ארבעה עשר שחל להיות בשבת – המשנה חוזרת לדון בנושא שעלה בראשית הפרק, והוא דין ביעור חמץ. אלא שהפעם הדיון הוא על ביעור החמץ בערב פסח שחל להיות בשבת. בהלכה המאוחרת השאלה הזו תופסת מקום חשוב, שכן התקבל המנהג שלא לאכול מצה בערב פסח, ומצד שני האדם חייב באכילת לחם בשבת. הבעיה שמעוררת משנתנו שונה. המנהג שלא לאכול מצה טרם הוכר, והבעיה הייתה שאי אפשר לבער חמץ בשבת, ומצד שני סעודת המצווה בשבת היא חובה הלכתית. הבעיה כמובן אינה רק אכילת מעט לחם לשם ברכת המוציא, אלא אכילת הסעודה השבתית כולה.
מבערים את הכל מלפני השבת דברי רבי מאיר – רבי מאיר, שבדרך כלל מקל בהלכות ביעור חמץ, דורש לבער הכול לפני השבת, וממילא בשבת יאכל האדם מצה ויצא בה ידי חובת סעודת השבת63ראו פירושנו למשנת פסחים פ"א מ"ד.. בתוספתא הדברים מנוסחים כך: "תרומה טהורה וטמאה מבערין אותן מלפני השבת" (פ"ג [ב] ה"ט)64ראו פירושו הארוך של ליברמן לתוספתא זו.. בתלמוד הבבלי למשנה העוסקת בביעור חמץ מובאת ברייתא המאירה את המחלוקת במשנתנו: "ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע. אמרו לו טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין. אמר להן כבר בקשו ולא מצאו. אמרו לו שמא חוץ לחומה לנו? אמר להם לדבריכם אף תלויות65תרומה תלויה היא תרומה שספק אם נטמאה, ראו לעיל, פ"א מ"ז. לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם. אמרו לו כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח. אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע" (בבלי, יג ע"א)66ראו דיוננו במשנה זו פ"א מ"ד.. .הברייתא מעידה על ויכוח בין רבי יהודה, המוסר את תורתו של רבי יהושע, לחכמים. דבריו מתאימים לשיטת רבי מאיר במשנתנו, אלא שהוא מוסיף שמותירים מזון חמץ שתי סעודות לסעודת השבת. תוספת זו עשויה להיות מקורית, אך גם ייתכן שהיא ניסוח בבלי מאוחר המתאים להלכה הבבלית שאסור לאכול מצה בערב פסח.
מכל מקום, הגמרא שם עוסקת בהתאמת דברי רבי יהושע למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה האם מותר לאכול בשעה החמישית. דברי רבי יהושע מתאימים כפשוטם לשיטת רבי יהודה שמותר לאכול רק עד השעה הרביעית. אם כן, נמצאנו למדים ששיטת רבי מאיר זהה בעניין אחד לשיטת רבי יהושע, אך שונה ממנה בשאלה האם מותר לאכול בשעה החמישית. בסך הכול, בעניין שבו עוסקת משנתנו (ביעור חמץ בשבת), דברי רבי מאיר זהים לדברי רבי יהושע, אלא שרבי יהושע, או התלמוד הבבלי, מוסיפים את עניין אכילת החמץ בשבת עצמה.
נחזור לברייתא שבבבלי. חכמים המתדיינים עם רבי יהודה סוברים שיש לשרוף בערב שבת רק תרומות טמאות ותלויות, אך לא תרומה טהורה. זאת משום החשש הגדול של שרֵפת תרומות עוד לפני שאפס הסיכוי לאכלן כדין. אין ויכוח על עצם האיסור, אלא על הסיכוי למצוא כוהן טהור שיקבל ויאכל את התרומות. דעתם של חכמים אינה מובאת במשנתנו, והיא אפוא דעה רביעית. כפי שנראה להלן, רבי אליעזר ברבי צדוק מתנגד לה לחלוטין.
בירושלמי יש שתי תוספות החשובות לענייננו. הראשונה קושרת את משנתנו לדעותיהם של רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי מאיר מחמיר מרבי אליעזר (לעיל, משנה ג) ותובע להתרחק מחשש של בל יראה. ביעור החמץ בערב שבת נועד אפוא להבטיח מפני החשש של ביעור לא מוצלח של החמץ בשבת. עמדה זו מתאימה יותר לדעתו של רבי יהודה המחמיר בביעור חמץ, וטוען שאין ביעור אלא בשרֵפה67לעיל, פ"א מ"ג-מ"ד., חכמים הולכים בשיטת רבי יהושע המזהיר מפני שרֵפת קודשים (תרומות) בשבת.
