שׁאל אביךָ ויגדך זקניךָ ויאמרו לךְ. (דברים ל"ב ז')
דבר בעתו מה טוב, ומה אילולי עמד שפן בשעתו, ועזרא בשעתו ור' עקיבא בשעתו, לא היתה תורה משתכחת מישראל (ספרי פ' עקב).
כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית. אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות (גיטין ס' ע"ב).
כבר מחייב השכל, שכל נימוס כולל הניתן לקבוץ שלם, לכלל ולחלקיו ולפרטיו, היינו שיש בו הנהגת חק ומשפט גם לכלל העם, גם לכל צבור ומשפחה, וגם להיחיד בעסקו ומקריו; אי אפשר שיפורש ויבואר בו כל הפרטים כלם שהם באמת אין קץ; אלא יהי מן ההכרח שיבוא הכל כללים כללים, באופן שכל הפרטים העתידים לבוא בהמשך הזמנים יכנסו תחת הכללים ההמה. ולא זו בלבד אלא שאם יהי הנימוס ההוא מונח בכתב מתחלת נתינתו, אי אפשר שיורשמו אפילו המשפטים הכוללים הנזכרים כ"א על דרך המיוחד, ר"ל לפי הצורך והעסק, ודרך החיים, ומקום המושב של הדור ההוא, שהונח אצלו כללות הנימוס בכתב, ויוכרח לפי זה שיונח ביד אותן שבידם ניתן ההנהגה של הנימוס, כמו כן איזה דרכים איך לבאר גם את הכללים ההם המונחים, בזמן ובמקום ודרך חיים משונה הרבה מכמות שהיה בדור הנחת הנימוס, ובדורות סמוכים אליו; – ונקיש ונאמר עוד, שאותו הנימוס, כפי מה שיהיה כולל גם נערך לאנשי הדור הראשון והסמוכים, אפשר וגם ראוי היותו מונח ונתון בכתב, בכדי להתפרסם ברוב העתקות לכל בעלי ההנהגה והנימוס ההוא; אך לא כן דרכי הוצאת הפרטים מן הכללים אפילו בזמן ראשון, ואף כי דרכי ההיקש בין עניני זמן קדום לזמנים אחרונים, וההשתנות הנופלות במרוצת העתים; כל אלו אין מן הצורך ולא באפשרות כלל, שיונחו בכתב בתחלת צאת הנימוס; ואף אם יונח אפשרות פירוש הקצת מזה בכתב, הנה יהיה באמת מכלל חכמה או מלאכה, לא נימוס; ולוזה הוא כמו כן בלתי צריך ועל הרוב בלתי אפשרי, שיפרסמו אותן הדרכים לכל הקבוץ בעלי הנימוס, כי אם ישארו אצל הראשים המנהיגים והמורים בעם; ועוד יותר, כשיארך הזמן ויתרבו ענפי הפרטים למאד, וישתנו המעמדים הרבה, יביא הצורך כי ימצאון שם גם חכמים יודעי לשון וספר, ומשכילים על דבר חק ומשפט, שהמה יעזרו את המנהיגים והמורים, וחכמתם תעמוד להם בהנהגה. – ומה גם אם ירבו הימים למאד, וישתנה גם הלשון שבו ניתן הנימוס, וישתכח מהמון ואף מיחידים, ההוראה הנכונה למלות ולדבורים כלשון הנושן (שהגבלת יחוד הוראתם המורחבת, והמיוחדת, העצמית, והמשאלית, בלתי קל בלא זה אצל דבורים כלליים שכליים, כמו שהם דבורי נימוס ומשפט בעצמותם); עאכ"ו שיביא ההכרח להמצא מושבות וחבורות שלמות, דורשים בהוראה של דבורים ומלות, ועושים בדרכי ההיקש מן הכלל על פרטיו, ובדמות זמן אל זמן לכל שינוי והבדל במעשה ובמחשבה, וירונו בזה בעלי החבורות שזכרנו במושבותם, עפ"י הדרכים שקבלו מקדמוניהם, וכפי המדע שהגיע אליהם בחק ומשפט, ובעזרת הסמנים שמסרו להם רבותם, למצא הכונה והערך הנכון השייך לכל ענין וענין. ויבין המשכיל, שכל עוד שיהיה הקבוץ קדום ונושן, ובלתי רב ועצום כל כך בתחלתו, והיות בראשית הנחת הנימוס דרכי החיים פשוטים והעסקים בלתי מסובכים ומפותלים, והיות השפה הקדומה קצרה במלות וארוכה ועזה בתוכן כונתם; כן יגדל הקושי, וירבה הצורך וההתאמצות לבוא אל המטרה בענין זה. – ואם יהי כל זה בנימוס מדיני, שהדקדוק בו אינו מצוה כל כך, והשינוי לפי הזמן אינו מוזהר, ועל הרוב הגדול איננו מתפשט כלל על כל מערכת חיי הפרטים, ובטבעו אינו נמשך ומתמיד זמן ארוך כל כך, עד התהפך העתים בקורותם מן היסוד ועד הראש; מה יהי הדבר אצל נימוס אלהי, נתון בעקרו ובתבונתו לעולמי עד, הולך ומתפשט על הכלל, ועל כל חלק ועד כל פרט יחידים שבקבוץ, שבתו וקומו, תנועותיו, ומעשה הצטרפותו לבין קונו ובין הכלל והחלק והפרט זולתו, כל שכן שיוכרח בו מתחלת נתינתו קבלה ומסורה למנהיגיו, ושיתחייב לו כל מה שזכרנוהו, עד כי יבינוהו וינהיגוהו בעם וידונו בו לכל הענפים המסתבבים, ופרטי מעשים המתרבים, והזמנים המשתנים כמעט לאין תכלית. – והנה זו היא אחת מפנות אמונתנו, שמלבד התורה המצויה בידנו בכתב, באו עמה ובשווי ערכה כמו כן דברים מקובלים בעל פה ושהם ג"כ תורה, ונאמר עיקרם למשה בסיני בע"פ, ונמסר כן על ידו ליהושע אחריו לזקנים ולנביאים ולחכמי הדורות, שבאו אחריהם בשלשלת תכופה ואחוזה בחוליותיה, עד זמן חכמי המשנה והתלמוד שחיו במשך ימי הבית השני, ועד ארבע מאות שנה אחרי חרבנו. ועיקרן של דברים מקובלים הללו, הן ותולדותיהן שנמשכו מהן, גם כל מה שעשו וחדשו בהם, והסכימו עליהם ראשי חכמי הדורות הרבים בזמן הארוך ההוא של יותר מאלף ושמונה מאות שנה, כל זה הנעשה נכלל לחכמינו בשם הכולל: תורה שבעל פה. וטעם זה השם וכונתו, הוא משני צדדים: האחד מצד שנמסר עיקר הדברים הללו למשה בסיני בעל פה, והשני מחמת שבכל זמן הדורות הנזכרים, לא הורשה להם לחכמי התורה להניח אף דבר אחד מדברים אלו שספרנום בכתב (הגם שאחת אחת נקבעו ונסדרו להם בלשון וסדר קבוע, וזה בשלוש האחרון של הזמן הארוך ההוא), כמו שלא הורשו לעולם לגרוס את התורה שבכתב כ"א מתוך הספר, וכמו שבא האזהרה על זאת לחז"ל כפולה ומכופלה במאמרם המפורסם "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ, ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב", היינו שיהיו נכתבים על הספר המפורסם ומועתק ונלמד בו ברבים; והבן כל זה10הראיה על המובן השני לדבור תורה שבע"פ אמרה (יומא כ"ח ע"ב): קיים אברהם אבינו ע"ה אפילו עירובי תבשילין שנא' ותורתי אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבע"פ, ופירש רש"י עירובי תבשילין שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן.. והנה הדרישה בזאת הפנה ים גדול ורחב ידים, מה עצמו הצוללים ועושי המלאכה בו; גם בימים הראשונים בזמן הבית השני, גם בימות הגאונים ואחריהם עד היום, עמדו ונתחזקו גדולי חכמינו להגן בעד קבלתם זאת, בראשונה נגד הצדוקים והביתוסים, ואחר נגד הקראים ונגד כל מכחיש בה, ונצחום באמת בשרשי הדברים, והצילו והגינו עליהם למדי גם בכל הסתעפותם. – כי על כן ולפי תכלית כונת מאמרנו זה, ראינו נכון, כי נדרש גם אנחנו עפ"י דרכנו בענין הגדול הזה, היינו לפתוח שער קטן שכלי בבאור הקבלה ההיא בבינת הלב על חקותיה וגבולותיה, ביחוד במה שנראה לנו בו צורך לזמן הנוכחי ולמבוכות שנפלו בו, ולספר גם מה שנהיה עמה באורך הזמן, ואיך הגיעה בסוף גבול הזמן הנזכר של ארבע מאות שנה אחר החרבן, לאותו הסדר והתיקון והפרסום בפי החכמים ותלמידיהם, שאנו מוצאים בה בעת חתימת התלמוד בבלי, ואיך נרשם אחר זמן בכתב כל הנמצא ממנה ערוך ומסודר בפה ובזכרון, והורשו ללמדו ברבים מן הספר נגד האסור הקדום; וכל מחקרנו המעט מאד בערך הענין, עפ"י ההתבוננות בכתובים, ושום לב על העדיות, הנמצאים בזה לחכמים הראשונים, תמיד בהכרעה להיותר קדמונים על היותר מאוחרים בזמן, כראוי לפי טבע הדרוש הזה. ונודיע מיד בתחלה, שלא נבקש בזה עזר מהיוצא מן איזה מדרש אגדה או ספור יחיד בלבד. שעם היותם טובים לאיזה תכלית אחר, לא יועילו כלל לראיות במבוקשנו, וכמו שיבוא; אלא נשתדל ונבקש ראיות ברורות כוללות מוציאות הדברים לאור ולפועל מעשיי, ומכריעות הלב להודות בהן. – ובכל זאת דעתי קוצר השגתי ומיעוט בקיאותי במקצועות אלה, ובפרט בדברי האחרונים מחכמי הרבנים, הנני מתנה בפירוש ובלב שלם, שאם יהי דבר או קצת דברים, שהנחנו וסברנו בו סברות, מתנגד ליסודות הבאים בספרי המקור לתורה שבעל פה, רצוני לומר שאם אנחנו נאחוז בסברא או השערה מה מיוסדרת על הכרעת השכל הישר או על דברי יחיד מחכמינו ע"ה, ויבוקש הדבר וימצא סותר לשטת רוב החכמים בספרי המקור המקובלים; אזי הקבלה תנצח, וכל דברינו בזו ההתנגדות בטלים, או עכ"פ יוקחו בערך הפשט אל הדרש, שהורשינו מפי כל החכמים כאחד, להתבונן בפשט בחלוף הדרש, שהוא הנשאר עם זאת בתקפו וכבודו כידוע. – ובזה נתחיל, ויהי ה' צבאות עמנו, כי בו בטחנו ולשמו הגדול הנקרא עלינו כל מטרת כונתנו!
אנו רואים שכבר בזמן מרע"ה דקדקו הרבה בפרטים הנופלים להם, ובקשו הדרך המורה להגבילם ולהכניסם תחת הכללים הנתונים, לפי שחוץ מן פרטים רבים שלא נאמרו עם כללותיהן ביחד, ונספחו עליהם אח"כ בזמן כתיבת התורה בשנת הארבעים, כמובא ברמב"ן ובטובי המפרשים, באו מהם כמו כן ביחוד ובפני עצמם, כמו הפרט בשעיר חטאת חיצונה שנשרף כלו ביום חנוכת המשכן, דיני המקושש והמקלל, הוראה לנמנעים באונס מעשות הפסח במועדו, משפט נחלת הבנות, דין נשואי היורשות נחלה בארץ, הוראה להכשר כלי נכרים וכיוצא. – ומה שראוי להעיר עליו, כי שרש פרש בהוראתו על הרחבת הבאור כפי מה שבא בעזרא "ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל", ומורגל הרבה בדברי חז"ל, לא נמצא עוד במקרא כי אם שני פעמים בתורה וזה בשתי השאלות הפרטיות של מקושש ומגדף, "לפרוש להם על פי ה', כי לא פורש מה יעשה לו" (ואולי גם המקרא (משלי י"ג ט"ז) "וכסיל יפרוש11הגהת המוציא לאור: ואצלנו יפרש בסין וכן אצל כל הקדמונים. אולת", מושאל מזה, שהוא עוד מרחיב הבאור על אולתו). מזה נראה שזאת המלה הונחה בעצם וראשונה לזאת המלאכה, ר"ל מלאכת באור הכללים והוצאת הפרטים מהם, וכי הפרטים כלם שזכרנו היותם נמצאים כבר בתורה שבכתב ובמלות מיוחדות, היה בכדי להיות לאות ולדוגמא לדורות הבאים, איך ישכילו וידקדקו וינהיגו בכל פרט ופרט מהמצות לעת הצורך12כדאי הוא כלל זה שרמזנו עליו בפנים בקצור להרחיב בו קצת, והוא שכל ענין פרטי וכל ספור שבא בתורה, הכל לצורך גדול ולתועלת הדורות הבאים, ביחוד בשביל מעשים שנעשו וקורות שקרו באומה בכללה ובחלקיה היותר נכבדים (וכבר נגע בזה הרב בקצת טעמיו). לדוגמא, ספור מחלוקת קרח, ידענו שבכל הדורות והזמנים השונים נפלה והתמידה הרבה קנאה ומחלוקת בין הכהנים והלוים, עד שיוסף הכהן מספר מקנאה כזו עוד סמוך לחרבן בית שני. וידענו עוד מן הכתובים שבזמן שמואל, דוד, וחזקיה ועוד בדורות מאוחרים, היתה בין משפחות הלוים משפחת הקראים היותר גדולה במעלה ונכבדה בהשכלותיה; ועל כן גלתה וספרה התורה העונש המר שהגיע לראש יחש המשפחה היקרה ההיא, במחלקותו על משמרת הכהונה הנשגבה ממשמרתו, ונאמר כאן בביאור, ולא יהיה כקרח וכעדתו. – והנה על המקרא (תהלים ק"ו, י"ז) תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם כתב רש"י, נראה שחלק כבוד לבני קרח מלהזכיר אביהם ותלה הקלקלה בדתן ואבירם. ונוסיף עוד שקרוב שמחבר המזמור היה לוי ומבניו, והנפלא שגם במשנה תורה כתוב, ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' אשר פצתה האדמה את פיה וגו' ולא הזכיר קרח. וכבר אמרו בזה הראב"ע והרמב"ן טעמים בלתי מספיקים, והנכון לפי שהיתה משנה תורה מיועדת להקרא בהקהל באזני כל העם אנשים ונשים וטף, ובאו בה הרבה צווים ואזהרות על עזר הלוים ושלא לעזבם, ולפיכך חיסך הכתוב על המקרה הרע, שקרה לראש יחוסי של גדולי הלוים. – וכן היה שבט ראובן קדמון וראשית שבטי ישראל בזמן, ויתכן שלא פסקה קטנתם בדורות הראשונים על אבדן משפט בכורתם גם לכהונה גם למלכות, על כן נכתב ספור דתן ואבירם ובני ראובן. – וכן היה גלוי וידוע לפני המקום שבדורות מאוחרים יתאמצו השרים והכהנים למעט את הנבואה מבני הנביאים ושעתידים לאסרם ולתתם בבית הכלא, בפרט בהיותם עדיין (ע"ד מאמרם ז"ל במדרש) טירון לנבואה (פי' טירון ביוני מחונך), בכדי שלא יתנבאו להמון העם. וזה כולו מבואר הרבה בכתובים, על כן בא בתורה הספור מאלדד ומידד שהתנבאו בתוך המחנה, ושאמר יהושע לרבו, שיתנם אל בית הכלא, ושהשיב לו גדול הנביאים, המקנא אתה לי ומי יתן והיו כל עם ה' נביאים. ונכתב א"כ הספור היקר הזה שלא לכלוא הנבואה בשום זמן ומקום. וכן דבור אהרן ומרים נביאים גדולים כמשה, נכתב בשביל להורות רב ההבדל בין טבע ומעלת נבואתו לטבע ומעלת נבואת שאר הנביאים שבימיו ושיבואו אחריו. – ועל דרך זה נאמר בטעם זכרון התורה ביחוד גדול הפרט משעיר הנשרף, להיות שבתורה צותה על קצת החטאות, הבאות לחוטאים גדולי המעלה או על חטאים קשים וכוללים, כמו פר הכהן המשיח, ופר של צבור, ושעיר של יו"כ, ושעירי ע"ז, שלא יהיו אותן החטאות נאכלות לכהנים, כי אם שיהיה החלק המעולה שבהם הרומז לטוב הרוחני, הדם והאימורים, נזרק בהיכל בפנים ומוקטר על המזבח. והשאר כולו, שהוא הסימן הרוחני לחטא הגדול, ישרף מחוץ למחנה בבית הדשן, ונעשה טומאה גדולה, עד שהשורף טמא וטעון כבוס בגדים (וגם בהקטרת אימוריהם לא נאמר ריח ניחוח לה' וכמו שהעירו ע"ז הרב והרמב"ן ז"ל). אולם בשאר החטאות לא יובא דמם בקדש פנימה. והבשר מצות עשה על הכהנים לאכלו כמו שכתוב, הכהן המחטא אותה יאכלנה, וכתוב עוד ואכלו אותם אשר כופר בהם, כהנים אוכלין ובעלים מתכפרים, והנה ישאו הכהנים בזה עון ואשמת הפרטים, כמו שהם נושאים את עון כהונתם, ויתכן א"כ שבקצת הדורות נמנעו קצת כהנים מלאכול החטאת מיראתם לנפשם, כדרך שהוכיח הנביא לכהנים הזרים אשר לא מבני אהרן, שהיו בעשרת השבטים. חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו, ועל כן נכתב בתורה הספור שהקפיד משה על חטאת חיצונה שלא נאכלה, וזהו שאמר: ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' ושאהרן קדוש ה' השיב שלא נמנע מזה רק מפני אנינותו בלבד. –.
עוד מצינו הדבור החדש השני, יום המעשה, וכן אצל מעשה דוד עם אחימלך הכהן שנתן לו מלחם הפנים המוסרים לפני ה' למאכל נעריו, לחם חול, לחם קדש, דרך חול, יקדש בכלי, דבורים שנראה מאד היותם ממלאכת ההוראה שאצל הכהנים בזמן ההוא, ודומים לכמות שנמצאו בזמנים מאוחרים אצל חכמינו. ועד"ז שאלו חגי הנביא לכהנים, על מגע בשר קדש ומגע טמא נפש, הגם שלא נדע ענין השאלה, והחכמים נחלקו בבאורה. ומצינו פרטים ממלאכות שבת, על הוצאת והכנסת משא, ועל קנין ומכירה בירמיה ובנחמיה, ועל החתון באומות בעזרא, ואיזה פרטים דרך גררא, כמו דרך הקנין ואבלות וכדומה; ואין ראוי להפלא כלל, אם בלתי המצא מספר ורב מפרטי ודיני המצות בנביאים ובכתובים, ולא אזהרות ותוכחות פרטיות, וחיות כמעט כלם על שמירת התורה בכלל, משפטי הצדק והמוסר ביחוד, הטעם שרק אלו, והנהגת האומה בכללה נמסר לנביאים ולבעלי רוח הקדש; אולם משמרת הנהגה והוראה הפרטית במעשים התוריים לצבור וליחידים נמסר לכהנים ולשבט לוי בכלל, ונשאר אצלם לבד כל ימי בית ראשון ועד אמצע ימי בית שני; ויעידו על זה כתובים רבו מלספור, "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך" וגו' "ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה"; "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", "ואת עמי יורו בין קדש לחול" וגו', "ללא כהן מורה וללא תורה", "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". ועור יבואו הרבה שתי המשמרות כאחד, וזה מה שיורה על ההבדל הגמור, "תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא", "כהניה חמסו תורתי בין קדש לחול לא הבדילו ובין הטמא לטהור לא הודיעו ונביאיה טחו להם תפל וגו' כהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו" וכתיב: "וגם בירושלים העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים וגו', וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם היושבים בעריהם בין דם לדם בין תורה למצוה לחקים ולמשפטים" וגו'; ראינו מזה ברור שהיה גם בימי הבית הראשון כת אנשים, והם הכהנים והלוים שהורו כל פרטי עניני המצות עפ"י התורה שבכתב, ובלי ספק ע"פ מעט או הרבה כללי הבאור, והדימוי מדבר לדבר שהיו בידם בעל פה, וליחידים אולי גם במגלות סתרים ולא נעתקו בפרסום, ושרבו בעם המורים, ער כי היו בהם גם חומסי תורה ומורים במחיר; ובכל זה יש ראיה חזקה שעכ"פ הטובים שבישראל דקדקו הרבה בשאלות התוריות, ולא היו בעיניהם דבר קל אפילו באותו הזמן הארוך ממתן תורה עד חרבן בית ראשון, כמו שיחשבו קצת נבערי וקלי הדעת. – אמנם אם היו בשבטים אחרים זולת שבט הלוי ג"כ חכמים בתורה, ובפרט אם היו אפילו בשבט לוי כל אותו הזמן הארוך הנזכר כתות וחבורות דורשים התורה ומשכילים בהבנתה ומלמדים אותה ברבים, כמו שהיה הדבר בבית שני אחריו וכמו שיבא, זה דבר שלא ידענוהו, מאין הכרע ברור בכתובים; כי הגם שמצאנו בזמן ההוא שם סופר, מושכים בשבט סופר, שבנא הסופר, גם בדברי הימים הרבור משפחות סופרים, וזה השם הונח אחר זמן על חכמי התורה, הנה הוראתו הראשונה על מלאכת הכתיבה לבדה, שגם היא היתה יקרה בימים ההם, ולפי ענין הנכתב גם מעלה יתירה; ובאמת גם על המובן הזה היו הלוים סופרים, והם שבידם הנהגת מגלות היוחסין שנהגו בזמן ההוא מאד בכל שבטי ישראל; אולם היו זה השם מונח על החכם בחכמת התורה, כמו שבא בודאי בתחלת בית שני בהשאלה מלשון ספירה גם הגבלה (מלשון משנה ביושבים על הספר) בתורה ובמצות, זה מה שלא מצאנוהו כלל קודם עזרא. – ודע עוד שאעפ"י שמצאנו כתוב ביהושפט, ששלח ביהודה שנים כהנים ותשעה לוים ללמד בעם ועמהם ספר תורת ה', הנה נראה ברור שקראו התורה באזניהם, כדרך שקרא המלך בשנת השמטה, ואולי הורו גם בע"פ איזה עקרי אמונת ומעשה מצות כפי ההכרח, ולא נמצא כלל קודם עזרא מקרא מבואר שהיו הכהנים והלוים קוראים ומפרשים ומבינים לעם את דברי התורה לעתים מזומנים ומקומות מיוחדים, הכלל שיהיו סופרים על מובן הזמן המאוחר, שבזה המובן לבד אנו עסוקים עתה; ולזה אין בידנו כמו כן לדבר דבר גדול או קטן על דרכי ההוראה והוצאת הפרטים מן הכללים, והשמוש בהם בימים ראשוני ראשונים אלו, ובעל כרחנו יספיק לנו ולכל מאמין במה שהראנו ברור רושם מציאותם.
אמנם מימות עזרא ואילך יאור לנו היום הולך ואור, להוליך אותנו בטח בנתיב דרישה נכבדה זו, לפי שמן אז והלאה מצאנו זה השם סופרים מיוחד לחכמי תופשי ומבארי התורה; ולהיות שכתוב על עזרא הכהן (עזרא ז' ז'): והוא סופר מהיר בתורת משה, (שם שם י'): כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט, (שם שם י"א): לעזרא הכהן הסופר סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל; הנה נשמע מזה לסופרים שתי פקודות ראשיות: א לכתוב ספרי תורה לצבור וחומשין ליחידים (ונמצא לזה זכר בברייתא דאגדה הובא בפסחים (ג' ע"ב) עשרים וארבעה תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפלין ומזוזות שלא יתעשרו שאלמלא מתעשרין אין כותבין): ב מעשי הספור וההגבלה והדרוש במעשי המצות והחקים עפ"י הקבלה והעיון בכתובים, וזה בפי שתי ההוראות של המלה שבארנו, והנה מעשיו הנוגעים לדרושנו זה, היינו יסוד בתי כנסיות לקריאת ותרגום ובאור התורה בצבור, ויסוד בתי הועד לחכמים ולתלמידים, כבר ספרנום בראיות בשער העשירי במה שיש בו די; ונעיר כאן לבד, כי שמות אלו, וכמו כן שם מבין על הרב, והשם תלמיד, והדבורים קריאת מפורש, קריאת שום שכל, הבנה במה שנקרא נתחדשו אז, ולא שמענו ולא נמצא להם זכרון בדור מקודם לאלו הזמנים של עזרא וחבורתו. – עם עזרא ראש הסופרים ואחריו, חיו רעיו ותלמידיו ותלמידי תלמידיו שלשלת גדולה של חכמי מעתיקי ומבארי התורה, וכלם נקראים בשם סופרים; ונמשך זה סדר סופרים מן עזרא, שהוא כמו שזכרנו הנודע ברור לסדר זה, עד הכהן הגדול שמעון בן חוניו השני מזרע יהושע בן יהוצדק כה"ג ראשון בבית השני, ראש חכמי המשנה (המזכרת אותו בשם שמעון הצדיק משירי כנסת הגדולה שכבר בארנו ענינה). וזה שמעון אחרון הסופרים וראשון לסדר חכמים הנקראים בשם שוני הלכות, ובארמית תנאים; לפי ששנו וגרסו ולימדו בע"פ הלכות נפרדות מיוחדות וקבועות בלשון אחד, וכמו שנבאר להלן וכבר הזכרנו שיש בדורות הראשונים מן הבית השני ערבוב חשבונות גדול, והנמצא רשום מהם מעט מאד, זעיר שם זעיר שם. והעולה אחר החפוש ביגיעה וההכרעה הנכונה, שנמשך זמן סדר הסופרים לא פחות מן מאתים שנה, ושעברו עליו עכ"פ שבעה דורות שלמים מאב לבן; מעתה כמה יש להתאונן שעם כל האורך מסוים של זה הזמן לדורותיו, ועם כל יקרתו לדברים רבים וביחוד לדרשתנו זאת, איך בא המקרה שנאבדו דברי ימיו, לא יזכרו ולא יפקדו? ואין בידנו אף שמות העצם של החכמים הסופרים הללו, ולא נשאר כי אם השם הכללי, שנראה ברור שנקראו בו, רצוננו השם כנסת הגדולה לארבעה דורות הראשונים מהם שראו עוד את עזרא, ושם שיורי כנסת הגדולה לשלשה דורות אחרוניהם עד שמעון בן חוניו השני, שעמו פסק סדר הסופרים, והתחילו שוני ההלכות כאמור. ובשביל זה חוץ ממה שרמזנו בשער המוזכר על פעולותיהם הטובות, חל עלינו גם כאן החיוב לבחון, עד היכן יעלה בידנו להקים להם זכרון ברור בפעולתם הנכבדה שעשו ביחוד בביאור התורה, רצונו בזה הגבלת אופן ושיעור קיום מצותיה, ולהחזיק מסורת קבלה אמיתית בפי וזכרון כל ההוגים בה, מבלי שתהיה התוחלת מאתנו לאסוף בפעם אחת רב תבואות בשדה מדע, כמעט לא עובד בו עדן עד היום. – ונקדים בהנחה שכל מצוה ומצוה שבתורה בערך מה שהיא בלתי מבוארת מעצמה בקריאה שטחיית (שבזה הערך היא נקרא דברי תורה), וצריכה פירוש והגבלה מה, הנה הגבילוה ופירשוה הסופרים באותו זמן הרמוז של מאתים שנה ע"פ קבלתם, שהיו קרובים בזמן ובמעלה לנביאים, ועל פי עומק ורוחב ידיעתם בלשון, שהיו לא רחוקים מזמן היות שפת התורה מדוברת בעם, וכמו שאמרו במשנת אבות ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה; וקראו חכמינו לאלו הפירושים וההגבלות, שאין לטעון נגדם ושבאו לידם בודאי מאותו הזמן, בשם כולל דברי סופרים; וכן כל גדר וסיג, וכן תיקון והנהגה תוריית, בכלל כל הנעשה מאת תופשי התורה בזמן הנזכר, קודם שהתחילו שוני ההלכות, גם אלו נקראו בפי חכמינו דברי סופרים; ולפי דרכנו למדנו שזהו החלק היותר קדום בזמן מאותן הכללות, נכללו לנו בשם תורה שבעל פה.
