משנה ו היא המשך ישיר של המשנה הקודמת ומדגימה אותן תפיסות הלכתיות (של רבי מאיר ורבי יוסי) במקרה שונה במקצת, אך זהה מבחינה הלכתית. ודאי היה ניתן לנסח את שתי המשניות כמשנה אחת ("נפלה סאה תרומה לאחת מהן, או שנפלה אחת מהן לתוך חולין"). אלא שלעתים קרובות המשנה מעדיפה את הסגנון הארוך יותר, שהוא יותר פשוט וקל להבנה.
נפלה אחת מהן לתוך החולין ואינה – כמעט בכל יתר עדי הנוסח (חוץ מ- ו) "אינה", בלי וי"ו החיבור. כפי שאמרנו, וי"ו החיבור נוספה או הושמטה בכתבי היד, ובעיקר בכתב יד קופמן. הכוונה שאחת הקופות הללו נפלה לתוך חולין, אינה מדמעתן – אינה מדמעת משום שאנו מניחים שהקופה השנייה היא קופת התרומה, והשנייה נוהג בה כתרומה וחייבת בחלה דברי רבי מאיר – רבי מאיר בדרכו, כמו במשנה הקודמת. התרומה היא תרומת ספק ולכן אינה פטורה מחלה.
רבי יוסה פוטר – גם רבי יוסי מהלך בשיטתו שהתרומה תרומת ודאי.
נפלה שנייה למקום אחר אינה מדמעתה – אם הקופה השנייה נפלה אנו תולים שהראשונה תרומה, ושתי הערמות חולין מתוך אותו ספק. אבל: נפלו שתיהן למקום אחד24בדל"ת. כך בכל כתבי היד, וכפי שמעיר בעל מלאכת שלמה. מדמעות כקטנה שבשתיהן – שהרי אחת מהן היא ודאי תרומה.
הירושלמי מציע נסיגה מסוימת מההקלה שבמשנה. הדין של "נפלה שנייה למקום אחר" הוא רק לפני שנשאלה השאלה ונפסק שהראשונה הותרה, אבל אם נפסק שהראשונה הותרה נפסק בכך גם שהשנייה חייבת (מה ע"א), וכן במשניות הבאות. אין לנסיגה זו הד במקור התנאי. יתר על כן, הסוגיה מניחה בפשטות שההתלבטות בדבר גורלה של הקופה מסתיים ב"שאלה", כלומר בפנייה לחכם שיכריע. כמעט בכל ספרות חז"ל, ובעיקר בספרות התנאית, אין ממתינים לפסק ההלכה של החכם. המקורות קובעים את ההלכה ומניחים שכל אדם יודע אותה ומציית לה. אם אדם אינו יודע את ההלכה הוא פונה לשני ושואל, ולעתים הנשאל הוא החכם. אבל הפנייה לחכם אינה חובה, ואף אינה בבחינת מנהג רגיל. על כן, ברוב המקרים אין מעמד של "שאלה". כל זאת להוציא נושאים מספר. כך, למשל, בדיני נגעים אין הנגע מטמא או נטהר עד שהכהן יכריז על הנגע כטמא או כטהור. כאן ה"שאלה", כלומר הצגת המקרה הרפואי לפני הכהן וההכרזה של הכהן, הן מעמד הלכתי, טקסי בחלקו. ללא המעמד ונוכחות הכהן המצורע איננו טמא, גם אם נגעו ברור כלפי חוץ. זה הוא הרגע הקובע את חריצת הדין, ולא המצב האובייקטיבי של הנגע. המצב של הנגע הוא הגורם לתוכן ההכרזה של הכהן, אך ללא ההכרזה עצמה נשאר המנוגע במצבו, גם אם כל אחד רואה שנטמא או שנרפא. ההסבר המוצע כאן הוא אחת העדויות הראשונות לשינוי התפיסה, והפיכת שאלת החכם למעמד הלכתי בפני עצמו. נחזור לנושא זה במשנה הראשונה בפרק הבא. מכל מקום, ספק אם התלמוד מבטא גם שינוי בגישה לשאלת החכם, או שמא הוא מנסה למתן את ההיתר שבמשנה כדי לצמצם את השוני בינה לבין דרך ההלכה הרווחת במשניות, כפי שהראינו לעיל.
מכל מקום, יהא המניע של התלמוד אשר יהא, הפרשנות עצמה מופיעה במסכת טהרות. כפי שאמרנו לעיל (בפירושנו למ"ה) המשניות במסכת טהרות פרק ה מהלכות בדרך קרובה למשנתנו, אבל מבחינות בין מצב שבו הילך בשני שבילים שאחד מהם טהור לבין מצב שהילך רק בשביל אחד. ברוב המקרים האבחנה היא אם עשה מעשה ממש, כגון שהילך בשני שבילים או שנגע בשני החפצים שאחד מהם טהור והאחר טמא. בכל המקרים הללו המשניות מבחינות בין מצב שהטהרות הראשונות קיימות לבין מצב שכבר אינן קיימות. אבל בשתי משניות האבחנה היא האם נשאל כבר על הראשונה או שטרם נשאל. כך: "שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, רבי יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין, ואם נשאלו שניהם כאחד טמאים. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים" (משנה, טהרות פ"ה מ"ה, וכן מ"ו שם). אם כן, התיאור כאילו הרגע הקובע את ההלכה הוא תשובת החכם מופיע כבר אצל רבי יהודה.
במשניות שבפרקנו לא נעשה שימוש באבחנה אם שתי הקופות קיימות, ודומה שלפי פשוטה אין משנתנו מכירה באבחנה זו. עד כאן באשר לפירוש המשניות שלנו. כאמור, לאבחנה שמציע רבי יהודה חשיבות חברתית גדולה מאוד בכל הקשור למעמדו של החכם, ונחזור לכך בראשית המשנה הבאה.