שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד – התורה ציוותה שקרבן הפסח יאכל ב"בית": "בבית אחד יאכל..." (שמות יב טו). חכמים הבינו מונח זה בשתי צורות הפוכות. מצד אחד ה"בית" הוא המבנה הפיזי שהחבורה אוכלת בו. חכמים לא היו יכולים לראות בפירוש זה פשט, שכן בזמנם ברור היה שהפסח לא נאכל כלל בבית. בתקופה הקדומה היה הפסח נאכל בחצר המקדש, וכך גם עולה מפשטם של מקראות, ומאוחר יותר, בסוף ימי בית שני, נאכל הפסח בכל מקום ברחבי העיר. כפי שכבר ראינו נערכו סעודות הפסח בחצרות בתים, על גגות ובמקומות ציבוריים. מכל מקום, ודאי שלא ניתן לכנות מקומות אלו "בית". המונח "בית" נתפס, אפוא, כמקום הסעודה באשר היא. מצד שני, חז"ל הבינו שה"בית" הוא המונח לחבורה האוכלת. מבחינה מילולית ה"בית" הוא כינוי מקראי קבוע למשפחה, או למשפחה המורחבת. כפי שאמרנו60ראו לעיל, פירושנו לפ"ה מ"ג, ובמבוא למסכתנו., בסוף ימי בית שני סעדו בחבורות משפחתיות; החבורה הייתה, אפוא, ל"בית" במובן המקראי של משפחה. מאוחר יותר, כאשר חז"ל מתארים את חגיגת הפסח, הם מתארים חבורה המורכבת ממשפחות מספר. חכמים הבינו שהאיסור להוציא את הבשר מה"בית" משמעו שאין להוציא בשר גם מתחומה הפיזי של . החבורה, ואפילו בתוך הבית מחדר לחדר61תוס', פ"ו הי"א; מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, טו, עמ' 55 ;ירו', לה ע"ב, ועוד..
בירושלים השתכנו עולי רגל רבים והם התארחו בבתים פרטיים, בחצרות ובגגות, על כן ייתכן גם מקרה ששתי חבורות סעדו באותו בית. "בית" בלשון חכמים הוא תמיד חלל מוקף קירות ללא חלוקת משנה. במקרה זה אין אפשרות אחרת לבאר את המשנה. אם מדובר בבית במשמעותו המודרנית, הרי שכל חבורה שוכנת בחדר אחר, ובעיית המעבר מתחום חבורה אחד לשני אינה מתעוררת.
בתלמוד הבבלי קישרו את משנתנו לשאלה מה קורה כאשר החבורה גדולה מדי, ואין לכל המשתתפים מקום באותו מרחב. חבורה זו צריכה להתפצל, ויש לברר את דיניה (פו ע"א- ע"ב). בבבלי לא נאמר במפורש כי כך יש לפרש את המשנה, ברם היו כנראה ראשונים שרצו לפרש אותה כך62ראו למשל פירוש המשניות לרמב"ם, ועוד.. אולם אין המשנה יוצאת מידי פשוטה, ומדובר בשתי חבורות שונות באותו מרחב. עם זאת, לשתי החבורות קשרים כלכליים (מֵחם ושמש משותפים); קשרים אלו נוצרו, מן הסתם, מעצם המפגש אצל אותו מארח (איור 34).
אלו הופכים את פניהן הילך ואוכלים ואלו הופכים את פניהם הילך ואוכלים – החבורה יוצרת מעין מעגל סגור, וכך נוצר תחום של החבורה. כפי שראינו בהלכה הקודמת אין להוציא את בשר הקרבן מתחום החבורה. תיאור החבורה היוצרת מעגל עשוי להיות תיאור של מציאות. כלומר, כאשר כל חבורה יוצרת מעגל סגור אין להוציא את הבשר מתחום המעגל. ברם, מותר לחבורות לשבת בכל צורה אחרת, ואף זו כנגד זו, כאילו היו חבורה אחת גדולה63כך פירש, למשל, המאירי למשנתנו.. אולם מהתוספתא יוצא כי זו הלכה מגבילה. אסור לחבורות להסב זו כנגד זו (תוס', שם), שמא יעבירו מבשר הקרבן מחבורה אחת לשנייה. הלכות מספר דנות בחבורות שנתערבו פסחיהן, וניתן להבין כי זו הייתה סכנה רֵאלית בתנאי הצפיפות והאווירה השמחה בירושלים.
