת לדבר זר, יוצאת ממעלתה גם כן, ונחשבת כמו אבן, שהאבן דומה לדבר נבדל, אבל אין בו דבר ממש. וכמו כן הנותן מתנה ומכבד את מי שאינו ראוי לכבוד, שגם הכבוד (-ש-)בארנו בכמה מקומות היא מעלה נבדלת אלקית. וכאשר נותן הכבוד למי שאינו ראוי לכבדו*, יוצא דבר כמו זה מן מעלתו, ונחשב זה כזורק אבן למרקוליס, שהוא אלהות זר. והבן זה, כי אי אפשר לפרש יותר.
ויש לפרש גם כן, כי התלמיד חכם שאינו הגון נחשב כמו אשירה, שכך אמרינן בסנהדרין (ז:) "הממנה דיין שאינו הגון כאילו* נוטע אשירה. ובמקום תלמיד חכם, כאילו נוטע אשירה אצל מזבח ה'". וכאשר מלמד תורה אל תלמיד שאינו הגון, הוא כאילו זורק אבן למרקוליס, כי הזורק אבן למרקוליס הוא גורם שגם אחרים עובדים אותה, כאשר רואה לפניו גל* אבנים הרבה אצל המרקוליס. לכך הרואה אומר מאחר שכמה בני אדם עובדים אותה*, אם כן יש בעבודה זרה זאת ממש, לכך גם הוא יעבוד אותה. ודבר זה היה כונת הזורקים אבן למרקוליס, כי אין עבודה זרה שניכר שעבדו אחרים אותה רק מרקוליס, שהיו עובדים אותה בזריקת אבנים, והיה האבן נשאר עד שנעשה גל גדול. וכן הוא מי ששונה לתלמיד שאינו הגון, גורם שאחרים ימשכו אחריו, כאשר יראו שיש בו תורה ונמשכו אחריו, וטעם הגון הוא זה. ופירוש ראשון עיקר ואמת, כי טעם זה אינו שייך אצל העושה טובה למי שאין מכיר בה. וכמו שאסור ללמד* לתלמיד שאינו הגון, שזה קלקול התורה האלקית, כך* אסור לקבל התורה מרב שאינו הגון, כי התורה שהיא אצלו היא מקולקלת.
ובפרק ב' דחגיגה (טו:), אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו, עד כאן. ודבר זה מבואר, כי בארנו בפרק משה קיבל (אבות פ"א מ"א) כי התלמיד והרב יש להם חבור וצירוף ביחד ביותר, ואין לך חבור כמו תלמיד והרב. ואם ילמד תורה מתלמיד חכם שאינו הגון, יהיה לו חבור וצירוף אל רשע, ודבר זה מדה פחותה, שהרי אמרו (אבות פ"א מ"ז) "אל תתחבר לרשע". והא דאמר (חגיגה טו:) ורבי מאיר היכי גמר תורה מאחר. ומשני, אמר רבי שמעון בן לקיש, רבי מאיר קרא אשכח ודרש; (משלי כב, יז) "הט אזניך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי", 'לדעתם' לא נאמר, אלא "לדעתי". אם כן קשו קראי אהדדי, ומשני, הא בגדול הא בקטן. והשתא לפי זה מאי שנא גדול או קטן. דודאי חלוק יש, דודאי אין לגדול צירוף אל הרב, ואין עליו משפט תלמיד כל כך שיהיה לו צירוף אל הרב. רק הקטן נחשב תלמיד אליו, והוא מצורף אליו ביותר. ולכך בקטן הוא אסור, ובגדול, שאין נחשב צירוף לרשע, אינו אסור*, כך יראה*, ונכון. ורש"י ז"ל (חגיגה טו:) פירש הטעם משום כי הגדול יודע להזהר שלא ילמוד ממעשיו, קטן לאו יודע להזהר.
וקאמר שם (חגיגה טו:), רב דימי אמר, אמרי במערבא, רבי מאיר אשכח תמרא, אכל תיחלא*, ושדי שחלא. וכך אמרו עוד שם, רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק, עד כאן. וקשה, דמאי תירוץ הוא, דסוף סוף היאך הותר לעשות דבר זה. ויראה דהכי קאמר, דודאי היכי שאפשר לו ללמוד אותה [תורה] במקום אחר, אסור לעשות דבר זה. אבל רבי מאיר לא היה אפשר לו ללמוד במקום אחר. והשתא שפיר שהוא מדמה זה לרימון, שאין מוצאין במקום אחר רימון שאין לו קליפה, ולכך האדם אוכל הפנים, וזורק הקליפה. ולפיכך מותר גם כן ללמוד תורה מרב שאינו הגון, כאשר לא ימצא אותה תורה במקום אחר ללמוד מרב הגון.
