"כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה). רצה לומר הכבוד ראוי אל החכמים העוסקים בתורה. ובמדרש (ילקו"ש ח"ב תתרעד) "ויהי יעבץ נכבד מאחיו" (דהי"א ד, ט), אמר ריש לקיש, קרא מראש דברי הימים אדם אנוש עד יעבץ, ואי אתה מוצא כבוד. וכשאתה מגיע עד יעבץ כתיב "ויהי יעבץ נכבד מאחיו", לפי שעסק בתורה, הוי "כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון". וכבר בארנו זה אצל (אבות פ"ד מ"ו) "המכבד את התורה" במסכת אבות. וכל זה כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות, ואילו השכל הנבדל מן החומר הוא הכבוד. ולפיכך ראוי לנהוג כבוד בחכמים עד שאמרה תורה (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", וחיבר בעל שיבה גם כן עם זקן. מפני שהשיבה מפני זקנתו מסולק מן הגשמי החמרי לעת זקנתו, עד שהוא קרוב להיות נבדל מן הגשמי. ולפיכך ראוי אל הכבוד גם כן, שכל אשר מסולק מן החמרי הוא ראוי אל הכבוד. ומפני כך נקרא יניק וחכים גם כן בשם "זקן" (קידושין לב:), ואין זקן אלא שקנה חכמה (שם). וכל זה מפני שבעל החכמה מסולק מן הגשמי, וכן הזקן בימים, ושניהם ראוים אל הכבוד.
ובפרק בתרא דמכות (כב:), אמר רבא, כמה טפשאי שאר אנשי, דמקמי ספר תורה קיימי*, ולא קיימי קמי גברא רבא, שהרי התורה אמרה (דברים כה, ג) "ארבעים יכנו", ואתו רבנן ובצרי חדא, עד כאן. בא להודיע על מעלת החכם, שלא יאמר האדם כי בעל התורה הוא כמו שאר אדם, ואין שם "תורה" נקרא עליו, רק אדם שיודע תורה. ודבר זה אינו, רק כי התלמיד חכם כמו עצם התורה, ויש לו דמיון גמור אל התורה. ובודאי דבר זה הוא הטעם שאמרה התורה (דברים יז, יא) "לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך", כי החכמים הם עצם התורה גם כן. וכמו שגזר השם יתברך ונתן התורה לישראל, כך נתן החכמים, והם גם כן עצם התורה, כי לא דבר רק הוא דבריהם. ואין כאן מקום להאריך, והארכנו במקום אחר. ובפרק חלק (סנהדרין צט:), המבזה תלמיד חכם הוי מגלה פנים בתורה, כי התלמיד חכם הוא עצם התורה.
ומביא ראיה כי החכמים הם עצם התורה, שאם לא כן, לא היה בידם כח למעט מן ארבעים מכות, אפילו יש בידם דרש, מכל מקום אם לא היו החכמים עצם התורה, אין ראוי לפחות דבר מן התורה על ידי החכמים שדרשו או קבלו כך, כי הם פוחתים מן התורה, כי בתורה כתיב בפירוש "ארבעים יכנו". אלא שגם החכמים עצם התורה, והתורה יש בה כח לפרש התורה. ולכך אמר "כמה טפשאי דקיימי* מקמי ספר תורה, ולא קיימי מקמי גברא רבא", כי גם הם עצם התורה. ולכך יש כח בתלמיד חכם למעט על פי דרשות שלהם וחכמתם אחד מן המספר.
וכבר התבאר לפני זה כי יש לקרב התלמיד חכם הן בגופו הן בנפשו הן במאודו, כמו שמבואר למעלה. ובפרק קמא דברכות (י:), אמר אביי ואיתימא רבי יצחק, הרוצה ליהנות, יהנה כאלישע. ושאינו רוצה ליהנות, אל יהנה כשמואל הרמתי, שנאמר (ש"א ז, יז) "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו", ואמר רבי יוחנן, שכל מקום שהלך, שם ביתו עמו. "ותאמר הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא" (מ"ב ד, ט), אמר רבי יוסי בר חנינא, מכאן שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש. "קדוש הוא", מנא ידעה, רב ושמואל; חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו. וחד אמר, סדין של פשתן הציעה על מטתו, ולא ראתה* קרי עליו. "קדוש הוא", אמר רבי יוסי בר חנינא, הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש, שנאמר (שם פסוק כז) "ויגש גחזי להדפה", להוד יפיה. "עובר עלינו תמיד" (שם פסוק ט), אמר רבי יסי בר חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידים, שנאמר "עובר עלינו תמיד". "נעשה נא עלית קיר קטנה" (שם פסוק י), רב ושמואל; חד אמר עלייה פרועה* היתה, וקירוה. וחד אמר, אכסדרא גדולה היתה, וחלקוה לשנים.
