משנה ו ממשיכה את הסטייה ממערכת הדיונים בחמץ ומצה. מאחר שהמשנה הקודמת מנתה את סוגי המצה, היא מונה עתה גם את סוגי המרור. כידוע, חייבים לאכול בליל פסח את קרבן הפסח עם מצה ומרור, "ומצוֹת על מרֹרים יאכלֻהו" (שמות יב ח), לפיכך המשנה דנה בשאלה מהם סוגי המרורים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, בזמן קרבן פסח ובליל הסדר. במרור של ליל הסדר נעסוק בהרחבה בפרק י (איור 13).
ואלו ירקות שאדם יוצא בהן חובתו בפסח – המשנה קובעת שיחד עם קרבן הפסח והמצה יש לאכול ירק מר. אין במשנה קביעה ברורה איזה ירק חייבים לאכול, אלא רשימה ארוכה. "מרורים" לצורך זה אינו ירק מיוחד, אלא קבוצת ירקות אפשריים. ואכן, ברוב הנוסחאות הקדומות מדברים על מרורים בלשון רבים, ולא על מרור, שכן החובה היא לאכול אחד מסוגי המרור. במקביל, המונח "מרור" משמש גם לציון ירק מסוים, ובו נעסוק להלן. המשנה אינה מצמצמת את רשימת סוגי המרור האפשרי אלא מרחיבה אותה ומאפשרת לכלול בה ירקות מרים נוספים. במכילתא נדרש: "על מצות ומרורים – ריבה כאן מרורים הרבה" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב ח, עמ' 131).
המונח "יוצא" מרמז, בדרך כלל, על מצב של דיעבד. ברם בהקשר של משנתנו דומה שהרשימה היא "לכתחילה". בימי המשנה עדיין הייתה האבחנה בין דיעבד לבין לכתחילה חתוכה פחות, ודומה שאין לדקדק בלשון המשנה76בעל מלאכת שלמה מתלבט בשאלה. לפי רש"י יוצאים ידי חובה רק בדיעבד, ולפי התוספות (לה ע"ב ד"ה יוצאין) גם לכתחילה.. ייתכן גם שהצורה "יוצא" נבחרה בגלל ההמשך: שם המשנה קובעת שיוצאים ידי חובה בדמאי, ואכילת דמאי היא בוודאי רק בדיעבד, ומלכתחילה יש להפריש מעשרות כתִקנם.
בחזרת ובעולשים ובתמרה ובחרחבונה ובמרור – בתוספתא נוסף לרשימה זו: "רבי יהודה בן בתירה אומר יוצאין בחזרת ובחרול, רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל שיש לו סרף >שרף< אין יוצאין בו. רבי יהודה אומר כל שמכסיף יוצאין בו" (תוס', פ"ב הכ"א [פ"א הל"ב]). במכילתא שציטטנו מובא: "החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור. רבי יהודה אומר אף חורולין וחזרת גלין, רבי אלעאי אומר אומר משום רבי אליעזר אף העקרבילין, וחיזרתי על כל תלמידיו וחיפשתי לי חבר ולא מצאתי" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שם). בבבלי מובאת ברייתא משמו של בר קפרא: "אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בעולשין ובתמכא בחרחלין בחרחבינין ובחזרין, רבי יהודה אומר אף עולשי שדה ועולשי גינה וחזרת... רבי מאיר אומר אף עסווס וטורא ומר ירואר77כך גם ב- דו, ו; ב- א "יולי", ב- רג "יולאי" וב- ש "יאלי". ... תני דבי שמואל אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת בעולשין ובתמכא ובחרחבינין ובחרגינין ובהרדופנין, רבי יהודה אומר אף חזרת יולין וחזרת גלין כיוצא בהן. רבי אילעא (אילעאי) אומר משום רבי אליעזר אף עקרבלים, וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי, וכשבאתי לפני רבי אליעזר בן יעקב הודה לדברי", ובהמשך מובאים דברי התוספתא לגבי הירקות שיש בהם שרף (בבלי, לט ע"א). אם כן, רשימת הירקות המופיעה במקורות השונים דומה למדי, אם כי הסדר שונה במקצת ויש גם מספר קטן של תוספות שאינן בכל הרשימות. מן הדברים משמע שרבי אליעזר הוא שבא לפני רבי אליעזר בן יעקב. שניהם חיו בימי הבית ופעלו לאחר החורבן, אלא שרבי אליעזר בן יעקב היה מבוגר יותר, וכבר בימי הבית היה חכם בוגר.
