סימן א (צד 40)
ונעמוד על הענין, היות זאת הדעה מורגלת בעם בימים הקדומים ההם, וביחוד בין החכמים, ר"ל הדעה שהפרטי חי חיי הרוחנים בחיי כלל אומתו. בשום לב על מליצת אמרות שתים נשים חכמות אביגל והאשה התקועית. וכבר העירו חכמים שההיקש מן דרכי דבור ומליצות מורגלות על התפשט בעם, בעלי הלשון ההיא, דעות ומנהגים נערכים לדבורים ההמה היקש צודק אמתי, – ולהיות מאמרה של התקועית ולמה חשבתה כזאת על עם אלהים וגו', קצת קשה ההבנה, נאמר בבאורו, שמה שפירשו המפרשים בכתוב זה, שמוסב על מה שיאמין המלך שבני המשפחה יעשו כזאת, אינו נכון כלל לפי הוראת דבור חשב בקשורו עם מלת על, שמורה תמיד על מזמת אדם לרעת זולתו כנודע, ולזה נשמע שהמלך חשב על איזה קבוץ אנשים מחשבת רעה, במה שלא אבה לסלוח לבנו; ולפיכך יתכן שעם רַב מן הנוטים אחרי מלך הראשון, ואולי גם מן הנוטים כבר בסתר אחרי אבשלום, בראותם גודל נטירת המלך נגד בנו האהוב לו, עזבו את הארץ והיו מתחבאִים ובורחים מפחד נקמתו. והנה אמרה במליצתה, שהדבר בערך היושבים בארץ נחלת ה' אל הנדחים ממנה, הוא כמו המים, הנשארים רק באסיפתם יחד, ואובדִים לגמרי בהיותם נגרים ומתפרדים אנה ואנה; ושעל כן הנפש הנפרדת מן הכלל, לא ישאנה האלהים. ולזה יחשוב תמיד מחשבות חסד לכלול עמו באגודת חנינה ונשוא עון, וא"כ למה יחשוב המלך, שראוי לו להדמות בדרכיו אל השם, בזולת מחשבתו, כ"א כמחשבת הנוקמים שהזכירה בספור, היינו להרבות נדחים ואובדים ע"י הנטירה הקשה אף נגד בנו. והמאמר השני בדומה לו, הוא לאביגיל אל דוד בזמן שהיה גם הוא נדח והתחבא בגבולי הארץ ובחוצה לה, אמרה במליצתה, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (בנחלתו); ונפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, היינו שיהיו הם נעים ונדים על אדמת נכר.