פירוש, האשה מכרת באורחים, לפי שעליה מוטל צרכי הבית, ומדקדקת אחר האורחים שבאים אל הבית, והאשה תקרא "בית", ולכך נותנת דעתה על האורחים שבאים לתוך הבית. ולמאן דאמר שלא עבר זבוב, פירוש שהקדושה היא נבדלת מן פחיתות הצורה, כי הזבוב שהוא בעל חי מאוס, יש לו פחיתות הצורה. ולמאן דאמר שלא ראתה* קרי, הקרי הוא פחיתות הגוף החמרי. ומחלוקת שלהם מאיזה מהם הקדושה יותר רחוק; למאן דאמר זבוב, הקדושה יותר רחוק מן פחיתות הצורה, ולכך לא ראתה זבוב על שלחנו. ולמאן דאמר שלא ראתה קרי על מטתו, הקדושה יותר רחוק מן פחיתות החמרי, כי הקרי הוא פחיתות חמרי. ויש לך להבין מחלוקת שלהם, שלא נמצא קרי שהוא מצד מיוחד, או שלא נמצא זבוב שהוא גם כן מצד מיוחד, וגם התבאר זה במקום אחר.
ומאן דאמר עלייה עשתה, סובר כי הקדוש הוא עליון במעלה, ולפיכך איש קדוש ראוי שיהיה למעלה, ואשר אינו קדוש הוא למטה. ולמאן דאמר "אכסדרא היתה וחלקוה", סבר שהקדוש מחולק ונבדל מדבר שהוא אינו* קדוש. ולדעת שניהם מורה על שהאיש הקדוש הוא נבדל מן אחר, רק כי האחד סבר "עלייה היתה וקירוה", כי ראוי שיהיה הקדוש למעלה במדרגה נבדלת מן אחר. ולמאן דאמר "אכסדרא היתה וחלקוה", כי בזה נראה יותר שהקדוש נבדל, כאשר הוא מחולק ממנו, אבל על עלייה אין זה מורה הבדל, רק בנין למעלה מבנין. אבל כאשר היתה אכסדרא וחלקוה, מורה דבר זה חלוק והבדל בין איש לאיש, כמו שאמר "אכסדרא היתה וחלקוה". אבל הבנין שהוא למעלה מבנין, אין זה חלוק, רק שנבנה עליו בנין למעלה מבנין. כך הוא פירוש מחלוקת שלהם.
ויש לפרש גם כן כי מחלוקת רב ושמואל איזה דבר יותר ראוי* שיהיה נוהג עם התלמיד חכם; אם היראה שהוא ירא מפניו, וכמו שאמרנו למעלה (ר"פ ט) "את ה' אלקיך תירא" (דברים ו, יג), לרבות תלמידי חכמים (ב"ק מא:). או האהבה, דכתיב גם כן (דברים יא, כב) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו", וכמו שהתבאר למעלה (ס"פ ט), שדבר זה מורה על הדביקות שיהיה לו אל התלמיד חכם. ולכך אמר "עלייה היה וקירוה", כלומר שנתן איש הקדוש למעלה והוא למטה, וזה מורה על היראה, שכך מורה היראה שהוא תחתיו, והתלמיד חכם למעלה, ומשפיל עצמו לפניו. ולמאן דאמר "אכסדרה גדולה היתה וחלקוה", ועתה היו שני הבתים מחוברים דביקים יחד, וזה מורה שיהיה אוהב תלמיד חכם ויהיה דבק בו, וכדכתיב (דברים יא, כב) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו", 'וכי אפשר להדבק בשכינה כו" (כתובות קיא:), כמו שנתבאר למעלה. והבן דבר זה, כי פירשנו עוד במקומו.
