המשנה ממשיכה לעסוק בדינים של תרומה ממין על מין שונה במקצת. למעשה היא המשך ישיר ומנוגד של משנה ד לעיל.
אין תורמין שמן על זיתים הניכתשים – במשנה ד דובר על תרומת זיתים על שמן, וכאן על תרומת שמן על זיתים הנכתשים. תהליך ייצור השמן ידוע לנו מעדויות ספרותיות, מן הממצא הארכאולוגי ובעיקר מהתבוננות בשיטות העבודה בכפר הערבי המסורתי. בשלב ראשון נכתשו הזיתים או נטחנו, ואז הפכו לעיסה לחה. בשלב זה עדיין אין השמן יוצא, אך אם העיסה תונח לזמן מה יתחיל השמן לזוב בכמויות קטנות. את העיסה הניחו בעקלים, הם סלי נצרים. את העקלים הניחו על משטח הכבישה בערמה וכבשו אותם בלחץ רב. כתוצאה מתהליך הכבישה נסחט השמן מהזיתים; בשלב זה כלל הנוזל מים (מוהל) ושמן מעורבים, כ- 80%-75% מים והשאר שמן. על סינון השמן איננו שומעים רבות, אך תהליך זה חייב היה להתבצע בשלב כלשהו לפני אגירת השמן. סביר להניח שהוציאו את נוזל הזיתים לכדים והמתינו מעט; השמן צף למעלה והמים, הכבדים יותר, נותרו בתחתית הכד. שיטות הלחיצה השונות הוזכרו בפירושנו לשביעית פ"ה מ"ו. זיתים הנכתשים הם זיתים באמצע תהליך כתישתם, או אולי מיד לאחריו. תהליך הטחינה/כתישה הוא קצר ביותר, על כן סביר שהכוונה לזיתים שכבר נכתשו. הסבר ההלכה להלן.
ולא יין על הענבים הנידרכות – גם תהליך עשיית היין ידוע היטב בזכות אותם מקורות. את הענבים הניחו על משטח הדריכה בגת ודרכו עליהם ברגלים (איור 4). בתהליך זה זב היין כולו וזרם לבור האיגום. בבור נאסף התירוש, ושם תסס במשך שלושה ימים. רק לאחר מכן הוצא לכדים ונשמר במקום קריר. במשך הזמן המשיך היין לתסוס וטעמו השתפר. בימים הראשונים היין צעיר מדי; הוא בבחינת מיץ ענבים ולא יין. לאחר הדריכה נותרו על משטח הגת הזגים ואותם ניתן היה לכבוש בשנית, במכבש עם התקן קורה או בצורה אחרת.
כאמור, הייעוד העיקרי של הזיתים היה לתעשיית שמן ושל הענבים לתעשיית יין (ראו פירושנו להלן פ"ב מ"ו והמשנה הבאה).
תהליך הייצור של גרעינים, הנזכרים בתוספתא (להלן), גם הוא ידוע. את האלומות כינסו לגורן (איור 5), שהייתה משטח סלע, בדרך כלל עגול. את החיטים שיטחו בגורן ודשו אותן בעזרת בהמה שגררה את המורג, הוא לוח עץ שתקועים בו גרגרים (בדרך כלל של אבן צור או גושי מתכת משוננים), או מעין גליל משונן. בשלב זה נטחנו הגבעולים, ולמעשה הופרדו הגרעינים מהקש. בשלב הבא זרו את היבול מול הרוח המנשבת. הגרעינים הכבדים שקעו במקומם, והקש הקל יותר עף למרחק מה. הגרעינים הם התוצר הסופי, אך נהגו עוד לכברו כדי לסלק את גבעולי הקש הקטנים שדבקו בגרעינים. את הגרעינים ארזו בכדים והעבירו לבית הצרכן. הצרכן שמר את הגרעינים עד לטחינתם, סמוך לשלב האפייה. אמנם רק הקמח נחשב לאוכל, אבל הגרעינים הם סיום העבודה.