ועוד יש לפרש, והוא עיקר, רבי מאיר סמך אהא שהתורה היא נבדלת מן האדם שיש לו לתורה*, ואין החטא הוא מצד התורה, רק מצד האדם, אשר מקבל התורה. וכמו שהרימון אשר יש לו קליפה, והאוֹכֶל שבתוכו נבדל מן הקליפה. ואף שהקליפה רעה, בשביל כך לא נתקלקל התוך, שהתוך נבדל מן החיצון, וזה עומד בפני עצמו, וזה עומד בפני עצמו. כך נבדל השכל האלקי, הוא התורה, ועומדת בפני עצמה, ואין בה החטא, ולפיכך למד ממנו. אבל רבנן אמרי שאסור, שאין להצטרף לרע, והתורה שהיא* אצל שאינו הגון, הדבור שיוצא ממנו, כיון שהוא דבור הרשע, לכך המקבל התורה הוא מצטרף אל הרע.
ולפי זה קשה, מה שאמר (חגיגה טו:) "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל כו'", והלא כל מי שלמד* מן תלמיד* חכם שאינו הגון הוא כך, ולא הוי ליה לומר הך לישנא. ונראה דלא קשיא, כי לכך אמר "רבי מאיר תוכו אכל קליפתו זרק", כי רבי מאיר למד תורה שכלית לגמרי, שהוא שכל אלקי, ודבר זה היה מקבל. והתורה הזאת היא שכל נבדל מן האדם לגמרי, ושרי, כאשר אין לתורה זאת הנבדלת צירוף אל הרשע כלל. אבל שאר אדם שלמד סתם תורה, ואינו שכל אלקי לגמרי, וזה יש לו צירוף אל האדם, ואסור. רק התורה שקבל רבי מאיר היא היתה תורה אלקית שכלית יותר, והשכל שהוא שכל עליון נבדל מן האדם, כמו שנבדל התוך שהוא ברימון מן הקליפה.
ולפי זה אין צד היתר לאדם שילמד תורה מספרי יונים, הן לפירוש רש"י דפירש (חגיגה טו:) "הא בגדול הא בקטן", דקטן בא ללמוד* ממעשיו. וכן לפירוש אשר אמרנו שהוא עיקר, כי רבי מאיר למד סתרי תורה, שהיא תורה אלקית לגמרי, ואין לה צירוף אל האדם, אין כאן צד היתר. ויותר מזה, שהם מביאים דבריהם בשמם בחבורם, ולא די שהם למדו מהם, רק שגורמים שגם אחרים ילמדו מהם, שאומרים דבר בשמם. ולמה להם דבר זה, והרי אפשר להביא דבריהם סתם, ולא בשמם. ואין מביאים גאולה בזה שאמרו דבר בשמם, רק להאריך הגלות. ועל דבר זה דוה נפשי, שנותנין כבוד והדר זה לכופרים, לומר דבר חכמה בשמם. ומכל שכן שבאו לפרש התורה בדבריהם, ולומר הדברים בשמם, כאילו יש להם חלק בתורת משה. ולא להם דבר זה, כי לנו לבנות בית אלקינו, ולא להם. ובפרק חלק (סנהדרין קו:), אמר הקב"ה לדוד, ניתי דואג לעלמא דאתי, אמר (תהלים נב, ז) "אל יתצך לנצח". לימרו שמעתא בי מדרשא בשמו*, (שם) "יחתך ויסחך מאוהל וכו'". ואיך יאמרו הם דברי תורה בשם אשר היו כופרים בתורת משה עליו השלום. ורבותינו במדרש שלהם כאשר זכרו רשע אמרו 'שחיק טמיא', על שם הפסוק שאמר (משלי י, ז) "ושם רשעים ירקב", ואיך יאמר בשמם דבר זה לפאר ולהדר הרשעים, ושרי להו מרייהו. והספרים האלו ראוים להיות בבל יראה ובבל ימצא. אמנם דבר זה נראה, שאם למד בדבריהם כדי להשיב על דבריהם במקום שהם נגד התורה, בודאי שרי, כמו שאמרו (אבות פ"ב מי"ד) "ודע מה* להשיב לאפיקורס". ודבר זה בודאי מצוה גדולה, כמו שהארכנו בזה בפרקים. ועוד יתבאר דבר זה.