ואמר עוד שם (ברכות י:), שכל המארח* תלמיד חכם בביתו ומאכילהו ומשקהו, כאילו הקריב תמידים. דע כי גם דבר זה חכמה עמוקה, וזה כי קרבן תמיד הוא כבוד השם יתברך ביותר, מפני שהוא תמיד, ואינו בזמן מיוחד כאשר הם שאר הקרבנות. ולכך המכבד את התלמיד חכם כאשר הוא מכניס אותו בביתו, ומהנהו ומכבדו בשביל התורה, שאין דבר שיש לו מעלה תמידית כמו התורה, שרק התורה יש לה מעלה זאת שהיא תמידית, לפי שכתוב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". והנה המכבד תלמיד חכם שיש לו מעלה התמידית, היא התורה, כאילו הקריב תמידים, שבזה מכבד השם יתברך תמיד, וזה נכון ואמת.
ויש לך להבין עוד דבר זה שאמר "המכבד את התלמיד חכם ומהנהו כאילו הקריב תמידים". כי התלמיד חכם, במה שהוא שכל נבדל, נקרא 'תמיד', לפי שהשכל הנבדל אינו תחת הזמן, כי אין הזמן רק לדברים הגשמים שהם תחת הזמן, אבל דברים הנבדלים לא נתנו תחת הזמן, ודבר זה ידוע. לכך המארח תלמיד חכם בביתו ומהנהו, ועושה לשם שמים, כאילו הקריב תמידים.
ולא זה בלבד, כי כך אמרו בפרק בתרא דכתובות (קה:), "ויבא אל האיש האלקים בכורים" (מ"ב ד, מב), וכי אלישע אוכל בכורים היה, אלא ללמדך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים. וכן אמרו במסכת יומא בפרק בא לו (עא.), הרוצה שינסך יינו* על גבי המזבח, יתן לתוך גרונו של תלמיד חכם. וכל אלו דברים, כי כאשר הוא מכבד התלמיד חכם בדבר שהוא דרך כבוד, כמו דורון, על זה אמרו "כאילו הקריב קרבן", וכמו שיתבאר בסמוך. כי כאשר אחד נמשך אל הדבר שהוא הטפל אצל העיקר, נחשב כאילו הוא נמשך אחר העיקר עצמו. ולכך כאשר הוא מכבד את התלמיד חכם בדבר, ומתקרב אליו, כמו זה לתת לו דורון דרך כבוד, נחשב כאילו הביא קרבן אל השם יתברך, שתלמיד חכם נמשך אל השם יתברך וטפל אצל השם יתברך, כמו שיתבאר.
ובפרק הרואה (ברכות סג:), תנו רבנן, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, היה שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד התורה ודרשו; "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה" (שמות לג, ז), והלא דברים קל וחומר; ומה ארון ה' שלא היה רחוק אלא שנים עשר מיל, אמרה תורה (שם) "והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד", תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, על אחת כמה וכמה. פתח רבי נחמיה בכבוד אכסניא ודרש, מאי דכתיב (ש"א טו, ו) "ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל", והלא דברים קל וחומר; ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבוד עצמו, כך, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילהו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה. פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש, "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח), והלא דברים קל וחומר; מה מצריים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן, שנאמר (בראשית מז, ו) "ואם ידעת ויש בהם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי", כך, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילהו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה. פתח רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בכבוד אכסניא ודרש, "ויברך ה' את בית עובד האדום הגתי בעבור ארון האלקים" (ש"ב ו, יב), והלא דברים קל וחומר; ומה ארון שלא אכל ושתה, אלא כבד ורבץ לפניו, כך, המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומאכילהו ומשקהו ומהנהו מנכסיו, על אחת כמה וכמה. מאי היא ברכה שברכו, אמר רב יהודא בר זבידא, זו חמות ושמונה כלותיה, שילדו ששה בכרס אחת, שנאמר (דהי"א כו, ה) "ופעולתי השמיני", וכתיב (שם פסוק ח) "כל אלה לעובד אדום ובניהם ואחיהם אנשי* חיל וגו'".
