כן מוכח בגיטין ל"ו. בגמרא, עין שם, דהאי לאו קאי על הלואה וכן איתא בסוטה דף מ"ז:, משרבו צרי עין, רבו טורפי טרף ומאמצי הלב וקופצי ידים מלהלוות, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו ט') השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. וזה לשון ספר המצוות מצוה רל"א הזהיר מהמנע להלוות אל קצתינו מפני השמיטה כדי שלא ישמטו החוב, והוא אמרו השמר לך פן יהיה דבר וגו'. ולשון ספרי (פרשת ראה פסקה קי, ז), השמר בלא תעשה. פן בלא תעשה, שאלו ב' לאוין בזה הענין בזה אחר זה לחזק, עד כאן לשונו. וזה לשון החינוך במצוה ת"פ, שלא להמנע מלהלוות אל הצריכים מפני פחד השמטה שלא תפקיע החוב, ועל זה נאמר, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע. ולשון ספרי וכו' וכו' ובסוף הדבור נכתב עוד בלשונו הזהב, משרשי המצוה לחזק ולקבוע בלבנו מדת הנדיבות ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות. ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרוב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו, אם אולי יארע בו אונס או שום מקרה, שלא יוכל לתבוע הלואתו קודם שנת השמטה. וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה, ידע בבירור כי המפזר ממונו אל הצריכים, נוסף עוד. וחושך מיושר אך למחסור, [ע"פ משלי י"א כ"ד] כי השם יתברך ידין את האדם לפי מעשיו ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה ומדת הכילות - מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה, ונמצא המתנהג בה שהוא בתוכה, עד כאן לשונו. הנה מלשון הרמב"ם והחינוך משמע שהלאוין דהשמר ופן הוא קאי אפילו הנמנע מלהלות לעשיר בעת צרכו ומלשון הרבנו יונה שאביא בסמוך, משמע דהוא סובר דקאי רק על עני ומפשטות הגמרא הנ"ל משמע כהרמב"ם והחינוך [ונראה דסברת הרבנו יונה הוא, מדכתבה התורה בסוף זה הפסוק ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וגו'. וסברת הרמב"ם והחינוך דזה הפסוק כולל שני ענינים, סופו מיירי לענין צדקה, והעד דכתב שם לשון נתינה, לכך פרטה התורה ואמרה מאחיך האביון דענין צדקה הוא רק בעניים. מה שאין כן תחלת הפסוק קאי על הלואה, דקאי למה שכתוב בפסוק שלפניו (שם ח'): והעבט תעביטנו, דהוא על הלואה וכדאיתא במכילתא פרשה משפטים (פרשה י"ט), וכן מוכח בגיטין ובסוטה כנ"ל. לכך מפרשים דפסוק זה קאי אפילו על הנמנע להלוות למי שאינו עני כיון שצריך עתה להלואה הזו. והרבינו יונה סובר נהי דמצות גמילות חסדים הוא אפילו לעשירים, כדאיתא בסוכה מ"ט:, מכל מקום הנמנע מזה אינו עובר בלאו זה]. וזה לשון רבינו יונה בשערי תשובה במאמר ס"ז על הפסוק השמר לך פן יהיה דבר וגו', למדנו מזה כי הנמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין, שהם השמר ופן. ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הוזהרנו שלא נחדול מלהלות מיראת דבר השמטה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלות ועל גודל העון קרא הכתוב מחשבת צר העין מלהלות "דבר בליעל" עכ"ל.
יומא כ"ג ע"א:
עיין בחפץ חיים בפתיחה בלאוין אות ח' וט':
שכל דברי וכו'. הוא מלשון הרמב"ם פ"ז מהלכות דיעות ה"ז. ובזה בארתי מה שאמר הכתוב (דברים כ"ד י'), כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, ופירש רש"י מאומה חוב של כלום. ולכאורה מאי זה רבותא בתורה, הלא יותר רבותא היא דאפילו על מאה אלף דינרים, גם כן אין רשאי לעבוט עבוטו וכל שכן על חוב של מאומה. אך בהקדם מה שפירש רש"י בפרשת משפטים (שמות כ"ב כ"ה), לענין השבת העבוט, שאומר הקדוש ברוך הוא, כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב. ובצרוף דברי הרמב"ם הנ"ל יומתק מאד לשון הכתוב בזה, דהכתוב בא לאמר, דכל החובות שאדם נושה ברעהו הם חוב של כלום נגד החובות שאדם חייב להבורא יתברך, כי העולם הזה כולו הוא של הבל וריק. והוא מה שאמר הכתוב כי תשה ברעך משאת מאומה, היינו החוב שאתה נושה ברעך הוא חוב של כלום נגד חובות שאתה חייב לי, על כל הטובות שעשיתי עמך מעודך עד עתה, ואף על פי כן אנכי מתנהג עמך ברחמים. אף אתה התנהג עמו בדרך טוב ולא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו:
