המטביל כלים בשבת – הטבלת כלים היא כתרומה. אסור להטביל כלים בשבת משום שיש בכך מעשה של טהרת הכלי, הפיכתו מטמא לטהור, מכלי נטול שימוש לבר שימוש. אנו מדגישים פן זה משום שמותר לטבול כלים סתם בבור מים (לא למטרת טהרה), שכן מותר לשאוב מים מבור, אך לא למטרת טהרה. ההלכה עצמה נידונה במשנת ביצה: "חל (יום טוב) להיות לאחר שבת. בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת" (פ"ב מ"ב; שבת פ"ב מ"ז)20הבבלי (ביצה יז ע"ב - יח ע"א) מסביר את האיסור בגזרה שמא יטלטל. זו דרכו של הבבלי לנמק הלכות עקרוניות ב"גזירה שמא". ראו פירושנו למשנה זו. . אם כן, לדעת הכול אין לטבול כלים בשבת, והמחלוקת היא על טבילת אדם. טבילת כלים דומה להעלאת תרומה. בשני המקרים מדובר במעשה המורכב מפעולה פיזית וממשמעות בלתי מוחשית (רוחנית הלכתית). החפץ עצמו לא שוּנה במעשה, אבל מעמדו ההלכתי שונה והוא עבר ממצב של איסור שימוש למצב בר שימוש.
שוגג ישתמש בהן מזיד לא ישתמש בהן – כנוסחה של ההלכה במשנה הקודמת. בירושלמי מוצע היתר על ידי הערמה להטבלת כלים קטנים, כאילו אגב שאיבת מים (ירו', מא ע"ג; שבת פ"ב ה"ז, ה ע"ב).
המעשר והמבשל21במשנת חולין פ"א מ"א מובא דינו של השוחט בשבת. בתלמוד הבבלי, חולין טו ע"א, מתנהל דיון מדוע לא נכלל דינו במשנתנו, והרחיב בכך אלבק, עמ' 385-384. מן הראוי להעיר שכפשוטה משנתנו אינה מזכירה את השוחט שכן זה מקרה נדיר יותר. בכלל, שחיטה הייתה נדירה בציבור היהודי, ועל כן לא דנה בה המשנה. בתוספתא שציטטנו (שבת פ"ב הי"ז) השאלה נידונה. בתלמוד הבבלי יש גם ניסיונות להבחין בין בישול ושחיטה, וכפי שאמרנו הדינים בנושא תלויים לא רק בשיטה המשפטית אלא גם בתנאים שבכל מקרה ומקרה. לפרטים ראו אלבק, שם. בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקר – כבמשנה הקודמת, ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור – בשביעית החמרת יתר. בתוספתא ובתלמודים (תוס', שבת פ"ב הכ"א; ירו', מ ע"ג; בבלי, גיטין נג ע"ב) ניתנים לכך שני נימוקים, הראשון הוא שישראל נחשדו על שביעית. במבוא למסכת שביעית הרחבנו בטיעון זה. כמעט לא מצינו במקורות חז"ל חשש שישראל חשוד על שבת. מי שלא שמר שבת הוציא את עצמו בפועל מכלל החברה היהודית. לעומת זאת מצינו אזכורים רבים לחשודים על שביעית. חז"ל הגיבו למצב זה כשמצד אחד הקלו בהלכות ומצד שני החמירו ביחס לעבריינים. לפנינו אחד המרכיבים של החמרה זו.
נימוק שני שניתן בתוספתא ובתלמודים הוא שמונים לשביעית, כלומר הציבור יודע שעץ פלוני ניטע בשביעית וכך יישמר זכר העבֵרה. המינוח "מונים" מזכיר את כתובות צוער שבהן מצוי מניין שנים לפי שנות שביעית (איור 11ב - 11ג). המדובר
בעשרות כתובות מהמאות החמישית והשישית22לריכוז הכתובות ראו שטרן, לוח, עמ' 153-146. . ברם,
אצלנו אין מדובר על מניין שנים אלא על תיארוך חייו של עץ.