והמיחם באצבעו [באמצע] – אין מניעה שיהיו לחבורות השונות מתקנים משותפים. במקרה זה עומד במרכז "מיחם". המֵחם הוא כנראה כלי חימום; תנור או כיריים שעליהם עמד האוכל והתחמם. אין לו צורה קבועה, אלא הוא שם כללי לכלי חימום. מקובל היה להשאיר בבית כלי שעמד כל זמן הארוחה על האש. בכלי היו כנראה מים חמים, כך שיש שהניחו לידו ביצה בשביל ש"תתגלגל" (תתבשל) (משנה, שבת פ"ג מ"ג). במחם היה עשוי להיות כל תבשיל, אבל בדרך כלל הניחו בו מים חמים (משנה, שבת פ"ג מ"ה; תוס', כלים ב"מ פ"ד ה"א, עמ' 582 ,ועוד). כך, למשל, בית שמאי ובית הלל נחלקים בתוספתא על חמין ותבשיל הנמצאים על המחם, וחמין הם כנראה מים חמים (תוס', שבת פ"ב הי"ג [פ"ג ה"ג]). כמו כן נזכר מחם ועליו תלויה כף מאזניים ששימשה לשאיבת המים (משנה, כלים פכ"ד מי"ז). המחם היה בדרך כלל כלי מתכת, והוא נדון במשנה אגב כלֵי מתכת (משנה, כלים פי"ד מ"א, מ"ג; תוס', כלים שם, ועוד). היה לו כיסוי והוא נזכר בהלכות רבות, ואף נזכר כיסוי הקשור למחם בשרשרת. התקן מסוג זה אופייני כמובן לכלי מתכת יותר מאשר לכלי חרס (תוס', פרה פי"ב הי"ח) (איור 35)64כיסוי המחם מופיע בהלכות רבות כגון תוס', כלים בבא מציעא פ"ד הי"א, עמ' 583 .. לא נאמר למה שימש המחם בסעודת פסח, אך סביר שהיו בו מים שבהם מזגו את היין. קדמונינו שתו יין מהול ביחס מקובל של 2:1 או 3:1 .כלומר, על כל כוס יין שתיים או שלוש כוסות מים. את היין היו מוזגים חי (לא מהול), ואת המהילה עשה כל אחד לעצמו לפי טעמו65ספראי, הכלכלה, עמ' 128-130.. על כן היה צריך להעמיד לרשות האורחים מים קרים או חמים למזיגת היין. יין חם נחשב למשקה מבוקש, והמחם היה, אפוא, כלי נחוץ ביותר. במקרה הנדון היה המחם משותף לשתי החבורות. סביר להניח שבעל הבית שא ִ פשר את התכנסות החבורה בביתו גם סיפק להם את המחם, כחלק משירותי ה"אירוח". במקבילות מופיע גם התנור המשותף לשתי חבורות, דבר שהיה מקור לבלבול וטעויות (בבלי, פו ע"ב).
כשהשמש עומד למ[זוג?] – לחבורות של עשירים היה שמש, שהיה אחד מהחבורה, ונמנה על החבורה. השמש היה משותף לשתי החבורות66כך יוצא מהבבלי, פו ע"ב. ברם ניתן גם להידחק ולומר שהשמש היה של אחת החבורות ויצא מתחום החבורה כדי להביא מים מהמחם. השמש נזכר בהלכות נוספות כגון תוס', פ"י ה"ה., וכשהיה עובר מקבוצה לקבוצה או כשהיה הולך למחם היה קופץ – סוגר, את פיו – כדי שאם יש אוכל בתוך פיו לא יהיה בבחינת מוציא בשר מחוץ לתחום החבורה, ומחזיר – מסובב, את פניו עד שהוא מגיע אצל חבורתו ואוכל.
והכלה הופכת את פניה ואוכלת – כלה היא אישה בשנת הנישואין הראשונה. בדרך כלל זו הייתה אישה צעירה ביותר, שטרם תפסה את מקומה בקרב משפחת בעלה הזרה לה. אין לכך כל קשר לדיני צניעות, והתלמודים מדגישים שההלכה נקבעה שכן היא בושה מפני יתר המשתתפים (בבלי, פה ע"ב; ירו', לה ע"ג). על כן מותר לכלה להסב את פניה מהחבורה, אף שהדבר נאסר על משתתף רגיל.
ההלכה מאירה פן חשוב בהבנת מעמד האישה בתקופת המשנה והתלמוד. בדרך כלל ההלכות עוסקות בהיבטים שונים של דיני צניעות. ניתן להבין כאילו הצניעות היא תביעה של חכמים המופנית אל הנשים. על הנשים לנהוג בצניעות כדי שלא להכשיל את הגברים, וכמובן לגברים אסור להתפתות. ברם גישה זו היא בעיקרה שפה שבה מדברים חכמים, ובמציאות התביעה לצניעות הייתה במידה רבה נורמה חברתית כללית, שנוסחה כהלכה מתחום הצניעות. אותו צו חברתי יכול להיות מנוסח כהלכה, "לא תפנה אשה פניה...", והניסוח החברתי המקביל הוא "אשה אינה בושה להסב פניה...". גם כאן עשויים היו חכמים לפרש שהחובה להסב את הראש נובעת מדיני צניעות. אך לא כך הדברים מנוסחים. אין הכלה חייבת בהסבת ראש, ודאי לא אישה רגילה, אלא זו זכותה הנובעת מתחושתה האישית. אין צריך לומר שהפער החברתי בין זכות האישה לבושה לבין חובתה בצניעות הוא קטן עד למאוד, אך אופיו ומהותו שונים ביותר.
מכל מקום, האישה שותפה לסעודות הפסח, והיא מסבה עם הגברים, ונחזור לכך להלן בפרק י משנה ד.