חזרת – במשנה ובמכילתא החזרת מופיעה ראשונה, ורק בברייתא שבתלמוד הבבלי היא חסרה, ושם רבי יהודה מוסיף אותה. ברם בברייתא השנייה שבתלמוד הבבלי רבי יהודה מוסיף סוגי חזרת מיוחדים, ונראה שאיש לא חלק על היתר חזרת. יתר על כן, ממקורות מספר נראה שחזרת הייתה הירק העיקרי ששימש למרור. הירושלמי שואל: "התיבון הרי חזרת מתוק? הרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק! רבי חייה בשם רבי הושעיה, כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת. מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים: בתחילה 'במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך', ואחר כך 'וימררו את חייהם בעבֹדה קשה בחֹמר ובלבנים' " (כט ע"ג). הגמרא שואלת: הרי החזרת אינה מרה אלא מתוקה, ומוסיפה שהשם "חזרת" ניתן לזן המתוק, או לשלב שבו הירק מתוק (להלן נראה כי היו זני חזרת אחדים). התשובה היא שהחזרת היא עיקר המרור, והגמרא דורשת דרשה מיוחדת על טיבה של החזרת. ראשיתה מתוקה – בהיותה צעירה היא מרה פחות – ובהמשך מרה מאוד, כמו גלות מצרים. אם כן, החזרת היא המרור האופטימלי. גם בבבלי אנו שומעים על האמורא רבי אחא בריה דרבא שהיה מהדר להשתמש בירק מרור, ועליו הגמרא שואלת "והא חזרת תנן?", כלומר הרי במשנה מנויה החזרת ראשונה, והנחת המשנה היא שיש עדיפות לחזרת, והיא מוסיפה: "תנא דבי שמואל חזרת, ואמר רבי אושעיא מצוה בחזרת"78בהמשך הבבלי, לט ע"א, הדרשה על החזרת מוסבת אל המרור: "מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה". משפט זה הוא תוספת בתוך הדרשה המסתיימת במסקנה שרבי אחא חזר בו. ברור, אפוא, שהוא אינו מצדיק בדרשה את השימוש במרור, אלא יש לומר שבסיפור המקורי לא נכללה הדרשה על המרור. יתר על כן, כל ירק תחילתו רך, כלומר הוא רך כשהוא צעיר, וסופו קשה. נראה, אפוא, שהדרשה על המרור היא העברה מהדרשה הארץ-ישראלית, והכוונה שכל סוגי המרורים תחילתם רכה, ולכן הם מתאימים למצוות מרור, והולמים את סיפור הגלות.. החזרת זוהתה עם החסה (בבלי, לט ע"א), ובבבלי שם אף דרשה על התאמתה של החסה לליל הסדר: "מאי חסא? דחס רחמנא עילוון" (שמרחם ה' עלינו), ואין חסה אלא "חוס עלינו". במקורות אחרים החזרת מופיעה כשם כללי למרור, כגון: "החזרת והמצה והפסח לילי יום טוב הראשון חובה..."79כגון תוס', פ"ב הכ"ב (פ"א הל"ג).. או: "הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת, הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת..." (להלן, פ"י מ"ג), ומקורות נוספים80ראשונים ואחרונים הציעו זיהויים שונים, ולא נרחיב בכך. כך, למשל, בעל מלאכת שלמה זיהה את החרחבינה עם ירק "אסתר המלכה", זאת על סמך שתי גויות קטנות שדיברו על חרחבינה והתכוונו לירק זה. זו דוגמה נאה למתודולוגיה כמעט מודרנית של מחקר, בתנאי צפת של המאות הקודמות. לסיכום ראו תבורי, מועדים, עמ' 116-118 ,ושם אף ספרות נבחרת..