חשוב עוד יותר הוא הקישור שעושה הירושלמי בין משנתנו לבין הברייתא: "תני אמר רבי יודה לא נחלקו בית שמי ובית הלל על תרומה טהורה שאסור לשורפה ועל תרומה טמיאה שמותר לשורפה, על מה נחלקו על התלויה, שבית שמאי אומרים אין שורפין, ובית הלל אומרין שורפין" (ירו', ל ע"ב). בהמשך הברייתא מובא ויכוח בין בית שמאי ובית הלל, והוא דומה לוויכוח שבין רבי יהודה איש ברתותא וחכמים בברייתא שבתלמוד הבבלי. בית שמאי חוששים (או מקווים) שאליהו יבוא ויטהר את התרומה התלויה, ובית הלל טוענים שאין אליהו בא בערבי שבתות. הנימוק לכך, "מפני הטורח", נמסר רק בבבלי. אם כן, בסך הכול לפנינו חמש דעות לפחות, ואולי מעט יותר כפי שנסכם בסוף הפירוש למשנה. חכמים בברייתא שבבבלי הם בית הלל לפי שיטת רבי יהודה.
התוספתא מציגה את הדעה שמבערים חולין בערב שבת כדעת הכול (אף שרבי אלעזר ברבי צדוק חולק על כך – להלן), ומוסיפה "ואופה לו מצה מערב שבת" (פ"ג [ב] ה"ט)68וכן בבלי, כ ע"ב. ראשונים רבים מצטטים את התוספתא או את הבבלי. ראו, למשל, ספר יראים השלם צא, עמ' 64 ;ראבי"ה, ב סימן תנב; אור זרוע, ב ה, פסחים סימן רן, נז ע"א, ועוד. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 523-524.. לא נאמר אם הכוונה שיאכל את המצה בשבת (ערב פסח), או שמא המשפט בא לומר שיכין אדם את מצתו מלפני החג. ראשונים נחלקו בשאלה זו. מהרי"ץ גיאת, למשל, סבר שהכוונה שיש לבער את הכול ולאכול בשבת מצה69מהרי"ץ גיאת, ראו השגות הראב"ד על בעל המאור סוף פרק א; תשובות הגאונים שערי תשובה, סימן צג, ועוד., והראב"ד ואחרים חלקו עליו וסברו שאמנם יש להכין מצה מלפני הפסח, אך בשבת יש לאכול אוכל חמצי, או לפחות מותר לאכול חמץ עד השעה הרביעית70למקורות ראו ליברמן, עמ' 524-525.. הוויכוח לא נסב רק על פירוש המימרות התנאיות והאמוראיות, אלא עורב אף בשאלה הלכתית-חברתית נוספת.
מאוחר יותר, באשכנז בימי הביניים, הפכה אפיית המצה למעמד הלכתי בפני עצמו, וחכמי אשכנז קבעו שבערב פסח שחל בשבת אסור לאפות מצות בערב שבת ויש לאפותן במוצאי שבת. חכמי אשכנז חידשו כאן מנהג חדש, העומד בניגוד לאמור בתוספתא, ואין לו שורשים קודמים71את המקורות הביא כבר ליברמן בפירושו וניסה לתאם בינם לבין התוספתא, ברם על המנהג במלוא היקפו החברתי והדתי עמד במפורט תא-שמע, מנהג אשכנז, עמ' 237-248 ;גרטנר, אפיית מצה; תבורי, אפיית מצה.. במהלך הבירורים ההלכתיים סביב נוהג זה, וסביב האיסור האמוראי לאכול מצה בערב פסח, צוטטו התלמוד והתוספתא, ולעתים אף הוצאו מפשוטם, כדי שיתאימו למנהג האבות המקובל72נראה שהקטע העוסק בשאלה מה יאכל אדם בשבת עצמה היא תוספת שיצאה מתחת ידי עורכי התלמוד. יש לראות בה ביטוי רק לדעתו של התלמוד, ונראה שהתנא עצמו לא עסק בשאלה מתי תיאפה המצה ומה יאכל אדם בשבת עצמה. עניינה של המשנה והברייתא היה רק ביעור חמץ, והשאלות האחרות לא נידונו. הבנה זו מבוססת על ניסיון רב בברייתות הנמסרות בתלמודים, ובעיקר בתלמוד הבבלי. לעתים קרובות הוסיפו עורכי התלמוד למימרות התנאיות תוספות המשקפות את המשך לימודם ועיסוקם. הם "עדכנו" את החומר והתאימוהו לשאלות החדשות שהתעוררו, ולתפיסות ההלכתיות שהתגבשו. על כן יש לחשוש שלעתים התוספות הללו הן חומר אמוראי בלבד..