ולפי דרכנו, שהקצור נחוץ לנו, נביא על האמור רק איזה ראיות מדברי חז"ל, ומהכרעת השכל והסברא, הגם שלמשכיל הדורש ימצאון בלי ספק יותר ממה שאמרנו, שהשם סופרים אשר בתושבע"פ, רומז לסדר החכמים שבין עזרא ובין שמעון הצדיק ראש חכמי המשנה, יעיד עליו אמרם (קדושין ל) לפיכך נקראו הראשונים סופרים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, שהיו אומרים ויו דגחון חצי אותיות וכו', ונודע בתלמוד, ובמדרשות שעזרא וסיעתו היו ראשוני בעלי המסורה וכינו אם כן להסופרים ראשונים, בערך אל שוני ההלכות שבאו אחריהם. – מה שאמרנו שהסופרים פירשו התורה והמצות והגבילו ההכרחי בהם, וזה בקריאתם בצבור בשבתות ובמועדים, ושהשכילו בהם עוד יותר בימות החול, בבתי הועד לחכמים שיסדו, על זה הפסוקים מבוארים בספר עזרא, והבאנום בשער העשירי ובשער זה. – הראיה שהכונה לחכמינו בדבור דברי סופרים היא על הרוב על הפירושים בכתובי המצות ונתינת איזה הגבלה ושעור בהם. וזה בנגוד אל המובן מהכתוב לבד בקריאת שטחיית, והוא הרגיל נגוד זה לחכמינו (סנהדרין פ"ז, א. וירושלמי שם פרק י"א הלכה ד') דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים; ובשלילה אמרו (קדושין ע"ז ע"א) חללה מוזכרת אותה שעיקרה מדברי תורה ואין צריך לפרש מדברי סופרים; ואמרו עוד (תוספתא מקואות פרק ה') דבר שעיקרו מדברי תורה ושעורו מדברי סופרים; וגם הענין בעצמו יורה על זה ברוב המקומות שבא בהם הדבור ההוא, ויבואו קצתם בהמשך. – ובזה נבין הסבה שלא נמצא לעולם הדבור הלכות סופרים, וזה לפי שהם עדיין לא גרסו ושנו הלכות קבועות בלשון אחד, כי אם דברו דבריהם ופירשו פירושיהם בשעת הקריאה בצבור והלמוד לתלמידים; וכמו כן הניחו אותם בסמנים בכתיבתם התורה (וזה מה שיבואר בסמוך). ונבין בזה עוד הטעם מאין בא הדבר, שכמעט כל פירושי הסופרים במצות, גם כמעט כל תקנותיהם, לא נקבעו בההלכות השנויות להחכמים שאחריהם, ולא באו במשניות שחוברו מאותן ההלכות הנפרדות, ולא נמצא מהם במשנה כ"א מעט מזער ודרך אגב לצורך יחוד איזה הלכה. דרך משל: ההלכה באה להגביל זמן קריאת שמע, ולא הזכירה כלל החייב בקריאתה, לפי שסמכה על הפירוש הנודע של הסופרים על המקרא "ובשכבך ובקומך", וכמו שלא זכרה החיוב לאכול מצה ולא שום עיקר מצוה המפורשת בתורה, כן לא זכרה חיוב לאיזה פרשה לקריאת שמע, הגם שזהו בלתי מפורש במקרא בהשקפה קלה, רק כפי פירוש המקובל מן הסופרים וכמו שאמרו: "תנא היכי קאי דקתני מאימתי", וכן "תנא אקרא קאי", וכן בשם יציאות השבת תפשה ההלכה לשון המקרא: "אל יצא איש ממקומו", וסמכה על פירוש הסופרים עליו כעל דבר נודע מכבר. והנה לא בא בהלכות כי פירוש עץ הדר אתרוג, ולא מה המה התפלין, ולא איזה וכמה פרשיות בהן, לפי שזה הכל מפירוש הסופרים, שהיו ידועים ונלמדים בתורה מכבר. וכן הגבילה ההלכה: במה מדליקין ובמה אין מדליקין, ולא זכרה החיוב להדליק; והגבילה ומן קריאת המגלה, ולא זכרה החיוב לקראה; ולא נזכר במשנה (רק בברייתא) דבר מן חיוב נר חנוכה כלל, לפי שלא היה להלכה הגבלה בה. והנה אלו הם בלי ספק מתקנות הסופרים, ואנו רואים אותם ברור היותם כדבר נודע שסמכה עליהם ההלכה, שבאה להגביל הגבלות חדשות ופרטים מתחדשים, מה שלא היה כלול ונגלה בפירושי ותקנות הסופרים; וזו ראיה גדולה על קדמות הפירושים והתקנות לסופרים. – מעתה הנה נכלל לסופרים בדבריהם שני ראשי ענינים: האחד הפירושים, והשני הגדרים והתקנות.
חלקי הנגוד בענין הפירוש, המה:
א דברי תורה, הינו כפי מה שהיינו מכינים הכתוב בתחלת ההשקפה, ואפשר שיהיה הספק בהוראתו, ולפי זה גם בעיקר המצוה, ואצ"ל שלא היינו מגיעים לשום יחוד והגבלה בה.
ב דברי סופרים, הוא הכתוב כפי מה שפירשו והגבילו בו הסופרים, בכח קבלתם מאבות, בכח רוחב ידיעתם בלשון, ובכח הרשיון שניתן להם בזה מבואר בפרשה מיוחדת, כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וגו' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך וגו'. והנה כשאמרו (עירובין כ"א, ע"ב) מאי דכתיב: ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, בני הזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה; שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר עליהם חייב. ושמא תאמר: אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו? עשות ספרים הרבה אין קץ. הנה אתה תדין שזה הכל מוסב על פירושי והגבלות הסופרים במצות; ושרק עליהם ולא על הסייגים והגזרות והתקנות של הסופרים, תפול השאלה: מפני מה לא נכתבו בתורה בביאור והגבלה. ותבין עוד, כי התשובה בזה: עשות ספרים הרבה אין קץ, היא באמת קצור מהרחבת דברים שבא בתחלת זה השער. וכן במשנה (סנהדרין פרק י"א): חומר ברברי סופרים מבדברי תורה, הכונה לזה הסיג מדברי הסופרים וכמו שביארו שם בפירוש. – והענין השני מכלל דברי הסופרים, המה הסייגים, הגזרות, והתקנות, שהוסיפו ועשו הסופרים שבדורות הרמוזים, קודם שהתחילו לשנות ההלכות, כפי מה שזכרנו מן המשל שבפיהם: ועשו סיג לתורה; ועשו זאת כפי הכח שניתן בזה לכל בית דין גדול מישראל; והחיוב בקבלת אלו, הוא מן הכתוב המיוחד הבא בפרשה הנזכרת: לא תסור מן הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל, ומן הכתוב: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך; ושני חלקי הנגוד בענין זה המה.
א מצות התורה או מן התורה בארמי דאורייתא.
דברי סופרים, מצות הזקנים, וזה השם (שבא גם בתלמוד בכמה מקומות) וכן השם מסורת הזקנים הוא הנמצא בספרי יוסף הכהן ובאיזה חבורים אחרים קדמונים בלשון היוני על כללות הענינים הללו הנזכרים. – ולפי דרכנו אנו למדין, שכל הפירושים והגבלות שפירשו והגבילו הסופרים במצות הם לענין חומר הדין, דאורייתא גמור, לפי שכך היא אמתת כונת הכתוב; ולזה כשאמרו במשנה שהזכרנוה חומר בדברי סופרים מבדברי תורה האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור, חמשה טוטפות לעבור על דברי סופרים חייב. הנגוד שם כמבואר מעצמו, שהנחת התפלין מבוארת בדברי התורה בלא פירוש, אולם שהפרשיות ארבעה ואיזו הן, הוא מה שפירשו והגבילו בה הסופרים, אבל מאחר שכן פירשו והגבילו בתוכן כונת המקרא, הנה ההנחה ותוכן הפרשיות ומנינם, הכל שוה לענין דאורייתא; וכן כשאמרו בתוספתא מקואות (מביאה הרב בפי' המשנה כלים י"ז י"ב) כל דבר שעיקרו מדברי תורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא, הטעם לדעתי נגלה, מפני שהשיעורין, וביחוד לקדש הם הגבלה מוכרחת ופירוש מצוה שנתנום הסופרים, על כן הם דאורייתא וספיקם לחומרא. ואולי זה גם כונת הרב שם. – ודע עוד שהרבה מחלקיות הבאות בזה בזמן מאוחר באמצע ימי התנאים שוני ההלכות, תלוי בזה לבד אם הנידון הוא פירוש הסופרים או גזרותם בלבד; דוגמא אחת לזה, נביא משנה בתורת כהנים פ' שמיני: וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, מלמד שהמשקים מטמאים את הכלים, דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אין טומאת המשקה לכלי מן התורה, אלא מדברי סופרים. ומביאים שם ראיות, שאין טומאה מן התורה הולכת על דרך זה (עיין עליו ובפירושו שאי אפשר להאריך כאן) ועוד שם ר' אליעזר אומר: אין טומאה למשקים – מן התורה – כל עיקר; ותבין שלא נחלקו כלל החכמים, במה שמפרו הסופרים, כי אם בזה נחלקו, אם מסרו הדבר על המקרא דרך פירוש, או היא גזרה מדעתם. וכבר אמרנו שמה, שהוא מפירושי הסופרים לא בא בהלכות רק לפעמים ובקצרה מאד, כמו סדר תקיעות שלש של שלש שלש (ר"ה ל"ג) וזה מביאור הסופרים. ואמרו בספרי (פ' בהעלותך) שלש תרועות נאמרו בר"ה, שבתון זכרון תרועה, והעברת שופר תרועה, יום תרועה יהיה לכם, שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים, שבתון זכרון תרועה, והעברת שופר תרועה מדברי תורה, יום תרועה יהיה לכם, לתלמודו הוא בא. רשב"ג אומר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים, שבתון זכרון תרועה מדברי תורה והעברת שופר תרועה, יום תרועה יהיה לכם מדברי סופרים. הכונה הפשוטה לפי דרכנו, לפי שהעלו מספר יחזקאל שבשנת היובל ראש השנה שלו בעשור לחדש (יחזקאל ח') לפיכך אמרו שג' פעמים כתוב בר"ה מלת תרועה ושמסרו אותם הסופרים לסימן חיוב שלש התרועות בר"ה; והחילוק בין החכמים הוא בלבד, אם בלא פירוש הסופרים היינו אומרים שאותה תרועה האמור בר"ה בפרשת המועדים היא אחת עם התרועה האמור בפרשת קרבנות המועדים, ואותו האמור ביובל הוא תרועה שנית (כמו שהיא רומזת באמת חוץ מן רמז הזכרון לפני ה', לשלוח עבדים ולדרור), או אם היינו סוברים שאין כאן רק תרועה אחת אלולי שגילו הסופרים שכל אחת לעצמה; ולא נעלם ממני שבגמרא (ר"ה ל"ד) דגירסא בברייתא זו לא כמו שהעתקתי מספרי וילקוט שבידנו, אלא רשב"ג אמר ר' יונתן וכו' והעברת שופר תרועה מדברי תורה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא (מה שהיא תימה, שיהא המקרא האמור ביובל היסוד לעיקר המצות בחיוב התרועה בר"ה) ושעלה פירוש בהויות שם בזולת מה שפירשנו בדבור ולתלמודו הוא בא; ואין זה זרות ונמצא דוגמתו לחכמים.
וכן כשאמרו במשנה (ערלה פ"ג מ"ט) החדש אסור מן התורה בכל מקום, הערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים, לכי שבחרש כתוב מפורש: ולחם וקלי וכרמל וגו' חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, וא"כ אף בלא פירוש הסופרים הוא נוהג בח"ל; והערלה שכתוב בה: כי תבואו אל הארץ וגו' הוא מזמן ההלכה ופליגי בה בגמרא (קדושין ל"ח ד') מאיזו הלכה היא, והכלאים? אם הכוונה על הרכבת האילן, הנה הוא מפירוש הסופרים שפירשו המקרא סמוך ודומה למה שלפניו: בהמתך לא תרביע כלאים, וא"כ הכונה במאמר: והכלאים מדברי סופרים, מפירוש הסופרים בדבר התורה, וכמו שאמרו שם על ההרכבה: לוקין על הכלאים דבר תורה, אם תהיה הכונה במשנה על כלאי הכרם, הנה יהיה מדברי סופרים כאן, מגזרות הסופרים, וע"ש בסוגיא. – ומתוך הדברים תבין עוד, שיש הפרש גדול בין אלו פירושי הסופרים ובין מדרש המקרא שעליו נוסדו רוב ההלכות, ומה גם בין האסמכתא, שיבוארו עוד להלן בעזה"י. מעתה ראוי לבאר, איך חתרו והשכילו הסופרים להתמיד באומה את הפירושים וההגבלות המקובלים להם במצות, לא בלבד בלמוד ושנון בשעת הקריאה, כי אם גם בכתיבתם התורה כפי משמרת עבודתם, וזה ע"י סימנים בדרכים שונים, מרמזים ומורים על הדבר, ואיך מאלה המעשים הקדומים התרחב הדרך גם בזמן מאוחר אל דרך דרש ידוע קרוב להאסמכתא שזכרנוה, דוגמא לסימני הסופרים שהונחו ובלא ספק על פירוש והגבלת דין, כתוב בתורה: "אשר לֹא יעדה" וצוו לקרוא לו בוי"ו, וסמכו על הכתוב מצוה תמה, מצות יעוד אמה העבריה. וכן מסרו על הכתוב: "אשר לֹא כרעים", אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן ועל הכתוב: "אשר לֹא חומה", אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו מלפנים. ובשלשתן מבואר נגלה שהנכון הוא בוי"ו, ואין לו בזולת זה מובן כלל; ועל כן סמכו על הקורא הנכון וכתבו מלפנים באלף, בשביל להורות על הדינים הנזכרים ויסוד הרמז בזה גלוי, אין צורך לבאור. דוגמא אחרת בפרשת: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה" (שלח ט"ז, כ"ד) כתוב לחטת, ואמרו חז"ל הוריות י"ג ע"א; זבחים צ' ע"ב): חסר א', שאינו כשאר חטאות; שכל חטאות שבתורה הבאות עם העולה, החטאת קודמת לעולה שנאמר: ואת השני יעשה עולה, וזו עולה קודמת לחטאת, הכונה והטעם לדעתנו, שבאמת כל עולת צבור חובה, כעולת התמיד, והמועדים או הבאה לפרקים כמו עולת ראיה ומלואים, או לנדבה, הכל לתשורה וראיית פני אדון; ולזה כשבא חטאת עמה ראוי להקדימה לעולה, וכמו שאמר: יצא הפרקליט הדורון נכנס אחריו; אולם בכאן הקרבן משונה ומיוחד לכלל האומה וכלל המצות, וקבלו הסופרים שגם העולה באה בזה לכפרה, וקרוב שבאה על המחשבה העולה על הרוח שקודמת למעשה, וא"כ ראוי להקדימה לחטאת ויהיה יסוד הרמז זה לחטת שרש חט מורה על החבור בלשון העברי והארמי, חוט, מחט, ואושיא יחיטו בעזרא, ורמזו הסופרים במלת לחטת, ששני הקרבנות שקולין וכאין כאחד לכפרה בלבד. ונמצא עוד קריין וכתבן, אין לבאר יסודם כ"א על זה הדרך, היינו שהם רומזין על הפירוש ועל פרטי דינים: – דוגמא סימנים ממין אחר, המה אותן שרמיזותן ע"י החסר והמלא, וצריכין אנו לפרש גם את אלו, המבין ידע שבכל לשונות החול נתוספו לתיבות בכתיבה אותיות נחים נסתריים בכדי הבין בם שינוי ההוראה או שינויי המין והמספר, שלא היה באפשרי להבדילם בלא זה בכתיבה כמו שהם נבדלים בדבור הפה, וזה לפי שכשנתחדשה מלאכת הכתיבה עדיין לא הונחו התנועות וסימני הקול והחברה בפני עצמם, לא נקודות כמו בלשונות המזרח, ולא אותיות חברה כמו בלשונות אירופא; ולזה הוסיפו אלו אותיות נחים נסתרים, וגם הם הניחום בתחלה במיעוט ובמלות בלתי מורגלות לבד, כפי ההכרח לשמירת השגיאה, ולפי טבע הענין, ורכות וקלות הכתיבה, נוסף עליהם אחת אחת בזמן. ד"מ במלת איש נוסף יו"ד נחה להורות ההבדל שבינה ובין מלת אש, הבדל הניכר בדבור מעצמו; ובמלת אשה ה"א נחה, להוראת הבדל המין הגם שלא הובדלה ממלת אשה, ונשאר בזה הסמך על הקורא המבין; ובמלת בניו יו"ד נחה להוראת הרבים. והנה ביר סופר החול יש להוסיף ולגרוע בזה לפי רוב או מיעוט סמיכתו על הבנת ובקיאת קוראיו בפרט בזמנים הקדמונים ללשון, טרם נתרבו הספרים והורגלה כתיבה אחת לכל, היתה נופלת מאד תחת השנוי מזמן לזמן, וכל זה נודע למבין. – אמנם בכתיבת ספרי הקדש שבידינו, ביחוד בכתיבת ספר תורת ה', הגם שכל מאמין יודה בפה ולב שוה ויודע דעת ברורה, שכל כתיבתה והעתקת נוסחה והשארה אצלנו תמימה מזמן אלפי שנים וברוב הגליות והתלאות שמצאונו, הכל באצבע אלהים ובהשגחה אלהית פרטית; ולפיכך כל תיבה וכל אות שבה, ספור ומנוי ומצויר לפניו יתברך, לפי שהכל ברצון חכמתו ובהשגחתו, נכתב ונעתק ונמסר לנו מראש, הנה לא בשביל זה נחנוף ונכחיש שנוי הכתב מעברי הקדום לאשורית בימי עזרא, המקובל גם בתלמודנו במקומות כמה, וביחוד מפיו של הגדול ר' אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי (זבחים דף פ"ב) ומאומת בעדות קדמוני קדמונים, ולא נכחיש שינויי הכתיב והקרי והתיקון והעיטור לסופרים המאומתים ומקוימים גם כל אלה מפי חכמינו זכרונם לברכה, למודה על האמת בלי עקשות לב, כמו שלא נכחיש הוספת וְהשלמת סדר הנקוד שבידנו היום, שלא הוזכר משמותם דבר בתלמודים ובמדרשות; אולם מצד שני לא נאמר ח"ו בשביל זה שהכל נפל במקרה, וששלחו יד בספרים כפי העולה על רוח סופרים ומעתיקים יחידים, ושעברו עתים וחלופים על ספרי הקדש עפ"י דרך הטבע, כמו שהוא באמת בספרי החול; אלא נודה ונאמין שכּל הצריך והמוכרח להעשות בספרים אלו לפי תולדות ומרוצת הזמנים הארוכים, וביחוד בספר התורה, שהוא לבד המכוון לנו עתה, נעשה מתחלה עפ"י נביאים, ואחר כן עפ"י בעלי רוח הקדש בקבוץ והסכמה. וכלם ראשי חכמי ישראל וגדוליהם שנחה עליהם הרוח בזה, כמו בכל מעשה גדול הנוגע ליסוד הדת והאומה, וביתר שאת; והשכל שופט וגוזר, ולא ישוב מפני כל חונף מתעקש, שלולא פעולת הצופים (הרמוזים בדברי חז"ל בדבור הקודם מנצפך צופים אמרום) והסופרים (הנקראים להם ג"כ אנשי כנסת הגדולה) שעשו בהם והעתיקום והכינום ויסדום לאבותינו ולנו ולבנינו, כבר היו ספרי הקדש בכללם שבים להיות כספר החתום ונלאו לקרוא בם, אפילו חכמים ונבונים, והיו כאבודים לגמרי ח"ו, הפך הבטחת "כי לא תשכח מפי זרעו" ועוד: "ודברי אשר שמתי בפיך" וגו'. וכל זה בצורת הספרים ובחיצוניותם, רצוננו בערך מה שנתלבשה התורה במלבוש גויל ודיו; אולם בתוכן שלה וברוחניותה לא נשתנית כל עיקר, והן הן התורות והחקים והמשפטים והעדות וספורי קדש שניתנו למשה בסיני, הן הן המצויות עתה בידנו והגיעה לנו זאת המתנה המאשרת אותנו, ע"י שלשלת המקבלים המאמתים, שבחר בהם השם בחכמתו הבלתי תכלית. ובזה העומק יבינו המשכילים המזהירים, היינו אוהבי שכל ושומרי תורה, את דברי המשנה: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". – והנה זאת האמונה שהכל נעשה בצורת חיצונות התורה, ע"י רבים וגדולים ברוח וחכמת אלהים אשר בקרבם, כבר תחייב אותנו לפסול ס"ת שטעה בה הסופר, באות אחת מלא וחסר. וידענו לדוגמא נכונה שאם הסופרים כתבו ברוח קדשם מלת אותם ל"ט פעמים בתורה מלא בוי"ו והשאר חסרים, היה בזה טעמם ונימוקם עמם, יודע לנו או לא יודע, כמו שהוא נודע לנו באמת בהמקרא אשר תקראו אתם במועדם, שהניחו בו הסופרים הסימן, שיהא דבר קדוש החדש וקביעות המועדים תלוי בב"ד, ושיהא הב"ד אומר: מקודש, וכל העם הנמצא עונין אחריו: מקודש מקודש, ויסוד הרמז נגלה בזה. – ומה נעשה והמקום צר לנו כאן לאמת בראיות מצדי צדדים הנחתנו זאת, ולהראות איך הוא משעול צר ודק באמת, אולם נכון ישר ובטוח מליפול בשני פחתים מסוכנים גם שניהם; או להתעקש ולהכחיש מה שהוא בדורנו ידוע ומאומת לחכמים בראיות נכוחות, עם היות הכחשה זו דרך נוחה וכבושה בדור עני בדעת, או לעשות קדש חול, ולחשוב התורה כספרי החול שסופריהם גורעין ומוסיפים בהם כרצונם, עד שגם הראב"ע, עם היותו מחכמינו היותר גדולים, נאמן מאד לה' ולעמו, הפריז בזה על מדותיו יותר מהראוי13בהקדמה לפירושו על התורה ועוד יותר בפרשת יתרו, בהעירו על שינויי לשון עשרת הדברות שבספר הברית ובמשנה תורה. ונראה מתוך דבריו בזה ובמקומות אחרים, שהיתה כוונתו לדבר קשות נגד הדרשנים המהבילים שהיו בימיו, ובאיזה דורות סמוכים אליו, שנתנו טעמים קלים בענינים של הבל, כדרך הסכלות לאחוז בדבר טוב בעקרו ולהשחית אותו בהפצרה והפרזה, ולזה הפריז גם החכם, ובקש לעקור הנטוע עם הקמשונים שעלו בו, וחשב כל זה לריק וללא מעלה ומוריד, והוא בעצמו מפאר תמיד מעשי בעלי המסורה, ושהשתדלו בה בבירור גדולי החכמים למעלה עד עזרא הסופר..