כל הירקות זוהו בתלמודים, והדבר מעיד על חשיבות זיהוי המרור, ואולי גם על ההבדלים האזוריים שגרמו לכך ששמות הירקות לא היו ברורים לכל האוכלוסייה. הזיהויים מוצגים בטבלה להלן.
החזרת – זוהתה עם החסה, או ברבים חסין. אין ספק שהכוונה לחסה של ימינו81פליקס, חזרת. .המקורות מזכירים שני סוגי חזרת: "חזרת וחזרת גלים... אינם כלאים זה בזה" (משנה, כלאים פ"א מ"ב)82ראו פירושו של פליקס, כלאים, עמ' 54 ואילך. .חזרת הגלים היא כנראה חסה ארוכת עלים. חזרת יולין שנזכרה לעיל היא זן שונה במקצת, וזיהויו ברור פחות83בספרות הפרשנים הצעות שונות וזיהויים שונים. ראו, למשל, פירושו של רבי נתן אב הישיבה, וכן פליקס וכסלו לעיל ולהלן..
תמכה – לפי הירושלמי הכוונה לגנידין. ירק בשם זה מוכר בספרות היוונית, אך זיהויו אינו ברור84פליקס, חזרת, עמ' 81-84 .בעל הערוך זיהה את התמחא עם קרדה או מרוביון, וראו פליקס, שם..
חרחבינה, או חרבינין, בעייתי מעט יותר. היו שהציעו לזהות ירק זה עם החרחבינה המכחילה של ימינו (Eeyngium)85כסלו, החרחבינא.. כאמור, ריש לקיש זיהה את החרחבינה אם "אצוותא דדיקלי", ובמסכת עירובין זיהה את העקרבלים או עקרבנים עם "אצוותא חרוזיאתה" (בבלי, לט ע"א; עירובין כו ע"ב)86היו שפירשו שאצוותה דדיקלה הם סיבי הדקל. ראשונים אחרים מדגישים כי אלו מיני זרעים, כלומר ירקות (ר"ש משאנץ, הרא"ש ועוד). היו גם שהציעו שאלו מיני עשבים טפלים לדקל. כאמור, הצורה אצוותא דדיקלי מופיעה רק בבבלי כאן, ובעירובין אצוותא חרוזיאתה. לסדרת זיהויים מעניינת ראו מהר"ם חלאווה למקום., מכאן שהחרחבינה קרובה ביותר לעקרבנים ושניהם זנים שונים של אותה "אצוותא". כסלו שולל בצדק את הפירוש שחרחבינה הם העלים התחתונים המתוקים יותר (חלי) ועקרבנים הם העלים העליונים (חרוזיאתה). נראה שהכוונה לשני זנים קרובים, ואולי חרוזיאתה הוא שם מקום (חוזיסתן), ורב האי גאון פירש שעקרבלין הוא צמח האטון87אוצר הגאונים לעירובין כו ע"ב, עמ' 90.. כסלו מזהה את החרחבינה עם חבלבלן המשוכות (Calystegia sepium), ואת העקרבלים עם החרחבינה המכחילה. ההצעה אפשרית, אך עדיין אין לה ראיה מכרעת לכאן או לכאן.
עולש – הוא העולש המצוי של ימינו (Cichorium).
מרור – הוא מרור הגינות (Sonchus oleraceus ,(או דרדר88כסלו, החרחבינא.. ירקות נוספים נזכרים, כאמור, במקורות, ולא כאן המקום להרחיב בכך.
בארצות הגלות נחשף עם ישראל לירקות נוספים, וכנגדם אבדו לו הירקות המרים שמקורם בארץ ישראל. במסגרת זו אומץ שורש החרין, המכונה כיום "חזרת", וכבר היו בין חכמי ישראל שהתריעו על כך, כדברי החכם צבי: "לזכות את הרבים בענין אכילת מרור ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא... ומפני שבארצות אשכנז ופולוניה שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור, או מפני שלא היו בקיאין בטיב פתרון שמות הירקות כאנשי הארצות הקרובות לארץ-ישראל ובבל, לא ידעו מה הוא ולקחו ה'קרין' שהוא תמכא לפי מקצת החכמים ונפק מיניה חורבה..."89תשובות חכם צבי, קיט..
