כדברים האלה השיב נביא הגולה שעל נהר כבר בבבל, כששאלוהו העם לאמר: יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו התחיינה העצמות היבשות האלה? והנה באמת היה למראית העין טעם לשאלה זו, בראותם איך נתפזרו ישראל פזור נורא בכל גלילות האסיה, ואיך לא הצליח בידם מיד אחר החרבן, לא בארץ ישראל ולא במצרים, ליסד חברה חדשה, כ"א נשארו נדחים ופזורים אחד ושנים, ושרק בארץ כשדים לבד עלתה להם בתחלה, להתאחד בחברה חשובה, ונקראה קהל הגולה מיהודה. והיה קשה בעיניהם להאמין, שמנקודה קלה זו לבד יצמח רוח חדש לאומה, ויתחזק בשיעור ראוי, לקבץ נדחים, ולאחדם לחבורות, וליסד כפי האפשרי קהלות שלמות בכל עבר וקצוות, וכי ירב פעולת הרוחני ההוא עוד, לאגוד גם אותן הקהלות השונות יחד על ידי אגודת מה, עם רחוקים זו מזו ורוב ההשתנות בהן, עד כי ישוב להיות אומה שלמה וגוי גדול בפנים מה יותר מבראשונה, כאלו היה לגוף גדול רוחני, בעל אירים רבים שונים ומתאחדים בפעולת כללותם. והנה לא יתכן כל זה, לפי המבואר בקודם, בלתי אם רוחני האומה עז ונבון, נותן חיות ועצמה ליעפי הצרות, מעיר נרדמים ומחבר נפרדים. והנה באה הבטחת הנביא, הנרשמת לנו בראש, שיש כח בדבר ה', היינו הרוחני שבקרב גולה זה, להשלים החפץ הגדול ההוא המכוון. והשיב עוד לרשעים שבהם, שנתעקשו לאחוז במחשבה זו של הפירוד המוחלט והאבדון בין האומות: והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו'. וכמליצת דרשת חכמינו (עיין ספרי פ' שלח לך, סנהדרין כ"ה ע"א) שאמרו לו: (לרבנו יחזקאל) עבד שמכרו רבו לאחרים, כלום יש לו עליו כלום? – והנה הימים הבאים ותולדותיהם העידו אמתת הנבואות הללו, וכי לא שב דבר ה' ריקם. – וכאן ראוי, שנתבונן ונעמוד על ההבדל העצום שבין תכונת הרוחני, כפי מה שהיה בקרב האומה בזמנים הראשונים שדברנו עליהם בקודם, ובין תכונתו עתה, איך נתגלה ונתחזק אחת אחת יותר בזמן שאנחנו בו, והוא הנקרא לנו מועד הצמיחה והגדול לאומה פעם שניה. וזה, כי לפנים הּיו חיי האומה תלוים בישיבתה במקום אחד, והתנחלה בחבל נחלת האלהים, והיותה לפניו לאגודה אחת גם בעבודה אלהית, גם בחוקה מדינית, שהיו אז לאחדים באין הבדל ופירוד. וגבר עוד רוח האומה ואחדותה על ידי המלחמות עם העמים שכניהם מסביב, ורוב עמלם לפרוק מעליהם כל עול חיצוני, ולבלתי סור בשום ענין למשמעת עם נכר. וכל כך היתה הרגשת אחדותם זו תקועה בלב אחד ואחד מישראל, עד שכנו ליושב בארץ אזרח (והוא הענף הרענן) לגזע אומתו, גם מסתפח (מחובר וקשור) בנחלת אלהים, והנדח מן הארץ חשב עצמו, לעובד אלהים אחרים, ולאובד ונכרת מעמיו, כענף הנכרת מן האילן, שממנו חיותו (סימן א'). ונוסף לזה, הנה הנבואה, אורים ותמים, ושאר קדמוניות קדש, גם רוב הספרים, והשיר הנעלה, והדבור הנשגב, שהיו אז בישראל, וביחוד מזמן שמואל ודוד ואילך, כל אלה היו מקור נאמן לגלוי ולתגבורת הרוחני בחלק הסגלה שבאומה, וממנה נאצל גם על שאר העם. אמנם אין מכל המנות הרוחניות הטובות הללו במועד זה החדש, כ"א שיעור פחות או לא כלל, וזה לפי שעוד בתחלתו נתמעטה הנבואה, ופסקה באמצעיתו לגמרי. גם התהלות, והזמירות, והחבורים בשפת קדש (שנתחלפה עוד בבבל בארמי בלול כדרך אצל כל גולים) היו מתמעטין והולכין במועד זה, עד כי ספו ונעלמו באמצע מועד שאחריו וכמו שיבוא; התורה ויתר ספרי הקדש שנשארו בידם בחסד עליון גדול (אחר שהרבה מהם, שלא בא בהעתקות לידי העם והיו מונחים בהיכל נשרפו עמו, ונאבדו אבדה שאין לה חליפין), והיו אז כספר החתום, והוצרכו לתרגום ולפירוש. והאחרון הכביר, שע"י הפיזור הגדול, שהתחיל מעת גלות עשרת השבטים, וכנראה ברור היה גובר והולך גם ביהודה מזמן מות יאשיהו ואילך, נתרחקו הגליות זו מזו מרחק רב, עד לקצוות האסיאה, ובמצרים עד גבול כוש, ולמערב עד ארצות יון, וכולם נכנעו תחת מושלי עם נכר, ולהנהגות במדיניות, ונכנסו לעבודתם ולבית מלחמותם, בתחלה תחת הכשדים, ובהמשך כל מועד זה חלק למלכות פרס הגדולה ולעת קצו תחת ממשלת היונים המוקדנים, שתפסו המלכות מהפרסיים. ועם כל החסרון הזה, בערך אל ימי בית ראשון, הנה נתחדש עתה באומה, היינו בכל הגליות שהן עצמותה, רוחניות חדשה גדרולה, שגברה ושבה, להיות בכולן רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'; ר"ל רוח חכמה ובינה, להכיר ערך הסגולה היקרה שבידם מאבותיהם, נגד הבלי הגוים אשר בארצותיהם באו. רוח עצה וגבורה, ליסד קהלם ולאמצו ולעטרו במצות תוריות ומנהגי אבות טובים, וכולם היו חביבים עליהם ביותר, עד שנתנו נפשם על קיומם לעת ההכרח. רוח דעת ויראת ה', לאסוף ולכתוב ולהעתיק כל הנשאר להם מספרים קדושים, ולהגות ולהבין בם מפורש ושום שכל, עד שנתחזקה התורה בידי כל גולה וגולה, ולמדוה והבינוה ושמרוה, כל אחת כפי האפשר לה בארצות מגוריה. כל זה המראה הגדול, שכל מה שתתבונן בו יותר, תשתומם עליו ביותר. כבר באה עליו ההבטחה מפורשת בתורה (דברים ל), שאחרי מרידתם וקשיות ערפם בזמן החולף, ישובו אל לבבם בארצות הגוים אשר יודחו שמה, ושבו עד ה' אלהיהם, אז ימול ה' את לבבם ואת לבב זרעם, היינו שיבוא הזמן שתתגבר רוחניות האומה, עד שיגיע מה שלא הצליח בידי הנביאים מקדם. – ונעשה כל זה בכל גולה וגולה, לא על פי אותות ומופתים ונסים נגלים, ואף לא בכח הזרוע וגבורת החרב, שלא מצאנו משניהם רושם אצל יסוד קהלות גולה הראשיות משך מועד זה, מן חורבן הבית ע"י נכוכדנאצר עד תחלת מלוך היונים, כ"א בשלות השקט ובהתעוררות רוחנית לבד, בידי הזקנים והעם, שהיה בזה להם לב אחד לעשות, כמו שבא בספור על קהל השבים לארץ יהודה: ויער ה' את רוח זרבבל וגו' ורוח כל שארית העם וגו'. וכמו שהבטיחם חגי הנביא על הסיוע ממרומים, והנצחון לכל מונע ושטן: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות. – והנה האותות והסמנים לרוחני החדש ההוא הנרמז, ואיך נתהווה וגדל בגלות בבל, מפוזר בהרבה מקומות מהכתובים, יגלה ויראה למתבונן בהם בטוב טעם. וזה שעוד בזמן הבית מימי יאשיהו ולהלן הצליח ה' בידי נביאיו, להפיץ מעט מעט יותר ענני הסכלות בע"ז, ובאמונות שוא הטפלות אליה. ונתעוררו בעם כולו איזה שביבי תבונה עד שאחר כן, בתחלת הגלות, נקבעה בלבותם פנת היחוד נקיה מכל שמץ ע"ז. ועוד היו רוב אנשי גולה זו משועי יהודה וסגולותיו, בעלי הידיעות והמלאכות, וחוץ ממה שנמצא בהם גם בחורים משכילים בכל חכמה, יודעי דעת ומביני מדע, גם ממה שהיו גדוליהם בהיכלי מלכי בבל ופרס ממונים על עבודתם. והמלך שהיה אסור ימים רבים, יצא מבית כלאו להכבד מעל כל המלכים, אשר נכבשו המה וזרעם תחת יד הלוכד נבוכרנאצר. הלוים המשוררים, שהיו בהם, שרו זמירותיהם באנחת לב נשבר, אך מהול בתקוה לישועה ולנחמה, כמו מזמור על נהרות בבל, ורבים זולתו. וביחוד נתנו קול מזמן צמיחת הגאולה, בנפול בבל ואילך, והנם מפוזרים בספר התהלות, המשכיל יכירם. ועוד מצינו כתוב, כי הורגלו ראשי הגולה להתקבץ אל הנביא הגדול שהיה בתוכם ובביתו: וזקני יהודה יושבים לפניו. והנפלא עוד, שבזמן הקודם לא מצאנו רושם, שדרשו העם מצדם בדרושי תורה כלליים, וכעת נמצא, שחקרו ושאלו על דרכי ההשגחה העליונה בשכר ועונש (יחזקאל י"ד), ובענין השב מצדקו והשב מרשעתו (יחזקאל ג' וי"ח ל"ג), ובפקידת עון או צדק האבות על הבנים ועל הדור העתיד (יחזקאל כ' ול'ג), ובמתנת הנבואה שהולכת ומתמעטת (שם י"ב כ"ב), גם מרבית העם נתנו לב על דרכיהם אחרי בואם בבלה, והתנחמו על שגיונם הקודם. ועמהם שם ספר תורת ה' (שעדיין היו מבינים בה בתחלה בלי תרגום, כמו ששמעו דבר הנביא בשפה הקדושה), ובה שתי התוכחות, רשום בהן בבאור הקורות אשר מצאום, עד הזמן ההוא שעמדו בו, ואותה שבתורת כהנים חותמת בהבטחה: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו'. ובמשנה תורה התוכחה מסיימת ג"כ בזמן הגלות, אלא שיש בו פרשה מיוחדת להבטחת הגאולה: והיה כי יבואו עליך הברכה והקללה וגו', אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'. – מכל אלה נראה ברור שמלבד טובות גופניות שהיו להם שם, כמבואר בכתובים, שדות וגנות בתים ועבדים היו בידם כמו כן גנות טובות רוחניות, שסגולתן לחבר ולקשר האגודה, וככה רבה וגדל קהל הגולה בבבל כל ימי משך מלכות הכשדים, עד שהגיעה זמנה לנפול, וזמנה של פרס לתפוס מלכות כללית, ואז קמו בקרב הגולה ההיא נביאי נחמות, לדבר על לב הגולים אסירי התקוה, לנחמת ציון עם כל טוב שבתם בארץ מגורותם, ולבשרם בשוב ישראל על אדמתו, וירושלים תבנה, וההיכל יוסד. והנחמות האלה, אשר הועלו על ספר ישעיה, והנם כתובים שם ביחוד מקאפיטל מ' ואילך, היו ויהיו לישראל בנופת טעמם וזך לקחם כצל לעיף וכמים אל צמא. וגם מהם יתבונן הנלבב וביתר שאת על יתרון המעמד השכלי של הגולה ההיא (סימן ב). – ממה שצריך אתה לדעת כי אומות פרס ומדי, הגם שהאמינו בשתי רשויות (הורמיז ואַהורמין), מושרשים בשרש אחד קדמון, לא עבדו לצבא השמים או לברואי הארץ והמים, ואף כי לאלילים מעשה ידי אדם. ובכלל היו להם מושגי אמונה, נקיים מע"ז גרועה, על הדרך שהיתה אצל מצרים ואצל הבבליים, שהתלוצצו עליה הרבה ירמיה ונביאי הנחמות שבבבל, ונודע בקורות השפטים הרעים, שעשה קמביזוס בן כורש באלילי מצרים ובכהניהם. – ויש לדעת עוד, שמעת שהיתה בבל הולכת ודלה, ומלכי מדי, כורש ואבותיו הולכים ומתגברים, שמו אלה עיניהם לטובה על כל הגוים הנכבשים החת יד נבוכדנאצר ובניו. ולפי המסופר מפי סופרים יונים, שהיו בזמן מלכי פרס, צוה כורש לחילו, שלא לנגוע לרעה בבני אומות סוריא,הם העמים המנויים בכתובים, ששתו כוס התרעלה מיד נבוכדנאצר הלוכד.
מעתה נוכל לדון, איך היו ביחוד נגד אומתנו שמצאוה טובה, מוכתרת במדעים ובמושגי אמונה נקיים לגמרי מע"ז, בידיה ספרים יקרים, שהראו אותם זקני ישראל לכורש, לפי דברי יוסף הכהן בקדמוניות שלו. – ובגלל כל אלה הדברים נאמר, ונעזר בהחונן דעת, שאותה הנהגה האלהית, שהוציאה את האבות ממצרים באותות ובמופתים נגלים, לנטוע בלב הדור הקדמון ההוא, בגדולו וחנוכו הראשון על פי דרכו, פנות אמונה ואמיתות תוריות, וכמו שאמר: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', ואמר: או הנסה אלהים וגו', היא בעצמה ההנהגה, שראתה עתה בחכמתה הבלתי תכלית להסב גאולת הבנים, ותחיית רוחם בלאט והנהגה רוחניית מסותרת, שאין בה שינוי מנהגו של עולם, כ"א דומה להנהגת שמים וארץ, ונראה ג"כ, שבתחלה צמיחת הגאולה היו שם קצת אנשים שואלים אותות ומופתים, וקצתם מבקשים תחבולות ותכונות צפונות, בכדי להגיע אל המבוקש; וזהו שאמר להם הנביא (ישעיה מ"ה): כה אמר ה' קדוש ישראל ויוצרו, האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני, אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, אנכי העירותיהו בצדק וכל דרכיו אישר, הוא יבנה עירי וגלותי ישלח, לא במחיר ולא בשחד וגו'. וכן במקרא סמוך לזה אמר, מתלוצץ כדרכו על סכלי האומות, שאין חפצם כ"א לראות ולמשש את אלהיהם: יבושו ויכלמו חרשי צירים וגו', והוסיף כאילו הוא מודה להם: אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע, להורות על ההנהגה האלהית הרוחנית. בגאולה זו (נסים נסתרים). – וכן היה, שבשנת עשרים למלחמות כורש, מיד אחר שנפלה בידו עיר המלוכה בבל ושבתה מלכות הכשדים, והיא הנקראת בכתובים שנת אחת למלכו (הכללי) כתוב: העיר ה' את רוח כורש וגו'. – והתבונן עוד כי בדמיון הצומח הטבעי, גם צמיחת הגאולה היה מתחלה מזרע קל ונחשב לאין. וזה, שרק דלת העם עם איזה ראשים התנדבו לעלות ברשיון המלך הגדול, בין כולם כארבעים ושנים אלף נפש (מהם חלקי עשירי כהנים ולוים וערך הכהנים אל הלוים כערך י"ב אל א'), ורוב הגליות נשארו במקומן. ועכ"פ נשאר בבבל, נהרדעא ונציבין קהל גדול חשוב, עם רוב הסגולות משועי יהודה ומזרע בית דוד. והיו עוד השבים בתחלת בואם ליהודה במצוקה וברעה גדולה, עד שרפו ידיהם מאד, בראותם כי לא נתקיימו עדיין הבשורות הטובות, וכמו שנספד מיד; ועם זאת הנביאים הטובים בצפיתם לרחוק ברוח קדשם, לא חדלו מלנחמם ומלבשרם בטוב גדול, וכמש"ה: הראשונות הנה באו, וחדשות אני מגיד. וזה עיקר תוכן הנבואות בנחמות ישעיה וחגי וזכריה. – וכן היה שבזמן לא ארוך הרבה, נתהווה מנקודה קלה זו בירושלים ויהודה מקור נאמן ומעין גדול לכל קדש ורוחני, יוצא מנחלת ה' לכל הגליות, ושנהרו אליו מקצות הארץ במחשבה ובפועל, ורוחם מחזיק בו כבנקודת אחדותם, גם נדריהם ונדבותם באים לכלל וליחידים, וע"י זה גדלה ירושלים בקצת הזמנים גם בטובות זמניות הרבה, וכמו שיבוא עוד; באופן שבבחינת המנות הגדולות הרוחניות, שנסתעפו מן שוב גולה ראשונה, ויותר מן שוב עזרא וגלות שעמו, הנקרא בכתוב (עזרא ז' ט), יסוד המעלה מבבל, יצדקו מאד התארים שבאו על גאולה זו בנבואות הנחמות, הגם שבערך אל החירות הגמורה משעבוד מלכיות, והטוב המדיני הגופני צדקו חכמינו שלא רצו לכנותה כ"א בשם פקידה לבד.
והנה ארץ יהודה, אחר שהיתה בזמן שני דורות שממה מאין אדם ובהמה, מצאוה השבים אליה חרבה לגמרי, וארץ עשרת השבטים מצאו תפושה בידי קבוץ מעמים שונים מעומק האסיאה, שהגלום לשם מלכי אשור ונטמעו בם שארית נדחים משבט אפּרים והיו לעם אחד, שומרים קצת התורה, והם הנודעים בשם שומרונים ובזמן מאוחר בשם כותים, והמה מקנאים וצרים לקהל יהודה ובנימין העולים, וכמו שיזכר עוד. ועל כן שתים הנה הרעות הגדולות המוצאות את העולים הללו, שהיו כבר דור שלישי ליוצאי הארץ, הגם שביניהם היו איזה זקנים, שראו את הבית הראשון: מצד אחד היה להם לשטן ולאבן נגף שממות הארץ וחורבנה בחוסר כל, ושנוי האויר והמים והמאכלים, המזיק תמיד לגרים הבאים מארץ מרחק. ומצד שני הציקו להם שכניהם הרעים בזרוע ובדברי חרפות, ולזה אחר שהעמידו בתחלת בואם את המזבח על מכונותיו, והקריבו בו תמידין ושאר קרבנות כפי ההלכה (זבחים ס"ב ע"א), מקריבין אעפ"י שאין בית, הנה בעבור סבלם כמה צרות ופגעים שונים, נלאו מלבנות הבית, אף כי לכונן שום מכון זולתו במדינה, עד מלוך דריוש, ואז חגי וזכריה, גדולי הנביאים שעמדו בהם, חזקו בידיהם לשוב ולבנות הבית, וכתוב שנחמו אותם בדברים טובים, דברים נחומים, וכתוב: ויאמר חגי מלאך ה' במלאות ה' לאמר: אני אתכם נאם ה'. וביאר דבריו: את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים, ורוחי (עדיין) עומדת בתוככם אל תיראו, והבטיחום שני הנביאים הנזכרים וגם שאר נביאי הנחמות שבבבל, שלא יפחדו מפני חמת המציק, ושמעתה יפסוק הדבר והרעב, ויחל השבע והצלחת כל יגיע כפים, ויאריכו ימים במושב החדש. ושאף כי הבית הנוסד עתה כאין נגד הראשון, הנה בעוד זמן מועט יהיה כבודו גדול, ובאו אליו חמדות גוים רבים, וישובו עוד הרבה מכל גליות המזרח והמערב, ונספחו עליהם גם מאומות אחרות ויתיהדו לרוב. כל אלה הבשורות מפורש בכתובים, גם לא נפל דבר מכל אשר דברו הנביאים הכל בא. – גם אחרי שנבנה הבית, עדיין לא נבנתה העיר וחומותיה, מאין יושב בירושלים. וכל משך ימי שני הכהנים הראשונים, ישוע בן יוצדק ויויקים בנו, כלם בנו להם קריות, היינו ערי פרזי ובתים מפוזרים אצל השדות והכרמים, ונראה מעומק הכתובים, שהיה ברצונם לבנות העיר והחומות, ושכניהם הצרים מנעום בכח הזרוע וע"י השטנה שכתבו למלך פרס שבזמן ההוא, ושגם הנביא זכריה מנעם אז מבנות החומה, שמתחלה נראה לו בחזון מדידת העיר ומכון חומותיה, ואחר נאמר: רוץ דבר להנער הלז וגו' פרזות תשב ירושלים ואני אהיה לה לחומת אש ולכבוד אהיה בתוכה. תחת היותה עיר הרוסה או פרוצה לחרפה לעם היושב בה. – לזמן מאוחר בימי אלישיב בן יויקים הכהן השלישי לעולי הגולה, בא משושן מטרפולין של פרס אז, המטיב הגדול לישראל נחמיה בשמו הפרסי התרשתא, (כינוי של שררות ומנוי) שהיה משקה למלך שבזמן ההוא והושם עתה לפחת יהודה כמו הפחה הראשון זרובבל, וביניהם עוד איזו פחות שלא הוזכרו שמותם בכתובים, לפי שלא הטיבו, כי אם הכבירו על העם ככתוב מבואר, וכולם היו תחת נשיאות הגדול – אחשדרפן – ממונה על כל ארצות עבר הנהר, היינו מדינות פרס שהם מערביים לנהר פרת; מקום מושבו קרוב לתפסח שעל הנהר. – ראשית מעשה נחמיה היה לבנות את העיר בחומות ובשערים; ואף שלא חדלו השכנים הרעים ועמם הקושרים מיהודים שהתחתנו בהם לעשות לו תועה ומניעה בכל אופן, עד ששכרו גם נביאי שקר ומהנעצרים בבית ה', בכדי שישטינו עליו, גם הוציאו קול דבה שהוא חושב למרוד, ושהעמיד על עצמו נביאים, לקרוא עליו מלך ביהודה, הנה הוא בעזוז רוחו ובבטחונו בהשם גבר על כל שטן ומונע, ונגמרה המלאכה בימים מועטים בידו וביד כל העם שהחזיקו בה בחפץ לבבם. – אחר זה השתדל בטובת העם, וכנראה היתה המשרה המדינית על שכם הפחה לבד ואין לאחר חלק בה. עבודות המלך והמסים שכבדו אז מאד על העם הדל בכללותו, כמו שאמרו הלוים בתפלתם: הארץ וכו' עבדים אנחנו עליה ותבואתה מרבה למלכים וכו' ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם. הנה הוא נחמיה הקל מעליהם עכ"פ במה שהיה מגיע מן המס לצורך הפחה ועבדיו. ועוד מזמן הפגעים הרעים בתחלת בואם (שנמנה בהם גם השבי, בלי ספק ע"י איזה גדודים צפוניים שפשטו בהם) רבתה העניות בהמון העם, וכנראה לא היה שדה אחוזה גדול ומפסיק כ"א לבד לבתי אבות, שהיו בידם כתבי יחוסם, היינו לאותן שיקראו בשם נחלתם ועריהם, בספר יחש העולים הראשונים אשר הועתק והועלה בספר עזרא, ואולי גם לאותן שהיו מקורבין לרשות; ועל כן בזמן הצרות היו העשירים והנקראים בכתוב חורים וסגנים נושים בהמון העם על מעט חלקת שדותיהם למאכלם ולמסים, או גם על ערבון נפשם ונפש בניהם, וכובשים אותם באין לאל ידם לשלם נשיונם, לעבדים ולשפחות לעבודת אדמתם הרחבה; וזה מה שאירע לקבוצים מעובדי אדמה במושבות נוסדו מקרוב, כנודע בקורות; ונחמיה, במוסרו היפה ובמעשה עצמו, השתדל עד שנעזבו ונשמטו המשאות הנושות הללו. – אלה היו מטובותיו במדינות (סימן ג'); אולם בנוגע למצות התורה והנהגת הקדשים, הנה מצא זה הפחה הטוב חבר וסעד גדול בעזרא הסופר, שבא מבבל שלש עשרה שנה לפני נחמיה, והביא עמו גולים במספר קרוב לארבעת אלפים עם נדבות הרבה מן קהל הגולה שבבבל, וגם מאת המלך שנתן לו בכתב רשיון למנות דיינים ושופטים בערים, וליקח מהכנסות המלכות לצורך הקדש; הוא עזרא הנקרא בכתוב סופר מהיר בתורת ה' גם סופר מצות ה' וחקיו על ישראל, ואשר עליו הפליגו חכמינו ז"ל: ראוי היה עזרא שתנתן תורה לישראל על ידו אלמלא לא קדמו משה; ואנו נאמר, כי הוא המטיב לישראל בענין הרוחני בדורו כמו שמואל הרמתי בימיו; הוא הראשון שנמצא עליו מבואר, לא בלבד שקרא התורה נגד כל העם בימים המקודשים, ראש השנה וסכות ויום מקרא צום, כ"א גם כן שפירשה להם, שנאמר: ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא. ועוד, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם; וכתוב שגם בימי החול נאספו ראשי האבות והכהנים והלוים אל עזרא הסופר, להשכיל אל דברי התורה, וזה ראשית ומקור לבתי ועד החכמים, שאנו מוצאים אותם במשך הבית השני אחריו; וכתוב עליו: כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט. המובן והכוונה בזה, שהוא היה כפי דברי רב אחא (שקלים ה' א') סופר בדברי תורה וסופר בדברי חכמים, ובזה ראש סדר שלשלת חכמים נקראים סופרים, שנמשכו מימיו עד בשבעה דורות שלמים זה אחר זה עד שמעון הצדיק, ראשון לבעלי המשנה, שהיה ראש סדר שלשלת חכמים הנקראים שוני הלכות ובארמי תנאים, כמו שאנו עתידין לבאר זה בשער שיחדנו להאמתת תורה שבע"פ. ונשוב לספור, כי עזרא ונחמיה הם המיסדים מספר תקנות תוריות כמוזכר בתלמוד במקומות רבים, ויזכרו מאתנו במקומן; אולם כאן נזכיר לבד התיקונים הגדולים לשני פרנסי ישראל הטובים הללו המפורשים בכתוב והם: א) הוצאת הנשים הנכריות. ב) הבדלת כל ערב מישראל, וההרחקה מן עבודת הכהונה לאותן הכהנים שלא נמצא כתבם המתיחש. ג) תיקון חדש בדבר מנאות התורה לכהנים וללוים. – והעולה לנו באלה אחר עומק התבוננות בכתובים ובקבלת אבות הוא, שלהיות כי בתחלת שוב הגליות מכל עבר ופנה אם מעט ואם הרבה במשך זמן מסוים נספחו אליהם, ועמם גם אל קהל היהודים בא"י, סעיפים מעמים רבים קרובים ורחוקים שהתיהדו, וכמו שהיה גם ביציאת מצרים שכתוב: וגם ערב רב עלה אתם. גם שבו מכל רוח, גולים שהתיחסו לכהונה או ללויה בלי ראיה; ולהיות עוד כי נביאי הנחמות בשרו והחזיקו בכל אלה ברוח ה' אשר עליהם ובלשון למודים, לדעת ולחוות את יעף דבר ומצאנו כתוב: ויאמר נקל מהיותך לי עבד, להקים את שבטי יעקב וגו' ונתתיך לקהל גוים וגו'; בי נשבעתי, נאם ה', כי לי תכרע כל ברך וגו'; מי גר אתך עליך יפול; הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו. וגם זכריה מאוחר בנביאים, לא רחוק מדור שאנו בו, נבא נבואה תמה: כה אמר ה' צבאות עוד אשר יבואו עמים ויושבי ערים רבות וגו' עד והחזיקו בכנף איש יהודי וגו'. – ויותר מזה הנה הבטיחו את הגרים הללו: ואל יאמר בן הנכר, הנלוה אל ה' לאמר: הבדל יבדילני ה' מעל עמו וגו'. ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם וגו'. ובני הנכר וגו' ומחזיקים בבריתי והביאותים אל הר קדשי וגו'. כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים (ומצינו שעשה אלישיב הכהן הגדול לטוביה העמוני לשכה בחצרי בית האלהים, וגרשהו נחמיה בשובו שנית לירושלים ואל משרתו). נאם ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו (ישעיה נ"ו). ובענין הכהונה כתוב (שם ס"ו): והביאו את אחיכם מכל הגוים וגו'. וגם מהם אקח לכהנים וללוים אמר ה'. הנה עם כל זאת, אחרי עבור שנים או שלשה דורות, נצמח מדבר זה ובקהל הגדול החדש הזה רעה לא מעטה. וזה שמלבד הבלבול והשחתת המעשים, והמנהגים המתהוה בכל עם ועם, כשיספחו ויטמעו בו בפעם אחת רבוי מופלג מעמי נכר, עד שצדקו חכמינו במליצתם על מלת ונספחו: קשים גרים לישראל כספחת (עד שלא מצינו כתוב ברור, אם ובאיזה אופן הזיקו להם אז גרי הצדק מארץ מרחקים). הנה נעשתה גם הרעה הודאית, כי הושיבו נשים נכריות, היינו שנשאו נשים להם ולבניהם, גם מאותן עמי הארצות שהיו שכנים רעים להם הנודעים לצרים לישראל, היינו לאויבים לקיום האומה בפני עצמה ומיוחדת (ועוד יותר נתנו בנותיהם לאותו הקבוץ המעורב הנזכר למעלה שהחזיקו בקצת התורה ונתערבו עמהם), ונשים שדעתן קלות לא עזבו לגמרי דרך עמם, ונטו את לבב העם למעשיהם וללשונם, עד שהוזכר, כי דברו הבנים הקטנים אשדודית (שפה משפת בני חם), ובלשון עם ועם, ולא לדבר יהודית, והחלו בכל זה המעל השרים והסגנים, והעם נמשכו אחריהם כנהוג. ומאחר שראו שני הפרנסים הטובים הנזכרים ועמהם כל החרדים לתורה ולטוב וקיום הקהל החדש, שבאורך הימים יהיה זה סבה להפסק האומה בנקודה יקרה זו של ארץ יהודה, ושהמזיק העיקריי הוא ההוספה המופלגת הפתאומית, כי יולד גוי פעם אחת, גם מולדת הנשים הנשואות להם בעמים הקרובים ביותר וצוררים ביותר, התחזקו וקראו צום ועצרה, ונתקבצו כל הקהל לבוא בברית וכרתו אמנה, וכתבו ובאו על החתום באלה ובשבועה על קיום התורה בכללה, ועוד ביחוד על המצות שהיתה הפרצה גדולה בהם, על נשואי נשים נכריות, ועל שמירת השבת, שמטת קרקע וכספים, מנאות התורה לראוי, נדבת שלישית השקל בשנה למקדש, ונדבת העצים בגורלות. ולא זו בלבד, אלא שהוציאו גם את הנשים הנכריות והנולד מהם, שנשאו מכבר מעמים השכנים הרעים ומגדוליהם, שעשו בכוונה, לצרור ולהעבירם על דרכם ונתחדשה אז ההלכה, אף שעד הנה היה היחש אחר האב לבד, ולא נאסר החתון כ"א בשבע עממים, ובלבד בהיותם ידועים בבירור, עשו עתה את האם עקרית לכשרות או לפסלות הזרע, (אולם הכל בשאינה גיורת צדק), וזאת ההוצאה מה שהיה קשה מאד, וגרם פרצה וריב במשפחות, ולבסוף הקמת במה מיוחדת בהר גרזים וכמו שיבוא. ויתבונן הנלבב שהברית הגדולה הנזכרת, היתה נכרתה בדמיון הבריתות של משה רבינו בסיני ובערבות מואב, וברית יהושע בשכם, ושל קצת מלכי יהודה הטובים בזמניהם. והיה הטוב הגדול, שנגדר הדבר לשעה ולדורות, וכל מי שלא בא בברית ההוא, נבדל מעל עם ה' מן היום ההוא ומעלה. וכן ע"י שהכהנים בלא כתב יחש נגואלו מן אז והלאה מעבודת הכהונה, נגדר דבר הפרצה בכהני זרים, שלא פסקו בעשרת השבטים כל ימי שבתם בארץ. הגם שנחם נחמיה את הכהנים ההם, והותרה להם התרומה והמעשר, ולא אסר עליהם כ"א עבודת פנים, ואכילת קדשי קדשים, עד עמוד כהן לאורים ותמים. – וכל זה הוא הנכלל בכתוב: ויבדילו כל ערב מישראל. – ועל דבר התיקון החדש בקצת מנאות התורה שהזכרנו, נאמר: שלהיות שנמצאו אז כהנים הרבה ולוים מעט (הגם שלפי ערך מספר בתי האבות הראשונים שבתורה ראוי היה שיהיו הכהנים רק חלק מכ"ד מכל שבט הלוי, אלא שנתרוששו ונדלדלו הלוים עוד מסוף ימי בית ראשון, ונחשבו עם גרים ועניים כמובא בקודם, וימעטו וישוחו עוד יותר בשגוש הזמנים); על כן תקנו מתחלה שיהיו הלוים נותנים לכהנים חלק מן המעשר, יותר מן חלק עשירי המפורש בתורה בשם תרומת המעשר, וכמו שנאמר בברית הנזכרת: ומעשר אדמתנו ללוים והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלוים. אמנם בשוב נחמיה פעם שנית מפרס, וראה כי לא ניתן כלל המעשר ללוים, בלי ספק ע"י כח הזרוע של הכהנים, ויברחו הלוים מירושלים, קבצם שנית ויעמידם על עמדם, ועשה תיקון מחדש שאפילו תרומת הכהנים יהיו נתונים, בדומה לקדשים, אל לשכה בבית ה' ומשם יחולק להם. אולם מעשר הדגן התירוש והיצהר יותן מאת העם לאוצרות מיוחדים, וממונים עליהם אנשים נאמנים מן הכהנים והלוים בשיתוף, ועליהם לחלק לאחיהם. – ועוד פיחת נדבת המקדש, המחוייבת מן מחצית השקל שבתורה, לשלישית השקל, לפי שינוי העתים והמטבע. ואמת שיש בכל ענין התיקונים הנזכרים, חילוק דעות אצל חז"ל, כמו שיש בקצת עניני זמן זה, עירוב פרשיות גם בכתובים, לפי שחזרו ונתחדשו תיקונים כאלה במרוצת הזמן וכמו שיבא. וכיון שהעלינו את הנראה לנו לעיקר, אחר ישוב המקראות על אפנם, אי אפשר לנו בזה להאריך יותר. – לאחר שהיה נחמיה משך י"ב שנה פחה ביהודה, שב אל המלך אוהבו, לאיזה סבה שלא ידענוה, אך לא כבתה בלבו אש האהבה לאומתו, וחזר מקץ איזה שנים לירושלים, ויעש עוד תיקונים, לכל אשר מצא שם בדק וקלקול. – אחר דור נחמיה הפחה ועזרא הסופר ואלישיב הכהן הגדול, שהיה כ"ג שלישי במקדש השני, מצאנו רשום בכתובים עוד שלשה כהנים גדולים, אב ובנו ובן בנו, שכהנו עד מלוך היונים (וזה בחלק מגלות היוחסין שבעזרא, כמו שבאו רשום ביוחסין שבדברי הימים, שבעה דורות שלמים, ואולי עשרה אחר זרבבל, ויבואר עוד), והם הכהנים יוידע, יוחנן, ויקרא ג"כ יונתן, ידוע. והגם שנמשכה להם, בראיות הרבה, שבעים שנה ויותר, לא מצאנו שום ספר ורשמי קורות מימי כהונתם והנהגתם לעם. וגם יוסף הכהן שמנה אותם בספרו הקדמוניות, והזכיר שבימי האחרון (ידוע) בא אלכסנדר, לא נמצא אתו מזמן השלשה הנזכרים, כי אם הספור, כי ישוע אחיו של יוחנן הערים, ליקח את הכהונה הגדולה מיד אחיו בכח בגוזא משנה מלך פרס שהיה אוהב לו, ושהתקצף עליו יוחנן אחיו, והרגו בחצר בית ה', והיה על זאת על קהל יהודה קצף, ויחלצם השר הנזכר משך שבע שנים. ועוד נמצא ליוסף הכהן, שבימים ההם לא פסקה עדיין לגמרי נשיאת נשים מן הכותיים, וכי מנשה אחיו של "ידוע" הכהן הששי לעולים, שבימיו שבתה מלכות פרס, לקח את ניקוזא מבנות סנבלט השני פחת השמרונים שבזמן ההוא (לא אותו שבזמן נחמיה), וכאשר צוה עליו ידוע אחיו לגרשה ולא אבה, יצא הוא ועמו קצת כהנים ומן העם ונתישבו בין הכותים (סימן ד). ושאיזה שנים אחרי כן נבנה המקדש בהר גרזים על ידם ברשיון אלכסנדר המוקדוני. משני אלה הספורים יצא לנו ג"כ, שגדל העם והצליח בעושר וכבוד, עד כי רם לבב קצתם ויאשמו. גם נראה מזה, שמימות נחמיה ואילך, לא היה עוד פחה מיוחד על ההנהגה במדינות, ושגברה יד הכהן הגדול לתפוס גם המשרה הרוחנית לכל קדש גם הזמנית של פחות יהודה. ובכלל נראה מאד שבזמן זה של המלכים האחרונים לפרס, שהיו טרודים במריבות וקושרים על המלוכה, ויותר מזה במלחמות עצומות עם היונים, שגברה ידם הלוך וקשה, היו ימים טובים לישראל, הגם שעבדו לפרסיים באמונת לבם עד אחר כלות ממשלתם, ורבו וגדלו בארץ הקדש גם בכל גלילות האסיאה ממלכת פרס, עד שבא אלכסנדר וכבש את הכל בשנים מועטות. – ובזה שלמו לנו ימי מועד הצמיחה והגדול פעם שנית לאומה, ובזמן המשכו יש קלקול חשבונות גדול, וזה לפי שלא נמצא בו סופר קורות ישראל על הסדר דור אחר דור, לא סופרים ברוה"ק כמו בזמנים הקודמים ולא סופרי חול כמו מזמן החשמונאים אילך, כ"א רשימות מאורעות אחדים בימי איזה מלכים וע"י אנשים פרטיים, ואותן מלכי פרס שלא נהיה בימיהם דבר רשום בערך אלינו, נחסרו לגמרי מן הכתובים, הגם שנמצאים אצל סופרי יון במשך זמנם ודברי קורותם, ומן הכהנים הגדולים, שהיה ראוי למנות השנים לדורות לפי מנין שנות כהונתם, לא ידענו מהם אך שמותם רשומים במקרא אחד לבד. ועל כן הברייתא דס"ע שדרכה, כמו שכבר הזכרנו, לתפוס את המועט בחשבונות במקום שאין בירור ודאי, לא תמנה לפרס בפני הבית אלא ל"ד שנה בלבד, וגרעה שנים הרבה בזה והבליעה דורות שלמים. והגם שכל זה נודע בספרים המחוברים לזה הענין ביחוד במאור עינים, וכוונתנו בשער זה ושלפניו, איננה לדרוש בפרטי דברי קורותינו, כ"א להשכיל על כללותם, הנה כפי מטרת ומגמת המאמר הזה, יביא אותנו הצורך הגדול להעיר את הקורא לפעמים שונים ובמקומות נפרדים, על קלקול החשבון וחסרון שנות דורות, בזמן שבין חרבן ראשון ובין החלת חשבון השטרות למלכות יונים. וכאן בסמכנו גם על סופרים דייקנים בעלי המלאכה, נגביל ונמנה זמן המיועד הזה, מיום נשרף בית אלהינו עד נפילת פרס בידי היונים מאתים ושמונים שנה.