ואי זו היא דרך רחוקה – מה ההגדרה של דרך רחוקה? מן המודעית – מודעית או מודיעים היא ללא ספק עיירת הולדתם של החשמונאים. בספרי חשמונאים היא נכתבת ṽΜωδει (מודין) בנו"ן סופית8מכבים א ב 1 ,15 ,23 ,70 ;ט 19 ועוד., ופעם אחת μΜωδει (מודים)9מכבים ב יג 14 וכן אווסביוס, מס' 703 ,עמ' 132., כלומר "מודיעין" או "מודיעים". אצל יוספוס הכתיב הוא ṽΜωδεει ( מודיעין)10מלח', א 36 ;קדמ', יב 432., הווה אומר שהוא קרא למקום "מודיעין", אך גם ‘Mωδαϊ (מודאי)11קדמ', יב 265., Mωδαϊν ( מודאין)12קדמ', יב 268., Μωδεει ( מודעי)13קדמ', יג 210.. בנוסחאות בספרות חז"ל המקום מכונה "מודיעין" או "מודעית". במפת מידבא המקום מכונה "מודיעין היא מודיטה" Mωδιθά) מודיטה). נראה שבתקופה הרומית הייתה האות האחרונה מ"ם או נו"ן, וזו נשמטה לעתים14בכתבי היד בעברית או בארמית סיומת במ"ם סופית משקפת כתיב ארץ-ישראלי, וסיומת בנו"ן סופית משקפת השפעה בבלית. אך נראה שבתקופת האמוראים נהגו בארץ שני הכתיבים.. ,כפי שקורא לאותיות אלו כשהן באות ללא תנועה. מאוחר יותר נוספה הסיומת בתי"ו, ומפת מידבה היא ההוכחה שאכן הסיומת בתי"ו הייתה מקובלת וכתב יד קאופמן שומר על צורת ההיגוי הארץ-ישראלית בתקופה הרומית המאוחרת או הביזנטית. צורת הכתיב של המילה שונה בעדי הנוסח השונים. במסכת חגיגה: המודיעית בכתב יד קאופמן וכן ב- מל, מ, מפ, מיל, מרג, מרב. מודיעים - מג, המודעין ב- ו, מודיעין ב- דס, המודעים ב- גק, ג, המודיעות ב- כ. ב- דס יש אף הבדל בין הכתיב בהופעה הראשונה של מילה לבין הכתיב שלה בהמשך משנת חגיגה.
בדרך כלל מקובל לזהות את מודיעין עם הכפר הערבי אל מידיה, וליתר דיוק עם תל א ראס שלידו, שכן באל מידיה אין ממצא קֵ רמי מתאים15כוכבי, סקר, עמ' 235 ,מס' 226 .בסקר זה אין ממצא הלניסטי גם בתל א ראס, אך הממצא הקֵ רמי של תקופה זו לא זוהה כהלכה בסקר זה. פינקלשטיין ואחרים, סקר, מס' 1 .לפי סקר זה בתקופה ההלניסטית היה במקום יישוב קטן, מבנה או מספר קטן של מבנים.. אין ספק שהשם "מידיה" משמר את הצורה "מודיעין" או "מודעית", אבל נראה שאין זה הזיהוי המדויק של המקום. בספר חשמונאים נאמר שקברי החשמונאים שנבנו ליד המקום צפו על הים16מכבים, א יג 27-30 ,והשווה קדמ', יג 210.. תל א ראס שוכן בתוך העמק, ואינו צופה אל הים. אמנם הקברים עשויים היו להיבנות במרחק מה מהיישוב, אך במקרה זה המרחק נראה גדול מדי. יתר על כן, באחת ממלחמות החשמונאים נערך הצבא היהודי במודיעין, ונראה שהיישוב שוכן על הדרך הראשית. תל א ראס שוכן הרחק מהדרך ירושלים-לוד. גם במשנתנו ובמשנת חגיגה (פ"ג מ"ב ולהלן) מופיעה מודיעין כגבול, ונראה שהיא שוכנת בזיקה לדרכים. קליין סבר כי הזכירו את מודיעין כדי לתת כבוד וזיכרון לבית חשמונאי, ברם אין מדובר באזכור סתמי אלא בהלכה משמעותית, וקשה להניח שבחרו בגבול מטעמי כבוד17קליין, ארץ יהודה, עמ' 149 ..