המשנה המונה את חמשת מיני המרור, והמקורות המקבילים, מדגימים יפה את מקומם של הירקות בסל המזונות. ותיקי ירושלים ששהו בעיר בזמן המצור בתש"ח זוכרים את הטראומה של אכילת החובזה. קדמונינו אכלו כל ירק, כולל קוצי בר וצמחי עלים פשוטים ביותר. הירקות העיקריים העולים על שולחננו כיום לא היו מוכרים לפני גילוי אמריקה. כך עגבניות, פלפלים, מלפפונים ותפוחי אדמה הגיעו לידיעת העם היהודי רק במאה השש-עשרה90הפלפל והמלפפון הנזכרים במקורותינו אינם הירקות הידועים כיום בשם זה, אלא מינים אחרים. הפלפל הוא הפלפל השחור החריף, ומלפפון הוא המֵ לון של ימינו.. בתקופת המשנה השתמשו אפוא בירקות דלי קלוריות, ואלו היו חשובים לטיבול הסעודה ובסיס להספקת ויטמינים.
יוצאין בהן ידי חובת מרורים בין לחים בין כמישין (כמושין – יבשים)91ב- מגאד, מגק, מגק14 ,מיל, א2" :כמושין", בשאר עדי הנוסח: "יבישין". הווה אומר, בעדי הנוסח המושפעים מארץ ישראל הנוסח היה "כמושין". – הבבלי מסיק שכל זה רק בקלח (הקנה), אבל העלים צריכים להיות לחים92בבלי, לט ע"ב, וראו להלן, וראו קארל, פסחים, עמ' 20 .לדעתו המשפט העוסק בלחים ויבשים אינו מן המשנה וחדר אליה מהברייתא. התופעה עצמה תדירה למדי, אך במקרה זה אין לה ראיה., אבל לא כבושין ולא שלוקים ולא מבושלים – לקדמונים היו שיטות מגוונות לעיבוד ירקות ולשימורם. המשנה מזכירה שלוש מהן: כבישה, שליקה ובישול. כבישה היא שימור הירק במלח, ביין93כגון משנה, שביעית פ"ז מ"ז. או בחומץ, אך ממקורות מספר נראה שעיקר הכבישה היה בחומץ94כך, למשל, במשנת מעשרות פ"ד מ"א נזכרים הכובש, השולק והמולח, ומשמע שכובש אינו במלח.. שלישיה זו של כיבוש, שליקה ובישול נזכרת במקורות מספר, ואלו היו כנראה דרכי הטיפול והשימור העיקריות של ירקות95כגון משנה, עוקצין פ"ב מ"ה.. נראה שגם את מיני המרור שימרו, אך ירק משומר אינו נחשב כבר לירק אלא לתבשיל. להלכה זו ביטוי גם בדיני ברכות, וירק מבושל או משומר אין מברכים עליו "בורא פרי האדמה" אלא ברכת "שהכל נהיה בדברו", כדין כל תבשיל (ירו', ברכות פ"ו ה"א, י ע"א)96נראה שהברכה תלויה בשאלה אם הפרי הוא ב"עינו", כלומר נותרה צורתו המקורית, או שהיא נפגעה במהלך העיבוד., ו"ירק כיון ששלקו נשתנה" (ירו', כט ע"ג) – אין הוא עוד כברייתו ולכן אינו נחשב למרור, ואף אין מברכים עליו את ברכת הירקות. שליקה ובישול הם אותו תהליך, הכנסת הפרי למים רותחים ובישולו. בהלכות רבות שני אופני הטיפול בירק נשנים יחדיו, "שהשלוק קרוי בישול" (ירו', עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד; נדרים פ"ו ה"א, לט ע"ג ועוד), לפיכך ברוב המקורות בישול ושליקה מופיעים יחדיו וקשה להבחין מה טיבם. עם זאת היה כמובן גם הבדל ביניהם, כפי שעולה ממקורות מספר שיובאו להלן.