בתוספתא למשנתנו שנינו: "התורם והמעשר בשבת בין בשוגג בין במזיד מעשרותיו מעשרות. והמטביל כלים בשבת בין בשוגג בין במזיד עלו לו ידי טבילה" (פ"ד ה"א). ההלכה שבתוספתא חולקת לכאורה על משנתנו, והיא כדעת רבי יוסי שהובאה לעיל. במשנה הקודמת הסברנו שדעת רבי יוסי כבית שמאי האומרים שמותר לתרום מסוג אחד על משנהו, ואין מתחשבים בשיקול של הפסד כהן. ברם אין זה כך. התוספתא אינה עוסקת בשאלה האם מותר להשתמש בכלים או האם רצוי לטבול כלים בשבת, אלא האם הטבילה עלתה. גם בית שמאי מסכימים שאין לטבול כלים בשבת, כפי שעולה במפורש במשנה במסכת ביצה (פ"ב מ"ג), אם כן האיסור הוא לדעת הכול, והמחלוקת היא האם מעשה שנעשה באיסור מבוטל או לאו. במשנה לעיל נאמר, לדעת בית הלל, שמעשה עברה במזיד מתבטל, והתרומה אינה תרומה, ואילו בית שמאי אמרו שהמעשה אינו איסור. ברם, בתוספתא מדובר במעשה שהוא לכל הדעות איסור, והחולקים (בית שמאי?) טוענים שמעשה הלכתי שנעשה, גם באיסור, הוא מעשה שאין לבטלו. אין ביטחון בכך שהתוספתא מייצגת את דעת בית שמאי (רבי יוסי), ברם ברור שהיא נגד בית הלל שדבריו הובאו לעיל.
אין ספק שמשנה ב הובאה אגב משנה א, ואגב הדין המבדיל בין שימוש בשוגג לשימוש במזיד. עם זאת חוליית הקישור חסרה, שהרי משנה א אינה מדברת על שבת ומשנה ב אינה מדברת על תרומה. חוליית הקישור היא באמצע המשנה, "והמעשר והמבשל בשבת". מעשר הוא כתורם, וזה הקשר למשנה הקודמת ולמשנה הבאה. עם זאת, חוליית הקישור אינה מופיעה בתחילת המשנה, כפי שניתן היה לצפות, והתרומה אינה נזכרת במפורש, על כן סביר שעורך המשנה מצא את המשנה שלנו בקובץ משניות קדום ושיבצה אצלנו ללא שינוי. בתוספתא מופיעה חוליית הקישור במקומה, בראשית ההלכה: "התורם והמעשר בשבת"; לכאורה היה מקום לשער שעורך התוספתא הוסיף את המשפט כדי ליצור חוליית קישור. ברם, כפי שאמרנו, התוספתא עוסקת בהלכה אחרת. על כן נראה שעורך התוספתא הכיר את כל המשנה וערך את דבריו על בסיס המשנה, אבל הוא סגנן את הדברים בצורה טובה יותר. ייתכן גם שהוא הכיר נוסח אחר של המשנה שהיה ערוך בהתאם להצגת ההלכות במשנתנו. בנוסח זה החלה משנה ג בדין התורם בשבת, אבל אם היה נוסח כזה הוא אבד, וקיומו הוא בבחינת השערה בלתי מבוססת. לפיכך, יש לסכם שעורך התוספתא ערך את דבריו כתגובה וכהמשך למשנה שלפנינו, אבל ערך וסגנן את הדברים מחדש לפי עיקרון ספרותי עצמאי, ולפי תפיסות הלכתיות שחלקן מנוגד למשנה.
המשנה שלנו אינה מבחינה בין היתר להשתמש בשבת לבין היתר להשתמש במוצאי שבת. דין הנוטע בשבת בוודאי מדבר גם על מוצאי שבת, אם כן למשנה ברור שהאיסור הוא לבל ייהנה מחילול שבת לעולם.