אווסביוס אומר שמודיעין הייתה בתחום לוד. הגבול בין תחום לוד לתחום אמעוס עבר בקו שבין ההר והשפלה, ונראה שמתאים יותר למקם את תל א ראס בתחום לוד (איור 38). על כן נראה שמודיעין שכנה בסמוך לכביש לוד-ירושלים, על הרמה שליד מקום העיר מודיעין כיום. את קברי החשמונאים היו שזיהו עם חורבת א-ערביה, ברם לזיהוי זה טרם נמצאו סימוכין. לאחרונה הוצע לזהות את מודיעין עם חורבת אל עמדאן העונה על כל התיאורים. במקום נחפר יישוב גדול למדי שחרב במרד בר כוכבא ונושב שוב בתקופה הביזנטית18וקסלר-בדולח, מודיעין.. ההיגיון שמאחורי קביעת מודיעין כגבול לעניין הקרבת קרבן פסח יידון להלן.
ולחוץ – כלפי חוץ, וכמידתה לכל רוח – כמרחק מירושלים למודיעין לכל אחת מרוחות השמים, דברי רבי עקיבה רבי אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ – אסקופה היא הדופן של הפתח, או הסף עצמו. לדעת רבי אליעזר כל מי שאינו במקדש הוא בחזקת "דרך רחוקה". בספרי זוטא הנוסח קיצוני יותר, ב"בית המטבחים"19ספרי זוטא, בהעלותך יא, עמ' 260., אם כן רק מי שממש נכנס למקדש התחייב בקרבן. יש להניח כי דברי רבי אליעזר משקפים את המקובל בימי בית שני. בפועל לא היה מספר המקריבים כה גדול, ולא ייתכן שכל תושבי מחוז יהודה הביאו את קרבן הפסח20ראו לעיל, פירושנו לפ"ה מ"ז.. אמנם יהודה בן דורתאי עזב את ירושלים והתגורר ב"דרום" כדי שלא להתחייב בקרבן הפסח21ראו לעיל, פירושנו לפ"ו מ"ג., ברם עזיבת העיר הייתה חומרה של יחיד, בבחינת הפגנת מחאה, ולא נורמה הלכתית. רבי אליעזר חי בימי הבית ומוסר מסורות אמינות על אורחותיו, ודבריו משקפים מציאות הלכתית. רבי עקיבא לא הכיר את הבית, ואין ממנו מסורות חיות על ימי הבית22ראו לעיל, פירושנו לפ"א מ"ה.. נראה, אפוא, שדבריו הם כבר מבנה הלכתי תאורטי, שאינו נדרש להתמודד עם מציאות חיה.
קביעת מודיעין כגבול אינה מקרית. הבבלי (צד ע"א) מסביר כי מודיעין נקבעה משום שהיא שוכנת 15 מיל מירושלים, וזה מרחק שניתן ללכת מהנץ החמה עד חצות היום, שהוא זמן ההקרבה. ברם החשבון מעורער וכולו אגדי, וספרותי בלבד. הקביעה שאדם הולך ארבע פרסות (ארבעים מיל, כ- 50 ק"מ) ביום היא קביעה ספרותית מופרזת. גם קביעת חצות היום כזמן הקרבן היא ספרותית, שכן הפסח היה קרב מאוחר יותר23לעיל, פ"ה מ"א. בשאלה זו התחבט גם בעל מלאכת שלמה.. המרחק שנקבע, 15 מיל מירושלים, אינו מדויק בין אם מודיעין היא תל א ראס ובין אם מדובר באתר אחר שהוצע לעיל. בספרי מדובר באדם שנמצא במודיעין בשעת השחיטה, ולא בבוקר. אם כן, לא באפשרות הליכה עסקינן, אלא בגבול בעל משמעות עקרונית יותר. לפיכך, כל המבנה המתואר בתלמוד הבבלי, הקושר את מודיעין עם זמן ההליכה עד הקרבת הקרבן, הוא אפוא ספרותי וסכמתי, ואולי אפשר להגדירו כמעין דרשה למשנה24דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות. ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א; פ"ה מ"ו; מנחות פ"ה מ"ח והדרשה עליה בויקרא רבה, ג ז, עמ' עב; תנא דבי אליהו, ו (ז), עמ' 38 ;מדרש תהילים, ה יא, עמ' 56 .כן ראוי לפרש את הסבר הבבלי בבבא בתרא כה ע"א, וראו עוד פירושנו לעירובין פ"י מי"ד; ערכין פ"ב מ"ה ומ"ו (ההסבר המדרשי בתוס' שם פ"ב ה"א); כתובות פ"ה מ"ה וההסבר הדרשני בבראשית רבה, נב יב, עמ' 552 ;מעשרות פ"ב מ"א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ' 84 ,וכפי שכבר המדרש שם מסתייג מהדרשה; מעשר שני פ"ב מ"א וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ' ג; פירושנו לפסחים פ"ג מ"ז כפי שהתפרש בירושלמי, פ"ג ה"ז, ל ע"ב; סוטה פ"ג מ"ד; פ"ד מ"ד ופירושנו לה; קידושין פ"א מ"ז; פ"ד מ"א כפי שנדרשה בבבלי, שם סט ע"ב; שבת פ"ו מ"א; נדרים סוף פ"א ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ"ג מ"ה (פסיקתא רבתי, י, מ ע"ב - מא ע"א)
.המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ"ט מט"ו) איננה משנה אלא "ברייתא" המופיעה בספרות האמוראים. אך יש לה דרשה מפותחת במדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148 ;ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג. פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש "מעשה רוקח" לרבי אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה, שכתב את פירושו למשנה על דרך הסוד, ויש בו גימטריות רבות ורמזים לעולם של מעלה. אלא שבעל "מעשה רוקח" מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט, ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: "כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים" (עמ' כב)..
בדיוננו במשנת חגיגה פ"א מ"א נראה כי מודיעין נקבעה כגבול של "תחום המקדש" המורחב, התחום שכל התוצרת שבו נחשבת לטהורה וראויה למקדש. המשנה ומקבילותיה מדגישות כי הקביעה היא שרירותית ומשפטית בעיקרה, ואין לה קשר לזמן ההליכה עד זמן הקרבת קרבן פסח. לכאורה ניתן היה לפרש שמודיעין שכנה ליד גבול יהודה המקורית והמצומצמת. בזמן המרד החשמונאי כללה יהודה את תחום אמעוס, אך תחום לוד צורף אליה רק בימי יונתן, יחד עם שלושת הנומוי (מחוזות) שהועברו ליהודה. סביר להניח כי באזור לוד היה יישוב יהודי עוד לפני הסיפוח, אך מחוז יהודה, במובנו המצומצם, כלל רק את תחום אמעוס25חשמ', א י 30 ;קלאי, גבולה הצפוני, עמ' 99-106 ;ספראי, גבולות, עמ' 70-72 .כיום אנו יכולים לשרטט ביתר בהירות את גבולות מדינת יהד הפרסית לפי פירוש חותמות יהד. בתחומי המדינתא נמצאו חותמות אלו, אך לא מחוץ לה. באזור לוד אין חותמות יהד, וברור שהיא שכנה מחוץ לתחומי יהודה, אף שהיה בה יישוב יהודי.. מודיעין שייכת כאמור לתחום לוד, והיא מתאימה לשמש קו גבול של יהודה. הווה אומר שהגבול נקבע לא לפי המרחק הגאוגרפי, אלא לפי קווי התיחום היישוביים-מנהליים. לדעת רבי עקיבא, כל תושבי מחוז יהודה חייבים לעלות לרגל. ההמשך במשנה, "כמידתה לכל רוח", הוא כבר ביטוי ספרותי מאוחר, הבא לנסח בצורה משפטית מצב גאוגרפי ששרר בעבר. ברם נראה שהסבר זה איננו פשט הכתובים. במשנת מעשר שני (פ"ה מ"ב) מובא תיאור דומה של גבולות ירושלים: "מהלך יום אחד לכל צד". שם לוד היא הגבול המערבי, אילת (אלוני ממרא, היא בוטנה) מהדרום והירדן ממערב. הירדן הוא 30 ק"מ מירושלים, אילת 29 ק"מ, לוד רחוקה מירושלים בקו אווירי 37 ק"מ ולאורך הכבישים הקדומים כ-40 ק"מ, ועקרבת (עקרבים) רחוקה 40 ק"מ בקו אווירי צפונית מירושלים ו-45 ק"מ לאורך הדרכים הקדומות. ברור, אפוא, שהמרחק שנקבו חכמים איננו מדויק מבחינה גאוגרפית. זאת ועוד: הליכה של 40 ק"מ מעקרבים נמשכת זמן רב יותר מכפי שנמשכת הליכת 30 ק"מ מאילת, זאת בגלל תנאי הדרך והעליות. על כן נראה שחכמים בחרו נקודות מרכזיות באזור הגבול ולא ראו בכך גבול מדויק. אשר למודיעין, גם היא שוכנת במרחק 30 ק"מ מירושלים, על כן נראה שהיא נחשבה למהלך יום מירושלים כמו אילת והירדן, ואין צורך לתור אחר סיבות נוספות היסטוריות. לוד נקבעה כנקודת גבול (במשנת מעשר שני) משום שהיא המרכז הגדול ביותר באזור, אף שהיא רחוקה יותר. כך גם נבחרה עקרבת (משנת מעשר שני) אף שהיא רחוקה מירושלים מעט יותר מלוד.
ברור שרבי אליעזר ורבי עקיבא סבורים שלא כל אדם חייב בעלייה לרגל, וחובת העלייה אינה אישית, אחרת כל אדם חייב היה להיות במקדש ולהתחייב בפסח שני. כבר ראינו כי זו הייתה המדיניות ההלכתית המקובלת בימי בית שני, ובספרות חז"ל הקדומה26ראו פירושנו למשנת חגיגה פ"א מ"א..