שני המונחים, "שולק" ו"מבשל", נזכרים בדרך כלל יחד, וברור שאלו עיבודים דומים, וברוב המקורות אי אפשר להכריע האם שליקה כבדה יותר מבישול או להפך, והאם בכלל יש הבדל ביניהם. כך, למשל, את קרבן פסח יש לאכול צלוי ולא שלוק ולא מבושל (להלן פ"י מ"ד), וצירופים דומים רבים. עם זאת, בהלכות מספר יש הבדל בין שלוק ומבושל, ונביא אותן להלן.
עוד בטרם נפתח בדיון יש להגדיר שבישול הוא המונח הרווח יותר. משנה אחת תשמש עבורנו עדות לכך: "מצא בה בשר הולכין אחר רוב הטבחים. אם היתה מבושל, הולכים אחר רוב אוכלי בשר מבושל" (משנה, מכשירין פ"ב מ"ט). ברור שכאן מבושל הוא דוגמה לכל צורה של עיבוד הבשר והתקנתו לאכילה, וכמוהו עשרות רבות של מקורות. השליקה מופיעה לעתים עם בישול ולעתים בנפרד, כמו במשנתנו, וניכר שיש לה ייחוד פנים ואינה רק בישול.
אפשטיין הסיק ששליקה היא פחות מבישול97אפשטיין, מבוא, עמ' 262-263 .ראו גם פליקס, שביעית, ב, עמ' 196-197 ,ובפירושנו למעשרות פ"ד מ"א.. ראייתו העיקרית היא ממשנת תרומות: "כל הנכבשין זה עם זה מותרים אלא עם החסית" (פ"י מ"י), ועל כך אומר רבי יוחנן "לית כאן נכבשין אלא נשלקין, כבוש כרותח הוא" (ירו', מז ע"ב). אם כן, לרבי יוחנן כל הנשלקים זה עם זה מותרים98ראו פירושנו למשנה זו. הכוונה היא שאם שלק (בישל קלות) פרי של תרומה עם פרי של חולין אין הם נחשבים כתערובת., אבל הכבושים הם כרותח, ורותח אסור זה עם זה, כלומר שגם מבושל אסור זה עם זה, ושלוק הוא פחות ממבושל. במשנה הבאה: "רבי יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים מפני שהם נותנין את הטעם", והוא מסייג את המשנה הקודמת. ייתכן שרבי יוחנן אינו מפרש את פשט המשנה בלבד אלא מחדש רעיון הלכתי או מסייג את ההלכה התנאית, אבל לכאורה ברור שעבורו שליקה היא פחות מבישול99אפשטיין גם מביא שבסורית "שלק" הוא רתח במים. ברם מכאן אין ראיה ששליקה היא יותר מבישול או פחות ממנו..
בדרך זו יש לפרש מקורות נוספים, כגון: "רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך אחריו שלש ברכות" (משנה, ברכות פ"ו מ"ח ומקבילותיה). כאן הדגש הוא שאפילו אכל שלק מברך "שהכל", ואם אכל מבושל על אחת כמה וכמה. אבל אין לפרש שדווקא אם אכל שלק מברך "שהכל", שהרי על בישול יברך, מן הסתם, אותה ברכה.