דהוזהרנו בזה וכו'. דזה לשון ספר המצוות מצוה רצ"ז; הזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחד כשנראהו בסכנת מות או ההפסד, ויהיה לנו יכולת להצילו כמו שהיה טובע בנהר ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו, או שהיה עובד גילולים משתדל להורגו ונוכל לבטל מחשבתו או לדחות נזקו, ובאה האזהרה באמרו: לא תעמוד על דם רעך. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדותו תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אבד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת וכו'. ולשון ספרא (פרשת קדושים פרק ד', ח), מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך. ומנין שאם ראית אותו טובע בנהר או חיות או לסטים באין עליו, שאתה חייב להצילו, תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך, עד כאן לשונו. ומזה נובע גם מה שכתבנו בסוף דברינו. ובאמת בענינינו קל וחומר מהתם דהלא התם כבר נתן ממונו ביד אנשי בליעל והם מכחישים אותו, אף על פי כן כיון שבעדותו יכול לעזרו להוציא מהם והוא מתעצל, עובר על לא תעמוד וגו'. וכל שכן בזה, שעתה הוא סכנת ההפסד, והיכולת בידו להצילו, בודאי מחויב בדבר ובאמת כל זה נכלל בתחלת לשון הרמב"ם להמעיין בו. וברייתא זו הנ"ל הובא גם כן בסנהדרין (ע', ג). ודע דבענינינו נראה פשוט, דאפילו אם אין לו מעות משל עצמו אך שהוא יכול ללוותם מאחרים גם כן הוא מחויב, כיון שהוא יכול בזה להציל חבירו מסכנת מות או ההפסד. ואינו דומה לשאר הלואה, רבודאי אינו מחויב ללוות מאחרים כדי להלוות [אם לא מצד מצוה ומדה טובה בעלמא], אפילו אם הלוה יתן לו בטוחות טובות, שלא יהיה לו מזה הפסד, דכיון דאין לו מעות, לא חייבה אותו התורה לזה, אפילו הכי בענינינו הוא מחויב בדבר, דלאו דלא תעמוד וגו', כולל שיעשה כל טצדקי דאית ליה כדי להציל חבירו מרעתו. תדע דאמרינן בסנהדרין ע"ג; דאפילו אם אינו יכול להצילו בעצמו כשהוא טובע, מחויב להטריח ולשכור פועלים שיצילוהו מרעתו. ואם כן, לפי מה שאיתא בספרא שם דלאו דלא תעמוד כולל נמי ענין ממון, כנ"ל, הוא גם כן בכל גווני, כנ"ל. ואם המעות שיטיל על זה, אין בטוח שיגבם לבסוף, אין מחויב בדבר שיהיה לו הפסד כדי להציל חבירו מהפסד, ואם דבר זה נוגע לחבירו לסכנת מות יש בזה דין אחר ועיין לקמן בחלק ב' פרק כ' בסעיף ב', מה שכתבתי בזה:
שהיא וכו'. שזה לשון ספר המצוות מצוה ח': צונו להדמות לו יתעלה כפי היכולת, - והוא והלכת בדרכיו. וכבר נכפל זה הצווי ואמר (דברים י"א כ"ב): ללכת בכל דרכיו, ובא בפירושו (ספרי פ' עקב פסקה מ ט): מה הקב"ה נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הקב"ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום וכו'. וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר (שם י ג ה), אחרי ה' תלכו, ובא בפירושו (סוטה י'ד), שרצונו לומר ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם. וזה לשון החינוך במצוה תרי"א: נצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כוחינו ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתינו על דרך החסד והרחמים כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם יתברך וזה חפצו מבריותיו למען יזכו לטוב כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר (שם כ ח ט): והלכת בדרכיו. ונכפלה המצוה עוד במקום אחר (שם י א כ 'ב), שנאמר: וללכת בכל דרכיו. ואמרו זכרונם לברכה (בספרי שם) בפירוש זאת המצוה: מה הקב"ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום וכו'. והענין כולו לאמר שנלמד נפשותינו ללכת בפעולותיו הטובות כאלו וכו', עיין שם שהאריך בזה:
שנצטוינו וכו'. כן כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה ז', עיין שם. ומה שכתבנו דגם על זה נאמר: וחי אחיך עמך. כן כתב בריש פרק ז' הלכה א', דיש על מצות צדקה עוד פסוק וחי אחיך עמך, דלדידיה נכלל ענין זה במצות צדקה, כדאיתא שם. ועיין מה שכתבנו בפתיחה להחפץ חיים בהעשין בבאר מים חיים אות ד', וכן איתא ביורה דעה בסימן רמ"ט סעיף ו'.
והוא וכו'. ספר המצוות מצוה קצ"ז. וכל פרטי הדינים שיש בזה באיזה אופן הוא מחויב ללותו וכמה הוא מחויב, יבואר הכל אם ירצה ה' לקמן בפרק א':
בעת דחקם. כללנו בזה - גם העשיר כשדוחקו לפעמים לאיזה ענין גם כן, מצוה ללוותו, כדאיתא בחושן משפט סימן צ"ז והעתקנו לקמן בפרק א' [סעיף א'] עיי"ש. ועיין לקמן בפרק ו' בנתיב החסד אות ג' שביררנו, דלעשיר בעת דחקו הוא גם כן מצות עשה גמורה כמו להעני. וכן משמע גם כן בספר החינוך, שזה לשון החינוך במצוה תע"ט: לעשות צדקה וכו'. וכתב עוד: ואתה בני אל תחשוב שענין מצות צדקה לא יהיה רק בעני שאין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים הגדולים גם כן תתקיים מצות הצדקה לפעמים כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכירין, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני מקרה אחר לדבר שהוא בידך ולא ימצא ממנו [נראה שצריך לומר, ממונו] במקום זה, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק [רצונו לומר, כי אף שהעשיר בודאי יחזיר לו לבסוף, מכל מקום הקדוש ברוך הוא חושב למצוה זו כאילו הוא עשה עמו צדקה], כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידינו, עיין שם עוד. הרי לפניך כמו שכתבנו דלהעשיר בעת דחקו יש גם כן מצוה גמורה כמו לעני. ועיין מה שכתבנו לקמן בפרק ו' אות ג' בנתיב החסד: