כפי שאמרנו, בשעת השחיטה (ולכל המאוחר בשעת הזריקה, כדעת רבי שמעון) רשימת המנויים על הקרבן צריכה להיות ברורה וחתומה. הבעיה שהמשנה עוסקת בה היא אלו הזקוקים לטהרה. אלו מיטהרים בטבילה והזאה וטהורים רק לעת ערב, ובשעת השחיטה טרם היטהרו, ועל כן לכאורה אינם רשאים להיכלל ברשימת המנויים. אולם המשנה קובעת כי אמנם בשעת השחיטה והזריקה הם טמאים, אך בערב הם יהיו טהורים ולכן הם רשאים להצטרף לקרבן הפסח.
זב שראה שתי ראייות – זב שראה את זובו פעם או פעמיים ביום אחד או בשניים, טמא שבעה ימים. הוא צריך לטבול ביום השלישי וביום השביעי, וצריכים להזות עליו אחרי הטבילה. שוחטים עליו בשביעי – הוא רשאי להימנות על המנויים על קרבן ביום השביעי, שכן בערב הוא יטבול את טבילתו השנייה וייטהר. ראה שלוש – ראיות, ואז דינו חמור יותר, הוא יכול להיטהר רק ביום השמיני וחייב להביא קרבן (ויקרא טו טו), שוחטין עליו בשמיני – זב זה אמור להיטהר ביום השמיני, ולכן אם חל יום השמיני בערב פסח ניתן לצרפו לקרבן פסח. זאת אף שהמדרש מדגיש "טומאתו בזובו תלויה ולא בימים" (ספרא מצורע, פרק א ה"ב, עה ע"ב). ברם איש זה, שכבר אינו זב מזה שבעה ימים, יש סיכוי רב שייטהר במועד. פרשת הזב ערוכה בספר ויקרא (טו א-טו) ללא הזכרת מספר הראיות שבהן נקבעה טומאת הזב. ההלכה התנאית קבעה שזב האמור בתורה הוא אדם הרואה "זוב" – זרע שבא מאבר מת בלא קישוי האבר, והוא "כלובן ביצה המוזרת" (תוס‘, זבים פ"ב ה"ד, עמ' 677). בתורתם של תנאים מבדילים בין ראייה אחת או שתיים לבין שלוש ראיות. רק בשלוש ראיות חלים על הזב כל דיני הטהרה, לרבות הקרבן. הלכה זו שנויה במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ומשנתנו כבית הלל. במשנה ובתוספתא מובאות דעות מספר על מה נחלקו התנאים הקדומים. אבל הסיכום הפשוט, החוזר במקורות רבים, שהמחלוקת היא על ראייה שנייה,36משנה, מגילה פ"א מ"ז, וראו דיוננו לאתר; תוס', פ"א הי"ד; משנה, כלים פ"א מ"ה ועוד. ודומה שכך יש לפרש את משנתנו. וכן שומרת יום כנגד יום – אישה הרואה דם שאינו דם נידה טהורה אם עובר יום ללא דם, שוחטין עליה בשיני – אם היום השני הוא ערב פסח, בערב היא תיטהר, ולכן היא יכולה להימנות על הקרבן, ראת – אם האישה ראתה דם, שני ימים שוחטים עליה בשלישי – בהנחה שהיא תיטהר באותו ערב, והזבה שוחטין עליה בשמיני – היא טמאה שבעה ימים ורשאית להיטהר בשמיני. ההלכה הקדומה קבעה שנידה וזבה טמאות שבעה ימים, כולל הימים שבהם היא רואה דם. רק בתקופת האמוראים נקבעה החומרה שהאישה טמאה שבעה ימים לאחר היום האחרון לנידתה ("שבעה נקיים"). המשנה קובעת שביום השביעי היא טהורה, ואינה אומרת במפורש שמדובר ביום השביעי מאז שנטמאה, או ביום השביעי מאז שראתה ראייה אחרונה37מיטשם, נידה; דינרי, נידה..
בכל המקרים המשנה מרחיבה מאוד את הכללת המקרים המסופקים בקרבן הפסח. היא מצמצמת את זמני ההמתנה עד למינימום, על מנת לכלול את מרב השוהים בירושלים במסגרת הקרבן.