ברם, רוב המפרשים פירשו ששלוק הוא מאכל שעבר בישול כבד יותר מ"מבושל". הראיה העיקרית היא מהתלמוד הבבלי: "רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מתובלת – אוסרת ונאסרת, שלוקה – אוסרת ונאסרת" (חולין קיא ע"א), אבל מבושלת אוסרת ואינה נאסרת כפי שברור מהסוגיה שם100המימרה עצמה מצויה כאמור גם בתוספתא, תרומות פ"ט ה"ה. התוספת שהמבושלת אינה נאסרת אינה מובאת במפורש בתוספתא, ומשתמעת רק מהבבלי. עם זאת, אפשר לראות בה גם פרשנות אוטנטית לתוספתא, וממילא הניסיון של ליברמן (להלן) לראות בה פרשנות בבלית איננו מוכח. משמעות המימרה היא שאם נפל פרי תרומה לסיר של פרות חולין הכול נחשב לתרומה, אפילו אם התרומה היא פחות מאחד למאה, משום שהתרומה נותנת טעם לפרות החולין ו"נותן טעם" אסור בתערובת. הוא הדין אם נפל פרי טמא לסיר של פרי טהור, וזהו "נאסרת". אבל אם מדובר בבישול – פרי התרומה אוסר ואינו נאסר, משום שהבישול קל יותר ואין בפרי הטמא כדי לתת טעם של ממש, והוא בבחינת פולט טעם ואינו קולט טעם.. היו ראשונים שהקשו ממשנת תרומות על הבבלי חולין101ראו אפשטיין, שם שם., וליברמן טען שאפשר שיש כאן הבדל בין לשון ארץ ישראל, שבה שליקה קלה מבישול, לבין לשון בבל, שבה שליקה כבדה מבישול102תוספתא כפשוטה לתרומות פ"ט ה"ה, עמ' 446 ;ראו פליקס, מעשרות שם שם, שאימץ את דעת ליברמן גם למקורות ארץ-ישראליים.. אפשטיין תירץ את השאלה בכך שהתבסס על כתב יד ה ועל התוספתא הגורסת "רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקה אומר שלוקה אוסרת ואינה נאסרת, מתובלת אוסרת ונאסרת" (תרומות פ"ט ה"ה). אם כן, דין שליקה כדין בישול.
ממקורות נוספים יוצא ששליקה קלה מבישול: "הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. אמר 'קונם תבשיל שאיני טועם' אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה" (משנה, נדרים פ"ו מ"א). אם שלוק הוא בישול כבד, הרי ששלוק צריך להיות בכלל מבושל. וכן: "הנודר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק ובמבושל ואסור בסיטרות רכות, מפני שהחולין אוכלין בהן פיתן" (תוס', נדרים פ"ג ה"א). כנגד זה ה"שלוק בכלל מבושל", כלומר שמי שנדר שלא יאכל שלוק, הרי ברור שבכלל הנדר גם כל מאכל מבושל, שכן שליקה היא בישול קל יותר103ירו', עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד; נדרים פ"ו ה"א, לט ע"ג, וכן מפרש בעל מלאכת שלמה למשנתנו.. אלא שאין להוכיח ממקורות אלו דבר על טיבה של שליקה. אם אדם נדר מתבשיל אסור רק בתבשיל ומותר בכל מה שהוא פחות מתבשיל, אך גם במה שהוא יותר מתבשיל או שצורת הטיפול בו שונה במקצת, ולכן אסור אפילו ב"עבה", שהיא רביחה מבושלת. על כן, כל שניתן להסיק הוא שהשליקה דומה אמנם לבישול אך שונה ממנו במקצת. הגמרא מסיקה: "מתני' אמרה כן שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן" (ירו', נדרים פ"ו ה"א, לט ע"ג; עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד). גם משפט זה משמעותי רק אם שלוק הוא פחות ממבושל, שכן אם הוא יותר ממבושל מה החידוש במשפט, הרי הוא ברור מעצמו?
כמו כן: "מערבין בפת לשבת ובתבשיל ליום טוב. תבשיל שאמרו אפילו צלי אפילו שלוק אפילו קוליס שנתן עליו חמין מערב יום טוב" (תוס', ביצה פ"ב ה"א). אם כן, סתם שלוק הוא ספק תבשיל, והמשנה קובעת שהוא בכלל תבשיל.