הנה החכמים האלו באו לבאר כמה גדול השכר של המכבד את החכמים. ופתח רבי יהודה בכבוד החכמים שהולכים ללמוד תורה, שאין נחשב כאשר הולכים ללמוד תורה שלא הלכו רק אל רבם ללמוד, אבל נחשב דבר זה שהם מבקשים את ה', כמו שנאמר בארון (שמות לג, ז) "והיה כל מבקש את ה'", קרא המבקש את הארון שהוא "מבקש ה'". המשל, כאשר האדם רוצה ללכת אל ביתו שהוא סמוך אל עיר אחת, אמר שהולך אל העיר, אף שהבית אינו בעיר רק בסמוך לעיר. ודבר זה מפני כי הבית הוא נמשך ונטפל אחר העיר, לכך נאמר על זה שהוא הולך אל העיר, אף שהבית הוא חוץ לעיר. והארון הוא נמשך אחר השם יתברך, וטפל אצלו, ולכך היה נקרא המבקש את הארון שהוא הולך אל השם יתברך, כאשר היה נמשך אחר דבר שהוא נמשך אחר השם יתברך. ומכל שכן תלמידי חכמים, שהם הולכים מעיר לעיר ללמוד תורה, והתורה נמשכת אחר השכינה, לכך כאשר הולך מעיר לעיר ללמוד תורה נאמר שהוא מבקש את ה', שהוא העיקר שאחריו נמשך התורה, ודבר זה מבואר מאוד.
והוסיף רבי נחמיה בכבוד אכסניא מצד אחר, והוא מצד אשר מכניס התלמיד חכם בביתו לחסות תחת כנפיו, להיות לו הגנה שם. כמו שעשה יתרו למשה, שהיה מכניס אותו שלא יהא צריך לחזור למצרים, ויהיה נמסר ביד פרעה, ודבר זה שמירה והגנה עליו. ולכן שמרו הקב"ה ליתרו מן הרע כאשר היה מאבד עמלק במלחמה, היה יתרו נשמר מן הרע. ודבר זה מפני כי יתרו סבה לשמירת משה, שראוי אליו המציאות ביותר בשביל מעלתו, ולכן היה גם כן דבר זה אליו, שהיה נשמר מן הרע, אף כי יתרו עשה להנאת עצמו. כל שכן המכניס תלמיד חכם בביתו וכו', כי איך לא יהיה נשמר מן הרע, כאשר הוא סבה אל שמירת תלמיד חכם, שראוי אליו הקיום והמציאות. ודבר זה ברור כי לא יתן אחד קיום לאחר, אם לא שיהיה לו קיום בעצמו קודם.
והוסיף רבי יוסי בכבוד אכסניא, מצד שהוא מתחבר אל מי שיש לו מדריגת השכל, כי מצינו שהחומר משמש אל השכל. ולפיכך יש ללמוד קל וחומר ממצרים, שהיה להם חבור מה אל ישראל, שהיו גרים בארצם (דברים כג, ח), [ו]היה לישראל חבור וצירוף אל מצרים. וכבר בארנו והארכנו בחבור גבורות השם (פרק ד) כי החבור הזה היה חבור צורה אל החומר, כי מצרים הם במדריגת החומר הפחות, וישראל במדריגת הצורה, כמו שבארנו שם באריכות. וסוף סוף, כיון דכל צורה יש לה התחברות אל החומר כמו שהארכנו שם, ולפיכך זכו המצריים שלא להרחיקם, מצד הצירוף הזה, אף על גב שעשו לטובתם. המארח תלמיד חכם בביתו כו', שאין לך חבור גדול יותר מזה, כל שכן שמצד החבור הזה גורם לו שלא יתרחק. כי התלמיד חכם נחשב גם כן במדריגת הצורה אל שאר בני אדם, שהם במדריגת החומר, כאשר ידוע כי חבור זה הוא חבור הצורה אל החומר. וזהו קל וחומר; אם גרם דבר זה למצרים, שהם החומר הרע הפחות, מצד דביקות שלהם בצורה גרם זה עד שאמר (דברים כג, ח) "לא תתעב מצרי", כל שכן וקל וחומר שגורם החיבור והקירוב לתלמיד חכם, מצד שהתלמיד חכם הוא במדריגת הצורה לשאר בני אדם, שתתן לו הצורה קיום, כי הצורה נותן הקיום.