באופן טבעי תרמו את הפֵרות לאחר "גמר המלאכה" (סיום תהליך הייצור); כך, למשל, תרמו את הזיתים רק לאחר שנגמר ייצור השמן. הנוזל היוצא מיד לאחר הכתישה מכיל כמובן גם הוא שמן, אך אין הוא שמן נקי, כפי שכבר הערנו. בספרותנו נזכרת התרומה בשלב הגורן, והכוהנים או העניים מתוארים כמחזרים על הגרנות (כגון תוס', פ"א הט"ו; פאה פ"ב הי"ח ועוד). היו גם רבים שתרמו רק משבאו לביתם, ולעתים גם מאוחר עוד יותר. היו גם שתרמו בשלב מוקדם יותר; מועד התרומה תלוי בטיב המוצר, ונעסוק בכך במקומו (פירושנו למעשרות פ"א מ"ה-מ"ו). המשנה והתוספתא מדברות על הגדרות של שלב "גמר המלאכה" המוקדם ביותר. הרשימה המלאה היא בתוספתא (פ"ג הי"א הי"ג) (איור 6).
1. תבואה – "מאימתי תורמין את הגורן, משתעקר האלה. כבר מקצת, תורם מן הכבור על שאינו כבור" (הי"א). האלה היא המקל שתוקעים בבסיס ערמת החיטים לפני הדיש76פליקס, החקלאות, עמ' 224; פירושנו לשבת פ"ו מ"ד. , ומשתמשים בו בזמן הזרייה. עקירת האלה היא, אפוא, סיום הזרייה לרוח בערמה. השלב הבא הוא שלב הכבירה ומותר לתרום מן הכבור על שאינו כבור, משום שהכבירה איננה שלב הכרחי בעבודה, ואינה משנה באופן מהותי את כמות המעשרות. אם כן, בתבואה גמר המלאכה הוא סיום העבודה העיקרית בגורן, כאשר המוצר המוגמר קיים לפנינו. ייתכן ש"תיעקר האלה" הוא שלב מעט מוקדם יותר, עוד לפני סיום הזרייה, אבל ודאי שהזרייה החלה ויש כבר גרעינים בעין, אם כי אולי לא ברור כמה גרעינים בדיוק יהיו (איור 7).
2. ענבים – "מאימתי תורמין את הגת, משיהלכו בה שתי וערב. מאימתי מטמין (מטמאין) אותה, בית שמיי אומרים משיינטל מעשר ראשון, בית הלל אומרים משיינטל מעשר שני. אמר רבי יהודה הלכה כדברי בית שמיי77בדרך כלל ההלכה נקבעה כבית הלל, אבל הקביעה שהלכה היא כבית שמאי אינה נדירה. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. , אלא שנהגו הרבים כדברי בית הלל, וחכמים אומרים מוציאין תרומה ומעשרות ומטמין78בכתיב הרגיל "מטמאין", אבל בארץ ישראל נטו להשמיט את האותיות הגרוניות. את הגת מיד" (הי"ב). בענבים ניתן לתרום ברגע שיש יין בעין, אף שהוא בשלב זה מיץ ענבים בלבד. הליכה שתי וערב גורמת לתחילת התירוש לזרום, אבל ודאי שרק מעט יין (מיץ) קיים בעין. מומחה יכול להעריך את כמות היין שאותה ערמה תפיק, אך שוב לא במדויק. המשך התוספתא עוסק בשאלה אחרת, ממתי "מותר" לטמא את הגת. חכמים התנגדו כמובן לכך שיטמאו את הגת, אבל גם הם ידעו שזו שאיפה בלתי מציאותית. קשה היה לבעל לשמור על היין בטהרה, שהרי בדרך כלל הוא עצמו לא הקפיד על שמירת טהרה. כל זמן שהענבים טרם נדרכו הם לא קיבלו ולא היו יכולים לקבל טומאה, שכן טרם נגמרה מלאכתם. רק ענבים שנרטבו נחשבים למוכנים לאכילה, ואף זאת רק בענבים שנועדו להיאכל כענבים טריים ולא בענבי יין. אבל משהחל התירוש לזרום הפכו הענבים לעשויים לקבל טומאה. חכמים "מתירים", אפוא, לבעל הבית לוותר על המאמצים לשמור על טהרה, אך אין זה היתר של ממש אלא השלמה עם מצב קיים. מכל מקום, בית הלל תובעים שבעל הבית יפריש תרומה ומעשר שני לפני שהיין ניטמא, כדי שניתן יהיה להשתמש בתרומה ובמעשר השני בטהרה. בית שמאי תובעים שמירה גם על טהרת המעשר הראשון, זאת אף שמותר לאכול מעשר ראשון בטומאה. אבל במעשר ראשון יש מרכיב של תרומת מעשר, ואותה יש לאכול בטהרה בלבד. בית שמאי ובית הלל שווים בתביעה מבעל הבית לסיים את דריכת הענבים כסדרה בטהרה. חכמים מקלים עוד יותר ומאפשרים להוציא את המעשרות (בלשון רבים, כלומר גם מעשר ראשון כדעת בית שמאי), ולהמשיך בדריכה בטומאה.
עד כאן המשנה מניחה שטומאת ענבים מתחילה רק כאשר החל התירוש לזוב. אבל במשנת אהלות שנינו: "כיצד בוצרים בית הפרס? מזים על האדם ועל הכלים, ושונים, ובוצרים ומוציאים חוץ לבית הפרס, ואחרים מקבלים מהם ומוליכים לגת. אם נגעו אלו באלו טמאים, כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים: אוחז את המגל בסיב, או בוצר בצור, ונותן לתוך הכפישה ומוליך לגת" (פי"ח מ"א). המשנה באהלות מניחה שענבים מקבלים טומאה כבר בשלב הבציר. הענבים גדלו בבית הפרס ולכן הבוצרים שנכנסו טמאים; בשלב הבציר טרם הוכשרו הענבים לקבל טומאה, אבל עם הוצאתם מהשדה, עוד לפני הבאתם לגת, הם מוכשרים לקבל טומאה, ולכן הובלתם לגת צריכה להיעשות על ידי צוות חדש וטהור. לכך מסכימים גם בית שמאי וגם בית הלל. אבל בית שמאי טוענים שגם הבציר עצמו צריך להיות בטהרה, והענבים מקבלים טומאה ברגע שנבצרו. זו אפוא גישה אחרת, מחמירה הרבה יותר.
3. זיתים – "מאימתי תורמין את הזתים? משיטענו, ורבי שמעון אומר משייטחנו, רבי יוסה בי רבי יהודה אומר מביא זתים בקופה ונותן לתוך הממל, ומהלך בהן שתי וערב. אמרו לו אינו דומה ענבים לזתים, ענבים ריכות (רכות) ונותקות את יינן, זתים קשין ואין נותקין את שמנן" (הי"ג). לפי התנא הראשון מותר לתרום מהזיתים ברגע שהחל תהליך הכיבוש והנוזל החל לזוב, אף לפני שהופרד השמן מהמוהל. לפי רבי שמעון כבר עם סיום הטחינה ניתן לתרום מעיסת הזיתים, אף שהכהן יצטרך לכבוש את העיסה בעצמו. רק רבי יוסי ברבי יהודה אומר שניתן לתרום כבר ברגע שהחל תהליך הטחינה. המינוח שבו נוקט רבי יוסי ברבי יהודה מחייב הסבר. בדרך כלל סברו שממל הוא האבן העגולה ששימשה לטחינת הזיתים הנמצאים בשכב. לפי ההקשר בתוספתא הסבר זה אפשרי: מדובר בהבאת הזיתים השלמים בקופה, ואין להניח שמדובר בזיתים טחונים שאותם מביאים בעקלים. זאת ועוד, הביטוי "מהלך בהן שתי וערב" אינו מתאים לזיתים כלל, הוא לקוח מהמשפט המתאר את תהליך עשיית היין, אבל בהשאלה הכוונה לטחינה הראשונה. כך גם נבין את הוויכוח בין רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים. רבי יוסי ברבי יהודה סבור שדין אחר לענבים ולזיתים, וחכמים חולקים משום שזיתים קשים יותר, והנוזל יוצא מהם רק בשלב מאוחר יותר של העיבוד. מכאן נלמד גם שאכן רבי שמעון מדבר על סוף הטחינה, שהרי אילו דיבר על תחילתה מה בינו לבין רבי יוסי ברבי יהודה. עם זאת המינוח "נותן לתוך הממל" קשה במקצת, שהרי את הזיתים נותנים בתוך השכב, וגם אבן הממל היא בתוך השכב ובתוך הזיתים, ואולי הכוונה שנותן את הזיתים לעבודה של הממל (איור 8).
מכל מקום, ממל היא אכן האבן הטוחנת, וכן משמעות הפועל למלול, כלומר למעוך. אמנם "למלול" הוא משורש מל"ל, אבל ההיגוי דומה ביותר וייתכן שחל חילוף באותיות השורש. ממשנת מעשרות (פ"א מ"ז) משמע כאילו ממל הוא מתקן אחר, אך אין זה כך, ונבאר משנה זו במקומה.
נשוב למשנתנו.
אין תורמין שמן על זיתים הניכתשים היא דעתו של רבי שמעון, שמרימים תרומה מזיתים רק לאחר שנכבשו, ואכן במשנה הבאה מתירים לתרום שמן על זיתים נכבשים. כנגד זה מותר להפריש תרומה על ענבים נדרכים, שכן כבר בשלב זה מותר להרים תרומה מענבים. כללו של דבר, אין לתרום מענבים על יין אבל מותר לתרום מהם בשלב הראשון שבו הם כבר נחשבים ליין, וכן בזיתים.
אם כן ענבים אינם יין, וזיתים אינם שמן. כל הטעמים שנאמרו לעיל חלים במקרה זה. הם בבחינת "מינים" אחרים מפני שהם בשלב שונה של העיבוד, כפי שנראה להלן במשנה י. כל זאת אף שלא קיים הגורם של "גזל השבט" או "טרחת הכהן", וכן בתוספתא (פ"א הי"ד).
ואם תרם תרומה יחזור ויתרום – שילוב זה יחזור גם להלן (כגון פ"ג מ"א). תרומתו תרומה משום שהכהן אינו מפסיד, אדרבה, תרומת שמן על זיתים יש בה צדיקות יתר של תרומה בערך כספי גבוה יותר. אין גם לטעון ולחשוש שלא יפריש מספיק תרומה (בגלל הקושי לחשב), שכן תרומה בכמות כלשהי פוטרת מחובת תרומה, וכניסוח הבבלי: "חיטה אחת פוטרת את הכרי" (קידושין נח ע"ב), על כן התרומה תרומה. אבל יחזור ויתרום, וזהו ביטוי לקנס או למצב של ספק. נראה שכאן זהו ביטוי לספק, והא ראיה שאף אחת משתי התרומות אינה תרומה ודאי (להלן). הירושלמי מוסיף נימוק מיוחד: "מפני גדר מי חטאת", כלומר חכמים חששו שחברים ימצאו בכך דרך קלה להפריש תרומות בטהרה, וירשו לעצמם לוותר על ההתמודדות והמאמץ לשמור על טהרת היין או השמן (ירו', מ ע"ד). הנימוק נראה קשה; לכאורה חכמים צריכים לשאוף לתקנת הכוהנים, ואלו יעדיפו לקבל את התרומה כשהיא טהורה. אם יש חשש שהתרומה תיטמא חכמים צריכים לשאוף לכך שהיא תינתן מוקדם ככל האפשר, אבל כאן חכמים מנסים לחנך את הציבור. הם מכירים את העובדה שכל הציבור שומר על דיני תרומה, ושכולם רוצים לתתה לכהן בטהרה, והם מנצלים עובדות אלו כדי לדחוף רבים לשמור על טהרת השמן והיין זמן רב ככל האפשר. מכל מקום, מהמשנה הבאה משמע שבעצם אין בעיה לתרום משמן על זיתי אכילה, ואם כך היה צריך להיות הדין שמותר לתרום שמן על זיתי שמן שעתידים במהרה להפוך לשמן. הווה אומר, אכן החשש העיקרי הוא "גדר חטאת", כלומר הרצון לגרום לציבור לשמור יותר על דיני טהרה.