ברם, לעתים "שלוק" מתפרש טוב יותר כבישול כבד יותר מסתם "בישול". המדרש אומר שתורמוסין יש לשלוק שבע פעמים, וברור אפוא שמדובר בבישול מֵרבי, אחרת במקום לשלוק שבע פעמים די היה בבישול עמוק יותר (תנחומא, בראשית ז; בבלי, ברכות לח ע"ב ועוד). אחת מדרכי הבישול הייתה שריית המאכל בחמי טבריה, ושוב מובן כי זהו בישול קל בלבד, שכן חום המים אינו מספיק לבישול עמוק104ירו', שבת פ"ז, ה"ב, י ע"ב; בבלי, שם מ ע"ב; פסחים מא ע"א.. בתלמוד הבבלי נאמר שניתן לאכול חלקים קשים מבשר השור הגדול (סחוסים וראשי כנפיים) על ידי "שלקא", ושוב ברור ששלקא הוא בישול עמוק, הרבה יותר מסתם בישול (פד ע"ב). כמו כן, "המחתך לבשל, אף על פי שלא מירק אינו חבור. לכבוש ולשלוק ולהניח על השולחן חיבור" (משנה, עוקצין פ"ב מ"ה; תוס', פ"ב ה"ח). העיקרון הוא שאם נגעה טומאה בחלק מהפרי כל הפרי טמא, משום שהוא כולו חיבור אחד. אבל אם הוא חתוך, אף על פי שלא נחתך לגמרי, אינו חיבור, שהרי הוא התכוון להפריד בין החלקים. במקרה זה, אף שהחל לחתוך ולא סיים105107" מירק" משמעו סיים. את החיתוך, והחתיכות עדיין מחוברות, אין הן נחשבות לחיבור כדי להעביר טומאה מחתיכה אחת לשנייה. אבל אם חתך לצלי או לשלוק ולא סיים – הרי הן עדיין נחשבות למחוברות. כאן קל יותר לפרש שהשליקה כבדה יותר מהבישול ולכן אין זה חשוב שהפרי מחובר, שכן החום הרב יבשלו בכל מקרה.
אם כן, מהמקורות עולה תמונה הנראית כסותרת את עצמה: מחד גיסא השליקה קלה מבישול, ומאידך גיסא היא נראית כבדה ממנה; מחד גיסא היא דומה לבישול, ומאידך גיסא שונה ממנה. דומה שהפתרון לסתירות הללו הוא בכיוון אחר. השליקה דומה לבישול, אבל הבישול מטרתו לרכך את הפרי, לבשלו ולהכינו למאכל, והשליקה היא בישול שיש בו עיבוד ושינוי טעם. שינוי כזה מחייב, בדרך כלל, שרייה ממושכת במים. על כן, במסכת עוקצין חיתוך לשליקה אינו משמעותי, שכן ההשריה לזמן ממושך הופכת את החיתוך למשני בחשיבותו. כך גם הנודר " 'מן השלוק' אינו אסור אלא מן השלוק של בשר, 'שלוק שאיני טועם' אסור בכל השלקים"106משנה, נדרים פ"ו מ"ג והשווה בבלי, נדרים כ ע"ב; ביצה טז ע"א.. אם כן, שלוק הוא בעיקר בשר שלוק ואינו כולל כל בישול, ואילו הבישול נדון בנפרד באותו פרק (משנה, נדרים פ"ו מ"א).
כך מסופר על הכנת הקטורת במקדש: "...היה שולק את העיקרין דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן וכיון שהיה קולט את הריח היה מעבירו כדרך שהפטמין עושין" (ירו', סוטה פ"ח ה"א, כב ע"ג). אם כן, שליקה אינה סתם בישול אלא בישול עם תוספת טעמים107לרבי מאיר אין מוסיפים חומרים לבשמים, וניתן היה לכנות את הפעולה "מבשלים". אבל העורך כינה את הפעולה "שליקה" בגלל הסיפא של דברי רבי יהודה.. כאמור, לעתים שליקה היא כמו בישול ולעתים שונה ממנו, ובחלק מהמקרים נראה שהיא ממש דרך טיפול אחרת במזון, כגון: "אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו" (בבלי, נדרים כ ע"ב). כאן מבושל שונה במידה רבה מהשלוק, וקשה לפרש שרק הבדל זמן ביניהם.