אמר רבי יוסה לפיכך נקוד – בכתבי היד של התורה יש נקודה על האות ה (איור 39). המסורת שמעל הכתוב בתורה הופיעו נקודות חוזרת בספרות חז"ל בעשרה מקומות, או יותר27ראו לאחרונה שמש ונחליאל-ורמן, הנסתרות; אבות דרבי נתן נו"א, פל"ד, עמ' 100 ;נו"ב, פל"ז, עמ' מט; סופרים פ"ו ה"ג, עמ' 166-169 ;ספרי במדבר, בהעלותך סט, עמ' 64-65 ;בבלי, ברכות ד ע"א; כג ע"א; בבא מציעא פז ע"א; סנהדרין מג ע"ב; הוריות י ע"ב; מנחות פז ע"ב; בכורות ד ע"א ועוד מקומות רבים במדרשי האגדה.. לפי מסורת חז"ל לנקודות אלו שני הסברים. האחד שהנקודות מבטאות פקפוק בנוסח הכתוב, מעין חילופי נוסח קדומים לתנ"ך28שמש ונחליאל-ורמן, שם.. ההסבר השני הוא שהנקודות הן עדות לדרשה, או לפירוש בלתי שגרתי לכתוב. מובן שיש מקום לדרוש גם כל פסוק אחר, ומעולם לא שמענו שחכמים נמנעו מלדרוש פסוק שאין בו נקודות. עם זאת, לפסוקים שיש מעליהם נקודות דרשות רבות יחסית, ואלו מרוכזות במקורות מספר. שתי התפיסות מבוססות על נוהגי העתקת כתבי יד בספרות ההלניסטית. לעתים נקודות באות לסמן כפל משמעות, אך בדרך כלל זהו הסימן לנוסח בעייתי או נוסח בלתי מוסכם, וכך היה נהוג במסורת הכתיבה האלכסנדרונית29ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 182-184 .. באחד המדרשים נאמר: "אמר רבי שמעון בן אלעזר כל מקום שאת מוצא הכתב רבה על הנקודה את תפיש את הכתב ומניח הנקודה. נקודה רבה על הכתב את תפיש את הנקודה ומניח את הכתב" (שיר השירים רבה, פ"ז ט; ירו', פ"ט ה"ב, לו ע"ד בשם רבנן ועוד). כלומר, אם יש רק נקודות מעטות יש להבין את הכתוב כפשוטו, אך אם יש נקודות רבות יש לדרוש את הכתוב לפי הנקודות. בחלק מהמקרים הכוונה שהמילים עם הנקודות כאילו אינן כתובות30כזה הוא המקרה שבו דנים שמש ונחליאל-ורמן., ולעתים דווקא ההפך, יש לדרשן בהדגשה רבה. מסתבר שמסורת הנקודות היא קדומה, ומעידה באמת על חילופי נוסח. לפחות באחד מהמקרים החילוף חוזר לפולמוס הבין כתתי שבסוף ימי בית שני31שמש ונחליאל-ורמן, שם.. מן הראוי לבדוק אם גם יתר הנקודות קשורות לחילופי הנוסח שהיו במחלוקת הבין כתתית. בשלב שני אלו הפכו לסימנים למקומות הדורשים דרשה מיוחדת. דרשתו של רבי יוסי, שהיא לפי שיטת רבי אליעזר, היא אפוא משנית לוויכוח ההלכתי, ואכן הדרשה עצמה אינה ברורה ואין בה הסבר מדוע דרך רחוקה אינה כפשוטה32הירושלמי (לו ע"ד) מסביר שהדרשה מבוססת על כך שהאות ה"א עם הנקודה כאילו מחוקה, ומשמעה שהאיש רחוק ולא שהדרך רחוקה., אלא מאסקופת העזרה בלבד. בספרי מובאת תשובתו של רבי עקיבא: גם הוא דורש את הנקודה, אך מגיע למסקנה שונה (בהעלותך, סט, עמ' 64). לומר לא מפני שהיא רחוקה ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ – כאמור הדרשה עצמה קשה, אך ניסינו להסבירה בעזרת הירושלמי למקום. בתוספתא ובבבלי דרשה נוספת לשיטת רבי אליעזר (תוס', פ"ח ה"ב; בבלי, צד ע"ב). הדרשה לשיטת רבי אליעזר חוזרת במקורות המזכירים את דרשות הנקודות33ראו הרשימה החלקית לעיל, וראו עוד תרגום יונתן לבמדבר ט י ועוד., ואכן נראה שהיא קדומה, שכן היא מבוססת על ניסיון למחוק מהמקרא את האות המנוקדת, וכאילו הנקודה היא סימן למחיקה מסופקת. כאמור, להערכתנו זה ההסבר המקורי לכל מסורת הנקודות.