והוסיף רבי אליעזר עוד יותר בכבוד אכסניא מצד אחר, והוא מצד הברכה שהוא מתברך, כמו שאמרו (ברכות מב.) תכף לתלמיד חכם ברכה במעשה ידיהם. כי התלמיד חכם הוא הכנה שעל ידם תבא הברכה לעולם, וזולת זה אין העולם הזה ראוי לברכה, כאשר הברכה היא מעולם העליון הנבדל. ולכך על ידי תלמיד חכם, שיש בו השכל הנבדל, ויש לו דביקות בעולם העליון, מביא הברכה לעולם. ואולי יקשה לך, אם כן למה תמצא תלמידי חכמים עניים. דבר זה אינו שאלה, וזה כאשר אינם מוכנים מצד עצמם לקבל הברכה מצד רוע מזל שלהם, כי צריך שיהיה מוכן לקבל הברכה מצד עצמו. אבל כאשר יש מקבל מוכן, רק שחסר לו להביא הברכה אל העולם הזה, אז תלמיד חכם מביא הברכה. ומה שהיו יולדות כל אחת ששה בכרס אחד, מספר זה ראוי לבנים כאשר תבין דברי חכמה. ולפיכך במצרים היתה כל אשה גם כן יולדת ששה בכרס אחד (רש"י שמות א, ז). והברכה שהיה בבנים היה בשלימות לגמרי מבלי שום חסרון, ולכך היתה יולדת כל אחת ששה בכרס אחד. וזה נתבאר בחבור גבורות השם (פרק יב), עיין שם.
ובמסכת הוריות (יג.), כהן קודם ללוי, ולוי קודם לישראל, ישראל קודם לממזר, ממזר קודם לנתין, נתין קודם לגר, גר קודם לעבד משוחרר. אימתי, בזמן ששניהם שוים. אבל אם ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, עד כאן. ורצה לומר, אף כהן שהוא קדוש, אין מעלתו כמו מעלת תלמיד חכם. כי הכהן אין קדושה שלו נבדלת מן הגוף, שאם היתה נבדלת לא היה יורש דבר זה מן האב, כי הוא אביו מצד הגוף, כדאמרינן בהמפלת (נדה לא.), ואינו אביו מצד הנשמה הנבדלת. ולכך אם האב תלמיד חכם, אינו מוליד בן תלמיד חכם. ואילו האב כהן מוליד בן כהן גם כן. וכל זה מפני כי התלמיד חכם אשר יש לו שכל נבדל מן הגוף, והאב הוא אב לבן מצד הגוף, לכך אם האב תלמיד חכם, בשביל זה לא יוליד בן תלמיד חכם. והכהן קדושתו אינו נבדל מן הגוף, לכך אם האב כהן, הבן גם כן כהן. ולפיכך הממזר, אף כי יש לו פחיתות מצד הגוף מצד הטיפה פסולה שיש בו, מכל מקום אם הוא תלמיד חכם אין לו חבור וצירוף אל הגוף, והוא קודם לכהן גדול עם הארץ, שאינם שווים במעלתן, כמו שהתבאר זה בפרקים (אבות פ"ד מי"ד) אצל "שלשה כתרים".
ובפרק קמא דע"ז (ג.), אמר רבי מאיר, אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. רצה לומר אף שהגוי אין לו קדושה מצד הגוף, אם הוא עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, שהוא נולד מטיפה קדושה לגמרי, כיון שהוא עוסק בתורה. כי השכל אין לו צירוף לגוף, והוא נבדל, כמו שהתבאר למעלה. ואין התורה, שהיא שכל העליון, מתחבר* לגוף. ואין לכהן גדול, שהוא קדוש, מעלה מיוחדת מצד השכל. ולפיכך אפילו גוי ועוסק בתורה הוא ככהן גדול שעוסק בתורה.