האוכל תרומת חמץ בפסח – תרומה מיועדת כמובן לכוהן ורק הוא רשאי לאכלה, או זכאי בהנאתה. את התרומה יש לאכול בטהרה, ותרומה טמאה אסורה באכילה ומותרת בהנאה. כך, למשל, מותר לכוהן להאיר את ביתו בשמן של תרומה טמאה. ישראל שאכל תרומה הוא גזלן, שכן גזל מהכוהנים את רכושם, ומעבר לכך הוא עבר על איסור מן התורה של אכילת התרומה המיועדת לכוהנים בלבד. דינו נקבע במשנה: "האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש" (תרומות פ"ו מ"א)42המשנה קובעת שמשלם גם חומש וחומשו, כלומר חמישית מערך החומש. קנס נוסף זה אינו נזכר במשנת פסחים..
הקרן היא מחיר הפֵרות שאכל, וחומש (%20) מערך הפֵרות הוא קנס על אכילת התרומה, ו"האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש" (משנה, תרומות פ"ז מ"ב). אמנם האוכל בתרומה חייב מלקות, ברם לפי הסבר הירושלמי למקום מדובר במקרה שבו לא התרו באוכל על חומרת העוון, ולכן אינו חייב מלקות. אבל אם התרו בו הוא לוקה, ואזי פטור מתשלום הקרן משום ש"רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות" (ירו', תרומות פ"ז ה"א, מד ע"ג; כתובות פ"ג, כז ע"ב ועוד). הווה אומר, אין כפל עונשים על אותו מעשה, ולכן הוא פטור מתשלום הקרן. בכל מקרה, האוכל מזיד פטור מתשלום החומש משום שזהו קנס מיוחד שהטילה התורה רק על שוגג. קנס זה הוא גם אמצעי לכפרה, ובפני האוכל במזיד חסומה דרך זו לכפרה. מעתה נשוב למשנתנו העוסקת באותו נושא, אך באוכל תרומת חמץ בפסח, שעבר אפוא בו בזמן עבירה משולשת: גזֵלה, אכילת תרומה ואכילת חמץ.
תרומת חמץ נוצרת באחת משתי אפשרויות: או שבעל הבית הפריש תרומה ערב פסח וזו החמיצה, או שהפריש אותה בחול המועד והחמיצה (ירו', מט ע"א)43מעניין שפרשנים אחרונים, כבעל מלאכת שלמה, מדגישים את האפשרות שהתרומה הופרשה ערב פסח. זאת מתוך ההנחה המקובלת בימיהם שאין מתעסקים בבצק בפסח. ברם אין ספק שבתקופת המשנה והתלמוד טרם גובשה מגבלה זו, ואפו בפסח עצמו, אם כי בתנאים מגבילים (להלן, פ"ג מ"ד ועוד).. ברם אם הפריש בעל הבית מלכתחילה חמץ כתרומה – התרומה פסולה44מלאכת שלמה למקום..
משלם קרן וחומש – הישראלי שאכל תרומת חמץ עבר על שני איסורים: על איסור חמץ ועל איסור אכילת תרומה. אבל מכיוון שהעבירה נעשתה בשוגג הוא משלם את הקרן, כלומר את מחיר מה שאכל ועוד חמישית מערך הקרן, כקנס הרגיל שקנסה תורה. דינו זהה, אפוא, לדינו של כל אוכל תרומה. אבל אם הישראלי אכל את האוכל במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים – האוכל פטור מכל תשלום עבור האוכל, והוא פטור אפילו מהתשלום הזעיר של דמי העצים, כלומר מערך האוכל אם הוא משמש להסקה, זאת אומרת מדמי ההנאה האפשרית של האוכל הזה.
האבחנה בין האוכל במזיד לבין האוכל בשוגג אינה פשוטה כל עיקר. בתשלום נזיקין קיימות שתי גישות עקרוניות: האחת מחייבת תשלום לפי מידת ההנאה, והאחרת לפי מידת ההיזק שגרם המזיק לניזק. בדרך כלל שתי ההגדרות חופפות וזהות, אך לעתים הנאתו של המזיק גדולה או קטנה מהנזק שגרם. עבור בעליו של החמץ אין לחמץ כל ערך כספי, שהרי הוא עומד לביעור מידי. האוכל חמץ נהנה אמנם ממה שאכל, אבל לא הזיק. אם האוכל בשוגג משלם, סימן שהמזיק משלם לפי מה שנהנה. לעומת זאת האוכל במזיד פטור מכל עונש כספי, משום שהוא חייב מיתה על אכילת חמץ, וכאמור אין כפל תשלומים, ומי שחייב מיתה, גם אם זו מיתה בידי שמים, פטור מתשלום.
בתוספתא נידונים הנימוקים להלכה זו (פ"א ה"י)45סדר ההלכות בתוספתא שונה מזה שבמשנה.. מתברר שמשנתנו היא כדעת רבי עקיבא ובניגוד לדעת רבי יוחנן בן נורי, ומדובר בתרומה טמאה. רבי יוחנן בן נורי אומר שהאוכל תרומה חייב לשלם לפחות את דמי העצים, וזו ה"קרן" שמדובר עליה במשנת תרומות, שכן הכוהן יכול להשתמש בתרומה הטמאה להסקה. ברם רבי עקיבא אומר שבפסח החמץ אסור בהנאה, וממילא לא גרם לכוהן שום נזק. מהתוספתא משמע שהאוכל משלם עבור מה שהזיק בלבד, והאוכל בשוגג משלם משום שזו גזֵרת כתוב מיוחדת שהאוכל תרומה חייב בקרן ובחומש. ניתן גם לפרש שהאוכל משלם על מה שנהנה, והאוכל במזיד פטור בגלל ההגבלה על כפל עונשים. הירושלמי מצביע על קשיי הפירוש, ולא נרחיב בכך (ירו', כט ע"א; בבלי, לב ע"א.)46מסתבר שרבי יוסי הגלילי המתיר הנאה מחמץ בפסח סבור כרבי יוחנן בן נורי. בעל מלאכת שלמה גורס בבבלי בדברי רבי עקיבא "בין בשוגג בין במזיד", כלומר שבכל מקרה האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מכל תשלום, משום שלא הזיק. הסבר זה אפשרי בפני עצמו, אך בהמשך התוספתא, בהלכה י"א, מוכח כי גם התוספתא מקבלת את ההבדל שבין שוגג ומזיד, וראו דיונו של קארל, פסחים, עמ' 13 .הבבלי מציע שמשנתנו היא כדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שחמץ בפסח מותר בהנאה. דעה חריגה זו אמנם קיימת, אך בדרך כלל אין היא מקובלת, ודומה שגם התנאים במשנתנו שוללים אותה..
הביטוי משלם קרן וחומש חוזר בדינים אלו של אכילת תרומה, אך לא ברור למי מיועד התשלום. האוכל חייב לתת את התרומה לכוהן כלשהו, אך לא לכוהן מסוים. לפיכך אף כוהן אינו יכול לתבוע את תשלום התרומה דווקא לו. לכן אין הוא יכול גם לתבוע את הקרן או את החומש, אלא אם כן הבעל נתן לו את התרומה ורק אחר כך לקח את התרומה לעצמו ואכלה. התוספתא מדברת על תשלום ל"שבט", כלומר לכלל הכוהנים שהתארגנו כביכול למעין אגודה שיתופית. ה"שבט" לא היה ארגון רֵאלי, ואזכורו הוא תאורטי.