כמו כן, "הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן משום מבשל" (ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב). אם כן, שליקה אסורה כאב המלאכה של בישול. אם היא בישול כבד יותר, הרי שאין היא "כמבשל" אלא היא מבשל ממש. אבל גם אין להסיק שהיא קלה מבישול, שהרי איסור מבשל הוא מתחילת הבישול, ותחילת הבישול היא שליקה. אין זאת אלא שהיא בישול אחר, לעתים ללא הרתחה, אלא בהשריה ממושכת.
לפי דרכנו נבין מדוע במקורות רבים השולק מצוי יחד עם הכובש או עם מעבד הפרי, כגון: "אין את רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם ולא לאכול מפניהם" (ספרא, בהר פרק א הי"ב, קו ע"ג), וכן: "שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשייה, כגון החרדל צריך למתק והתורמסין צריכין לשלוק, וחטים צריכין ליטחן" (במדבר רבה, יג ה). שליקה זו דומה יותר לעיבוד הפרי מאשר לסתם בישול, וזו משמעות המדרש. מסקנתנו מוכחת מסוף המשנה במעשרות (פ"ד מ"א), כפי שנפרשה בעזרת החונן לאדם דעת. שם מדובר ברישא על הכובש והשולק, ולכאורה היה מקום להבין שהשולק הוזכר כי הוא בישול קל, וקל וחומר המבשל. אבל למעשה הרישא מדברת על עיבוד פרי, ושאלת הבישול נזכרת שם רק בסוף המשנה. אם כן, משנה זו מוכיחה ששולק נמנה עם סדרת עיבודי הפרי (כובש ומולח), ובישול הוא שאלה בפני עצמה המופיעה רק בהמשך אותה משנה. כל זאת למרות הדמיון בפעולות של שליקה ובישול.
למסקנתנו יש גם השלכות על הלכות אחרות, כגון: "רבי אבא אמר רב ושמואל תרויהון אמרין ירק שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו" (ירו', ברכות פ"ו ה"א, י ע"א). האם אכן התכוונה ההלכה שכל ירק מבושל יברכו עליו ברכת "שהכל", או שההלכה הזאת מתייחסת רק לשליקה שיש בה תוספת טעם ועיבוד?
המשנה פוסקת שכבושין אסורים, ובתוספתא מובא שרבי צדוק, מזקני דור יבנה108רבי צדוק פעל בסוף ימי בית שני, ואף השתתף בפעילות בדור יבנה יחד עם רבן גמליאל., חולק ואומר "אף יוצאין בהן כבושין" (תוס', פ"ב הכ"א), ובבבלי מוסבים דבריו על "כמושין" (לט ע"ב). כך או כך, משנתנו אינה כרבי צדוק, אך היא כנראה מאותו זמן, ראשית דור אושא.
מיצטרפים בכזית – כדי לצאת ידי חובת אכילת מרור יש לאכול לפחות כזית. על כן המשנה קובעת שחמשת סוגי המרור מצטרפים יחד לכלל כזית. אם אכל אדם שני חצאים של כזית משני ירקות המנויים ברשימה, יצא ידי חובה. יש מהראשונים שפירשו שמשפט זה חל רק על הרישא (על סוגי הדגנים). מבחינה סגנונית הסבר זה קשה, אך יתרונו בכך שאין חובה לאכול מן הירק כזית דווקא109ראו פירושו של עמנואל חי ריקי למקום., ויוצאין בקלח שלהן – מותר לאכול לא רק את העלים אלא גם את הגבעול, אף שהוא ראוי לאכילה רק בשעת הדחק. בבבלי רב חסדא מסיק שיוצאין בקלח אפילו יבש, ובהמשך מובאת ברייתא שיוצא ממנה שמשנתנו כרבי מאיר, וחכמים אומרים שיוצאין רק ב"לחין" (לט ע"ב).
ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שיני והקדש שניפדו – כל הסוגים הללו נימנו לעיל, וכבר נקבע שמותר לצאת ידי חובה בחיטים או בירקות שהם דמאי או מעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומת המעשר (ראו המשנה הקודמת).