ונחזור לעסקנו בדוגמאות שבהם תושקף ותבואר כונתנו ביתר שאת. – מן המשנה המובאה למעלה ידענו שארבע פרשיות התפלין הם מפירושי הסופרים, ואמרו (מנחות ל"ד, ב') ולטוטפת לטטפת, לטוטפת הרי כאן ארבע; שמענו שהסופרים הניחו הסימן למה שלמדו בארבע הפרשיות כדרך כתיבתם המלות הללו שלשתן, ולדעת רש"י ז"ל יהיה יסוד הרמז בזה שכתבו לטטפת שבוהיה כי יביאך ובשמע חסר וי"ו אחר הפ"א, ולזה כ"א לשון יחיד, ובוהיה אם שמוע "ולטטפות" בוי"ו אחר הפ"א וא"כ הם שנים מיעוט הרבים ובסכומם ארבע. אבל מלבד שזהו נגד המסורה שלנו, הנה אין כאן הסימן איזו הם ארבע הפרשיות, ועוד שכל טטפת שבתורה הגם שבאו בחולם אחר הפ"א איננו לשון רבים גמור, כאילו היה בוי"ו, רק קבוץ רבים שנעשה לאחד, ונבדל ממלת טוטפת שבא במשנת במה אשה יוצאה שהיא על משקל תוחלת ולשון יחיד גמור, ובזה משקל שם הקבוץ רמזו הסופרים שיהיו הפרשיות בכיס עור אחד, ואילו היה כתוב בוי"ו אחר הפ"א היה במשמע כשיהיה כיסי עור רבים, ודע זה (עיין בפי' רש"י ובנתה"ש במקרא ותכל תלונותם מעלי). ועל כן לפי המסורה שבידנו, ועמה הסכים הרב וכל גדול, יהי יסוד הרמז לדעתנו באופן זה, שמסרו הסופרים בוהיה כי יביאך ולטוטפת בוי"ו אחר הטי"ת, כדי להורות דרך סימן לבד, שכאן שתי פרשיות, היינו זו והקודמת לה שכתוב בה הענין ג"כ ולזכרון בין עיניך, וכן כתבו בוהיה אם שמוע ולטוטפת בוי"ו מלא אחר הטי"ת לסימן שעמה עוד אחת, הבאה בספר זה וכתוב בה ג"כ לטטפ"ת בין עיניך. – וכן נראה לנו ברמז מזוזות שנשאו ונתנו בו חז"ל (מנחות ל"ד ע"א), שהסופרים מסרו בשני פעמים שכתוב בפסח מצרים על שתי המזוזת חסר להורות, שנתינת הדם לא היה כ"א בפתח אחד היוצא לחוץ, אולם בשתי המזוזות שבו, ובשני פעמים שכתוב במשנה תורה, מסרו על מזוזות ביתך מלא, להורות שכל פתח ופתח חייב, אולם רק במזוזה אחת. – והנה מלת מושבותיכם כתובה בתורה אחר עשר פעמים, וכבר בא בענינה סוגיא שלמה בתלמוד ידועה אל הבקי, והיא סוגיא דמושבות בקדושין (דף ל"ז), ואנחנו נחוה דעתנו בקצרה כדרך רמזי הסופרים במלה ההיא עפ"י המסורה שלנו, והיא שבמקום שמסרו משבתיכם חסר וי"ו אחר המ"ם, רמזו הסימן שהמצוה נוהגת גם בגליות חוצה לארץ, ובארץ גם שלא בפני הבית; ויסוד הרמז הוא דמיון המסורת למלת משבתיה, בהמקרא: שחקו על משבתיה. והנה בשלשה מקומות מסרוה חסר, בפ' ויקהל: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת", ובדרשת המועדים אצל אזהרת החדש, ושם אצל יום הכפורים, וזה נכון ומסכים להנחתנו, לפי ההלכה שגם החדש אסור בכל מקום מדברי תורה. אולם בקרבן שתי הלחם בעצרת בפרשת המועדים, ממושבתיכם תביאו להם תנופה, ובפרשת נסכים כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נותן לכם, ובפרשת רוצח והיה אלה לכם לחקת עולם לדורותיכם בכל מושבתיכם, מסרו מלא בוי"ו אחר המ"ם, וגם זה מסכים, לפי שאלו שלשת המצות נוהגות רק בארץ ובפני הבית; אמנם הקושי יהיה בחמשה מקומות, שנמסרו לפי המסורה שלנו מלא, והמצות הם חובת הגוף ונוהגות בחוצה לארץ ושלא בפני הבית, והיינו בפרשת פסח מצרים "בכל מושבתיכם תאכלו מצות"; בשני פעמים של אזהרת חלב ודם בתורת כהנים: חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם; כל חלב וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה; ובשבת של פרשת המועדים שבת היא לה' בכל מושבתיכם; שם במקרא קדש של עצרת, חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם; ועפ"י דרכנו יתכן לבקש ואולי למצוא טעמים בכל אלו. וזה באזהרת חלב ודם שבתורת כהנים, שעדיין לא הותר להם בשר תאוה כ"א בשר שלמים, שהקריבו במשכן השם, וכתובים שם בפרשה, על כן לא הוצרכו הסופרים לרמז זה בכאן, גם נמנעו ממנו, בכדי שלא יטעו בו גם להיתר הקרבה בחוץ, שהיה תמיד מכשול ועון לישראל גם בימי הבית הראשון, גם בימי בית שני, כידוע ממקדש חוניו. וכעין זה גם בפסח מצרים, נמנע מרמז זה על חיוב המצה בכל מקום וככל זמן בשביל שלא יטעו להקריב גם הפסח בח"ל, כמו שמצינו רושם מזה בזמן בית שני גם ברומי (פסחים י"ג, ע"א); ועל כן ובשביל שלא ליתן מקום למינים לרדות, בחרו להשאיר דין שלו על הכלל, שהוא חובת הגוף ונוהג בכל מקום וזמן, שהיה בידם עוד בלי ספק מגלות בבל לקו המדה. וסמכו עוד על היות מצות אלו כפולות ומכופלות בתורה בלא מלה זו, ובמקרא קדש של עצרת נאמר, שחששו שיטעו גם בקרבן לחם הבכורים שכתוב בה בפרשה ממושבתיכם תביאו, ועל מן סמכו גם בזה על כפילת המצוה לרוב ועל הכלל המונח הנזכר. אולם בשבת של פרשת המועדים לא נודע לנו טעם למה נמנעו מלמסור משבתיכם בלא וי"ו, ואולי לפי שכתוב כבר בענין שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו, ולזה אפשר שהסמיכו הדבור: שבת היא לה', על קרבן המוסף שבו, וזה רק בארץ ובזמן שבית המקדש קיים. – וראוי להודיע, שדברינו אלה האחרונים אינם אלא סברות אפשריות (הגם שהם נכוחים בעינינו), והם סובבים רק על המסורה שלנו, והגמרא חולקת עליה לפעמים, וגם בספרים מחלוקת לפעמים, ביחוד בין ספרי ספרד וספרי אשכנז. וידענו עוד שהסוגיא במסכת קדושין שהזכרנוה, אין בה דבר מן ההבדל שהערנו עליו במלה זו בין החסר והמלא, אלא השוו שם את המדה, והזכירו מחלוקת תנאים וברייתות חלוקות הרבה, אם יש במשמע מלת מושבתיכם בכלל לאחר ירושה וישיבה בארץ, או בכל מקום שאתם יושבים, ושבהויות הגמרא שם בקשו ליישב צריכות קצת מלות מושבות (לא כלם) אחר הכלל הגדול שחובת הגוף נוהגת בכל מקום ובכל זמן; כל זה לא נעלה גם ממנו, אלא שראוי שיזכור הקורא ואל ישכח, שכל דברינו אין בהם שום מבוא ונפקותא לענין דינא, ושאין אנו עומדין בזה לא בהלכות ומדרשן, לא בגמרא ומימרותיה והויותיה; אך מעמדנו במסורת של סופרים הראשונים וטעמיה, ובה אנו סוברין סברות, ולזה ראוי שיוקחו דברינו בפרטי זה הענין רק כאיזה פירוש פשט בלבד, וכמו שרמזנו בתחלת דברינו; ועל כן אם לאיזה מהקוראים יהיו טעמינו קלים בעיניו, ואולי יחשוב כל דברינו לדברי חלומות, לפי שאינם כפי הלשון והדרך המורגל אצלו, וקבוע במחשבתו מילדותו בכיוצא באלו הענינים, הנה הרשות נתונה בידו; אך ראוי וחיוב הוא לו שלא יאשים את המחבר או יחשדהו חשד גדול או קטן, וישלם בזה רעה תחת טובה, מאחר שכל כונתנו ומגמתנו בזה המאמר כלו, וביחוד בשער זה ובאותו שאחריו, רק לתת כבוד לחכמינו לשמם ולזכרם, ולעשות שלום בין השכל ובין שתי התורות, ולגלות שרש ומקור לדברים, שאומות העולם וקלי הדעת מעדתנו טוענין עליהם בשחוק מרבה להכיל. – ונשוב עתה לעניננו, שסוף סוף הוא מאומת ומקוים בכללו – במשנה ובברייתות ובכל התלמוד, אף שאפשר שאיזה פרטים ממה שאמרנו סברתנו בו, טעות הם בידנו; אך לא נוסיף עוד בדוגמאות סימני הדינים לסופרים ע"י המלא והחסר, הגם שיש מהם רבים ברורים מובאים גם בתלמוד. כמו הסימן של כפת תמרים, שהניחוהו חסר, להורות על לולב אחד; והסימן חדשכם (בפרשת חצוצרות) חסר, לסמן ראש השנה וחיוב התקיעה בו; ועל כן דרשוהו כן חז"ל (ר"ה ל"ג וכו') להשוות יובל ור"ה לתרועה ולתקיעה. אולם נביא עוד סימן אחד, והוא ה"א שבסוף מלת הנערה שכתיב בקנס מוציא שם רע במשנה תורה; וזה שהסופרים השאירו מלה זו שוה במכתב לזכר ולנקבה (הגם שבמקרא הפה היה ההבדל ניכר מעקרו וכמבואר למעלה), ולא הוסיפו בה ה"א נחה להוראת שינוי המין, וזה בכל התורה אולי לפי שהם נכרות בנקל בקריאה ועל הרוב בא אצלה מלת בתולה; או לאיזה סבה אחרת נעלמת מאתנו כמו שהשאירו מלת הוא בשוה ובלי הבדל המין בכתיבה חוץ מן י"א מקומות שמסרו הוא ביו"ד לנקבה לסבה שלא ידענוה, והנה כשכתבו רק פעם אחת לבד הנערה מלא בה"א בסופה, היה זה בלי ספק מן הסופרים להגבלת איזה ענין, והוא שלא נעשה הפרש מעלה בין הנערות כ"א איזו נערה שתהיה, הקנס ההוא חיוב בה; ויסוד הרמז הוא שהוראת הה"א בסוף השמות הוא ברוב הפעמים על קבוץ רבים למין אחד, כמו דגה, חטה, שעורה, ובערבי שהוא קרוב ללשון העברי תוספת הה"א להורות על הקבוץ ההוא רגיל מאד. והנה תהיה הגבלה זו בבירור מזמן הסופרים, ונתיחדה עוד יותר לנערות פסולות בזמן הגבלת ההלכות ומדרשן. – הרמזים הנזכרים הניחום הסופרים לא בלבד להוראת וזכירת פירוש והגבלה במצות, כ"א גם לעניני אגדה ולצורך אזהרה ושנון כל דבר יקר בעיניהם. דוגמא: יו"ד יתירה במלת תיעשה להורות שהמנורה נעשית מאליה; חסרון אלף ונטמתם בם, להורות שאכילת האסורים מטמטם את הלב; וי"ו רבתי דגחון וגימ"ל דוהתגלח למספר אותיות ותיבות שבתורה; דל"ת דאחד ורי"ש דלא תשתחוה לאל אחר גדולות, שיהיו נכרים ולא יחליפו אותם ח"ו בקריאה; עי"ן תלויה דיכרסמנה חזיר מיער, באה לגרוע בכדי שישאר המלה רמ"י, והרמז לזכרון שפירשו המקרא על המלכות הרשעה שהציקה להם, והיא המסומנת אצלם בחזיר, כנודע במדרשות (וזה הרמז וכמה כיוצא בו נעשו בלא ספק על ידי סופרים מאוחרים מזמן הסופרים הראשונים שאנחנו בהם), נו"ן תלויה דיהונתן בן גרשום בן מנשה, באה להוסיף בשביל קוראים שאינם מהוגנים שלא יזלזלו בכבודו של משה; ומעין אלו, המה אותן תיקוני הסופרים המפורסמים לחכמינו ז"ל במקומות, ומנו ז"ל מהם וגם במסורה י"ח תיקוני מלין (תנחומא בשלח), וכלם בנוגע לכבודו של מקום יתעלה; והם בודאי מן הסופרים היותר ראשונים (כנה"ג) שאנו עסוקים בהם. ועם כל מה שאמר הראב"ע, "שבפירושים הישרים, אין צורך לתקון סופרים" הנה עכ"פ הרוב מהם ברורים וודאים למבין (וכבר נראה שחזר החכם מדעתו זאת בסוף ספר צחות). וכל מה שהוציאו מדרך כתיבת הסופרים שמימי עזרא, והסמנים שהניחום להוראה, הם דקדוקי סופרים בנגוד לדקדוקי תורה, אשר הוכיחו בעלי הלכות מלשון המקרא. ויש לנו עוד דברים בדבורי מקרא סופרים, תיקון סופרים, עטור סופרים, דקדוקי סופרים ויבואו במקום אחר אי"ה. ופה אין מגמת פנינו כ"א לברר ולהורות שיש פירושים והגבלות במצות שלמדום הסופרים בזמן המצוין, מעזרא עד שמעון הצדיק, זמן התחלת משנת ההלכות, ושהניחו אותם הפירושים והגבלות, חוץ מן הלמוד בשעת קריאת התורה, גם בסמנים באותיות ותיבות ספר התורה שהיתה כתיבתה והעתקת נוסחה פקודת משמרתם. – ולולא יראתי הייתי חושב, שיתכן שהסופרים רשמו כמו כן בגליונות החומשין שכתבו לעם איזה ציונים על קצת פירושיהם והגבלותיהם בעניני כל מצוה ומצוה, וד"מ בפרשת העריות רשמו השניות בגליון, שהם מדברי סופרים, אך מגזרות סייג שלהם, כפי יסודם: ועשו סייג לתורה. ומצינו עוד בימי רב אשי (יבמות כ"א, ע"ב) שניות לעריות כתובות על לוח מיוחסים למר בר רבנא, הגם שכבר היו העתקות מנוסח שלו, כנראה מתשובת רב אשי, שאין מר הנזכר חתום על הלוח, ואם יהי כן, הנה סמכו בהלכות על רשימות אלו כדבר נודע, כמו שסמכו על דברי הכתוב, ואולי יורה על זה גם השם דברי סופרים, גם אמרם ז'"ל: אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות, שהוציאו רק ההלכות מן הכתיבה. ובהכרח אנו צריכין לומר על ר' מאיר, שגם הוא היה סופר בזמן מאוחר הרבה מזה שאנו בו, שרשם בגליונות איזה ציוני אגדה שאמרו עליו במדרש ובירושלמי, בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב, כתנות עור, כתנות אור; טוב מאד, טוב מות; משא דומה, משא רומי. ולא יעלה על הדעת שר' מאיר שינה או הוסיף מדעתו, אלא ע"כ שציין בגליון (ויפה העיר בזה חכם אחד שעל זה הוכיחו ר' ישמעאל בני הזהר במלאכתך וכו' (עירובין י"ג, ע"א) שלא ירגיל לעשות כן בציונים, שמא יטעה הוא או הבאים אחריו ויכניסו ציון הגליון בפנים הספר). – אולם איך שהיה בזה הנה לא היו רק ציוני סמנים בלבד, אולי כדרך הציונים והסמנים הקצרים שהונחו במסורה שהיה ראשיתה מהם, לא בלשון ארוך אפילו מעט, שלולא כן היו דבריהם נזכרים לפעמים בפי בעלי ההלכות, מה שלא מצינו לו רושם. והנה על איכות ותכונת פירושי המצות של הסופרים כפי מה שהם עולים לנו מן ההלכות שבמשנה, עוד ידובר מאתנו בשער מיוחד לראשי דרכי באור המקרא בכלל, שקראנוהו נתיבות הפרד"ס, ופה יספיק כי נאמר, כי מה שהיו קרובים מאד לזמן הנביאים, וקבלו התורה מידם, ומה שהיו קדומי חכמי הלשון, לא רחוקים הרבה מזמן היותה בפי כל האומה, והיותם כלם בארץ ישראל, והמנהגים ודרכי החיים עדיין שוים ברוב לדורות הקודמים להם, כל זה מה שיורה ויעיד על אמתת פתרונם והגבלותם במצות, טובם ותועלתם לכלל וליחיד.
אחר סדר הסופרים התחיל סדר שוני ההלכות, מזמן שמעון בן חוני השני כה"ג, סביב לשנת מאה למלכות יונים, מאתים ושמונים לפני החרבן, ואחר שהצליחה ועשתה פעולת הסופרים לפרש כתובי המצות והמשפטים, היינו להגבילם וליחדם בגבול והתיחדות הצריך בהכרח לקיומם, כמו במעשה התפלין, במקרא השמע ובתפלה, בשבת ומועדים, קרבנות, שופר, הגבלת השיעורים היותר מוכרחים באסור ובמוזהר ובטומאות, וכיוצא בדינים שבין אדם לחברו, החלו עתה מזמן שמעון ואנטיגנוס, והימים ימי טובה עדיין בתחלת צאתם מתחת ממשלת מצרים לממשלת אנטיוכוס הגדול, כמו שכבר ספרנו כל זה (שער ט'), להרבות בעסק והגיון התורה. ויצאו להם פרטים והגבלות חדשים בדיני המצות ובמעשים שאירעו, שלא נכללו בתחלת ההשקפה, לא בכתובי התורה, ולא בפירוש והתיחדות של הסופרים בקבלתם ולמודם, והגיעו להם עתה ע"י העיון וההתבוננות והסברא, ועל פי דרכים מיוחדים שקראו להם מדות, ויתבארו עוד. ובפעולה זו עלה ביד החכמים בשקידתם בזמן סדר זה ליסוד ולקבוע פרטי דינים רבים, ולהכניס תמיד סך מה מאלו הפרטים בכלל חדש. ולפי שלא הספיק להם בזה שנון הכתוב עם הפירוש וציוני הסמנים מעשה ידי הסופרים באמונתם; על כן קבעו את העולה להם במאמרים קצרי המלות ורבי הכונה, בכדי להקל על הזכרון, וקבעו אלו המאמרים בלשון אחד ודברים אחדים בלשון המשנה, שהוא לשון עברי מאוחר של חכמים, ומעט מזער, ביחיד בעדויות חכמים מזמן קדום, בלשון ארמי, שהיה השפה המדוברת בזמן בית שני; וקראו לאותן המאמרים הקצרים בשם הלכות, ושנו וגרסו אותן ההלכות בע"פ, ובלשון אחד לכל החכמים ותלמידיהם, לא בלבד בבתי הועד שלהם, שנקראו בזמן סדר זה בשם חדש בתי המדרש, כ"א גם בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, עד שבהאריך הימים, שרבו ההלכות ונתרחבו גם בלשונם יותר מבתחלה, הזהירו החכמים מאד על השקידה בחזרת ההלכות, ומנעו ההפסק בשנונם בעתות הפנאי אפילו לדבר ראוי בפ"ע, ואמרו המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר וכו', ומצאנו להם החזרה עד ארבעים גם מאה פעמים בבת אחת. – ומה היה המקור והשרש להלכות אלו שכללו כמו שאמרנו הגבלות ופרטי דינים והוראות במעשים שאירעו שלא נתפרשו בתורה, ולא באו בפירושי ודברי הסופרים וכמאמרם הרגיל בזה: הא לא מסר הכתוב אלא לחכמים לומר לך וכו', הגיעו אליהם החכמים ע"י הדרישה העמוקה בכתובי התורה עם הפירוש שעליהם, ובכח הוראות מלותיהם לפי דמיונה במקומות אחרים מבוארים יותר ובהקש מדבר לדבר, ובהוליד תולדות מן האבות להן, ובהכנסת הפרט תחת מה שהוא כללו. וחוץ מזה היה המקור והיסוד להלכות רבות והכרעת השכל והיושר והתועלת לכלל וליחיד, וצורך גבול מיוחד בקצת ענינים, והרגיל להם לומר בכיוצא באלו, ושיערו חכמים פי' שקבעו השיעור או מדת חכמים כך הוא… בפרט בדיני הממונות והקנסות, שיסוד הצדק בהם הוא, היות ההגבלה ההיא שוה לכל העם אחד נגד חברו; אך כל זה בהנחת משפטי התורה ליסוד ראשון ועיקר14נראה ברור, שכל פרטי דינים בעסקי בני אדם שלרוב פרטיותם אין להם הגבלה או ראיה מבוארת לא מן הכתוב ולא מן הפירושים ולא מן הקבלות קדמוניות שבע"פ, כי אם דנו בהם משקול הדעת והכרעת היושר והצורך, ויש להם יסוד כללי בתורה במצות: צדק צדק תרדוף, כל אותן הדינים, שנמנו גם הם בהלכות, ובאו מהם לרוב במשנתנו, נקרא לראשונים גזירות, ובזמן הבית נתמנו עליהם דיינים קבועים לדון אותם בשערי ושוקי ירושלים, הערים הגדולות, ונטלו שכרם בירושלים מתרומת הלשכה, ושנים ושלשה שמות ההם הזכירו בפרק אחרון בכתובות, ודיניהם שם וכל החלוקות שבפרק ההוא הם מסוג הלכות שזכרנו, וכן ההלכה בב"ק (נ"ח, ע"ב) קיטמה נטיעה וכו' גוזרי גזירות אומרים נטיעה בת שנתה שתי כסף. וראיה עוד לדברינו, שהצדוקים שאינם מודים בפירושים וקבלות, דנו דיניהם רק על פי גזירות כאלו. ובעתים שהיתה ידם תקיפה בסנהדרין היה להם באלו ספר מונח בלשכת הגזית. וזהו שאמרו במשנת מגלת תענית: בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזירתא דלא למספד וכו'. ובזה תתישב קושית התוספות שם על אמרם: גוזרי גזירות היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה, והלא אסור לדון בשכר וכו' (כתובות ק"ה, ע"א) ותירוצם שם אינו מספיק שהרי היו בירושלים הרבה בתי דינין קבועות, ולפי דברינו יתכן שהקילו בדינים אלו, וכן במה שזכרו (ירושלמי שקלים ד' ב.) שהיו מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, יתכן בעבור שלמדו המעשה שהוא גם מלאכה, לא ידיעת למוד בלבד. ופה יש להעיר כי מלבד הדמיון והשווי המצוי לרוב בין מצות השתמשו בהן חכמי משנה והברייתא לבין מצות מדתי רומי – עד אשר נאמר עליה בהכרח, שקצתן חכמינו ז"ל העתיקו מלשון רומי, כמו מטלטלין ושאינן מטלטלין נכסי צאן ברזל, הניח מעותיו על קרן הצבי, ומלת דמים אשר הוראתה לא מעות בעין בלבד, ומל' מתנה (גראוואמען), וקצתן לא העתיקו כמו אפותיקי ופרוזבול – גם בגוף הדינים נמצא דמיון רב. למשל נציג סברת: קם ליה בדרבה מניה, שגם ביניהם היתה נוהגת, וכן שטרי בירורין אשר גם בירושלמי נאמר עליהן, שטרי בירורין הן הן קומפרמיסין. והנה מדרך המלך, כשיכבוש מדינה מפאת חפצו להחזיק המלוכה בידו יחשוב להשכיח תושבי המדינה נימוסיהם ומשפטיהם הקודמים, ויפקוד עליהם משפטים חדשים לא שערום אבותיהם, ובלי ספק, כאשר יד הרומים חזקה עלינו העמידו שופטים מצדיהם, אך מאנשי בריתנו, ויהיו פוסקים כדיניהם, והם הדיינים הנקראים דייני גזירות, ומזה נצמח השווי בין שתי הדתות. גם נראה כי לקחו שכרם בתוקף יד המושל. ובזה יתורץ מאמר רב אשי: לא רצו, מוסיפין עליהן שכר. (והחכם ר' אברהם קראכמאל נר"ו פרי צדיק בן הרב המחבר ז"ל הוסיף לאמר כי מנחם (חגיגה פרק שני) אשר יצא לעבודת המלך נקבע לדיין מדייני הגזירות, ונתמנה אחר פטירת אדמון וחנן, ויתכן כי בי אבידן המוזכר בגמרא שבת וע"ז היה חצר ידועה למלכים מיועד לאסיפת דייני גזירות, ומשם יצא משפט על פי נימוסי רומי, ונקרא בי אבידן כמו בית אבי דין ע"ש בית דין. והפרושים כנוהו אבידן וכנו לדייני המקום ההוא דייני גזילות, והוסד בית זה בימי שמעיה ואבטליון, ועמד עד שנשרף ספר גזירתא בימי ריב"ז ואחר החרבן שב לאיתנו הראשון, ואולי בי נצרפי גם כן בית ועד לחכמים. אבל נמצא שם עבודה זרה).. ונשאו ונתנו באלו הדברים ראשי החכמים בישיבותם עם תלמידיהם וחבריהם עד שבררום בעיון וקבעום בלשון להלכה שאמרנו. וזה העיון נקרא לחכמינו בשם מדרש או תלמוד הכתובים, כאלו דרשו את הכתוב ושאלוהו על כחו ומובנו, ועל כח מלותיו והוראתם האפשרי להם בפ"ע ובחבורם, ומה שיורה עליו סדר המקרא ועריכתו למה שלפניו ומה שלאחריו, הכל בכדי להגיע אל ההגבלה המבוקשת להם והמשפט שלמדו בו; ושאלו על כתוב כזה: מה תלמוד לומר בו? ואמרו עוד: הכתוב למדרשו או לתלמודו הוא בא, ואמרו ג"כ לשון ניתנו לידרש, על כתובי הכ"ד בכלל וביחוד בכתובי המצות, והיינו שחוץ מפשוטם בפירוש הסופרים יש בכחם עוד להדרש מחכמים, וליתן מענה ותלמוד לצורך הלכות מועילות ומוכרחות. – ולהיות ההלכה בפני עצמה קצרה מאד בלשונה ובגירסתה, הנה ישלים אותה המדרש שהוא יסודה ומקורה; ומה שישלים את המדרש, הוא המשא ומתן במדרשים חלוקים, והבחירה ביניהם, והכרעת הדעת בהדמיון או ההבדל בין הלכה להלכה, וכל השייך לבירור ענין לכל תכונותיו ותולדותיו; כל זה נקרא בשם ארמי גמרא, ובעברי פתרונו השלמה, לפי שהיה משלמת את ההלכה ומדרשה להוראת מעשה. וכיון שהדבר כך, הנה ההלכה ומדרשה וגמרתה הם באמת שוים בזמן, לפי שכל ההלכות או עכ"פ רובן הגדול לא נקבעו, כ"א על זה, הדרך היינו שהוציאוה עפ"י המדרש בכתובים, והשלימו בירורה עפ"י העיון והמשא ומתן. – אולם בקביעותם בלשון וגירסא חלוקים המה בזמן הרבה, ובזה יש ראיות ברורות ועדיות מפורשות לחכמים, שההלכות הן הקודמות מזמן לקביעות, וגירסת לשון אחד קבוע, ואחריהם המדרשות להלכה, ובאחרונה גם הגמרא, שזו לא הגיעה לקביעות עד לזמן מאוחר הרבה, וכמו שיבוא עוד. – ואיך עשו ראשי המורים בבתי מדרשם, כשנעלם מהם דבר לקביעות ההלכה, או בשביל הוראת מעשה שאירע, או כשנפל בועדם מחלוקת במדרש הכתובים ובלמוד הסברא? – הקריבו דבריהם לפני ישיבת חכמים גדולה משלהם, עד לאותה הישיבה שבהר הבית, ולאותה שבפתח העזרה, ובאחרונה לאותה הגדולה שהיתה בלשכת הגזית, והיא הנקראת בזמן זה בשם סנהדרי גדולה (וכבר דברנו מזה בשער העשירי), ונקראוּ הישיבות שבקצת הערים ובירושלים ג"כ בתי דינין גדולים (וביתר שאת נקראו כן הסנהדרין), לפי שמלבד הלמוד לתלמידים היושבים לפניהם, היתה גם ההוראה והמשפט בדין התוריי משמרת עבודתם, ומשם קבלו העם הדין וההוראה; הבחינה האחרונה לכל ספק ומחלוקת היה הנטיה לרוב הדעות, היינו שעמדו החכמים למנין ונמנו וגמרו את ההלכה עפ"י רוב דעות, ועל פיה חתכו את הדין, וקבעוה בן בישיבות להבא. והראיה על כל זה הברייתא הידועה בראשונה (היינו בהתחלת זמן קביעות ההלכות), לא היתה מחלוקת (קיימת וקבועה לדורות) בישראל וכו'. וכבר הבאנוה בשלימותה למעלה (שער י'), ודע והבן שאילו נשאר זה המנהג תמידי בכל הזמן של סדר חכמים זה, כמו שהיה נהוג בתחלתו, וגם אחרי כן בקצת עתות מנוחה חשובים, ולפעמים גם בסיוע ממרומים, ככר היה זה הטוב לישראל בהצלחתם הזמנית והרוחניות בשוה; ובשביל זה נקבעה הלכת זקן הממרא נגד הרוב, עפ"י הפרשה בשופטים והחמירו בו ואסרו למחול לו, והכל נעשה בתחלת זמן זה כשהחלו הישיבות לרוב, בכדי שלא ירבה מחלוקת בישראל, אלא שגרמו העונות ונחלקה האומה, לא בלבד לכתות שונות חלוקות זו מזו הרבה בדעות ובמנהגים, שכבר דברנו אודותם, כי אם גם בין המחזיקים באמונה צרופה, ובקבלות שנמסרו להם מאבותם, היינו בין חכמי שוני ההלכות, צמחו מעט מעט יותר שינוי דעות בהוראה, ובקביעות וגירסת ההלכה, ועי"ז גם פּירוד הלבבות, עד שלא יכלו לבוא להסכמה ואחדות ונפרדו לישיבה ישיבה מיוחדת לעצמה, וביחוד אחר שמאי והלל, היו ישיבותם לשני בתים גדולים חלוקים מאד, גם בכללות דרכי המדרש והעיון, ולפיהן גם בהרבה פרטי ענינים בדעות ובמעשים התוריים; הגם שתיכף מזמן ההחלת ההלכות, היו שני בתי ועד גדולים עם ראשיתם הנודעים בשם זוגות, וכמו שנזכיר עוד, ומן אז והלאה לא הצליחה השעה ועת רצון להתאסף יחד כל החכמים משני הצדדים, בכדי לבוא להסכמה, עפ"י העיון וכח הראיות, או עפ"י העמידה למנין והחלטת הדבר המחולק עפ"י הרוב, כ"א לפרקים מועמים ובאקראי על קצת ענינים בלבד. וגם בזה לא היה התיקון והמרפא שלם, לפי שכבר נקבעו במחלוקיות אלו, הלכות בלשון שוניהם, וגרסו אותן בשינוי זה לבניהם ולתלמידיהם, ולא היתה עקירתם באפשרות, עד שבסוף סדר חכמים אלו, וזה בזמן סתימת ותיקון המשנה שבידנו בחסד עליון, עדיין הוצרכו להזכיר בבאור רוב המחלקיות לפי השינוי, השגור בפי חבורות התלמידים שוני ההלכות. וזהו ששנינו במסכת עדיות (פ' א' מ' ו') א"ר יהודה: א"כ למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלן? שאם יאמר האחד כך אני מקובל, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. וזה לפי שמתחלה לא נקבעו כלל דברי היחיד או המיעוט לגירסא. ודע עוד כי הגם שבעל כרחנו נודה שסבת העדר ההסכמה בהלכות היתה ג"כ עוצם המחלוקת שבין החכמים, והעמידה על דעת עצמם וחבורתם, ושבמחלוקת שתחלתה לשם שמים, בלא ספק, התערבה אח"כ אהבת הנצוח, כמבואר זה במקומות הרבה מאד מהש"ס; הנה מצר השני עלינו להצדיק את החכמים בהודות על האמת הברור, כי השמדות והמלחמות והצרות הרבות שפגעו את העם כלו, וביותר את החכמים שבהם, היה הסבה הראשית להעדר ועד החכמים באסיפות גדולות, וע"י כן לשלילת ההסכמה. בתחלת זמן שאנחנו בו (הוא זמן ההלכות), היה השמד והמלחמה הארוכה של יונים, שאז נרדפו ביחוד החכמים והחסידים, אחר זה לזמן מועט, עצמו והגדילו כתות הצדוקים והביתוסים, שהצרו לחכמים, בעזר רוב מלכי חשמונאי, שהיו עכ"פ בלב כרוכים כלם אחרי הצדוקים; גם בימי מלכי הורדוס מלחמות ורדיפות לחכמים, וקרוב לסוף סדר תנאים זה, היה השמד של הרומים, וגזירתם ביחוד על הועד ועל סמיכת חכמים; ואיה אפוא התימה שבעתות כאלה שזכרנו נמנעו החכמים מאסיפות ביעדים גדולים? (כשגם מתחלה נתועדו עפ"י הרוב בפקודת ועצת אנשי המלכות והשרים, ובעירוב אנשים מכתות שונות והראיות על זה ברורות), ושבחרו יותר ללמד כל אחד בבית מדרשו, ולקבוע הלכות בפני עצמו, באופן ששבה השגת ההסכמה והאחדות כמעט בלתי אפשרית ונמנעת? זהו מה שראינו להציע בכלל בסבת השינוי הרב והנגוד העצום בהלכות, והמחלוקת הגדולה בין שוניהן. ובסבת מיעוט מספר ההלכות הברורות והפסוקות בערך אל המחולקות, ער שהגיע הדבר למה שחכמינו ז"ל הם בעצמם הקובלים במר לב, שנעשית תורה כשתי תורות, בחלוף הפרי הטוב שבא מפעולת הסופרים ושקידתם שעלתה להם ההסכמה והאחדות בפירושיהם ובדבריהם. – הנה המחלוקת הראשונה שהוזכר במשנה (חגיגה ב') היא על סמיכת שלמי חגיגה ביו"ט, ונשנית ההלכה בסתירה בשני הבתים מדור לדור, ונשארה תלויה ועומדת, והגם שעמדו עליה למנין לפעמים, לא גמרוה לעולם בשלימות. ויתכן שהיה העכוב מתחלה ע"י השמד והמלחמה של יונים, ושאחר כן נמנעה ההסכמה מחמה קלות הענין בעצמו מצד אחד (שהסמיכה אינה אלא שבות) ויקרתו מצד אחר והוא מניעת הבאת קרבנות ביו"ט וביחוד אחר שנלוה לו המחלוקת בהקרבת עולה ביו"ט. ושנו בזו המחלוקת שוני ההלכות מעשיות הרבה (ביצה י"ט וירושלמי ביצה ב' וחגיגה ב'), איך התגברו הדעות בה אחד על חברו, ואיך כשהביא הלל העניו עולת ראייתו למקדש כחש להמתנגדים, ואיך שגזרו עוד שתיקה על המתנגדים, ושעם זאת לא חדלו מלנצח, ועם זאת העידו רבותינו שכל הנצוח היה רק בבית הועד, וחוצה לו היו עושין בשלום ובאמונה ונוחין זה לזה; ועוד והיא העיקר שלא גרמה המחלוקת פרצה בישראל, שיהיו נזהרין ח"ו מלהתערב אלו עם אלו, וכמו שאמרו (יבמות י"ג) לא נמנעו וכו', הגם שכל אחת עשו כדבריהם. – ונשוב לבאור צורת ההלכה: מתחלה היו המאמרים הנקבעים קצרים ביותר, בעלי שלשה ארבעה מלות בלבד, ואלו קרובים לציוני הסמנים של הסופרים. הדוגמא מהיותר קצרים הם ההלכות הבאות במשנתנו בתחלת בבא קמא, ארבעה אבות נזיקין וכו', כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו; הכשרתי בחצי נזקו כהכשר כל נזקו; נכסים המיוחדים; נכסים של בני ברית; רשות המזיק והניזק; הניזק והמזיק בתשלומין; שום כסף; שוה כסף; וכן ימצאו בעדיות בארמי, איל קמצא דכן; משקין בי מטבחיא דכן ודיקרב למיתא מסאב; ודומה להם ההלכות שבאו בספר יצירה קצרות מאד, וכן נראה שהיו בצורה זו ההלכות בברייתא הקדמונה של סוד העבור האבודה מאתנו. נולד קודם חצות, נולד לאחר חצות, פעמים בא בארוכה, פעמים בא בקצרה; ולאלו הלכות היחידות הנזכרות, תמנה גם הלכת אור לארבעה עשר שנחלקו בביאורה (ריש פסחים) וכדומה.
והנה אחת אחת נתרחבו ונתפרשו ההלכות יותר, ועם זאת לא חדלו מלהיות תמיד קרויים בלשון קבוע ובוחרים בקצור הנאות, ועוזבים הביאור להגמרא של הלכה, שבה ההרחבה טובה; וזהו שאמרו: לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה; ועל הרוב נראה שהניחו את הלשון הראשון במקומו, אלא שביארו אותו, והוסיפו עליו דברים, ולזה וכיוצא בו רמזו באמרם: ומשנה לא זזה ממקומה; ובאמרם: זו משנה ראשונה, ואמרו (סנהדרין פ"ג מ"ד) זו משנת ר' עקיבא, אבל משנה ראשונה, וזה ראיה על הנגוד; דוגמא על הבאור להלכה הקצרה (פסחים א'): ובמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שצריך בדיקה וכו' הנה זאת היה נוסחת ההלכה הראשונה, והיא בלא ספק מהיותר קדמוניות, שכבר נחלקו שני הבתים של ישיבות במובן לשונה; וכמוה ההלכה (זבחים ריש פרק ט): המזבח מקדש את הראוי לו, נחלקו בבאורה שם ר"ג ור"י ור"ש; וכן הלשון: במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, רומז להלכה קדומה, והראיה הערת השונה האחרון, וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה; ונמצינו למדין עוד מן דוגמאות הללו, שההלכה הקדומה עם כל קצורה היתה על הרוב מיוחדת יחוד גדול, והסבירוה בדרך פרט וענין יחידי, וזה מה שנמצא תמיד בדרכי מליצת קדמוני קדמונים ובהמשלותיהם, וכמוהם עוד, העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו וכו'; ומן אותן ההלכות הקדומות כללו כללים בזמן מאוחר מעט (כלים פ' י"זּ, מ' ה'): כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, ועל זה שנו והוסיפו באהלות (ס' ט"ז, מ"א) אמר ר' טרפון אקפח את בני שזו הלכה מקופחת, ששמע השומע וטעה (בכללו) האכר עובר ומרדעו על כתפו ואיהל צד אחת על הקבר, טמאו אותו משום כלים המאהילים על המת, אמר ר' עקיבא אני אתקן שיהו דברי חכמים (ההלכה השנויה) קיימים, שיהיו כל המטלטלין מביאין את הטומאה על האדם שנושא אותן בעובי המרדע, ועל עצמן בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח; ויעוין שם ובשבת (דף י"ז) פירוש משנה זו. ואין המקום לזה בכאן שלא הובאה כ"א לדוגמא, איך נתהוו ההלכות בקדמותן ואיך עשו בהן מזמן לזמן, לפי שעם הקצור חתרו תמיד השונים לבוא מן פרטי דינים ומעשים שאירעו לנדרים וכללים והוסיפו: זה הכלל; כלל אמרו; דוגמא; כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגדולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, חיוב בפאה והתבואה והקטניות בכלל הזה; ולפעמים הכלל מרכב מענינים שונים: כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן, ודומיו רבים. ועוד יתבארו דרכי קשור ההלכות הנפרדות לפנינו. הכלל שהראיות מכריעות מכל צד שמספר רב מאד מההלכות הנשקעות במשנתנו ובברייתות, נקבעו בעיקר לשונם ורובם גם בסדורם, זו אצל זו מזמן קדמון מאד, למשל ההלכה הבאה ראשונה במשנתנו: מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן; מי לא יודה שהגבלה זו הונחה למאוחר עכ"פ בעוד שלא חרב הבית, והכהנים בחבורה, ונראין במעשיהם להעם, והיו הכהנים היודעים לחשב השעות, ועתותי שחר, ונשף לכל תקופת השנה; ובאמת הראיות בזה אך למותר, לפי שרובי ההלכות בעיקרן, וביחוד אותן שבסדרי זרעים קדשים וטהרות הן המעידות על עצמן שנקבעו ונשנו בעיקר טופס שלהן, בהיות הבית בנוי וישראל על אדמתם ובקבוץ גדול יתר מאד, היינו: באותן מאתים ושמונים שנה שהגבלנום למעלה שבין שמעון השני עד החרבן.
וידעתי שהקורא יתפוש עלינו בזה, שהלא נמצא מאמרים לחז"ל מורים על קדימת זמן, הלכות ושוניהן למעלה מן הגבול הנזכר, שאמרו שהלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, ושהחזירן עתניאל בן קנז מפלפולו, ואמרו בימי שמואל נשנית ההלכה, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, ושעמשא חגר עליה חרבו לקיימה בזרוע בבהמ"ד; ועוד במשנה זה מדרש דרש יהוידע הכהן; בימי נחמיה בן חכליה נשנית הלכה זו, ואמרו הלכה מפי חגי זכריה ומלאכי; ואיך אני אומר שלא התחילו לשנות ההלכות עד למוקדם שנת ר"פ לפני החרבן בזמן שפסק סדר הסופרים; ויותר מזה יתפוש עלי הקורא טוב הלב, והמקנא אולי יחרוק עלי בשניו, ויחשבני מהר לכופר בתורה שבעל פה, שהרי נמצא מספר לא מעט מהלכות, נאמר עליהם מחז"ל בפירוש שהם הלכה למשה מסיני; וישמע נא הקורא הטוב תשובת התנצלותי על זאת ראשון ואחרון. – דע ידידי (ההכרח יאלצני להכפיל האמור בזה פעמים שלש ויותר) שהכונה אצלנו בזה השער כמו בכל המאמר כלו, לצרוף ולברר דברי אמונה שבידנו בבחינה שכלית, ובהגבלת מחקר עיוני, ובדרישת עדיות מאומתות, ולחרוץ המשפט בכח שלשתן נגד המסופקים והטוענים והמכחישים, ונגד כל הנוטים מדרך האמת הנכונה בהפרזה לאיזו צד ועבר שיהיה, וזהו הצורך הגדול לדור שאנחנו בו; וכבר הכפלנו כמו כן שמטרת כונתנו דומה ממש למטרת חפץ הרב בספר המורה אצל אנשי זמנו, ושאנחנו תמיד במה שנוגע לדרך הדרישה יוצאים בעקבותיו, בלי הבדל אחר, זולתי ההבדל שבין בני דורו והמבוכות שנפלו בו והמרפא ההכרחי להן, ובין מעמד הדור הנוכחי והענין שהם בו. ועל כן גם בזה הדרש רצוננו להגביל הזמן הברור היותר מאוחר שאפשר לטוען לתפוש בהתחלת ההלכות; אולם אין אנחנו שוללים בזה אפשרות איזה פרטי דינים ומדות דרש מקובלים באומה יתר על הפירוש בכתובים שמסרו הסופרים, ושהגיעו לידי החכמים שוני ההלכות בקבלת אבות מימי הבית הראשון ולפניו, ובפרט מימות נביאים האחרונים הדבר קרוב מאד; אולם זאת נודה שלא יאומן לנו כלל היות פרטי דינים ההם נשנים מימות הבית הראשון בשם צורת ולשון ההלכה, כפי מה שצייננו והגבלנו אותה בתארה בבירור גמור; וזה לפי שהשם הלכה נגזר מלשון הארמי (כמשפט הבנות תרגום כהלכת), וצורתה בתוכן שלה מאוחרת לקריאת התורה בצבור, והתפשטה בעם בפירושים ידועים מוגבלים, כמו שבארנו היות ההלכה תמיד סומכת עליהם. וזה מה שישלול היות זמנה קודם לעזרא, והלשון שבו נשנו אלו ההלכות אינו לשון עברי הנקי הקדום כ"א לשון מיוחד למשנה שעוד נדבר אודותיו, ולזה אף אותן שהזכרנו מדברי חז"ל באגדתם הן המעידות עכ"פ על זמן קביעתן וגירסתן בזמן הבית השני, הגם שיהיו מן היותר קדומות שבהלכות, ואין זה להם גרעון ופחיתות מעלה בעיני הדורש האמתי, וכבודם לעולם הוא התועלת והטוב הרוחני והזמני, שהגיע ע"י קביעותן ומשנתן לאבותינו ולנו ועדות אמתתן היא הקבלה ודאית ותכופה מזמן שישראל שרוים על אדמתם, והמקדש בנוי, והכהנים בעבודתם ובתי דינין של כ"ג בכל פלך ופלך, וב"ד גדול של שבעים ואחד בלשכת הגזית; ועל היותן עכ"פ מזה הזמן הבאנו ונביא עוד בעזר השם ראיות נכוחות נכנסות בלב כל דורש האמת באמונה. ודע שאילו היו חכמינו רוצים להחניף להלכותיהם ח"ו, כבר היו תולין אותן באילנות גדולים, והיו שונין ד"מ כלב אומר כך ועתניאל כך דברי יואב ודברי דוד, משנת יחזקיה ומשנת ישעיה, כדרך שעשו בעלי חכמה ידועה עם שמות התנאים ואמוראים והזיקו בזה לחכמתם (שגם היא אמתית וקדמונה בעיקר הנחותיה כמו שיבואר בשערים שיחדנו לדבר בחלק השני מזה המאמר) יותר מאשר דימו להרבות כבודה על שקר; לא כן עשו מעתיקי השמועה המאמתים, התחילו הלכותיהם משמעון הצדיק והזוגות, וגם הם הכי נכבדים שמות כהני נשיאי וחסידי ישראל, אכן מזמן שבו הותחלו ההלכות באין ספק כלל; ועוד ניתן לנו אות אמת היותנו מוצאים רק מספר מועט מהלכות מיוחס לראשונים ולאחרוני שוניהם אחת אחת יותר, כשנתפשט הלמוד בישיבות, ורבו המעשים שאירעו. וזה המסכים לטבע הענין, וגם מצד הדרישה בעצמה שהולכת ומסתבבת מדור לדור, גם מצד שנויי העתים; שע"י הצרכים והסלסול והעדון יתרבו המעשים והכלים, וירבו העסק והטענה בין בני אדם, ויתחדשו השאלות והאבעיות, ויגדל הצורך והחפץ לחכמים להגבילם בהוראה. ודע עוד, שאלו היינו יודעים היטב כבמראית עין דרכי החיים ופשיטותם בימי יהושע והשופטים ואפילו בדורות המלכים לבית הראשון, כבר היינו רואים שלא היה צורך ולא אפשרות למספר רב, אפילו מאותן ההלכות שנשארו בידנו בחסד עליון; והשכחה שקרה בודאי להרבה הלכות נראנה בספור שלפנינו. – קצרו של דבר המבוקש מאתנו, שכל המעט הנאמר בזה מאיזה חכמים שקדמונו, ואשר אמרנו אנחנו בזה כיד ה' הטובה עלינו, ומה שיהיה בדומה לו, וימצא בלי ספק ע"י דורשים אמתיים בעתיד בעזר הש"י, כל זה לבדו העד הנאמן על אמתת מסורת ההלכה שבידנו, לא המקרא "אשר יכה קרית ספר ולכדה", והשם עמשא "הישמעאלי", והדבור "הוא הכה את הארי ביום השלג", עם הדרשות הצחיות שעליהם, שסוף סוף הכלל הגדול ומקוים מחכמינו זכרונם לברכה במקומות אין מספר, שהאסמכתות ומדרשי וספורי האגדה (שעליהם יבוא דברינו ברחבה בשער שאחר זה) אין ביכלתם בצ"ע לקיים ולאמת דבר זולת המקוים ומאומת מכבר מצד אחר. וכן כשאמרנו בתחלת שער זה שאין לנו ראיה, שלמדו ודרשו התורה בצבור ובועד תלמידים בימי בית ראשון, כמו שהיה בבירור מזמן עזרא ואילך, אתה תדין, שלא נעלם ממנו, מה שזכרו באגדה מדורו של חזקיה ודורו של יהושפט, ומי יעוז לכפור בזה מכל וכל, אחרי שבא לרוב בדבריהם? אלא שלא נדע ממה היו הדורות הללו דור דעה, ואצל מי היה הדעת; ועכ"פּ מן אסיפות משלים בספר משלי ומספר מזמורים בתהלים מדורו של חזקיה, ומן הכתובים שהבאנו למעלה מיהושפט, לא יודע לנו דבר בענין הפירוש וההגבלה בכתובי המצות, ולא בענין ההלכות קביעותן ומשנתן, והוא המבוקש לנו עתה. והיותר קשה שלא ידענו אם וכמה המסופר לחז"ל באגדה ובלשון האגדה, הוא על דרך ספור קורות, או על דרך דרש ההלציי הנודע להם ויבואר עוד. וביחוד מה שאמרו על דורו של יהושפט זה האחרון יותר קרוב; כמו שלא יסופק אדם על מאמר "וירא את העגלות", שמסר הסימן שעסקו בעגלה ערופה, ושאמר לאחיו, שלא יעסקו בדבר הלכה, או כמו שהוא במדרש, שלא יפסיקו מדבר הלכה, וירגז עליהם הדרך, שהוא לדרש בלבד, ע"ד הנהוג בזמנם בין תלמידי ישיבותם. והזהר בזה ידידי לנפשך! בזה ובכיוצא בו, מלשאול, מה מזיק שיוקחו הדרשות הנזכרים בכח שוה לפשט המקרא? ויאמנו הספורים שעמהם, שעתניאל השופט הראשון החזיר בפלפול הלכות שנשתכחו, ושעמשא הלך חגור חרב לבית המדרש, להכריח גמר ההלכה כרצונו (מה שאירע באמת בעונות בקצת הזמנים שאנחנו בהם)? ושבניהו ראש הגבורים חזר ברייתא היקרה והקשה של תורת כהנים ביום החורף? ושבימי יהושפט היה כל אחד מישראל מלומד מופלג? שעל זה חובה עלינו להשיב: כי חי נפשנו, הערמה צבועה זו קרובה למינות יותר הרבה אפילו מן הכחשה גמורה לאלו הדרשות הנזכרים; ושמעולם לא עלה על לב רבותינו, לאמת ספורים כאלו במליצת דרש אגדתם; ושהמשחית הגדול באמונה, הוא תערובת המסופק מאד עם הברור לגמרי, ואולי השקר עם האמת; ושאין היזק יותר רב, מאשר נערבב הזמנים והמעשים, באופן שלא ישאר ביניהם שום הבדל והיכר, ולפתוח עי"ז לכל חולק שער רחב לכפור הכל; לפי שכמו שאמרו חכמינו: אם אין דעה, הבדלה מנין? כן להיפוך אם אין הבדלה, אין דעה. הכלל שהדבר מסוכן מאד, ביחוד בימינו אלה לאמת, עיקרים מוכרחים באמונה בלתי מאומתים, או לבנות על יסוד רחב רעוע, במקום שיש לנו יסוד חזק ונאמן, הגם בלתי רחב כל כך; ודי בזה התנצלות להשגה הזכורה ראשונה.
אמנם על דבר ההלכות המכונות לחכמינו בשם הלכה למשה מסיני, נחוה דעתנו בהרחבת באור קצת. וזה שכבר ידעת, שבתחלת זמן שאנו בו, קבעו וגרסו בעל פה את ההלכות נפרדות כל אחת בפני עצמה ובדרך קצרה מאד. ומה שצריך אתה לדעת עוד, שבזמני המלחמות והגייסות והצרות, כמו בסוף מלכות החשמונאים, כשצרו ולחמו זה את זה, ופשטו הרומיים פומפיוס ושרי צבאיו על ארץ ישראל, ובתחלת מלוך הורדוס (זמן שמעיה ואבטליון ובני בתירה), ואף כי בפולמוס של חרבן הבית, בכל נקודה ונקודה של זמני רעה אלו, נשתכחו מספר גדול יתר מההלכות הנזכרים מן רוב החכמים ותלמידיהם; ואחר זמן נמצאו קצתם ונזכרו בדרך מקרה לפי מראית העין, ביד יחיד או רבים מהחכמים ומהתלמידים; אולם בהרוב מהם, וגם בקצת הנשארים מתחלה, לא בלבד נאבד בהם מקור המדרש והמנין והגמר בהם, כי אם גם מובן לשונם והוראתם אבד באיזו מהם, והיו נשנים בפיהם כספר החתום. ולפעמים הצליח ביד חכמי הדור הראשון אחר החרבן, תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, וביד חכמי הדור השני, ר' עקיבא וחביריו, להחזיר המובן, והמקור להלכות הישנות מתוך פלפולם. וכבר הבאנו דוגמאות, ודוגמא, עוד אמר ר' יהושע: שמעתי שתמורת פסח קריבה, ותמורת פסח אינה קריבה, ואין לי לפרש, אמר ר' עקיבא אני אפרש וכו', ודוגמא עוד מהפלגת הקיצור ויפיה בהלכה הקדמונה, ועומק הפירוש, עד נפילת הספק בקצת הפרט בערכין (תחלת פ"ד): השג יד בנודר, והשנים בנידר, והערכים בנערך, והערך בזמן הערך יעו"ש15ואין בזה תימה ששבו ההלכות הישנות סתומות לרוב וכמו חידות, לא בלבד מצד הפלגת הקצור בהם, כ"א גם מצד לשונם, עד שכל רב שונה בחר לו סגנון אחר בלשון ערומים, ועל התלמיד היה החיוב לשנותם בלשון ההוא ממש. כמאמרים (עדיות א'): אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו. ומזה בא שגם במשנתנו הצחה וברורה, שביררה והרחיבה לשונות הסתומים שבהלכה הקדמונה וכמו שיבואר להלן, נשאר עם זאת באיזה מקומות משניות מקוטעות וקצרות, בם מלות ודבורים בלתי מורגלים, הכל מההלכה ההיא. לדוגמא (פאה ב' ב'): וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. (שם ג' ג'): המחליק מאחת יד בפרק אחד בית כור. (בבא בתרא פ' ז'): באו הדבורים: הגיעו, יעשה חשבון, משמנין ביניהן, כולם בלתי מורגלים, והדבור האחרון בא גם במציעא, וגם בבכורות, ובשלשתן ההוראה הבלתי מורגלת שוה, אך אין הענין שוה כלל. (כתובות ע"ה, נגעים פרק ד' בסופו): ר' יהושע אומר: כהה' ודומיהם למאות. ובלי ספק השאירו ותפשו בכולם במקרה או בכוונה לשון ההלכה הקדמונה. וכן כתב רב שרירא גאון ז"ל בתשובתו היקרה בביאור: רבי תרניצין להלכתא, אית מנייהו דהוי תני להו בלשון הראשון, ואית מנייהו דהוי תני להו כדחזי. – ועל זה ענין הרחבת ההלכות הקצרות הונח בעצם וראשונה השם תוספתא, שהוא תוספת באור, והראיה בירושלמי (שבת פ' ח' הלכה א' ושקלים ג' ב'), שספר שם, ששמח ר' אבהו שמחה גדולה, שמצא תוספתא עתיקא מבארת. ובזה יפורש לנו מאמר סתום הבא כפול בגמרת ירושלמי דפאה ודחגיגה וזה נוסחו: ר' זעירא בשם ר' יוחנן: אם באת הלכה לידך, ואי אתה יודע מה טיבה, אל תפליגנה לדבר אחר. שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולהון משוקעות במשנה. א"ר אבין ויאות. הרי שני מיני חטים, אילולי בא נחום ופירשה לנו יודעים היינו? וזה פירושו, אם באת וכו' שתשמענה לאחר השונים מקובלת לו במלותיה, ואי אתה וכו', שלא תדע מובנה לרוב קצורה וסתימתה אל תפליגנה וכו' היינו שלא תסיח דעתך ממנה מהר מאין חפץ לדרוש בה, אולי תמצא לה טעם, שהרי כמה הלכות נאמרו וכו', היינו שהיו מן היותר קדמוניות (כמו שבארנו הוראת הדבור), וסתומות לרוב יושנם וקצורם, וכלהון משוקעות במשנתו, פי' שהצליח עם זאת ביד חכמי המשנה, לרבי ושלפניו, לפרסם ולהרחיבם, ולתת להם מקום וקשור בין ההלכות הברורות במשנתנו (קבלת ההלכות המתורצות בסדר משנתנו, הוא הנקרא ההשקעה שלה וכמו שיבוא להלן), א"ר אבין ויאות. הרי שני מיני חטים וכו' מוסב על המשנה שם בפאה: הזורע את שדהו שני מיני חטים, עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות. והנה ההלכה בצורתה זו מבוארת מעצמה, ולא היתה צריכה להמעשה, שבא מיד אחריה ובלתי מוסף בה דבר. מעשה שזרע שמעון איש המצפה, ובא לפני רבן גמליאל, ועלו ללשכת הגזית ושאלו. אמר נחום הלבלר: מקובל אני מר' מיאשה שקבל מאבא מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני, בזורע שדהו שני מיני חטים, אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות. אלא ודאי שההלכה כמו שבאה בתחלת המשנה היא כבר מורחבת מן הלכה ישנה קצרה בלשון שני מיני חטים בפאה פ"ד שתי שורות במרתף, אחד עשר יום בנדה, והזכיר גם המעשה שעל ידו נתפרשה הלכה קדמונה זו, וזהו הראיה שהביא ר' אבין, שלא נפליג ההלכות הישנות והסתומות. שהרי כמה מהן נתפרשו באחרונה ובאו במשנתנו הברורה ודאי..
והנה כשנחו מעט מצרות החרבן, וקבעו ישיבות ביבנה ולוד ופקיעין ומקומות זולתם, בשביל לאחוז בהלכותיהם ולדרוש בהם, כשאירע שאלה למודית או שאלת מעשה. ומצאו ביד אחד או ביד רבים מהחכמים והתלמידים הלכה קבוע גרוסה בלשונה, הניחוה ליסוד שאין לזוז ממנו. כמו שמורגל בפיהם: אם הלכה היא נקבלה ואמרו (כלים פ' י"ג, מ"ו): ועל כלן אמר ר' יהושע: דבר חדש חדשו הסופרים (כינויי כבוד לפרקים גם לגדולי שוני ההלכות), ואין לי מה להשיב. וכשהיה באפשרִי, השתדלו לפרשה, ולהראות מקורה עפ"י אחת מהמדות, והיא פעולת מדרש ההלכה, ונשאו ונתנו במדרש ההוא, איך לעשותו, שלא יהא בו מן ההטעאה, ואיך לדמות הנידון שלפניהם אל ההלכה שקבלוה, וכל זה פעולת תלמוד או גמרת ההלכה; אולם אם לא נמצא ביד כלם הלכה בענין מבוקשם, השתדלו הם בעצמם במדרש הכתובים ובדרכי העיון המיוחדים שהזכרנו, ונקבע להם בזה הלכות ומדרשים חדשים. – והיה עוד מדרך ושטת קצת החכמים הגדולים, לשקוד מאד על ההלכות הישנות; ר"ל לשנותם ולחתור אחריהם להצילם מן השכחה, ולבקשם תמיד בכל צד ופנה בפה, וזכרון תלמידים ותלמידי תלמידים, שנאספו אחת אחת אחר הפזור הנורא בשגוש המלחמות הנזכרים, והיו החכמים אומרים אחד לחברו: בא ונפשפש בהלכות, בשביל שלא יעלו חלודה (ספרי האזינו). ובחרו יותר בזה הדרך מלדרוש ולדון בעצמם ולקבוע ככה הלכות חדשות. וקצת החכמים או רובם, הגם שיכבדו כאמור את ההלכות הישנות שבאו לידם, לא שקדו כל כך על בקשתם ואף לא סמכו עליהם בהחלט, ואהבו לסמוך על מדרשם ופלפולם, ודבר הבא לפניהם דנוהו מיד במדות ובהקש ובסברא. – וכל זה שביארנו יש לנו על כל דבור ודבור ממנו חבילות ראיות מבארות בכל ספר תושבע"פ שבידנו, קצתם אולי יבואו בהמשך, ובשאר נסמוך על תורנים בקיאים שנמצא בקרבנו מהם סך לא מעט ת"ל, המה ידעו הראיות הרמוזות לנו וימצאום בנקל במקומותם, ולנו יצר המקום מאד להביאם הנה. מעתה שמע דברינו: כשמצאו חכמי הישיבות אחר החרבן הנזכר או גם אחרונים להם, תנאים ואמוראים, איזו הלכה ישנה, באופן ותואר שהיא כוללת הגבלה הכרחית במצוה ואפילו בסייג ותיקון, היינו שלא היה קיומה באפשרי כלל, מבלתי שתוגבל באופן מאופני הגבלה הזאת עוד בזמנים הקדומים, או שמצאו הלכה, או שזכרו לה המקבלים עד הזוגות, שהוא סוף ימות הסופרים, או שמצאוה מוסכמת בלי חולק, ולא נזכר לה לקדמותה הזמן שנמנו וגמרו בה, על הלכות בתוארים אלו דנו והקישו החכמים שהם, בהכרח מן היותר קדמוניות, שוות לפירושי הסופרים שבארנום, מקובלות מהם או גם מנביאים ולמעלה (הגם שלא בשם וצורות ההלכה); ועל כן כינו הלכות כאלה בקצתם בדיוק מה, ובקצתם על דרך העברה והרחבת לשון לגמרי: הלכה למשה מסיני, כלומר שהיא הלכה להיות בלתי נכללת בפירושי הסופרים, ואפילו מדרש תכמים אין לה, קדמונית בקביעותה, לזכרון קבלתה עד הזוגות, או לחסרון ידיעת זמן הגמרה עם היותה מוסכמת ובלי חולק מעולם, ועם זאת בתועלתה ובהכרח וצורך הגבלתה, היא שוה לפירושי הסופרים והגבלותיהם, ואם כן הלכה כזו היא מסיני, או כאילו היתה מסיני, בלתי נופלת תחת העיון והמדרש והמחלוקת והפסק עפ"י הרוב והשמועה מרבותיו, כמו שהוא הדבר בשאר ההלכות. – ובהנחה זו, ואך בה לבדה, יותרו כל השאלות והקושיות החזקות שנפלו בזה לגדולי חכמים הרבנים. ד"מ שיש בכינוי הל"מ הלכות שהם הגבלות למצות דרבנן או גם לגזירתם; ושנזכר בשם זה בתלמוד גם מה שהוא רק מנהג ישן בעלמא, כמי מניעת הזוגות, ולפעמים נמצא שיחלקו עליהם חכמי אחרוני תנאים, וכמוהם הרבה קושיות עצומות שאין לתרצם, אם יוקח הדבור והכינוי ההוא במובן המלות שלו בלבד. וכבר יגעו בקצת דרכנו זה קצת החכמים (יעוין ביחוד בשו"ת חוות יאיר שאלה קצ"ב, שהרבה לדבר בזה בטוב טעם כדרכו, שהוא היה רבני גדול ודורש אמת בכל כחו); ולנו יספיק להעתיק בזה רק לשון הרא"ש ז"ל (מסכת נדה הלכות מקוואות סי' א'): אומר ר"י שלא מצינו בשום מקום הלכה למשה מסיני בפסול מקוה, ואם ישנו בשום מקום יש לפרש כמו הלכה למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דברייתא דמסכת חגיגה, כלומר שאינה אלא דבר ברור כהלכה למשה מסיני. וכן כל באמת הלכה היא שאומר בש"ס גבי מילי דרבנן, כההיא דפרק קמא דשבת: לא יקרא לאור הנר באמת אמרו: החזן רואה היכן תינוקות קורין, ומפרש ר"ת התם כל באמת אמרו הלכה, כתב בירושלמי. הלמ"מ אף על גב דאיסור רואה לאור הנר מדרבנן, אלא דבר ברור כהלכה למשה מסיני קאמר; עכ"ל. – גם יובן היטב עפ"י דרכנו הטעם לאמרם כל באמת אמרו, הלכה למשה מסיני, שלהיות הדבור אמרו הבא במשנה אחרונה ומורה שהענין מן ההלכה הישנה, כמו ובמה אמרו שתי שורות במרתף, והדבור באמת יורה, שהיא מקובלת באין חולק בה לעולם, הנה תהיה ההלכה מן היותר קדמוניות, ויצדק עליה הכינוי הנזכר. – וכן הרחיבו הכינוי הזה על מה שהיה בלי ספק מפעולת הסופרים בקבלתם, ואין שייך בו שם וענין הלכה כלל; אמרו (נדרים ל"ז ע"ב): מקרא סופרים, עטור סופרים, קריין ולא כתיבן, כתיבן ולא קריין, הלכה למשה מסיני; וגם על אותיות הכפולות אמרו לפעמים: מנצפך צופים אמרום, וכונו על ראשוני הסופרים שהיו בהם עדיין נביאים, ופעם יאמרו, שהם הלכה למשה מסיני. – ולפעמים שתוף שני שמות אלו נכון בדיוק, כמו מדות שהיו במקדש, ושיעורין של אסורין לעונשין, קצתם היותר הכרחיים, היו בלי ספק מהגבלות הסופרים שרמזום בסמניהם, וקצתם הלכות קבועות מן היותר קודמות; ולזה נקרא לפעמים מדברי סופרים, ולפעמים הלכה למשה מסיני. אולם בפרק השיעורים (כלים פרק י"ד) הזכירו השיעורים בלשון שאמרו, הרמון שאמרו, ולמה הזכירו רמוני באדן כביצה שאמרו כזית שאמרו, כעדשה שאמרו. – ובמשנת כלאים (פ"ו מ' ו'): וכל מדות שאמרו חכמים בכרם אין בהם ועוד חוץ מפסקי ערים.
ועל זה הדרך בעצמו, נאמר על ענין התיקונים שבא בדברי חז"ל. ותחלה נעיר, שיש להפריש בין תיקונים לתקנות שבא כמו כן בדבריהם: שאלו הן לתקן איזה קלקול שהגיע ממנהג הקדום, ונתחדשה תקנה לפי הזמן, תקנת השבים, תקנת אושא, ועל הרוב התקנה היא נגד הלכה שהיא דין התורה, וכמו על האומר בנשבעין ונוטלין: הלכות קבועות שנו כאן, שאלו הני הלכתא הני תקנות נינהו, והפעל ממנו התיקון; אולם התיקון הוא יסוד והנהגה טובה בעצמה, לא בשביל קלקול שקדם לו, והפעל ממנו תיקון; ונאמר שכל התיקונים הקדמונים שלא קבלו להם זמן ידוע, הסמיכום על דרך מדרכי הדרש ידוע ונהוג להם בכתובים (לא בא הכתוב לסתום, אלא לפרש; לנעול, אלא לפתוח), לזמן היותר קדום שהיה בו אפשרות וצורך לתיקון ההוא; אמרו: משה תיקן ברכת חזן, שכבר היה בו צורך בימיו, לפי הפירוש המקובל לסופרים בהמקרא "ואכלת ושבעת וברכת" הגם שבאמת מטבע הברכה כמו שהיא לפנינו (שבא בה לדוגמא מלת זן ומפרנס מלשון עברי מאוחר), אינה מזמן משה; והוא הדין והוא הטעם בברכת הארץ מיוחסת ליהושע, ובונה ירושלים לדוד. והראיה בזה שעל האמת המדויק יחסום לזמן הראוי להם, והוא זמן הסופרים; אמרם (ברכות ל'ג י"א): ברכות קדושות והבדלות אכה"ג תיקנום. ומזה המין הוא אמרם בברייתא בב"ק: עשרה תנאים התנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין וכו'. ובלי ספק הסמיכוהו על הכתוב ביהשוע וישם לו חק ומשפט בשכם, וכמו שהיטיב לפרש הרמב"ן ז"ל הכתוב במשה "שם שם לו חק ומשפט" על תיקוני והנהגת העוברים במחנה ע"ש. – וכן מה שייחסו עירובי חצרות ונטילת ידים לקדש לשלמה, נראה לפי שקודם לזמנו, ומימי השופטים היו ישראל עובדי אדמה לבד, וכמעט כלם ישבו בפרזות ובחצרים, והבתים נטושים על פני השדה שנחשבו עם השדות, כמבואר בתורה: ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב, ואז לא היה אפשרות ולא צורך לתיקון ההוא, לפי שלא נמצא רשות יחיד סמוך לרשות יחיד אחר; אולם בזמן שלמה, שע"י רבוי העושר ומלאכות ההדר והעדון, רבה הקבוץ והישוב בערים גדולות בעלות שוקים וחצרות שבירושלים כעיר שחוברה לה יחדו, ככתוב עליו בבאור, שבנה הרבה ערי מסכנות וערי מצור גבוהות חומה דלתים ובריח, ועל כן יחסו התיקון ההוא לו ולחכמי זמנו, וכמו כן הטומאה לידים ראו שייכות הגזרה לזמנה, מפני שעד ימיו העם מזבחים בבמות, ואך בימיו שבתו הבמות ליחיד ולצבור לגמרי, ורבו תרומות ה' וההקדשות במקום אחד בירושלים; ועל כן הוצרכו אזהרה יתירה לשמירת טהרתם; ודע שכתוב בדברי הימים (א', כ"ג): כי בדברי דוד האחרונים הפקדו גם הלוים במעמדם ליד בני אהרן על טהרת לכל קדש, וכי בלשון הזה עצמו כתוב בנחמיה על הזמן שלו ישמרו וכו', ומשמרת הטהרה כמצות דוד שלמה בנו. והנפלא שחסר וי"ו החבור במסורה; ויתכן א"כ כי הסופרים, אשר הראשונים מהם כתבו והשלימו ספר עזרא, נחמיה, מסרו כאן שהדבור משמרת הטהרה יכלול גם נטילת ידים לקודש, כנודע שקראו לכל תיקון וסיג משמרת. ושרמזו בחסרון הוי"ו, היות התיקון לשלמה לבדו לפי שייכותו רק לזמנו, עם שנמצא כתוב "כי בדברי דוד האחרונים" וכו'. – ולפי מטרת כוונתנו ראוי להודיע בכאן, שגם נטילת ידים לחולין, שהוא בודאי משמונה עשר דבר, הודו עליה באונגליון שלהם, שהיא משלמנותא דקשישא (מסורת הזקנים), הגם שלא עברו מזמן הגזרה עד ענין הספור ההוא רק כמאה שנה לכל היותר. – מן התיקונים שהם בודאי מזמן שנתיחסו אליו אמרם בברייתא בב"ק: עשרה תקנות (לפי הלשון עשרה ולפי ההבדל שעשינו היה טוב יותר תיקונים) תקן עזרא, האחרונה שבהם טבילת בעלי קרי לתלמוד התורה שהחזיקו בה אז בצבור ובישיבה, ובאחרית בטלוה לגמרי מפני חשש בטול פריה ורביה מן התלמידים; ומזה (כתובות פ"ב ב') שמעון בן שטח תיקן כתובת אשה, שקודם לזה היה מיוחד לה הסך, במזומן ובע"פ, והתיקון הוא הכתב ובאחריות כל נכסיו, והמלה כתובה מחודשת, ובלי ספק מועתק מלשון יוני. – ככה ראוי ומחויב שישתדל הנלבב, לשקול בפלס ומאזני אמונה וצדק המאמרים הנפרדים, גם להשוותם יחד על אופן שיסכימו לכל מה שהוא עיקר ומועיל להאמתת הקבלה בכלל, ושלא יטעוהו ההפרזות בשום מקום שימצאם, כמו שלא יטעה את הנבון המאמר השגור, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל נאמר למשה בסיני, שהפלגתו נגלה, אלא מחובה עלינו בחק חכמינו ראינו על מה שיש למצוא בו מן העומק; והוא שהמלות ותיק לחדש יורו על הנעשה עפ"י ההתבוננות וההיקש השכלי; והנה הרגיש אומרו כי מטבע הרוחני האחדות הגמורה, ושכל מושכל יכלול בראשיתו כל התולדות שמתאחדים בו, ממנו יצאו ואליו ישובו; כמו שהמושג הפשוט של העגולה, שהוא תמונה עשויה באשר יסוב קו ישר על אחת מנקודות קצותיו, כבר יכלול בתנאו זה האחד, כל התכונות והמושגים הרבים שבארו בעלי ההנדסה בעגולה, באין צורך לשום הקדמה זולתו, אלא הכל כלול בגדר העגולה הנזכר, על האופן, שהאומר בפיו גדרה, כבר חייב עמו כל ההגבלות והתכונות הנפלאות הנודעות עתה, ושאפשר להוודע עוד בעגולה, אלא שכל זמן שלא נתבארו עדיין הם כלולים בו בכח לבד, וכשיוציאם איזה שכל במחקרו, הנה ישובו ביחס אצלו כלולים בו בפעל. מעתה יש מקור להמאמר הנזכר גם ביחס אל המקבל בעל תכלית, אולם בכח לבד, וביחס אל הנותן ב"ה, שאצלו אין הבדל בין הכח והפעל, גם בפעל. – ונחזור לדרישתנו בהלכות; כבר הזכרנו שהמקור לרבוי ההלכות הוא המדרש בכתובים עפ"י מדות ודרכי היקש מיוחדים; ועל כן לא לבד כל מצוה ומצוה במקומה, כ"א גם כל מקרא שכתוב בתורה, ואף גם בשאר ספרי קדש, יצלח ויוכשר להדרש להגבלת איזה הלכה צריכה; ולזה מלבד הנגוד הראשון שזכרנו, דברי תורה ודברי סופרים, מצות התורה ומצות הזקנים, נתחדש עתה עוד נגוד אחד, מקרא והלכה, המקרא הסומך והנדרש לתלמודו, וההלכה הסמוכה ונלמדת; אמרו חגיגה במשנה (פרק א'): היתר נדרים פורחין כאויר ואין להם על מה שיסמוכו; הלכות שבת חגיגות והמעילות, הרי הם כהררין התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות; הדינין והעבודות, הטהרות והטמאות יש להן על מה שיסמוכו, והן הן גופי תורה (שהתורה שבכתב מרחיבה בהן): ושם בברייתא: נגעים מקרא מרובה והלכות מועט וכו', אהלות מקרא מועט והלכות מרובות, ואמרו עוד (סוטה י"ז, א'): בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא; והדבור נראה קדמון להיותו בלתי רגיל, ופירושו, כאלו ההלכה תעקוב את המקרא ותתנכל עליו להוציא ממנו היפך המבואר בו. – והזכרנו עוד, שיש הלכות רבות המספר, ביחוד בדיני ממונות וקנסות, שאין להם מקרא כלל, הרוב מהם בשלש בבות נזיקין, והם שלפי דעתנו קראום חכמינו גזירות וחתוכי דינים, ומביאים עליהם טעם משקול הדעת והיושר לבד, לא מן המקראות, עם היותם מסכימים בהכרח למשפטי התורה, ומשפטי האמת צדקו יחדו, וע"ז דרשו מן "ושפטתם צדק" צדק את הדין ואחר כן חותכהו (סנהדרין ז', ע"ב).
עוד נזכר בתלמוד השם הלכות מדינה, והגם שבדור שסבבו על כל עניני המצות, והראיה בזה, שעל המשנה הזכורה: והערלה הלכה, נחלקו בבאורה שמואל ור' יוחנן, אם הלכת מדינה או הלכה למשה מסיני. ועוד שבאמת בכל מקום שזכרו מקום שנהגו לעשות וכו' הוא בכלל הלכות מדינה, הנה נראה עם זאת שבעצם וראשונה הונח שם זה לאותן דינים שעפ"י מנהג שנהגו במדינה ומדינה בעסקים מיוחדים, כמו בעסקי קנין ושכירות, שכנות וחלוקות, שבו להם לדינים והלכות; ובענין כללותם הם נפרדות לפי טבע ברב או במעט התנהגתם, ולפעמים הסיום בא בהם בפירוש הכל כמנהג המדינה. ויהיה ממין זה הלכות הרבה בפרק השותפין, המוכר את הבית, המוכר את הספינה, בב"ב, ובפרק המקבל בב"מ; והנגוד להם, היינו כשהם דומים לגזירות ומיוסדים על המשפט השכלי והתוריי, לא על המנהג בלבד, יהי לדעתנו השם הלכות קבועות; וזהו שאמרו (ב"ב ס"ה, ע"א) אר"ג אמר שמואל: האחין שחלקו, אין להן לא דרך, לא סולמות, ולא חלונות, ולא אמת המים זה על זה, והזהירו בהן שהלכות קבועות הן, הכונה מיוסדות על היסוד שהאחין שחלקו לקוחות הן, ובקנין ההלכה קבועה במשנה שם הנם במחלוקת ר"ע וחכמים; וכן קראו לדין שבועות שכיר, ושאר הנשבעין ונוטלין: הלכות קבועות, להוציאם מכלל הלכות מדינה. וכשהעירו, שאלו נגד הדין התוריי, שיסודו נשבע ונפטר, אמרו בדיוק תקנות קבועות. ובאמת הלכת מדינה צריכה שתהיה עכ"פ בלתי מתנגדת לדין התוריי, רק מוסיפה עליו, וכמו שאמרו (מציעא פ"ז): שומרי פירות אוכלין מהלכת מדינה, אבל לא מן התורה, היינו מן הכתוב: כי תבוא בכרם רעך, המדבר לבד בפועל לפי פירוש הסופרים. – הכלל העולה מכל מה שבארנו, שבערך אל מקורן ושרשן יש בהלכות ארבע מדרגות.
א אותן שהוציא מן המקרא עפ"י דרכי המדרש בו, והם המדות השלש עשרה, ויתר הדרכים הנודעים במלאכת הדרש להלכה, ויבוארו כלם (מאתנו בשער הפרדס שזכרנוהו). וענין ומשפט הלכות אלו על הרוב הגדול דין תוריי, הגם שמדרשם נקרא אצל רבותינו מדרש חכמים, כמו פירושי הסופרים, שכחם שוה לגמרי לכח הכתוב, עם היותם נקראים אצלם: דברי סופרים.
ב הלכות קדומות, שלא נמצא להם מדרש מקרא, ועם זאת שוין בכחן להקודמות, לרוב קדמותן וכללות ההוראה בהן, והן המכונות: הלכה למשה מסיני.
ג אותן המכונות לדעתנו: דיני גזרות, והלכות קבועות, המיוסדות על שקול הדעת והיושר, ובהסכמה לכלל משפטי התורה, ועם כי לפעמים יובא להם ראיה תוריית, הנה אינה מדרש ההלכה ההיא מן המקרא, כי אם סמיכתה אל המקרא (אסמכתא).
ד הלכות מדינה, מה שהנהיגו עליהם בני מדינה ומדינה, והם הגם שאינן לא נגד המקרא, ולא נגד המשפט הכללי הקבוע לשכל, הם חוץ מן המקרא, וחוץ מה שקבעו חכמים למשפטים כוללים באמרם: אין הלכה למחצה. – והנה נחשוב, שגם בהגבלת ההלכות השונות, וכחן לענין חומר דאורייתא או דרבנן, יאירו דברי מחקרינו נתיב ישר; אולם באמת עיון זה הוא מחכמת הגמרא, ואינו שייך למבוקשנו. ונודע להקורא החכם המחלוקת שבין הרב בספר המצות שלו ובין הרמב"ן בהשגותיו שם. ובאמת דברי שניהם הגדולים (זכרונם לברכת עולם, ישרים ונכוחים למוצאי דעת, ועפ"י דרכנו יש להשוות ביניהם בנקל.
מעתה אנו חוזרין לאחוז בהסיפור, ר"ל מה שהיה וקרה עם ההלכות מזמן יסודן עד זמן תיקון וסתימת המשנה שלנו, ותירוצת איזה משניות להלכות זולתה הכל סוף ימי רבינו הקדוש וסמוך לו אחריו. ידענו כי מיד בדור שני להתחלת יסוד ההלכות כבר היו לקביעותן ומשנתם שני בתי ועד או בתי מדרש גדולים, האחד גדול במעלה, ועל הרוב גם במנין מן השני, הגם שנשתוו להם תמיד על קביעת ההלכה. ראשי המורים בהם היו הזוגות הנודעים, הראשונים יוסף (או על משקל יווני יוסי) בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, והאחרונים מהם ושמאי. ולפי שבישיבה הגדולה המאוחרת ר"ל אחר החרבן, היו המעלות הגדולות בישיבה שלש: הנשיא, האב"ד והחכם; על כן ייחסו גם לראשי הישיבות הקודמות שמות כבוד הללו של נשיא ואב"ד, הגם שלהדורש המעמיק אין השם ולא המעלה ברור בזה. והספק נודע בתלמודים השנים, גם בזוג יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, גם בזוג יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, מי מהם הנשיא ומי האב בית דין; ומחבורי יוסף הכהן, גם מסופרים אחרים מזמן הקדום ההוא נראה ברור, שבכל סנהדרי גדולה, המקובצת לעתים (עכ"פ בעיקרה) מזקני שני הבתים, היה תמיד לראש הועד הכֶה"ג שבאותו הזמן; והגם שהוזכרו בחיבורים הנזכרים, שמעיה ואבטליון, רבן גמליאל הזקן, רבן שמעון בנו הנהרג בשעת החרבן, ואולי גם הלל ושמאי, והוזכרו באמת לראשי מורים ומכובדים גדולים בעם; אולם בשם נשיא או כנוי מיוחד זולתו לא נזכרו. וכבר ידענו שתקונים גדולים בהוראה נתיחסו ליוחנן כהן גדול, והזמן אותו של יהושע בן פרחיה בלא ספק. – שכחה ראשונה להלכות קבועות ושניות בלשונן, היתה בשנות החירום והמלחמה הקשה, שהתחילה בעונותינו בין משפחת בני חשמונאי בסוף ימי מלכותם, ונמשכה עד שנתחזק הורדוס על ממלכתו, משך שלשים שנה. והיתה שכחה זו אחר שמעיה ואבטליון, שלפי חשבון הדורות נפטרו כבר בשנת ר"פ לשטרות ערך מאה וחמשים שנה אחר זמן התחלת ההלכות, ופסו אז מורים גדולים בארץ יהודה, ונתדלדלו הישיבות, והיו למורים בזמן ההוא זקנים מעיר בתירה בקצה גבול ארץ ישראל, וגם היא נושבת מיהודים בבליים. ולקץ הזמן הרע ההוא הורידו עצמן מגדולתן, שמן הסתם לא היתה כל כך גדולה, לפי שלא נמנה נשיאותן במשנה. – והלכו לנציבין בסוריא, וקבעו שם ישיבה, שהתמידה זמן ארוך תחת ראשות המשפחה ההיא בני בתירה, ובא"י היה לראש הלל וגם הוא בבלי. ובתחלה היו הוא ומנחם ראשי הועדים השנים, שנתאחדו אז לאחד, ואחר בא שמאי הזקן מהלל, והיה לראש הועד השני; ואז כשנכנעו תחת ממשלת הורדוס ונחו מרגזם, גבר ונפרץ בא"י גם הלמוד התוריי בכלל, גם מדע ומשנת ההלכות בפרט; אולם עמו גם הנגוד והמחלוקת בין שני הבתים היה מתגבר והולך אחת אחת יותר. ומיד בתחלת הזמן גברה ידם של בית שמאי עכ"פ במנין ובחזקת היד, והרצון כמו, בגזרת שמונה עשר דבר, והקשו נגד העניו, שענותנותו ונחת דבורו ולמודיו, גברו באחרית, חוץ ממה שזכה לעצמו ולזרעו הנשיאות על כל גליות ישראל שבמלכות רומי הרחבה שלשה עשר דורות רצופים זה אחר זה. ואמרו עליהם במשנת עריות שהיו מחמירין על עצמן ומקילין על ישראל, ועל כל המסופר בזה הראיות ברורות, המשכיל הדורש, בבקיאותו ובעזר ספרי הדורות, ימצאם במקומותם ואין לנו להאריך בהם, כ"א להשתדל בעיון מה שעשה הלל בהלכות. – עוד קודם הלל כבר היה לשונים איזה קשור בהלכות הנפרדות בטבען בתחלת קביעותן, ר"ל שבאותן מאה ושבעים שנה שעברו להלכות מיסודן עד הלל, כבר השתדלו שוניהם למצוא ביניהן איזה קשור בכדי לגורסם ביחד. והקשור היה ע"י חומר ותוכן ההלכה, או ע"י איזה דימוי בצורתן (אין בין זה לזה אלא חומר בזה מבזה, ובזה מבזה, כשר בזה ופסל בזה, אין פוחתין מן ולא מוסיפין על), או ע"י איזה איכות עיקרי (מצוה אחת כלולה מרבות חלקיה מעכבות או בלתי מעכבות זו את זו) להקל ולהחמיר, או לפי מספר המשותף גם באיכותו לאיזו מהן (שתים שהן ארבע) ודומיהם חבורי הלכות רבים וידועים; וקרא לקשורים כאלה בשם מסכת, ובמשקל ארמי מסכתא, ופירושו אריגה, כאילו ארגו ביחד מספר הלכות לפי הענין ולפי דמיון מה, ושבו ע"י זה למסכת אחת של הלכות; ולפיכך כשאמרו (עיין יוחסין י"ט, ב' נ"ו א'): עד הלל הוו ת"ר סדרי משנה, כגון ר' יהודה בן בתירה (כן הגירסא ביוחסין והיא הנכונה) וחבריו שהיו בימיהם שש מאות או שבע מאות סדרי משנה, הנה כונתם בזה שבארץ ישראל קודם הלל, ועוד זמן אחריו בין חכמי בבל (שברור היות בהם תורה הרבה בפני הבית ואחריו) היו ההלכות שנוות בקשורים רבים ושונים; ואולי אחזו המספר ת"ר סדרים לפי מנין המצות בקירוב: והיו א"כ ע"ד ספרי הפוסקים למצות הנודעים. – אמנם הלל, אשר בצדק ספדו עליו כשמת: הי חסיד! הי עניו! תלמידו של עזרא, הוא עשה אזנים לתורה, ויסוד קיים להלכות, כמו שעשה עזרא לפירוש כתובי המצות; והוא שעל ידו נוסדו ששת הסדרים למשנה הידועים בשמותם, ונתן לכל חלק מספר מסכיות (בארמי מסכתות), מסכת הלכות, ברכות וכו' ונחלקו קצת המסכיות לגדלם לשערים (בארמי בבות) וכלן חלק לפרקים, והפרק להלכות; וליסוד החלוקה בכללה, וכן בסדר הפרקים שבמסכת אחת, יש למצוא טעם ונימוק לסדרם הקבוע; אולם בסדור המסכיות זו אצל זו, הכריע טבע הגירסא (שהיה הכל בע"פ ולא נרשם בכתב דבר), שלא יהיה בזה דבר קבוע, כמו במסכת אחת, לפי שאותה גרס השונה בבת אחת ושמר קביעות הראשון של הלל, אולי בערך אל המסכיות גרסו השונים פעם מסכת זו ופעם אחרת, וכמו שאמרו אין אדם לומד אלא במה שלבו חפץ, ולא נגרסו בבת אחת, ונשאר הדבר בקדימה ואחור בהן ברצון השונים; ועכ"פ עד רבינו הקדוש לא היה למסכיות שום סדר, וגם אחריו זמן רב נשאר הדבר תלוי; ואף שעל ידי ההרגל נתהוה באורך הזמן איזה סדר קבוע, ובעלי ההוויות אחרוני האמוראים מבקשים ליתן טעם לסדרם באיזה מסכתות, ואחריהם הנה הרב בכלם, הנה העיד רב שרירא גאון בתשובתו היקרה מאד (והיא שהיתה לנו לעינים בדברינו האחרונים מזה השער) שלא היה בזה קביעות מן רבי וסיעתו, ואמר: ואע"ג דחזינן מסכייתא דקאמרינן מבדי תנא ממסכת פלוני סליק וכו', הכי רגילי רבנן למתני, ואי איתא דניחא ליה לאקדומי ולאחורי הרשות בידו, וראיתי חזקה ממה שהוא יסוד להם בהוראה, שאין סדר למשנה בשתי מסכתות, לענין מחלוקת וסתם, אולם במסכת אחת, הגם שהיא גדולה בעלת שערים הניחו, שיש סדר לקדימה ואיחור, וזה בודאי גמור בכלן מזמן הסתימה עכ"פ, אולם יש ראיה חזקה, שעכ"פ בקצת המסכיות היה הסדר עומד קבוע זמן גדול מקודם, גם לפרקיהן גם להלכות כל פרק ופרק והוא מאמרו של ר' יוסי, שהיה דור שלם לפני רבו, ואמר על מסכת כלים: אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה; הרי שגם במסכת כלים של משנת רבי יוסי (לא בלבד למשנת רבי מאיר, שאותה הניח רבי ליסוד משנתנו) כבר היה אותו הסדר, שהיא מסודרת בו לפנינו, וא"כ סדר מסכת זו הוא עכ"פ ממשנת ר' עקיבא, רבם של החכמים הנזכרים. וקרוב מאד שהיתה כן, היינו במה שנוגע לסדור ההלכות, מימות הלל המניח לרובי המסכיות; ואמרנו רובי המסכיות, לפי שזה ברור, שלא כל המסכיות הבאים במשנתנו יסודן מהלל וסייעתו, וקצתן מאוחרות לזמנו בודאי; שהרי אמרו (ברכות כ"ח): ואף עדיות בו ביום נשנית. ושנינו כל בו ביום, ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה בזמן רבן גמליאל דיבנה, דור חמישי להלל; וכן אמרו (יומא ט"ז) מאן תנא מדות? ר' אליעזר בן יעקב, והעלו (י"ד ב') ששונה סדר יומא, היה ר' שמעון איש המצפה, שהיה בימי רבן גמליאל הזקן נכד הלל וראה החרבן. גם מהספור של מריבת ר"מ ור' נתן עם רשב"ג אבי רבי (הוריות י"ג) נראה לנו שמסכת עוקצין (האחרונה לנו בסדר משנתנו) נשנית אז מקרוב, ובאריגתה החדשה לא היתה עדיין שגורה בפי הנשיא. וזולת זה המעט לא מצאנו בתלמודים הודעה מן שם וזמן אורג הלכות למסכת שלמה במשנתנו. וזה הספק רק בכללות המסכיות, אולם בחלקיהן והם ההלכות הפרטיות, הדבר ברור, שכמעט כלן נשנו בלשונם ובעיקר תבניתם קודם רבי הרבה; חלק גדול מהם מימות ר' עקיבא, וחלק אחר מימות הלל, והישנות הקצרות, וגם הם בעיקרן מספר לא מעט, עוד קודם לו, עד שהוא מגיע להתחלתן. וכבר הבאנו ראיות על קדימת הלשון בהלכה הישנה, והנה רבי עצמו, שהיה משכן כבודו בין עם עמקי שפה אנשי גליל, היה מסופק איך לשנות מעברין או מאברין, אכיזו או עכוזו, וצוה לשאול להשונים שביהודה מדקדקי לשון. וזה לפי שגם במבטא היה חילוף בין השונים, לפי מה שקבלו מן השונה הראשון, וכמו שאמרו (ברכות ל"ב). דברי ר' אליעזר בן יעקב (בני ישיבתו והשונים משנתו) היו קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. ודע שהגם שרובי המלות המחודשות בשביל לציין בם עניני ההלכות, הן לקוחות מן לשון הארמי במשקל עברי, וקצתן בהיפוך; הנה ימצא מהן הרבה מלות יונית ממש כמו סנהדרי, אפותקי, דייתיקי, אפטרופוס ודומיהם רבים בזרעים וטהרות (ואפילו דינים שלמים גדרו בשם יוני, דין ערב של ציין, דין הדמאי, דין הסיקריקין, ועוד יותר מהן ימצאו במשניות מלות המלאכה הנראות מאד למועתקות מלשון היוני והרומיי כמו, נכסים משועבדים, נכסים בני חורין, פירות שבח, כתובה, ונכסי מלוג, צאן ברזל, דמים)16עיין למעלה צד 132 (הגהת המוציא לאור). ובלי ספק ימצא דוגמתם עוד רבים לדורשים; וסימן ניכר להעתקתם מלשונות הנזכרים, הוא היותן מוסכמות להוראה המלאכותית של חכמת המשפט, וכשתהיה ההסכמה זו בעינה בלשון היוני (כמו שהדבר במלות שהבאנו). הנה תהיינה לקוחות אצלנו מזמן שהיינו נכנעים תחת מלכותם של יונים, כמסופר בקודם (שער י'), וגם זה הנהו לראיה על זמן ההלכות וקדמותן. – וגם על קדימת הסגנון בא לנו הראיה בקודם. ועוד אחת בזה וגדולה המשנה מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, והנה היתה שנויה בסגנון ובלשון מימים קרובים להלל, בעוד שלא עלה רבן יוחנן בן זכאי לגדולה (אחר החרבן). ולא למעלת מורה (סמוך לפני החרבן). וכמו שהיטיבו חכמינו לבאר זה בגמרא (סנהדרין מ"א). והראיה שגם התחלת האריגות למסכת קדום ונהוג גם בהלכה הישנה הקצרה, אמרם במשנה ערלה (ב' ב'): ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר, להקל ולהחמיר, ומפרשה שם.
והנה היה התואר והתבנית הראשון למסכיות בעת יסודן ע"י הלל הלכות סדורות זה אחר זה, קצתן בלשון עצמו שנקבעו בו, ובקצתן הרחבה מספקת לפי הצורך, אולם הכל בסתם ובלתי מחלוקת; ואך כשנשנו המסכיות להלן דור אחר דור, הוסיפו השונים אותן, בהלכה שהיתה תלויה בלתי נגמרת, דברי שני צדדי החלוקה, ואפילו במקום שהיחיד חולק נגד רבים, הכניסו דבריו לפעמים באריגתן, ונהגו בזה, וביחוד בישיבה הגדולה של הנשיאים (שממנה צמחה המשנה הכללית שלנו) על פי דרכו של הלל העניו, וכמו שאמרו (עירובין י"ג, ע"ב), ששונין דברי בית שמאי עם דבריהם, ולא עוד אלא שמקדימין וכו', ונמצא שלהיות הדבר נהוג כך בכל אותן שבעה הדורות שמהלל עד סתימת משנתנו, הנה כללה המשנה, דברי הכל, דברי המרובין, ודברי היחיד; ולזה ג"כ כשבא רבינו הקדוש וסיעתו לסתום משנה אחת כללית, הנה מצא לפניו סדרי משנה רבים, וזה לפי שחוץ מן אותן חבורי ההלכות, גדולים וקטנים, רבו המספר מאד, שהיו בפי שונים רבים, וחוץ מן ההלכה והמדרש שעמה, שנשנו ביחוד לחכמים (שעוד נדבר בכל אלו לפנינו), ושהיו נבדלים לגמרי מסדורו של הלל, היה גם בזו המשנה שעיקרה מימות הלל, נקראנה משנת הישיבה הגדולה, שינויים רבים, לפי ההבדל הנמצא בין רבני הישיבה והשונים מפיהם בתוספות אלו להלכות ומחלקותיהן שהזכרנו, כמו שנמצא מוזכר קדושין דבי לוי, תני בכתובות, משנתו של בר קפרא, ואין ספק ששנו כל החכמים הגדולים בישיבת הנשיא משנתו של הלל, אך כל אחד ואחד על פנים שונים, היינו לפי הבדלם בנוספות הנזכרות. ואמרו בירושלמי נדרים, שרבי עצמו היה שונה מפי רבותיו שלשה עשר פנים להלכה, הוא ור' חייא; והיה צריך לזה מאד לפי פעולתו הגדולה במשנתנו, שהיא כלולה מכלם. וגם מאותן המשניות הנבדלות לגמרי, שהיו שנויות חוץ לישיבה, בחכמה נפלאה ובעזר ממרומים וכמו שנזכיר עוד; וזה אחר שהניח ליסוד המשנה הכוללות, סדר ולשון ודרך שאחז רבי מאיר במשנתו, והוא שלקח יסודו מתוך משניות גדולות של רבי עקיבא רבו, ששנה בישיבה הגדולה, ומוזכרת בפירוש בשם זה במדרשים כמה פעמים; וזהו שאמרו סתם משנה רבי מאיר וכו' וכולהו אליבא דר"ע. – וצריכין אנו שוב לדוגמאות לפעולת יסוד משנתנו, ולפעולת סתימתה בכלל ובפרט, היינו במסכיות ובהלכותיהן, בכונה כפולה להאיר עיני לומדי הגמרא, ולסקל נתיב לדרישה לפני המעיינים הדורשים.
א חכמינו קבלו ואמרו (יומא ט"ז ע"א): מאן תנא מדות? ר' אליעזר בן יעקב. רצו בזה, שהוא היה הראשון שקבץ ההלכות במדות המקדש השני, או לפי הדיוק, מדות בנין הורדוס, וגם מה ששנה הוא עצמו בזה (שהיה צעיר לימים בשעת החרבן והאריך ימים זמן מסויים אחריו) מספורי הזקנים, שראו הבית בנוי, וקרוב גם מכתיבות יונית, שכבר נמצא אתנו עד היום גם ליוסף הכהן, גם לאיזה כותבן זולתן, מדברי הבית האחרון בלשון יון, וראב"י הוא האורג למסכת זו של מדות המקדש. והנה בלי ספק שזו הגבלת השונה הראשון קבלה ביד חז"ל; אולם אחרוני האמוראים השתדלו (בגמרת יומא שם), להוכיח זאת גם מלשון המסכת עצמה, ויבואו ראיותיהם השנים בתוך דברינו. (פרק א' הלכה ב') אחר שהזכירה המשנה בכלל, קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים, על שישן לו על משמרו, הנה בא השונה הראשון לספר מקרה קרובו מצד אמו, שקרה לו בזה במקדש; ועל כן כשנשנית עתה המשנה בסתם ובכלל הנה הסותם (רבינו הקדוש או מי שקדמו בזה) הוכרח להוסיף במשנתו כאן שם השונה הראשון, לפי שהוא כאן המדבר בעד נפשו, ולזה בא שם, ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן ושרפו את כסותו, הגם שאף הקודם הוא ראב"י. – (שם ה', ח') בית המוקד כיפה, ובית גדול היה מוקף רובדין של אבן, וזקני בית אב ישנים שם, איש כסותו בארץ, פסקא זו באה ג"כ במסכת סדר התמיד (כמו שבא הפסקא בהתחלת שתי המסכיות בשוה, בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, בבית אבטינס, בבית הניצוץ, ובבית המוקד), אל שבתמיד שעיקרה מעשה הכהנים, קובע כאן פסקא: ולא היו ישנים בבגדי קדש, אלא פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהם, ומתכסין בכסות עצמן; אולם במדות, שעיקרה זכירת המקומות שבמקדש ושמותם ותשמישם, קובע כאן פסקא אחרת: ומקום היה שם וכו' נתן כסותו עליה ישן לו. אחר זה בא פסקא משותפת לשתי המסכיות: אירע קרי לאחד מהן, יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה, והנרות דולקין מכאן ומכאן, עד שהוא מגיע לבית הטבילה. ולהיות זה ענין השמירה בלילה, והנעילה והקרי והיציאה מבואר מעצמו ששייך יותר לתמיד, שנשנו שם בעבור מעשי הלילה בטרם יאור הבקר, להתחלת מעשי עבודת התמיד ע"י כהני המשמר, מאשר יתיחסו למדות, אך לבד בשביל המקומות ותשמישם שהוזכרו באלו ההלכות, ולהיות שגם חוץ לזה יש ראיה, שקדמה האריגה למסכת תמיד לאריגת מדות, על כן נשפוט, שראב"י עצמו קבע במשנתו אלו ההלכות מן סדר תמיד; אולם להיות הפסקא בתמיד אחר זו: ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים וכו' (שהקלו לו בעבור שנטמא בפנים); וראב"י חולק עליה, וסובר שאסור לטבול יום לחזור ולהמתין עד שהשערים נפתחים; על כן השמיט אותו הפסקא במשנתו, וגומר במסבה ההולכת תחת החול יוצא והולך (לו שער הצפוני להר הבית). ולפיכך זה הטעם שהוסיף פה הסותם "ראב"י אומר", להודיע שזו דעת יחיד, ובכדי שלא תהא סתירה ממשנה זו לסתמה של תמיד. ומזה תבין שלפעמים במקום שלא הזכיר הסותם שם האומר, והשאיר מרוצת לשון משנתו כמו שהיתה, תעיר הגמרא על הסתירה, ואומרת בכגון זה: חדא כי האי תנא, וחדא כי האי תנא. או מתניתין מני? ר' פלוני היא (ואגב נעיר, שיש הפרש בין מנו ביחס הישר, שפתרונו מי הוא, ובין מני ופתרונו של מי, ונטית היו"ד לסימן יחס הקנין רגיל מאד בסורסי ובערבי), (פ"ב ה' ה') תמנה המשנה הלשכות שבארבעה מקצועות עזרת הנשים. ובא שם הדבור: מערבית דרומית אמר ראב"י שכחתי מה היתה משמשת. הנה בשביל הדבור שכחתי במדבר בעדו, הזכיר הסותם שם השונה. וכמוהו (פ"ה ה' ד') לשכת העץ אמר ראב"י: שכחתי מה היתה משמשת. וזו הראיה א' בגמרא לקבלתם באורג מסכת זו לראשונה. – (פ"ב, ה' ו'), וכן עזרת כהנים היתה, אורך קל"ה על רוחב י"א, וראשי פספסין מבדילים בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים, ראב"י אומר: מעלה היתה, וגבוהה אמה, והדוכן נתון עליה, ובו שלש מעלות של חצי אמה; נמצא עזרת הכהנים גבוה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה. הנה ביארו שם בגמרא היות הרישא משנת שונה אחר, שלפי דעתו עזרת ישראל ועזרת כהנים שוין בעמידתן בגובה ההר שנתיישר שם, והוכיחו שמשנה הרביעית לפרק זה: כל הכתלים שהיו שם, היו גבוהים חוץ מכותל מזרחי, כדי שיוכל הכהן השורף את הפרה להביט את ההיכל דרך שער המזרחי של הר הבית, הולכת בהכרח על דעת ראב"י כאן, שעזרת הכהנים היתה גבוהה מעזרת ישראל בשפוע ההר שתי אמות ומחצה. וזה הראיה השניה להם לקבלתם, שסתמא של מדות היא לראב"י. והנה איך שיהיה, אם שראב"י כבר ארג בכאן הרישא לפי שונה שקדמהו באיזה מסכתות שלו, או שהסותם קבע אותן בכאן; ידענו הטעם למה פרט הסותם בכאן שם ראב"י בזכרון דעתו. (שם, שם): י"ג השתחויות היו שם; אבא יוסי בן חנן אומר: השתחוו, כנגד שלשה עשר שערים וכו' עד סוף ההלכה, זו המשנה בלשונה, אולם בלא שם שונאה, באה גם במסכת שקלים, בשביל מסכת הדומה במספר להלכה שלשה עשר שופרות השייכה לשקלים. ושם נארגה בשלימותה (עיין שם). וכאן לבד הצריך בשמות השערים והטעם בקצתם, אלא ששינה או הוסיף בכאן בטעם לקריאת שם שער המים. ולפי כל זה ברור לנו שראב"י עצמו ארג כאן משנתו של אבא יוסי בן חנן, שהיה חי זמן מסוים בפני הבית, כדמוכח ממאמרו שהבאנוהו בקודם (שער י'); ועל כן הזכיר הסותם שם ראב"י אומר תחת הלשון. ואני אומר ששנה אולי המיסד. – ודע והבן שבמסכת זו עצמה (פ"א, ה' ד') תמנה משנתנו השערים לעזרה, בחלוף השם ובשינוי המספר, מאשר הם בשתי המשניות שזכרנו. וכמובן תזכיר מקום וטעם לי"ג השתחויות משונה לגמרי מאותן המשניות הנזכרות, (פ"ג ה' ב'), וי"ג פרצות היו שם בסורג שפרצום מלכי יון חזרו וגזרום, וגזרו כנגדם י"ג השתחויות. ולזה ברור בלא ספק אלו האחרונות הם לשונה אחד בעצמו. אולם הנהוג אחד זולתי ראב"י ואבא יוסי בן חנן, אעפ"י ששקעם הסותם במסכת שלנו בסתם, בלי זכירת שם אומרם, יחיד או רבים, וכן מבואר בירושלמי שקלים. – (פ"ד ה' ב') נגלה שהיא לקוחה מן מסכת תמיד (שם פ"ג ה"ז) לפי שמדברת בסדר העבודה: נטל את המפתח ופתח את הפשפש, נכנס לתא ומן התא אל ההיכל. וראב"י לא ארגה במדותיו כ"א בשביל התחלתה: ושני פשפשין וכו', שכן שטתו בתאים ובכותל ההיכל. ולזה קבע הסותם כאן מחלקתו של ר' יהודה, בתוך עביו של כותל היה מהלך וכו', והשמיטה בתמיד, שאין לה שייכות גמורה בעבודת התמיד. סוף פ"ד הוזכר שם ר' אליעזר בר צדוק, שראה הבית וחרבנו, והיינו אומרים, שקביעות מאמרו מראב"י עצמו, אלא שהוא כמו שהעידו המפרשים, בלשון הבאי, וחז"ל קבלו, שמשנתו של ראב"י קב ונקי, ועל כן קביעות המאמר לסותם ולקוח מאיזה משנת אגדה. – והבן עוד, שלהיות שבא במסכת זו שמות חכמים ודעותם: ר' יהודה, אבא שאול, ר' מאיר, ר' יוסי, רבי, שכלם מאוחרים לזמן ראב"י המיסדה; הנה אי אפשר לומר, שהיו החכמים הנזכרים ביחד עם ראב"י בישיבה, וחלקו עליו ועל סתימותיו, שיקבע דבריהם כדרך קביעות דברי חולקים שהזכרנו טעמה ממשנת עדיות, אלא צריכין אנו לשפוט, שהמאמרים הזכורים להם במסכת זו, לקוחים ממשניות פרטיות, ששנו החכמים הנזכרים איש איש בענין שבא המאמר לו. ולזה ברור שר' יהודה, שבאו דבריו חמשה פעמים במסכתא, וכלם מיוחדים במדות המקדש, היה גם לו משנה מיוחדת במדות, והובא מדבריה גם בגמרא (זבחים נ"ח ב'): דתניא מזבח ממוצע וכו', והוא השונה הרבה בקדשים כמו שנזכיר עוד. וממשנתו זו קבע הסותם כאן כל המקומות, שהיתה מתנגדת למשנתו של ראב"י, שאותה הניח ליסוד משנה הכללית שלנו. ולזה השתדלו הרבה בגמרת יומא שרמזנו, להוכיח דמדות לאו ר' יהודה היא, כונתם, שיסוד מסכת מדות שלנו אינה אותה ששנה הוא במדות, הגם שהוא קרוב שאותן השלש סתומות שהזכרנו למעלה, היותם לשונה אחד, נלקחו ממשנתו של ר' יהודה. ויש בזה קצת ראיה ממשנה (ז' פ'א). – וכן נראה שהיה לר' יוסי שנקבעו בכאן דבריו במזבח, א"ר יוסי: מתחלה לא היה אלא כ"ח על כ"ח וכו' וכשעלו בני הגולה משנה מיוחדת בבנין שלמה (וכמו ברייתא דמלאכת המשכן שנשארה לנו), וגם מדבריה בא בגמרא, והוא האוהב הדרישה בקדמוניות אומתנו, כמו שאנו רואים ממשנתו בסדר עולם, שנשארה בידנו בחסד עליון, ומה שספר בנו קודם פטירתו, משום אביו (ע"ז י'). (פ"ב ה"ב) שבא בה ר' מאיר ור' יוסי בענין שחלקו בישיבה יחד, וכן (פ"ג פ"ד) שבא בה דברים ממשנת רבי עצמו, שני אלה בלא זה אין להם כלל שייכות עקריי למדות; ונארגו כאן בלי ספק מאת הסותם, בשביל איזה חבור נגלה ודמוי ענין. אולם בשני הפעמים שהובא אבא שאול במשנתנו, נראה מאד שהוא כבר שנה את משנת ראב"י, והוסיף בה בשני המקומות, שאמר ראב"י שכחתי, וככה נשנית לפני רבנו הקדוש וסיעתו.
ב מסכת דסדר תמיד, יודה כל מי שיש לו חיך לטעום, שהיא קדמוניה מאד באסיפת הלכותיה. וזה גם מצד הלשון וסדור ההלכות, כפי סדר עבודת התמיד מתחלה ועד השלמתה, גם מצד ברכות של אנשי המשמר, שבאו בה (פ"ה ה' א') בסדר קדום גם מצד שלא הוסיף הסותם שום מחלוקת על סתמה, רק פעם אחד מחלוקת ראב"י (פ"ה ה' ב') בדבר בלתי נוגע ביחוד לעבודת התמיד, ועוד מחלוקת ר' יהודה (פ"ז ה' ב') בענין זר לגמרי להמסכתא. וברור שנארגה מאת הסותם, בשביל קשר הנגוד, מקדש ומדינה. – ראיה עוד, שבגמרא יומא (י"ד ע"ב) שהזכרנו וכן מלשון התוספתא דיומא (פ' א') אלו דברי וכו', מוכח ברור שהיה קבלה ביד חז"ל, שהשונה הראשון לסדר יומא היה ר' שמעון איש המצפה, בן זמנו של רבן גמליאל הזקן נכד הלל, (כמוכח ממשנה פאה המובאה למעלה) והזכירו שם לשון ברייתא, ר' שמעון איש המצפה משנה בתמיד, ונראה א"כ מזה, שסדר תמיד שבמשנתנו, מוקדם עוד לסדר יום הכפורים, שנוסד בימי רבן גמליאל הזקן, או מעט אחריו. – והנה ביארו שם בגמרא השינוים בסדר התמיד, בין מסכת שלנו ובין הבא ממנו בסדר יומא. ודרך אגב זכרו ג"כ השינוי שבה נגד מסכת מדות, אודות הלשכות שהיו בעזרת ישראל, שבאו בה בחלוף השם והמצב ממה שהם במדות, ורצו שם לקיים המשנה שבמדות, ליישב השינוי בנוגע אל מצב הלשכות. (ודרך גררא נזכיר, שזו הסוגיא האחרונה שם, הוא הוספת אחד מרבנן סבוראי, שאין לשון ולא סגנון ההויה הולך על דרך כלל תלמודנו, והמעיין ישפוט). עוד הובא במסכת מאמר למתיא בן שמואל, אחד הממונים שהיו במקדש, וחיו בזמן המלחמות של בני חשמונאי, קודם הלל, כמו שנזכיר להלן. – והיה נראה להביא קצת ראיה, שאותו ר' אליעזר בן רגלאי המוזכר במסכת (פ"ג ח' ח') הוא המסדר הראשון להלכות תמיד, לפי שמדבר שם בעד נפשו: עזים היו לבית אבא בהר מכוור, כדרך ראב"י בדבוריו אחי אמא ישן, שכחתי מה היתה משמשת, אלא שזו ראיה יחידית, גם חלושה בעצמה, להיות הפסקא כלה בלתי שייכת לסדר עבודת התמיד, ונראית לאריגה שם על ידי הסותם.17בגמרת יומא (נ"ו ע"ב): ההוא דנחית קמיה דרבה, אמר: יצא והניחו על כן שני שבהיכל, נטל דם הפר והניח דם השעיר וכו'. ופרש"י ז"ל: שליח צבור דנחית, והיה אומר סדר יום הכפורים בתפלה, כמו שאנו אומרים. כוונתו שעל שונה הלכות מורגל הלשון יתיב ותני, יתיב וקא גריס, אולם נחית מורגל אצל תפלה לבד, כמו: ההוא דנחית קמיה דר' חנינא ודומיו לרוב. – והנה יבין המעיין שם, שהמתפלל סדר העבודה בלשון משנתנו ממש, אלא שדילג מחלוקת ר' יהודה, שאין שם אלא כן אחד בלבד. ועל כן הגיהו רבה, שלפי דברי חכמים, היינו סתמא של משנה השונה הראשון, היה צריך להקדים הניח דם השעיר (על הכן השני) ונטל דם הפר (מהכן הראשון); והוא אמר לפי סוף המשנה, שהיא המשך לשון משנת ר' יהודה, שאין שם אלא כן אחד. ולזה בא בלשון נטל דם הפר (תחלה) והניח (אח"כ) דם השעיר. וכן (שם ל"ו ע"ב): ההוא דנחית קמיה דרבה ועביד כר' מאיר (היינו שסידר בווידוי של כה"ג: עוויתי פשעתי חטאתי, כלשון משנתנו וכר' מאיר דברייתא, המביא ראיה מקרא דתורה: נושא עון ופשע וחטאה). אמר ליה: שבקת רבנן ועבדת כר"מ. א"ל: אנא כר' מאיר סבירא לי, כדכתיב בספר אורייתא דמשה (ובקצת נוסחאות, כדכתיב באורייתא דמשה). ונראה לנו, שלשון זה יורה, שהיורד לפני התיבה הרמיז תשובתו זאת בתוך דברי סדורו כפי מה שבאים במשנה בסמוך: ככתוב בתורת משה עבדך. ונזכר הענין בגמרא בשביל זה הצחות שבו. ולפי זה והיות מסכת יומא מיוחדת בזה מרוב המסכיות, שהולכת ומסדרת עבודת היום בלשון וסדר עשייתן זה אחר זה, יתכן מאד, שנסדרה מר"ש איש המצפה בכוונה שניה להאמר, דרך תפלה במדינה ובגליות ישראל ביום האדיר. ולזה נקראה המסכת בגמרא סדר יומא. ולהיותה מסיימת בפסקא "ויום טוב היה עושה בשעה שיצא בשלום מן הקודש". על כן היתה לסיום גם בסדר עבודות שלנו לאשכנזים ולספרדים. – ועד"ז נאמר גם במסכת תמיד, שהיא מוקדמת בזמן סדורה לסדור יומא, שנסדרה ג"כ בכוונה שניה זו שתאמר על דרך תפלה. וראיה גדולה גם בזו שבא בסופה בפירוש הסיום "זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו, יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן". ומלות יהי רצון הוספת הסותם אחר החרבן. ויתכן ששתי מסכיות קדמוניות אלו, היו לטופס ולדוגמא לקצת פרקי ההלכות המסדרות עבודות על דרך סדר עשייתן במקצת. והנה מסכת אבות היא הכוללת בעיקר ויסוד משנתה, דרכי מוסר והנהגת אבות בלמוד התורה, ובערך שבין התלמידים ורבותם. ויתכן בה ג"כ שנסדרו אגדותיה היקרות במסכת, והוקבעה גם במשנה הכללית, בכדי להאמר מן התלמידים קודם ואחר הלמוד בישיבות. ועל כן בא גם בה הסיום: יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך. וקדמו כאן מלת יהי רצון וכו', לפי שנארגה המסכת הרבה אחר החרבן, וקרוב שהיא מן המסכיות היותר מאוחרות באריגתן, כעדיות ועוקצין. – ותבין עוד מהנאמר, שמשנת השיר שהלוים אומרים וכו שבסוף תמיד, וכן שתי המשניות האחרונות שבאבות, הן ברייתות ונתוספו על המשנה, וזה היותם באות אחר הסיומים למסכיות ההם, וכעין זה המשנה האחרונה בסדר יומא, המדברת בכהן הגדול, אינה מן המיסד, שסיים כנזכר בפסקא ויו"ט היה עושה, כ"א מן ההלכות הנארגות מן הסותם בשביל איזה דימוי, וכאן הדמוי כה"ג. ועוד תדע שהפרק האחרון הוא באמת ענין בפני עצמו ראוי לקרותו מסכת צום הכפורים.
ג לפי דרכנו למדנו, שיומא מיסדה ר' שמעון איש המצפה בימי רבן גמליאל הזקן, כשהיו הסנהדרין עדיין בלשכת הגזית.
ד בפרק חמישי משקלים מונה השונה חמשה עשר הממונים שהיו במקדש (היינו הפחותים במעלה מהממונים הגדולים קתוליק (ביוני כולל), אמרכל (גזבר), ומזכיר הממונים הללו בשמותם העצמיים, והם שנאום בשמות התואר לכל מינוי ומינוי, ונשארו כך בפי השונים להלכות במסכת תמיד, יומא, ומדות, וכדברי האומר בירושלמי שם: מי שהיה באותו הרור מנה מה שבדורו שהם עיקר מכמה ראיות. – והנה אחד הממונים נזכר שם בשני שמות, מרדכי ופתחיה, ואמרו, שזה האחרון כינוי כבוד על שם מעלת ידיעתו בלשונות ובפתרון דברי הרמיזות. והנה בברייתא הובאה במנחות (ס"ד, ע"ב): כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ (בעיר ירושלים) וארסטובלוס מבפנים (בהר הבית) וכו' ועל אותה שעה (ימי מצור המקדש) שנינו: מעשה ובא עומר מגגות צריפין. והנה זכרו בחז"ל בבלי ובירושלמי, שאותו פתחיה הנזכר, הוא שביאר להם הרמיזות, שנרמזו על זה לאותן שבפנים, איך יקיימו מצות הבאת העומר במצור. – והנה יצא לנו מכל האמור, כי המשנה ההיא בשקלים הלל שנאה, שהיה סמוך לזמן מלחמת האחים הנזכרים, ואז חיו גם הממונים הנקובים בשמותם פתחיה וחבריו.
ו גם מסכת עדיות, כמובא למעלה, התחלת אריגתה נודע בבירור, הנראה לנו בזה, שאחר שהרחיקו את ר' אליעזר הגדול בן הורקנוס מן הישיבה, נאבדו עמו הלכות קדמוניות לרוב (כנודע מענינו, שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבותיו, ומהספור הנורא בשעת פטירתו), נתרחקו אז עמו באונס או ברצון הרבה שוני הלכות זולתו, וביחוד מי שהיה בהם מביתו של שמאי; ואז הוכרחו ולבסוף הרגילו יותר בעיון המדות לדרש, ובחפוש מדרשים מחודשים לכתובים, בכדי לחדש ולהחזיר הלכות מפלפולם, מה שלא ישר בהחלט בעיני ר' אליעזר וסיעתו. ונראה עוד, שעל ידי החדוד והמחלוקת ההוא תמיד בענינים תוריים, כשיושכל בהם בלתי קבלה מספקת, נתגלגל הדבר עד שהנשיא שבזמן, רבן גמליאל דיבנה, בקש להחזיק דעתו ודעת סיעתו בחזקת היד ותוקף כבוד הנשיאות, הגם שעל הרדיפה נגד ר' אליעזר התנצל נגד השם, שלא עשה לכבודו ולכבוד בית אביו, רק בשביל שלא ירגיל היחיד לחלוק על הרבים, וירבו מחלוקת בישראל; ולזה כשקמו נגדו הזקנים וגברה ידם, תיקנו את המעוות בהרחקת שוני ההלכות הישנות (רובם בלא מדרש כתובים), ושבו שונים רבים לישיבה, והגידו הרבה עדיות בלשון ההלכה, שלא הטו אליהם אזן מקדם; וכל זה ידוע למדי בשני התלמודים להמבין הבקי. ולשון הגאון "וזמן חשוב היה שהוא אחר שקיטתן מחרבן הבית, ובאותה הזמן ישבו לאחוז הלכותיהם, שהיו כאלו אבודים בשגוש החרבן ומחלוקת בית שמאי ובית הלל". מעתהּ נדע ונבין, איך ולמה נארגה אז מסכת חדשה, שנקבעו בה העדיות הישנות שהיו בידם, גם אותן של השונים החוזרים לישיבה. ומזמן ההוא ואילך שנאה כל גדול לפי דרכו, ועם כל מה שנוסף עליה בשני הדורות מזמן יסודה, עד סתימת אותה שבמשתנו, שבאו בה מאמרים מאוחרים, כמו, ר' יוסי אומר: ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ומאמר ר' יהודה: ח"ו שעקביא נתנדה, היו בדור שני לקביעות המסכת, עד שבא רבי וסתמה על התואר שהיא לפנינו, והחכמים קראו לה בחירתא לרוב חשיבותה.
ז נראה לנו שהמשנה סוף פרק ראשון דחגיגה: היתר נדרים פורחין באויר וכו', היא היתה תחלת מסכת הלכות קדמוניות מאד, שהתחילה בהשכלה על הבדל שבין הלכות בערך אל מדרשן, ושניית המשנה הקצרה ורחבה באיכות אין דורשין, ואחר משנת המחלוקת הראשונה בהלכות, יוסי בן יועזר אומר: לסמוך וכו'. ואחריה נארגה הלכה "כש"א מביאים", ששנית גם במסכת יו"ט; ואין אנו אומרים בזה אלא הרגשתנו; ועל קדמות המשנה הזאת נוכל לשפוט מזה שבברייתא (ירושלמי חגיגה א', א') ר' אליעזר ור' יהושע כבר בקשו כתוב או רמז, כדי לחלוק עליה. וכבר הערנו על קוצר וקדימת ההלכות שבתחלת בבא קמא (השער הראשון למסכת נזיקין הגדולה) וגם חז"ל העירו, שהשונה הראשון בם היה ירושלמי, כונתם בזה, קודם החרבן, שהיו הישיבות הגדולות בירושלים, אולם אחר החרבן היה רובם בגליל, ומיעוטן בדרום למחוז ירושלים, כמו שהזכרנו בקודם (שער י'). ונספיק בדוגמאות מן אריגת המסכיות, בכדי לשוב לדרכינו בדרישה ובספור; ויבואו להלן עוד הדוגמאות לדרך סתימת המסכיות.
כל מה שבארנו מאריגת המסכיות, וקביעות ההלכות וההוספות בכל אחת מהן מדור לדור, מזמן הלל עד דור שביעי לו, זמן רבנו הקדוש הסותם משנתו, היה בגירסת ההלכות לבדן ובפני עצמן.
אמנם להיות השרש והמקור לרובי ההלכות, כמו שבארנו למעלה, מדרש המקראות עפ"י המדות, הנה יצמח מזה עוד דרך לקשור וחבור הלכות נפרדות, היינו לשנות ההלכות עם מדרשן ביחד על סדר כתוב המצות בפרשיותיהן, ולזה השם משנה שנתחדש אז, יכלול לדעת קצת איזה קבוץ הלכות לבדד, ולדעת אחרים קבוץ עם המדרש שעמהן, וכמו ששנינו (קידושין מ"ט): איזהו משנה? רבי מאיר אומר הלכה, רבי יהודה אומר מדרש. וזהו שאמרו (ברכות כ"ב וירושלמי שם ג'): שונה הוא (בעל קרי) ברגילות (ההלכות בקצורן), ובלבד שלא יציע את המשנה (שלא ירחיב בביאורן ובמחלקיות), ר' יונתן בן יוסף אומר: מציע הוא את המשנה ואינו מציע את המדרש (כן הגירסא ברש"י והוא הנכון). רבי יונתן בן אבישלום אומר: אף18והצעה של משנה נזכרת בחולין מ"ט, ע"ש (הגהת המוציא לאור). מציע את המדרש, ובלבד שלא יאמר האזכרות שבו (שמות קודש הבאים בתוך כתובי המדרש). והנה מבואר שבזה הדרך למשנה ההלכות לא היו צריכין לאריגתן עפ"י המסכת, שהיא בבחינה זו מלאכותית רצונית, אלא הקשור בהן היה סגנון התורה בפרשיותיה, ששנו אותן אחת אחת. וזכרו (מועד קטן ט'): ר' יונתן בן עכמאי וכו' תנו: פרשת נדרים מר' שמעון בן יוחי. וזכרו עוד (קידושין ל"ג): שני שליש, שליש שניתי לו בתורת כהנים. ועל אותו הדרך לשניות ההלכות כתב הגאון: "ומעקרא במקדש שני ביומי דרבנן קמאי (כוונתו קודם הלל) לפום הדין אורחא הוו תנו להן" (לההלכות).
ונראה עוד שהיה להם דרך שלישי, והוא משנת המדות בפני עצמן, ר"ל שכל חכם שנה לפי סדרן מדות המדרש, שדן הוא מעצמו ושקבלן מרבו, עם דוגמאות הרבה לכל אחת ואחת, לקל וחומר, לגזרה שוה, וכן לכלן. וזכרו (גטין ס"ז) א"ר שמעון: בני שנו מדותי, שמדותי תרומות הן מתרומות מדותיו של ר' עקיבא. וזכרו (מנחות י"ח, ע"א) אמר רבי: כשהרציתי מדותי לפני רבי אלעזר בן שמוע. ואמרו (תוספתא. סנהדרין ז'): הלל דרש שבע מדות לפני בני בתירה. ובמדרש רבה (ויקרא) רגיל הדבור הלכות ומדות, רעותיה דיתקרי בר מכילאן (הארמי של מדות ובמשקל הידיעה מכילתא ולפעמים קראו כך גם למשנת המדרש, לפי שרובה עפ"י מדות). ועד"ז יובן המאמר, אדם דן ק"ו מעצמו, ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו, אא"כ קבלה מרבו, היינו ממשנת מדותיו.
במלחמות החרבן נהרגו רוב החכמים המורים, שהיו כמטרה לנקימת שני הצדדים, הקנאים והרומיים, והתלמידים שנשארו בחיים, נמכרו לעבדים לאלפים, והיתה אז השכחה הכללית השנית להלכות, וכבר אבדנו כל בשגוש הנוראי ההוא, אלא שהשם בחסדו הקדים הרפואה למכתנו, במה שהונח יסוד קיים ונאמן להלכות ומשנתן במאה שנים שבין הלל מיסד רוב המסכיות ובין החרבן. והיה לפניו יתברך הרצון עוד, שאחד המורים הגדולים, רבן יוחנן בן זכאי, מצא חסד לפני הלוכד המחריב ונתיישב הוא בסיעת תלמידים, ובראשם חמשה הנודעים, ביבנה, עיר החכמה עוד משני דורות מקודם, ויסדו ישיבה שמה ואחזו בהלכותיהם. ואחר שתיקנו והתקינו שם כל המוכרח והמועיל לפי המעמד החדש, בחסרון בית קדשנו ושממות ירושלים, רבתה החכמה והדרישה בהלכות, אולם בהן גם המחלוקת והנצוח בין תלמידי שני הבתים שקדמו, וישבו עתה בישיבה אחת לפני המורה הגדול שהיה תלמיד משניהם. – ומת רבן יוחנן בן זכאי כשלשים שנה אחר החרבן, ואז בא לנשיאות בישיבה רבן גמליאל בן רבן שמעון הנהרג בשעת החרבן, והוא דור רביעי להלל, והוא המחזיק ראשונה גם איזה רשות בהנהגת העם במדינית, ובהצטרפותם אל נציב רומי שבארץ, היושב בקסרי, וכבר ספרנו כל זה בקודם. ובזה זמן המנוחה והתועלת ללמודים שנמשך עד כחמשים ועוד שנה אחר החרבן, כלל המסכתות בישיבה הגדולה, ושנו אותן בעיקרן, ובהוסיף עליהם דברי מחלוקת הישנה בין חכמי שני הבתים שעברו, והמחלוקיות החדשות שבין תלמידי ריב"ז. וכבר רמזנו על קורות הישיבה וההלכות בזה הזמן שבסופו נדחו דברי בית שמאי (חוץ איזה הלכות וגזרות קדמונים, שנגמרו ע"י המנין כבר בזמן הבית) לגמרי, ונקבע להוראה הלכה כבית הלל.
אחר זה קפץ עליהם רוגזו של בן כוזיבא שמרד ברומיים, ויסד ממשלה חדשה בביתר הבצורה. והתחילה מרידתו, לפי משנת סדר עולם, חמשים ושתים שנה אחר החרבן ונמשכה עד כלותה לגמרי עד שנת ס"ה לחרבן הבית, וכבר נאספו אל אבותם תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, ועמהם רבן גמליאל הנשיא. ואחר שנלכדה ביתר ונגדע או קרן ישראל (כמו שספרנו בשער י') באה שכחה שלישית להלכות. אולם כנראה ברור למבין מכמה ראיות, לא היתה השכחה גדולה בעיקר ההלכות, כי אם ביחוד למדרש טעם וסברת ההלכה, בכלל במה שבארנו היותו תלמוד ההלכה. וזה לפי שחוץ מן ההריגה הנוראה שהיתה אז בתלמידים שוני ההלכות במשך הפולמוס והכבוש לביתר (שהם היו בראשי הקושרים), הנה גם על הנשארים התחולל ביחוד הסער הגדול שמד הרומיים, שהיה בערך אל למוד התורה יותר חזק מן השמד של יונים בימי הבית, והיה תוקף גזירתם על הועד בלימוד התורה, ועל סמיכות התלמידים למורים, ועל ועד לקביעות החדשים ועבור השנים. וכבר היה אז סכנת שכחה גמורה לכלל התורה לתוקף הגזרה, ולאכזריות המשמידים, ולערמת המוסרים, אלולי שבחסד השם לא עמדה כי אם שנים מועטות, למרבה י"ב שנה. ולפני הרעה ובמשך היותה הנה ר' עקיבא הגדול, שלחו האלהים למחיה רוחנית ולפלטה גדולה לסופרים וחכמתם, והוא המחזיק ומכונן בית ישראל, בחכמתו הכוללת, ובמסעיו הרבים לכל גליות ישראל, ובשקידתו העצומה להרבות תלמידים ולהשנותם כל דברי המדע התוריי, בכל אופן וסדר האפשרי להם. וכבר העירו על זאת חז"ל בהמאמר שרשמנו בראש השער. ואמרו עוד בירושלמי (שקלים ח'): "לכן אחלק לו כרכים ואת עצומים יחלק שלל", זה ר"ע שתיקן משנה הלכות ואגדות. וזמן פעולת ידיו היה מסביב לשנת חמשים עד שנת שמונים לחרבן. ולאחר שנכרתו תמו רוב תלמידיו בפולמוס האחרון של ביתר, נשארו קצת הצעירים שבהם, ונסמכו על ידו ועל ידי רבי יהודה בן בבא, במשך ידי השמד, שספרו בברייתא (יבמות פ"ב): שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר"ע מגבת עד אנטיפרס (גבולי א"י מן הצפון ומן הדרום) וכלם מתו בפרק אחד, והיה העולם שמם, ער שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אליעזר בן שמוע, והם העמידוה באותה שעה (בשלפי השמד ובדור שלישי אחר החרבן). – מן סביב לשנת פ"ח לחרבן פסק השמד לגמרי, אחר שמסר ר"ע נפשו על עמו ועל תורתו, סביב לשנת שמונים. – וקרה שמלכות רומי הכללית, שכל גליות ישראל חוץ מבבל ומדי היו נכנעים אליה, החלה לנוח אז מן המהומות והשערורות שהיו בקרבה ובחיל צבאותיה ימים רבים, ושקטו והצליחו תחת ממשלת שני קסרים שמלכו זה אחר זה, משנת שבעים עד קי"ב לחרבן בית קדשנו, שמות שניהם אנטונינוס האחד בכינוי החסיד, והשני הפילוסוף (וזה אוהבו של רבי) עד שהפליגו סופרי רומי, וקראו לזמנם של אלו, ימי הטובה והאושר לכללות המין האנושי. ולזה וכשנחו ישראל גם מצרותם הפרטיות, החל זמן טוב גם להלכות, ובישיבה הגדולה שנקבעה בשלהי השמד באושא, כשנכנסו לשם רבותינו הנזכרים, היה לנשיא רבן שמעון בן גמליאל (דיבנה) אבי רבי, ושני לו, בכינוי כבוד אב"ד, ר' נתן שעלה מבבל, ושלישי ר' מאיר, בכינוי חכם, הנודע, והם עם חבורתם המרובה, התחזקו מאד בשניית וסברת ההלכות, באסיפתם יחד בישיבה הגדולה, ובפני עצמם כל אחד עפ"י דרכו. ומצינו (קידושין נ"ב): כשמת ר' מאיר אמר רבי יהודה: אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן (לישיבה הגדולה) וכו', דחק סומכוס וכו', א"ר יוסי וכו'. – וככה גבר ונתעלה הגירסא בהלכות והתלמוד בטעמיהן, עד סוף ימי רבנו הקדוש, היינו באותן חמשים שנה האחרונות, שעברו מזמן חדוש הישיבה סביב לשנת תשעים עד שנת מאה וארבעים לחרבן, עת זקנתו של רבי. – והנה הנשיא החכם והצדיק הזה (וכדומה לו קצת הנשיאים מזרעו שבאו אחריו) הוא הכולל בעצמו פעולת שני הפרנסים הטובים עזרא ונחמיה ביחד. וזהו שאמרו חז"ל לא מאסתים וכו' לכלותם בימי רומים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות, וכבר נקבצו לסופרי דורותינו דברי גדולתו וענותו ומעלת ביתו וקבוץ החכמים בו, שנהרו אליו מכל גליות ישראל וביחוד מבבל (ר' חייא ובניו ומשפחתו), ועלינו רק לבאר פעולתו הרבה בהלכות. – כבר הזכרנו, שר' עקיבא שנה לתלמידיו ההלכות בכל סדר ואופן הראוי להן, וזכרנו המאמר המפורסם (סנהדרין פ"ו): סתם מתניתין ר' מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיה, סתם ספרא ר' יהודה, סתם ספרי ר' שמעון, וכולהו אליבא דר"ע. ונאמר כאן בפי' משני הדבורים האחרונים, שקבלת ר' יוחנן האומר בזה לתלמידיו: שאם תמצא בפי שונה משנה סתמית בלי שם השונה הראשון, המתחלת במקרא של ספר תורת כהנים, ודורשת ממנו ההלכה, תדע שר' יהודה הוא השונה למשנה זו. וכן כשישנה לפניך תנא איזו משנה סתמית על מקרא של שני הספרים האחרונים במדבר ודברים, תדע שהוא לר' שמעון, לפי ששני אלו החכמים הם שאחזו בדרך ההיא של משנת ההלכה עם המדרש על סדר הפרשיות ולזה תמיד בהתחלת מקראותיהן. והראיה לזה שם תנא תנא קמיה דרב ששת: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו וגו' מכרו לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים חייב. א"ל: אני שונה, ר' שמעון אומר "מאחיו" עד שיוציאנו מרשות אחיו. ואת אמרת חייב תני פטור. ומאי קושיא דלמא הא ר"ש הא רבנן (היינו שהברייתא ההיא לשונה אחר)? לא סלקא דעתך דאמר ר' יוחנן סתם מתניתין וכו'. וכן בקידושין (י"ג) הכונה כן, שמביא ראיה ממשנה סתמית הדורשת שני המקראות "וכל מנחת מרחשת" וגו' "וכל מנחת מחבת" וגו' שהיא לר' יהודה, וכן בכל הש"ס כלו. – עולה מזה שר' מאיר אחז לו מר"ע רבו הדרך לשנות ההלכות לבדן ע"ד הלל, ור' נחמיה אחז לו הדרך לשנות ההלכות הקצרות הישנות ולפרשן ור' יהודה אחז במשנת המדרש לפרשיות תורת כהנים להלכה ולאגדה, וכן ר' שמעון בשני הספרים האחרונים, וכמו שהזכרנו למעלה, ששנו ממנו פרשת נדרים. אולם עוד חוץ מאלו היו משניות רבות המספר מאד, וכמו שאמרו במדרש: "ששים המה מלכות", ששים מסכתות (שנתקבלו במשנה הכללית) וכו' "ועלמות אין מספר", זו המשנה החיצונה, ושנו אותן גם במסכתות עצמן שבמשנתנו, וזכרו תני רב משרשיא בקדושין דבי לוי, תנו בכתובות, גם במסכתות אחרות שלא נתקבלו במשנתנו ובגמרא חשבום לקלות הערך לענין ת"ח ולענין שניות בעל קרי, כמו מסכת כלה ומסכת דרך ארץ, הגם שנשנו לקדמונים הרבה. וגם במשניות כוללות ופרטיות שלא נדע בברור תארם וחבורם, ונזכרו הרבה: תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב, תנא דבי רבי ישמעאל, ואף גם תנא רבא בר מרי כדבי ר' יוחנן בן זכאי, תנא אבא שאול, משנתו של בר קפרא, תנא דבי שמואל, וזו מן המשניות הבבליות, שהיו גם הן רבות לפי עדות הגאון, ונקראו בארץ ישראל, משנת רבי נתן הבבלי. – וממה שצריך אתה לדעת עוד, שהיו בזמן ההוא, וגם אחריו בימי האמוראים, תנאים קבועים לחזרת המשניות הרבות הללו, שהחזיקו במלאכה זו של גירסת המשניות, והם יושבים בקרקע לפני החכמים, וגורסין בע"פ כל אחד משנתו, שהיתה שגורה לו; זה שונה אסיפות משניות, שנתיחסו לר' ישמעאל ולישיבתו הפרטית (דבי ר' ישמעאל), וזה שונה משנה הבאה לחכם אחר בישיבתו הפרטית, וזה המוזכר בתלמודים לרוב. ואין לך להחליף אותן תנאים עם מה שקוראים במעלה, סדר תנאים שהוא שם לחכמים בעלי ההלכות, כ"א הונח שם זה בשתוף גם לגורסי ומזכירי המשניות להלכה ולאגדה בלבד, ונקראים גם כן מסדרי מתנייתא. ולפעמים כששנה המסדר, הגהו החכם בלשון "תני כך". ונראה ברור בתלמוד, שהיה מספר רב מן השונים ההם בכל דור, ושהיו על הרוב ובפרט בזמנים האחרונים מפחותי המדרגה בלמוד ובסברא, וכל מלאכתם מלאכת זכרון וגירסא בע"פ, עד שקרא רב נחמן בשחוק על אחד מהם שמת, שהיה שונה הילכתא, ספרא וספרי, ותוספתא, הי צנא מלא ספרא דחסר (מגלה כ"ח ב'). ונודע לחכמינו זכרם (חגיגה ג', ע"א) הנהו תרי אלמי וכו', ובירושלמי שהזכרנו למעלה אותו הכובס, שהזכיר לרבי ששה פנים בהלכות, עד שלפעמים שנאו אותן החכמים, וקראום מבלי עולם, כשרצו להורות מתוך משנתם שלא סברו כ"א מעט או לא כלל, ודרשו (סוף פרק אלו מציאות) "שונאיכם" אלו בעלי משנה, ואמרו (מגלה כ"ו): ס"ת שבלה גונזין אותו אצל ת"ח, ואפילו שונה הלכות (ואין אלו תלמידי חכמים המובהקים שאצלם המשנה תמיד עם תלמוד). וזה לפי שבהיותם בלתי מבינים דברי משנתם כל צרכה, נקל להם להחליף שם האומרים. גם לשנות האסור והמותר בהחייב והפטור ושאר הדינים, בפרט לעת זקנתם בשבגד בם כח זכרונם. וככה ירד השם תנא ממעלתו בזמן אחרון של אמוראים, כמו שירד השם סופרים, שנאמר בתחלה על עזרא ותלמידיו מפרשי התורה, ולבסוף הונח על המלמדים לתינוקות החומש והמקרא כנודע בגמרא. – והבן כל זה. – והנה יתבונן המשכיל בטבע הענין ובעדות חז"ל, שלפי ערך רבוי סדר המשניות, ולפי מיעוט מספר בעלי המלאכה, היינו השונים האוחזים בגירסתם בסגנון אחד ולשון אחד במשניות ישיבה ישיבה, בערך זה יולד הספק בגירסא, והשינוי בנוסח, וישתבשו המשניות למאד; קצתן ע"י היותם בפי שונים מועטים, וקצתן לסבת היותן נשנות בפי שונים רבים יותר מדאי, עד שלדעתנו, אך על זה הערבוב אמרו חז"ל (סוכה סוף פרק ראשון): כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה, וחזרה ונשתכחה, עלו ר' חייא ובניו ויסדוה. ואין הכונה בשכחה זו האחרונה שכחה גמורה, שהרי על הזמן אחר השמד אמרו: והם (תלמידי ר"ע) העמידוה באותה שעה, ונודע ברור זולת זה, שבחמשים שנה שעברו מאז עד סוף ימי רבי, היה דור דעה ביותר, לפי רבוי שמות חכמים, שהוזכרו לנו ממנו; אלא ודאי הכונה על הערבוב והשבוש הגדול במשניות שנהיה אז, ותלה דבר התקון בר' חייא ובניו. הגם שיסוד הדבר והתחלתו לרבנו הקדוש, בכונה שניה לפאר חכמת הבבליים, שמהם היו שלשלת המנויים שם. גם בשביל שהיה עוזר לרבי במלאכתו במשנת הישיבה הכללית, ותיקן אחריו הרבה סדרי משנה אחרים וכמו שנזכיר עוד. – והנה כאמור, מצא רבנו לפניו סדרי משניות גדולות וקטנות כוללות ופרטיות, עפ"י סדר המסכיות, עפ"י סדר הפרשיות, ועפ"י סדר המדות וקשורים זולתם, וכלן משונות וחלוקות זו מזו, בסדור, בנגוד, ובתוכן, וקבץ בישיבתו הגדולה, שהיתה אז בצפורי ובבית שערים, כל השונים הרבים, ששנו וגרסו באותן המשניות, והוא וחכמי ישיבתו המופלאה (שכמעט כלם היו להם מילדותם ג"כ משניות מיוחדות לכל אחד) ערכו הדמיון וההבדל בינותם, ואיזו ההלכות שנשנו בסתם, ואיזו נשנו במחלוקת, ואיזו לרבים ואיזו ליחידים, ודנו בזה עפ"י הרוב שבמשניות ונוסחים הרבים הללו שהיו לפניהם, וגם בטעמים ובשרשי הדברים סברו ודקדקו הרבה ובררו כל ענין וענין לפי מה שהיו הם בעצמם שונים ומקבלים מן חמשה תלמידי ר"ע הגדולים. ובכח פעולה שקודה ונפלאה זו עלה בידם לקבוע משנה אחת כלולה ומחוברת מעיקר כלן, מחזקת בתוכה ובלשון הקצור ומושכל שבה, כל מה ששפטו ליותר עקריי לידיעת וקיום זכרון ההלכות בסדר מתוקן ומיושר. וליסוד המשנה הכוללת, הניחו כנזכר הרבה, משנתו של ר' מאיר, שהיא היתה ביסודה, הברורה והנקיה והמספקת בקצורה יותר מכלן שהיו לפניהם באותה הפעם, והיא אשר תיקנו אותה ויישרוה, והוסיפו בה, על פי המשניות האחרות זולתה. – כשנתבונן על כל האמור למעלה על התואר שבו היו המשניות רבות המספר הרמוזות, נעמוד על הבירור, שכל אחת היתה כלולה מקשורים ומסכיות קדומות לה, חוץ ממה שהוסיף עליהם שונאה הראשון, ושלסבת זה באו בה לפעמים ההלכות מכופלות לפי המסכיות שמהן חוברה. וכמו כן קרה, שבמשנה האחת בעצמה באו הלכות בסתירה נגלית או נסתרת, סתירות באמת, או לפעמים רק לפי ההשקפה הקלה, וכל זה היה גם במשנה אחת. יותר על זה, היו המשניות השונות סותרות זו לזו גם בנגוד הדין, גם באומרים ושמותם. דרך משל האחת שונה הלכה בסתם, כאילו הוא דברי הבל, לפי שהיא משנת תלמיד ששנאה בלשון רבו השונה הראשון, בלי הזכיר שמו, והשנית שונית אותה הלכה דברי יחיד ובצדק. – ולזה נמצא, שלא בלבד עד כלל קשור הלכות באגודה אחת, היה היקר והנדרש לחכמים, לידע מאן תנא שלו; כ"א גם על כל הלכה והלכה שבקשור או מסכת ההוא, ואפילו במשנה אחת בעצמה, חתרו לעמוד על השאלה העקרית, הא מני? היינו מי השונה הראשון להלכה זו בפני עצמה, קודם שבאה בקשור זה שלפניהם שהם דנין עליו. ועמדו על זאת הדרישה ע"י דרכים ואמצעים שונים, וביחוד ע"י דרישת טעם ההלכה והתלותה בדבר אחר, שבא במחלוקת מפורשת במשנה אחרת, וכיוצא באלו הדרכים הנודעים לבקיאים בחכמת הגמרא, ויבואו הקצת דקצת בדוגמאות להלן. ובזה האירו לפעמים ערבובי ומחשכי הקשור, והעלו: חדא כי האי תנא, וחדא כי האי תנא, והפרידו שתי הלכות סמוכות ואמרו: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו; ולפעמים גם הלכה אחת רישא כחד תנא, וסיפא כחד תנא. ומעתה צא וחשוב כמה היתה המלאכה גדולה וקשה, לתקן ולקבוע מכל המשניות הללו אין מספר, משנה אחת כללית, ואיך היו צריכין לדקדק בכל אלה, בכדי להספיק לכל הישיבות והשונים הרגילים כל אחד מהם במשניותיהן, ולמנוע עם זאת המכשולות הרמוזות, מן הסתירה הכללית החדשה. וצדקו דברי הגאון האומר: "ובסייעתא דשמיא אתאמרא מתניתין" – ודע שאילו היה ביד רבנו הקדוש וסיעת החכמים, לעזוב מכל וכל הסדרים והקשורים והלשונות, בלתי מבוררות, שקדמו להם במשניות, ולהתיך ולפרק כל הנמצא בהלכות לחלקיו, ולנסוך מהם מסכת חדשה בלשון שוה וברור, אפילו שיהא בהפרד בין מה שהיא דברי הכל והלכה פסוקה, ובין מה שהוא תלוי ועומד במחלוקת עדיין, כדרך שעושין בשאר המדעים, וכדרך שעשה הרב גם בהלכות, היה הדבר נקל להם מאד, לפי קבוץ החכמים ומדעם הרב, ותלמודם הכולל, וגם היה בזה מצד אחד טובה לא מעטה אלא שמכמה טעמים לא רצו בזה חכמי המעמד ההוא, וגם לא היה בידם אז. והטעם הראשי שבהם היות הצורך הגדול בתורה שבעל פה, הכוללת מסורת אבות וקבלות קדמוניות, שתהיה מיוחדת בדרכה, מסוגלת וניכרת הרבה, לא בלבד בזכרון שמות מקבליה, כ"א עוד יותר בסגנון ולשון ואופן המסירה שלה מימי קדם, שכל אלו סמנים מובהקים שהיא היא בעקרה המסורה באמונה מאבות לבנים; ועל כן בסתימתן משנה אחת כוללת, בחרו החכמים הנזכרים בהנחת הקשורים הקודמים בהוויתם ובלשונם, ולהביא בהם האחדות והשווי והבירור והסדר, כפי היותר אפשרי לבד. והנשאר בהם בהכרח מקומות הסתירה הקושי והבלתי מבואר, הניחום לבאים אחריהם, להשלים המלאכה ולהתגדר בה, וכמו שנבאר לפנינו, והם הסתפק להם המרפא והתועלת, שהגיע בפעולתם לפי צורך זמנם. וברוך שבחר בהם ובמשנתם. ודע זה והבינהו. – וכבר הכירו מיד כל ישיבות וחכמי הדור ההוא של סוף ימי רבי, בטובת פעולה זו של תיקון המשנה הכללית, ומאז והלאה גרסו ושנו אותה לבדה ברבים, בישיבות החכמים בקביעות שפה אחת ודברים אחדים, באין שום שינוי והבדל בה, בין שונה לשונה. ולשון הגאון: "וכל סמכא דישראל על אלין הלכתא הוה, וקבלינהו ישראל כד חזינהו באמונה" ונעשה לה כל הכבוד והיקר הזה לכלול הדרה בשלמותה וקצורה וספוקה כאחת, וכמ"ש הגאון, "מילי דמתניתין כמשה מפי הגבורה אמרו וכאות וכמופת דמיין". ועוד מפני שראו בזה התיקון מרפא שלם במינו להפסד הרבוי והשינוי והנגוד הגדול במשניות ושוניהם. ועוד שלישית הגיעו בזה לאחדות המטרה בתלמודם, היינו כשהצליחו התלמידים במשנתם זו האחת, לשנותה ולגרסה היטב ולקבעה בזכרונם, היתה להם לקו המדה, להעמיק בטעמי הלכות לתולדות ולדמויים, ולהשוותה, ולהעריכה נגד שאר המשניות, כשבאו לידם במקרה, או הובאו לפניהם בכוונה19בגמרא (מציעא ל"ג): העוסקים במקרא, מדה ואינה מדה, במשנה פי' בגירסתה לבד – מדה ונוטלין עליה שכר. בתלמוד, אין לך מדה גדולה מזו. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. הא גופא קשיא אמרת וכו'? א"ר יוחנן בימי רבי (כוונתם אחר שנסתמה בסוף ימיו משנה אחת כללית שמורה מן השבוש) נשנית משנה זו (של העוסק וכו' עד בתלמוד אין לך וכו'), שבקי כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא (פי' שהיה לתלמידים כמו שאמרנו מקום להפסיק מגירסתם במשניות ולהעמיק בטעמי המשנה הקבועה). והדר דרש להו, ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד (לפי שירא פן ישתכחו וישתבשו גם משניותיו כשלא ישקדו הרבה על גירסתן). – אולם בירושלמי סוף הוריות משמע, שפירשו זו הברייתא בהיפוך, היינו שקודם תיקונו של רבי נשנית המשנה, ולעולם הוי רץ למשנה וכו', וזה בכדי להשמר מן ההפסד המגיע מהשתבשות המשניות במיעוט גרסתן. ובזמן רבי, היינו כשהיתה משנתנו כבר ערוכה ושמורה בפי שונים לאלפים, שנו להם: בתלמוד, אין לך מדה גדולה מזו. וזהו שאמרו שם: הדא דתימא, עד שלא שיקע בו רבי רוב משניות, אבל מששיקע בו רבי רוב משניות בתלמוד אין לך וכו' – ופעולתו של רבי היא המכונה בירושלמי: השקעת ההלכות והמשניות במשנה הכללית, וכמו הדבור: שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני, וכולהון משוקעות במשנה שהבאנו למעלה (צד 162)..
מן הומן ההוא של סוף ימי רבי ואחריו הורגל נגוד חדש בהלכות, הנגוד של מתניתין ומתניתא ברייתא. הראשונה – (משנתנו) שנו אותה המורים בישיבותם לכל מסכיותיה, כל אחת לבדה ובפני עצמה; אך כפי סדר הקבוע לפרקיה, ונשאו ונתנו בה עם החברים והתלמידים, היושבים לפניהם הכל בעל פה. והשנית (משנה החיצונה) הוא שם כולל לשאר המשניות שפסקו מלשנותם עוד ברבים ובפרסום, כמו משנתנו, ונעזבו מעט מעט יותר, עד שרוב הגדול מהם, גם להלכה גם לאגדה, נשכח מאתנו באורך השנים (ובלי ספק ראוי לקרוא עכ"פ על קצתן חבל על דאבדין!), וכמו שכתב הגאון, "ושאר הלכתא כולהו אשתביקו והויין כגון ברייתא דמעיינין להו ומאן דמעיין בפירושי או בלישני רויחי". ועם זאת נשארו הרבה מהם שנויות אצל חכמים מיוחדים, ביחוד בדורות הראשונים לאמוראים, שהיו כמו שהזכרנו מורגלות בפיהם מאד, לא בלבד אותן השנויות בא"י, כ"א גם משניות בבל, וביחוד באלו, משנת ר' נתן, ותאנא דבי שמואל; ומיד סמוך לסתימת המשנה, ובשביל לעזור לקצורה, ולאיזו לשונות סתומות שבה, ממשניות קדומות, נקבצו הלכות ע"י ר' חייא וסיעתו, ונסדרה מהם התוספתא ההולכת בסדר משנתנו וקשורה עמה, אך בהרחבת קצורה, ותוספת השייך לה, על הדרך שהיתה משנת ר' נחמיה בהלכות הישנות. ותוספתא זו של מתניתין, היא הנזכרת בתלמוד בשם ותני עלה. אמנם כשראו עוד המורים והחכמים הגדולים, שהם בעצמם, לצורך תלמודם והעמיקם בטעם המשנה הקצרה, ולצורך שמועות חדשות ומעשים שאירעו, עדיין הם צריכים לאותן משניות העזובות (הגם שהשתדלו ביותר, למצוא ולהוכיח הכל ממשנתנו החביבה עליהם), והיה הקלקול והשבוש והערבוב במשניות ההן רב וכולל, כמוזכר למעלה, על כן התחזקו ר' חייא, ואחריו זמן מה רב אושעיא, ובבבל רב וסיעת חכמיו, לגרוס ולגמור במדרשם המיוחד, גם מספר מסוים מן הלכות מלוקטות מאותן המשניות העזובות, אחר שהשתדלו ושקדו לתקנם ולתרצם בלשונם וענינם, כפי האפשרי להם. ואותן המתורצות ע"י שני החכמים הנזכרים ראשונה, הם שקבלום גם האמוראים המאוחרים ושנאום כך בישיבותם, והן הן המובאות בתלמודנו בשם תנו רבנן ובשם תנינא לפי שגם הם נשנו ונגרסו בשיעור מה ברבים ובישיבות, ולזולתם שנשארו לגמרי יחידיות בפי חכם או תלמיד איזו שיהיה, הזכירו בשם תניא, תני תאנא או תנא ר' פלוני, הכל כנראה לנו כינויים מיוחדים ומחולקים, לפי רוב או מיעוט פרסום משנה אחת בפי השונים, רבים או מעטים. וגם מאלו האחרונות השתמשו הרבה בגמרת ההלכות, לבאר עניני המשנה ולהגבלת השמועות והמאורעות המתחדשות (ועי"ז נשאר לקצתם זכרון וקביעות בתלמוד), אך כאזהרה ושמירה וספק אם הם מן המתורצות או מן הנשארות בשבוש20ואל יהיה הדבר הזה קשה בעיניך לומר שהברייתות נשתבשו, כי בירושלמי אמרו: שגם בחרבן ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, ותרצו שם על המקרא שכתוב בו "תשעה בתמוז": קלקול חשבונות היה שם, ופירש בו הרשב"א ז"ל בפירושיו לאגדות וז"ל: ודאי בי"ז היה גם בראשונה כמו בשניה, אלא שמפני רוב הצרה טעו בחשבון, ונתקלקלו בו, וחשבו שהיה בתשעה לחדש, וקרא כי כתיב, לחשבון העם כתיב. ע"כ. ואם הרשו החכמים זה להם על המקרא, שנכתב בלי ספק ברוח הקדש, הנה יש לנו יכולת לומר כזאת על חשבונות הברייתות, שאנו יודעין בלא הכי שנשתבשו ונשתנו הרבה בפי שוניהם, עד ששאלו לפעמים: ממאי דהאי מתניתא מתרצתא, דלמא משבשתא היא, ואותן השנויות לרוב חכמים היו בודאי מן המתורצות, ורוב המתוקנות היו אותן, שיש בהן נפקותא להלכה, לא אותן שבאגדה, ועוד יותר פחות אותן שנשנו בסדר הדורות ובקורותיהם וזמניהם.. ודברי הגאון בזה: "והנך ברייתא לא אית להון קץ, וכל חר וחד מרבנן גריס להו מפום רשיה, כדאמרינן21מהמאמר ישנו בשבועות מ"ה ב', ועיין הדומים לו עירובין י"א ע"ב, ול"ט ע"ב וב"ק צ"ח ע"ב, (הגהת המוציא לאור). במציעא: "אשכחיה וכו' תני מר מדי בשכיר א"ל תנינא" ודבריו עוד "ורבנן אמוראי דבתר רבי הוו צריכין טובא להלין ברייתא, דמנהון נפקין כל מיני עמיקתא, דאמרין במתניתין בלישנא קיימא וברמיזי ובכללי, ויוצאין מהן ענפין וחדושין ותולדות, כי לא חבר רבי אלא עקרין דלהון, ולא פשט דמויי דלהון". ועם זאת העיד הגאון, שגם הברייתות המתורצות, רובן הגדול נעזב ונשכח באורך הזמן, ואמר: "משום דהנך קמייתא כולהו היו נפישין טרייתהון ותנייתהון (משאם ומתנם), ומאי דאצטריכו רבנן אמרינן בגמרא וכו', ושארא אשתכח דלא צריכי להו. ואע"ג דברייתא דרב ושמואל דהות בבבל דיקא ותריצא, דאמרינן בסדר יומא (ע', ע"א): לא משכחת מתרצתא, אלא או ר' אלעזר דבי שמואל, או ר"ע דתוספתא, ואעפ"כ אשתביקא הך דבי שמואל, וכד משכחינן נוסחא דברייתא, לא סמכינן עלייהו וכו', ובברייתות נמי אחרות דקרי להו קטיעות, דלא לאורויי מינייהו, כגון הלכות דרך ארץ והגדות אחרות."
ויתבונן הבקי הנכון, שבהויות הקדומות שבגמרתנו הבבלית (הנקראות להם הויות דרב ושמואל, לפי שהתחילו מהם, ונמשכו שלשה דורות, רב ושמואל רב הונא ורב יהודה, רבה ורב יוסף) היה עיקר המשא ומתן התלמודי, על הדרך שהיו מעריכים ההלכות מכמות שבאו במשנתנו עצמה, במקומות ומסכיות נפרדים, לכמות שבאו במשניות ההנה החיצוניות, וע"י כלן ובעזרתן חתרו להגיע אל שם השונים הראשונים, ששנאו ההלכה האחת בחלוקה, ולסבת דעתם ומחלוקתם לפי הנמצא להם בבאור במקום אחר, ועי"ז השתדלו בעיון ובדקדוק לבוא לבאור משנתנו והשלמתה, וכונת דרך וקצור סתימתו של רבנו הקדוש וסיעתו. כמו שהיה עקר המשא ומתן בשלשה דורות האחרונים לאמוראים (אביי ורבא, רב אשי, מר בנו ורבינא) הקושיא והתירוץ, התשובה והפירוק בכלל הפלפול, ועיון הסברא בכל הנמצא מכבר, וזה נקרא להם הוויות דאביי ורבא, שהם הראשונים לזה הדרך והמלה מקוטעת כנהוג מאד בלשון הגמרא ובשלימותה הווניות, והשרש מורגל הרבה בסורסי, ופתרונו השכלה. – ויבואו עתה קצת הדוגמאות שיעדנו והפסקנו בהם למעלה, בכדי להורות על הדרך, שדרכו חכמי הגמרא ז"ל בעיונם הדק, בבאור אופני הקשור וסתימת ההלכות במשנתנו מעט מן המעט, ובקוצר נשען על המעיין, ולפי השייך למטרת דרושנו בלבד.
א (גיטין ג' ע"ב) שם ראינו, שהיה להם בדרישות השונה הראשון (תנא קמא) למשנה משנה, ג"כ איזה דרכים כוללים, ששאלו מאן האי תנא (של משנתנו) דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה? וחתרו ליחסה לר' מאיר, ואח"כ לר' אלעזר, ולא עלה להם, וייחסוה לר' יהודה. והקשו: ומעיקרא מאי טעמא לא מוקמינן לה מר' יהודה? ומשני: מהדרינן אר' מאיר, דסתם מתניתין ר' מאיר, ומהדרינן, אר' אלעזר, דקיימא לן הלכתא כוותיה בגיטין. וכן יש להוציא כללים כיוצא באלה מסוגיא דתחלת יומא שהבאנו, ומהרבה מקומות בש"ס.
ב (יומא נ"ו ע"ב) הענין המובא למעלה בהערה, עולה שם, שרבי סידר סוף המשנה, "נטל דם הפר והניח דם השעיר", מתוך משנתו של ר' יהודה, ועזב משנת השונה הראשון (הקרוב ר' שמעון איש המצפה מיסד המסכת) "יצא והניחו על כן הזהב השני שבהיכל", ואחז לשון משנת ר' יהודה.
ג (חולין פ"א) לשון המשנה, "השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעו"ג, ושור הנסקל, ר' שמעון פוטר (משום אותו ואת בנו), וחכמים מחייבין. והשכילו שם בגמרא, שיסוד וטעם הפלוגתא הוא, בהיות הבהמה השחוטה אינה ראויה לאכילה באסורה, שר' שמעון סובר, שאין זו שחיטה, אלא הוה כנוחר ומעקר ופטור, וחכמים סוברים, שעם זאת היא בפני עצמה שחיטה טובה. ודבר מבחוץ הוא הגורם לפסלה, ועבר הלאו, דאותו ואת בנו. וכשמצאו בכיסוי הדם (שם פ"ה) משנה דומה בלשונה, "השוחט ונמצא טרפה, השוחט לע"ג, חיה ועוף הנסקלין, ר' מאיר מחייב (כיסוי) וחכמים פוטרין, הרגישו בטוב עיונם, שאין כאן אלא מחלוקת אחת המשוות מדותיה בשתיהן, ר"מ הסובר, שהיא שחיטה ומחייב משום אותו ואת בנו ומחייב בכיסוי, ור' שמעון הסובר שאין שמה שחיטה ופוטר בשתיהן. אולם הסותם וחכמי סיעתו, ראו לחלק בין הענינים, והכריע ההלכה, באותו ואת בנו לחיוב, ולזה הזכיר דעת ר"מ בלשון המרובין, ובכיסוי הדם ראה דעת ר' שמעון וקבע דעתו כדעת מרובין. ולזה אמרו שם: ראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים (וגם משנה ראשונה שבפרק ההוא המחייבת בשחיטת קדשים בחוץ היא לר' מאיר ועל דעתו כרובא דסתם מתניתין) וראה דברי ר"ש בכיסוי הדם, ושנאן בלשון חכמים.
ד (כתובות צ"ג) משנה: אלמנה בין מן האירוסין וכו', הטעם לשונה הראשון הוא, שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד: וע"כ בין שנתאלמנה מן האירוסין בין מן הנשואין, רשאי היא למכור כתובתה שלא בב"ד: ולר' שמעון הדבר תלוי בחיוב מזונותיה על היתומים בעוד שלא גבתה כתובתה וכשיש לה מזונות, ומוכרת בשביל שהיתומים מונעין ממנה מזונותיה, רשאי למכור שלא בב"ד, אבל מן האירוסין שאין לה מזונות, ומוכרת בשביל גביית כתובתה, אינה רשאי למכור, אלא בב"ד. מעתה כשבא אחרי משנה זו הלכה בלשון: מכרה כתובתה, או מקצתה, לא תמכור את השאר – התוספת – אלא בב"ד, הבינו בטוב העיון, שאין בזה טעם ולא הבדל אחר זולתו, שבמכירתה הכתובה או אפילו מקצתה, שוב אין לה מזונות, ומזה דנו, שהלכה זו עם היותה סתמית בלי שם שונאה, איננה מדברי השונה הראשון שבמשנה הקודמת אליה, ולא סובבת על דעתו, שאפילו במקום שאין לה מזונות בל עקר, מוכרת שלא בבית דין. ולזה אמרו, שהלכה זו היא המשך משנת ר' שמעון, שהובאה במשנה הקודמת, ונעזרו בזה גם מברייתא שבידם "הא מני? ר' שמעון היא". וכשבאו אחריה דברי מרובין: "מוכרת היא אפילו ד' או ה' פעמים" וכו' הנה גם זה אינו להשונה הראשון ולא לסברתו, שלפיהו אין צורך להשמיענו בזה, אלא שיסוד מחלוקתם אם מוכרת מקצת כתובתה, עדיין יש לה מזונות אם לא. אולם הפסקא האחרונה, וגרושה אינה מוכרת אלא בבית דין, לפי הטעם שהזכרנו, שאין אדם רוצה וכו' יכולה להיות ממשנת שניהם, ולפי טעם אחר שהוזכר בגמרא לדברי השונה הראשון, שהיה ברשיון זה תקנת חכמים לטובת הנשים, הנה היא ממשנת ר' שמעון לבד.
ה (ב"ב קנ"ו ע"ב) בא במשנה שתי מחלוקות קשורות במסבת דמוי לשון. לר' אליעזר ור' יהושע, והעריכוה בגמרא עם ברייתא המוכרת איך ר"מ ור' יהודה שונין מחלוקות אלו בהבדל ושנוי, ומזה הוכיחו שצורת המחלוקות, כפי מה שבאה במשנתנו, נסתמה בלא ספק ממשנת ר' יהודה, ולא כמורגל לרבנו הקדוש להניח משנת ר' מאיר ליסוד תיקון המשנה הכוללת.
ו (כתובות צ"ג, א') נשנית כמעט משנה שלמה, לא בלבד חוץ מדרך ר' מאיר, אולם גם שלא כמשניות של ר"ע על יד תלמידיו, אלא ממשנה הבבלית של ר' נתן. והנפלא יותר שהביאו בגמרא ברייתא, תניא זו (הסתומה במשנתנו) משנת ר' נתן, אמר רבי: אין אני מודה לר' נתן באלו, אלא הכל חולקין בשוה. וגם בזה אין הלשון מתורץ ומיושר. שאין יכול להיות הכונה בשוה ממש, אלא בערך השווי, לפי הכתובות של כל אחת, וע"ד ההלכה של שור שנגח ומקומות אחרים במשנה, וכפי פי' רבנו חננאל ע"ש.
ז (ב"ב ק"מ ע"ב) כשאמר רב הונא שמועתו הכוללת "המזכה לעובר לא קנה" הקשה לו מן המשנה שם, האומר אם ילדה אשתי זכר וכו', והשיב "משנתנו איני יודע מי שנאה", הכונה שברוב בקיאותו במשניותיהן של חכמים ושונים, לא יכול למצוא מה או מי שיסתור את שמועתו המקובלת לו בשלילת הקנין לבלתי נולד. ומשמע שרצה לשבש בזה לשון משנתנו על דרך הנמצא להם לפעמים, וחתרו שם הרבה בהויות, מה שהיה יכול לעשות ולבקש למשנתנו איזה שונה ברור (הגם שלא יהיה להלכה), ולא עלתה להם. ולבסוף הזכירו גמרא שבאה אליהם מא"י (ר' יצחק בשם ר' יוחנן) היוצא לחלק בכלל הנזכר, היינו, שאם הוא מקנה לעובר שהוא בנו קנה. ובזה שבה משנתנו מתורצת בערך אל הכלל הנזכר ולהלכה. והנה ר' יוחנן הוא הקרוב בזמן לסתימת משנתנו, ועל כן ימצאו לו קבלות הרבה בענינה, כמו (חולין ע"ז ע"א וקל"ד ע"א ודף קכ"ב ע"ב ופסחים פ"ד ע"א): אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה; ואמר (חולין קל"ז ב') לשואלו מן המשנה: א"כ מה בין לי ולך? ופירש"י, אם איני יודע פירושה של משנתנו יותר ממך, מה אני גדול ממך? וכן (שם פ"ג ע"א) פרת חטאת אינה משנה ועגלה ערופה אינה משנה.
ח במשנה הרחבה בתחלת סנהדרין במנין הב"ד ההכרחי, בכדי לדון ולעשות ככל מיני דינים, ומעשי ב"ד ליחיד ולצבור, באה ההלכה סתמית: "החליצה והמיאונין בשלשה" גם ביבמות בפרק של מצות חליצה באה הסתמית: "מצות חליצה בשלשה דיינין ואפילו שלשתן הדיוטות" (ובא פירושה בתוספתא הדיוטות שיודעין לקרות כעין דיינים). עוד באה ההלכה בפ"ב מיבמות, שמותר לחכם לישא את האשה שחלצה או מיאנה בפניו, ובא הלשון "מפני שהוא ב"ד" (פי' שנעשה בפני שלשה, ואין לו בזה חשד). הנה בזה לחליצה שלש סתומות, שתהא בפני שלשה לבד, ולמיאון שתי סתמות שצריכה שלשה; ועל כן כשהוזכר בתוספתא למצות חליצה ממשנת ר' יהודה מחלוקת, שתהא החליצה צריכה חמשה, ובברייתא השנויה להם במיאון, שזוג חכמים מכשירין את המיאון בשנים, הנה קבלו חז"ל, שהלכה כאותו הזוג, ובחליצה שבא בהלכה ביחד עם המיאון, הכריעו עם זאת כסתמות המשנה. וכשלא הספיק בעיניהם הטעם החלוש שבחליצה סתמות משנתנו הן שלש ובמיאון רק שתים, אמרו שם נימוק יפה, שלהיות שנקבע במשנת המנין הנזכר מחלוקת ר"י, ממשנתו הסופרת (בנגוד לסתם משנתנו) לעריפת העגלה וסמיכת זקנים ב"ד של חמשה, ולא קבעה מחלוקתו בחליצה: על כן ברור הדבר, שלא חש הסותם למחלוקת זו, או שנמסרה בשבוש, משא"כ באותו הזוג, שלא הובאו בדבריהם במשנתנו, ועל כן יש מקום לקבלה, שהלכה במחלוקתם נגד המשנה, הגם שבכל מקום, סתם המשנה היא עיקר נגד המחלוקת שבברייתא.
ומאחר שלפי סדורו של מאמר זה אי אפשר לנו להאריך יותר, נחתום דברינו בזה, אחרי ההודאה, שלא הנענו עדן אל המטרה אשר הצבנו לנו בתחלת השער, וכי נשאר עוד לבאר, איך ומתי הגיעה המשנה החיצונה, שנשארה לנו בחסד עליון, לקביעות וסדר כמו שהן בידינו, במכילתא, ספרא, ספרי, סדר עולם וברייתא דמגלת תענית, דמלאכת המשכן, מסכתות קטנות וכיוצא בהם, ומה גם באור דרכי הגמרא עפ"י דרכנו, שכמעט לא התחלנו בו. אולי יחנן ה' אותי להוסיף באלו באיזה חלק הבא, וכעת די לנו, לו הואיל ה' להצליח בידנו כוונותינו השתים, להוסיף עמוד נכון חזק אל העמודים, אשר בית תורתנו שבעל פה נשען עליהם, ולעורר לבב הוגי תורה על הלמוד והעיון ברברים שהם שרש ומקור לקבלתנו. – וכאן כמו בכל מקום שיזדמן, לא נכחיד תחת לשוננו, מה שהוא אמת לדעתנו; היינו שאין דורנו עושה יפה בזה, שעזבו כמעט למוד הגמרא בשביל למוד הפוסקים (וקצתם הכניסו גם בפוסקים חוץ למקומו לגמרי, הפלפול וההויה), כמו שכבר מימים רבים התרשלו בדרישת השרשים בשביל הענפים וההויות. והגם שבלי ספק הלמוד והעיון בפוסקים טוב בעצמו להוראות המעשה; מכל מקום אין ראוי לעזוב מורשת נחלת אבותינו היותר קדמונים, ר"ל העיון והדרישה, העמיקה בספרי המקור והשרש לתושבע"פ, שהוא החלק הראשון בסדר מחכמת התורה הכוללת. – וכבר אמרו חז"ל (ירושלמי פאה א'): כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ואמרו עוד (ירושלמי שם ומ"ק ט' ע"ב): כתוב אחד אומר: כל חפצים לא ישוו בה, וכתוב אחד אומר: כל חפציך לא ישוו בה; חפצי וחפציך לא ישוו בה. ואמרו עוד (ספרי עקב, ב"ק וקדושין שלהי פ"ק): תלמוד (העיון העמוק בדברי ההלכות) גדול, שמביא לידי מעשה הנרצה.