במסגרת דיני תרומה מצינו סדרה של קנסות. מי שתרם שלא כהלכה תרומתו פסולה, או שיחזור ויתרום. אילו היו הלכות אלו נשארות במסגרת דיני תרומה ניתן היה לראות בהן תופעה מקומית במגזר הלכתי מצומצם. ברם, המקבילות גוזרות מהלכה זו מסקנות מרחיקות לכת בדבר השימוש וההנאה במעשי עברה, כגון האפשרות לשימוש באוכל שבושל בשבת או בכלים שנטבלו בשבת, הנאה מעץ שניטע בשביעית ושאר עברות דומות. נקדים ונאמר שיש לכאורה הבדל בין אוכל שבושל בשבת לבין תרומה שנתרמה שלא כהלכה. באוכל שבושל נעשה מעשה שאי אפשר לתקנו. האוכל עתה מבושל. אי אפשר להחזיר את גלגל הזמן, או להתעלם מהמעשה. כל שניתן הוא לדון האם ניתן להשתמש באוכל או שיש להשמידו. אולם בהפרשת תרומה ה"מעשה" הוא בתחום הבלתי מוחשי. החפץ הפיזי נשאר כשהיה, ורק הסטטוס ההלכתי שלו שונה. מבחינתו של עולם החומר ניתן להתעלם מהמעשה שנעשה. ניתן לתרום מחדש או להגדיר את הפרי כחולין או כספק. אבחנה זו אינה משמשת בפועל בדיונים שלהלן. בתוספתא ובתלמודים מובאות הדוגמאות שהעלינו כאילו כולן מבטאות אותה בעיה, הנאה מעברה שנעשתה.
ההלכה במשנה כללית ואין בה אבחנות משנה, להוציא את האבחנה בין שוגג ומזיד. ברם, במקבילות שנעלה יש סדרת אבחנות משנה, כל זאת בנוסף לבירור מהי שגגה שבו כבר עסקנו לעיל. אבחנות המשנה הן:
1. היתר שימוש מיד במוצאי שבת או לאחר זמן. בתלמודים נוסח כלל זה במינוח "בכדי שיעשה". "בכדי שיעשה (ייעשו)" הוא הזמן שבו ניתן לבצע את המעשה במוצאי שבת כך שאין הנאה ישירה מחילול שבת. מרכיב זה הוא בעל אופי סמלי. בפועל הרי יש הנאה ממעשה שנעשה בשבת באיסור, אך לאחר זמן ההנאה אינה שלמה, שכן ניתן היה לבצע אותו מעשה גם במוצאי שבת בהיתר. ברם, יש במרכיב זה כדי להמעיט את הצורך בקנס. אבחנה זו מצטרפת לאבחנה בין שוגג לבין מזיד ונוצרות ארבע אפשרויות, כפי שיובהר להלן.
2. חומרת העברה.
3. הבדל בין גוי לישראל.
4. הבדל בין שימוש לעושה העברה בעצמו לבין שימוש בה על ידי אחר.
לכאורה מופיעה האבחנה בין שימוש מיד לשימוש לאחר זמן, ללא אבחנה בין שוגג ומזיד, במשנת שבת (פכ"ג מ"ד): "נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב". בפירושנו למשנה זו ראינו כי היו מבין מפרשי הבבלי שפירשו את דברי התלמוד כאילו הבבלי הניח בפשטות ש"מקום קרוב" רומז לאבחנה זו של ב"כדי שייעשה". ברם, היו גם שפירשו אחרת והבינו את המגבלה באופן שונה. זאת ועוד, אין כל ביטחון שהבבלי מפרש את פשט המשנה, וייתכן שהוא תולה בה תפיסות הלכתיות שנוצרו רק מאוחר יותר. על כן אי אפשר להוכיח מהמשנה בשבת שהאבחנה בין שימוש מידי לשימוש לאחר זמן הייתה מוכרת.
האבחנות הנזכרות אינן במשנה, אך הן מופיעות בברייתות בשם תנאים. המקורות הבולטים לכך הם סדרת ברייתות בתוספתא שבת פ"ב. זו סדרה מגובשת שהושקעה מחשבה בעריכתה:
הלכה טו – "המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר23בנוסחת הרש"ס בירושלמי חסר רבי מאיר. אבל עדותו בטלה נגד כל עדי הנוסח, ובעיקר, בכל הנושא שזורות מחלוקות בין שני תנאים אלו, ומן הסתם כך גם כאן. רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל. רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים".
הלכה טז – "כלל אמר רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקה דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת בין בשוגג בין במזיד אסור לו ולאחרים ודבר שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא לו ולא לאחרים".
הלכה יז – "השוחט בשבת בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל".
הלכה יח – "פירות שלקטן בשבת בשוגג יאכלו למוצאי שבת במזיד לא יאכלו".
הלכה יט – "התורם והמעשר בשבת בין בשוגג בין במזיד מעשרותיו מעשר".
הלכה כ – "המטביל כלים בשבת בין בשוגג בין במזיד עלו ידי טבילה".
הלכה כא – "הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור, בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור. מפני מה אמרו הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור, ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור? מפני שמונין לשביעיות ואין מונין לשבתות. דבר אחר נחשדו ישראל על השביעיות ולא נחשדו על השבתות. רבי יהודה אומר חלוף הן דברים, בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור. בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור".
המחלוקת היסודית היא בהט"ו, והיא חוזרת בתלמודים (כמובא בטבלה להלן)24ירו', מא ע"ג; שבת פ"ג ה"א, ה ע"ב; בבלי, גיטין נג ע"ב - נד ע"א; בבא קמא עא ע"א; חולין טו ע"א; כתובות לד ע"א. . אם כן, הביטוי "יֵאכל" הוא סלע המחלוקת: רבי מאיר מפרשו כפשוטו, ללא כל אבחנות משנה. ייאכל משמעו גם בשבת עצמה, ורבי יהודה אומר שייאכל במוצאי שבת בלבד. התלמודים הבינו בדברי רבי יהודה שגם במוצאי שבת יש להמתין "בכדי שיעשה", ברם כפי שהעלינו אין לפרשנות זו בסיס במקורות התנאיים. דומה שזו אבחנה מאוחרת יותר שנבעה, מן הסתם, מחידוד האבחנה המשפטית.
המבשל בשבת
בהמשך מסופר ש"רב כד הוה מורי בחבורתיה מורי כרבי מאיר, בציבורא כרבי יוחנן הסנדלר" (ירו', מא ע"ג), אם כן, בציבור פסק רב כרבי יוחנן הסנדלר המחמיר, אך לתלמידיו הורה להקל יותר. בסיפור זה ברור מרכיב הקנס, ועל חבורת התלמידים אין צריך לאיים בקנס. אם כן, בעברות חמורות לא ייאכל תמיד, ובעברות קלות יותר כרבי יוחנן הסנדלר. בבבלי מובא סיפור על תנא ששנה במשנתנו כרבי מאיר, ורב השתיקו בנזיפה קלה ותיקנו כרבי יוחנן הסנדלר (בבלי, חולין טו ע"א). הגמרא תמהה כיצד ניתן להשתיק תנא המצטט את רבי מאיר; ברם, רב לא תיקן את הגרסה אלא את ההלכה, שכן הוא סבור שברבים יש לפסוק כרבי יוחנן הסנדלר. אם כן, התשובה לשאלת הגמרא היא כי אכן רב "מצנזר" כביכול את הברייתא. כך נהג רב גם במקרים אחרים25אפשטיין, מבוא, עמ' 208. .
במשנתנו שנויים הדברים בסתם, ב"שוגג יאכל". רוב הראשונים פירשו שמשנתנו כרבי מאיר. ברם, מן הראוי להעיר שבמשנתנו כל אבחנות המשנה חסרות, וכאילו כל אלו גובשו רק בשלב מתקדם יותר של ההיסטוריה ההלכתית, בדור אושא בלבד.
בספרות הבתר-אמוראית עולה האבחנה בין עבודת ישראל לעבודת גוי. אבחנה זו יונקת במידת מה ממשנת שבת פכ"ג מ"ה שציטטנו, ובה מדובר על חליל שהובא בשבת על ידי גוי. ברם, יש להבין שהמשנה מדברת בהווה, שכן אין זה רגיל שיהודי יביא חליל בשבת, ואין בכך נפקא מינה הלכתית. מכל מקום, התפתחות זו מצויה מחוץ לתחום דיוננו26הנושא עולה במשנה, מעשר שני פ"א מ"ה; תרומות פ"ט מ"א; ערלה פ"ג מ"ז. .
הבעיה של האפשרות ליהנות מעבודה בשבת, מתרומה, מעשר או מעברות אחרות נידונה רבות בהלכה התנאית והאמוראית. בולט בה המרכיב של קנס, וממילא לא בכל המקרים קנסו באותה מידה. המחלוקת המשיכה בתקופת האמוראים. חלקו בה חכמי בבל, וכבר ראינו את עמדתו של רב, והגבלות (חומרות) נוספות. בארץ ישראל פסק רבי יוחנן כמשנה, ורב חסדא ועורכי הסוגיות התרעמו על כך: "הותרו השבתות?!" (ירו', שבת פ"ג ה"א, ה ע"ד). מכל מקום התלמודים הוסיפו מגבלה עקרונית חשובה של המתנה במוצאי שבת, "בכדי שייעשה" ("ייעשו"). המשך השתלשלותה של הלכה זו כבר אינו נוגע לענייננו.
במשנת קידושין נשאלת שאלה דומה במי שקידש בקודשים, והשתמש אפוא בכסף שהשימוש בו אסור למטרות קידושין. "המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, אינה מקודשת. במעשר שני, בין שוגג בין מזיד לא קדש, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בשוגג לא קדש, במזיד קדש, ובהקדש במזיד קדש ובשוגג לא קדש, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בשוגג קדש במזיד לא קדש" (משנה, קידושין פ"ב מ"ח). במשנה בולטת אי האחידות; ההלכה תלויה במהות העברה ובחומרתה, ברוח הדברים של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה (תוס', פ"ב הט"ז). את המשנה במסכת קידושין נבאר במקומה, אם יזכנו החונן לאדם דעת, אך כבר עתה ברור שאין בין שני התנאים מחלוקת אחת אחידה אלא הדברים תלויים בחומרת העברה, בחשש שמא יהלכו בעקבות העבריין, וכנראה גם במרכיב נוסף. אם עשה זאת בשוגג – הרי המעשה הוא בבחינת מיקח טעות, ואם במזיד – המעשה מעשה, וכמובן גם העברה חמורה יותר. אך יש מי שלדעתו במזיד המעשה אינו מעשה.
נושא אחר, קרוב לפרשתנו, הוא מי שטימא פֵרות של אחר, או ניסך יין של אחר. במשנה הכלל ברור: "בשוגג פטור במזיד חייב" (גיטין פ"ה מ"ד). לא נאמר האם המעשה קיים, כלומר האם היין הוא יין נסך. יש להניח שמי שאומר ש"במזיד חייב" אומר שהמעשה מעשה, והיין יין נסך, אחרת על מה הוא חייב, הרי לא גרם נזק. אבל מי שאומר "בשוגג פטור" – האם הדבר נובע מכך שאין היין נפסל, או שמא היין נפסל אך זה נזק בשגגה ופטור? הבבלי, למשל, מפרש שם (נג ע"א) שזה "נזק שאינו ניכר", מונח שהוא אמוראי בלבד. מכל מקום לדעתו נזק יש שם, כלומר המעשה מעשה לכל הדעות, כמו בתוספתא שלנו (פ"ד ה"א). הדברים מקבילים והפוכים ממשנתנו, שכן שם מדובר במי שעשה נגד רצון הבעלים, ואצלנו ברצון הבעלים. המשנה והתוספתא שם מדגישות שהדבר נעשה משום תיקון העולם (משנה, שם; תוס', פ"ד [ג] ה"ד). לא ברור מה הייתה ההלכה שלפני "תיקון העולם", ובירושלמי יש מחלוקת על כך (גיטין שם, מז ע"א, וכן בבלי, נג ע"א). אבל בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא שלפיה המשנה היא כרבי יהודה, ורבי מאיר אומר שבשניהם חייב (שם ע"ב). ניתן להעמיד את המחלוקת סביב הנושא העקרוני האם מעשה בחטא הוא מעשה לכל דבר, או שהוא מתבטל. אך ניתן גם להעמיד את הדברים סביב שאלת היקף הקנס. מכל מקום, מהמשנה שם משמע שהפרי עצמו אסור או טמא, והמחלוקת היא רק בשאלת הפיצוי שצריך לתת לבעלים.