הראשונה מדמעת בפני עצמה וחייבין עליה חומש אבל לא שנייה – נפרש משפט זה להלן פ"ג מ"ב.
בתוספתא מובא הדין שבמשנה ואחריו נוסף: "וצריך להוציא עליהן תרומות ומעשרות. רבי יוסה אומר בית שמיי אומרים תורמין, ובית הלל אומרים אין תורמין"79ההמשך בתוספתא, "מודים שאם תרם שצריך לתרום שנייה", חוזר למשנתנו, ראו דברי ליברמן. (פ"ג הי"ד). המשפט הראשון מלמד שעל התרומה השנייה צריך להפריש תרומות ומעשרות. היא נתפסת אפוא כספק, על כן יש להפריש אותה מספק, אבל גם לתת ממנה מעשר ראשון ללוי (ומעשר שני או מעשר עני), שכן הם אינם אמורים להינזק מהטעות של בעל הבית ומהקנס שקנסוהו חכמים. ההמשך הוא דברי רבי יוסי, ומהם משתמע שמשנתנו כבית הלל, ולדעת בית שמאי תורמים שמן על זיתים נכתשים או יין על ענבים דרוכים80בכתב יד ערפורט דברי בית שמאי ובית הלל הפוכים. ראינו היפוך דומה בפירושנו למ"ד. אבל גרסת כתב יד ערפורט נראית כתיקון, כדי להלום את הכלל הרגיל שבית שמאי מחמירים, וגרסה זו בטלה נגד כל עדי הנוסח. . הם אינם מכירים בגזרה של "גדר מי חטאת". לעיל (מ"ד) ראינו כי לדעת רבי יוסי בית שמאי מתירים לתרום מזיתים על שמן, והצענו כי אולי גם משנתנו (מ"ח) סבורה כך. מכל מקום, לדעת רבי יוסי אם התירו לתרום מזיתים על שמן קל וחומר שהתירו לתרום משמן על זיתים.
בירושלמי מובאת דעה שלישית בשם רבי מאיר, שלכל הדעות (הוא אינו מכיר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל) אין תורמים ואם תרם תרומתו תרומה ואין צריך לתרום (מ ע"ד), אלא שנחלקו האמוראים. לפי גרסת האמורא האנונימי מדובר על תרומת זיתים על שמן, וזה הנושא של משנה ד לעיל, אבל לפי רבי מנא יש לשנות את הגרסה והברייתא דנה על תרומת שמן על זיתים, וזו משנתנו. באותה ברייתא מובאים גם דברי רבי יוסי, ואם כן סוגיית הירושלמי אינה מכירה את דברי רבי יוסי במשנת עדויות (ראו פירושנו למ"ד), אבל הכירה את התוספתא למשנתנו. מכל מקום, הירושלמי מוצא סתירה בין עמדותיו של רבי יוסי לגבי תרומת זיתים על שמן (מ"ד) ולגבי שמן על זיתים (משנתנו). אבל לפי מצב הגרסאות שבידינו (משנת עדויות והתוספתא שלנו) דברי רבי יוסי חד הם81אפשטיין, מבוא, עמ' 399. .
מכל מקום, הירושלמי מביא את עמדת רבי מאיר שאין תורמים ואם תרם תרומתו כשרה. במהלך הדיון בירושלמי נעשה גם ניסיון להסביר שההלכה ש"יחזור ויתרום" היא רק כשהתרומה הראשונה כבר איננה, אחרת די בכך ש"יקרא לה שם", כלומר ימתין עד שהשמן ייעשה ויחזור ויצהיר שהתרומה היא על השמן. הסבר זה אפשרי במשנתנו, אך הוא דחוק ביותר. לעומת זאת, שלל הגרסאות שבידינו מאפשר לשחזר עמדה שיטתית ואחידה של בית שמאי.
עוד נעיר שהניסוחים "גזל שבט", "מפני הטורח" או "גדר מי חטאת" הם ניסוחים אמוראיים, ובדברי תנאים הדברים מוגדרים פחות. ראו במשנה הבאה.