וחכמ[ים] אומרים בזמנן – בהבנה הפשוטה חכמים מתירים לאכול חמץ בשבת עד זמן ביעור חמץ הרגיל, בשעה הרביעית. במקרה זה ייעשה הביעור בדרך המותרת, כלומר פירור החמץ וזרייתו, או האכלתו לכלבים73ראו לעיל, פירושנו פ"ב מ"א.. יש המפרשים שכוונתם של חכמים היא שיש לבער את החמץ ביום שישי בזמנו, כלומר בשעות החמישית והשישית של היום השישי. זו דעה מעניינת, אך אין לה בסיס מספיק74כך פירש הרב מראזין בצפנת פענח, הלכות חמץ ומצה פ"ג ה"ג. ראו ליברמן, הביאור הארוך, עמ' 528.. לפי התוספתא חכמים מדברים רק על התרומות ולא על כל האוכלין, הווה אומר שהם מסכימים עם רבי מאיר שמבערים חולין בערב שבת.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולים בזמנן – רבי אלעזר ברבי צדוק מבחין בין תרומה לחולין. את החולין ניתן להגיש לאוכלים רבים, ולכן אפשר להמתין עם הביעור עד מועד ביעור חמץ. לעומת זאת יש מעט האוכלים תרומה, שכן הכוהנים הטהורים מועטים, ואם טרם ניתנה התרומה לכוהן אזי קרוב לוודאי שלא יזדמן לו כוהן ולכן עדיף לבער את התרומה בערב פסח, כדי שהביעור יהיה בשרֵפה כנדרש וכרגיל. בלשון התוספתא: "תרומה מלפני השבת, שאוכליה מועטין, וחולין בשבת, שאוכליהן מרובין" (פ"ג [ב] הי"א). לעיל ראינו כי דווקא החמירו בשרֵפת תרומה כדי שלא לגרום לאבדן תרומה לשווא.
הירושלמי מצמיד את דברי רבי אלעזר ברבי צדוק לדעתו של רבן גמליאל ומסיק שההלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. לא נאמר לאילו דברים של רבן גמליאל מתאימים דברי רבי אלעזר ברבי צדוק. נראה שהירושלמי מתכוון לברייתא שבתוספתא ובתלמוד הבבלי המספרת כיצד בוּער החמץ בביתו של רבן גמליאל בערב פסח שחל בשבת. במעשה שבבבלי לא נמסר מה בדיוק אירע, אלא ש"הלכתי אחר אבא וביערנו את החמץ" (תוס', פ"ג [ב] הי"א; בבלי, מט ע"א)75לפי הבבלי המעשה אירע ביבנה, ולפי התוספתא בלוד. ראו עוד מלאכת שלמה על אתר.. מהניסוח משמע שהדבר היה בשבת, ואם כן לא בוער שם החמץ בערב שבת כדעת רבי מאיר. ברם לא נאמר מה עשו עם ביעור תרומות, ואולי כלל לא היו לרבן גמליאל תרומות. מכל מקום, לפי ניסוח הירושלמי משמע שהוא הכיר מימרה מפורשת של רבן גמליאל, ואולי כוונתו לנאמר לעיל (פ"א מ"ח) שרבן גמליאל מבחין בין תרומה לחולין. ברם, באותה משנה אין רמז לביעור מוקדם של התרומות. מבחינת התפתחות התפיסה ההלכתית דעתו של רבי אלעזר מייצגת מצב שבו השיקול המעשי גובר על התפיסה העקרונית. אמנם יש איסור להשחית תרומות, אך הוא נדחה מפני השיקול הרֵאלי של מיעוט הסיכויים למצוא כוהנים מחד גיסא, והחשש שמא לא יבוער החמץ כהלכה מאידך גיסא.
מבחינת התפתחות המסורת התנאית אנו עדים להשתלשלות מעניינת. ראשוני המתייחסים לשאלה הם בית שמאי ובית הלל בימי הבית, ורבי יהושע פוסק בדור יבנה שיש לבער את הכול. נראה שהוא פוסק כבית הלל וסובר ששני הבתים נחלקים האם יש לבער את התרומה בערב שבת, וחכמים חולקים עליו וסוברים כדעת בית הלל לפי הפירוש של רבי יהודה. אם נקבל כרֵאליות את כל המסורות נסיק שהייתה בעצם מחלוקת בין רבי יהושע וחכמים (רבי אליעזר?) בדבר הפרשנות למחלוקת בית שמאי ובית הלל. רבי יהודה מנסח בדור אושא את מחלוקת בית הלל ובית שמאי, ורבי מאיר מנסח כפסק את דעת רבי יהושע. רבי אליעזר איש ברתותא מנסח אף הוא את דעת רבי יהושע בצורה שונה במקצת. רבי אליעזר ברבי צדוק מנסח כהלכה את דעת רבן גמליאל. לפי הניסוח של המשנה הוא נוקט עמדת ביניים בין רבי מאיר וחכמים. רבי אלעזר ברבי צדוק חי בדור יבנה, לפני רבי מאיר, ואפילו אם לא היו בידינו המקבילות היה עלינו להסיק שדברי רבי מאיר קדומים יותר, ואכן מהמקבילות ברור שרבי מאיר משקף את ההלכה הקדומה שקיבל מבית הלל דרך רבי עקיבא רבו. בימי דור יבנה דנים אפוא בטיב המסורות מימי הבית, וחכמי דור אושא אינם מחדשים דעות, אלא מסתפקים בניסוח חד יותר ופסקני יותר של הדעות של בני הדור הקודם. מצב זה נשנה גם במשנה ג, ובה דנו חכמי דור יבנה בעמדות של חכמי ימי הבית השני76ראו פירושנו למשנה זו פ"ג מ"ג..
אם כן, בסך הכול מצאנו שש או שבע דעות, כמסוכם בטבלה: