נכרי שהילוה את ישראל – נכרי העניק לישראל הלוואה על חמיצו וקיבל ממנו חמץ כמשכון. יש להניח שהמשכון נמצא בבית הנכרי, אך הוא נחשב לרכושו של היהודי, ולכן לאחר הפסח אסור בהנייה – ככל חמץ שעבר עליו הפסח. כך הנוסח במשניות נוסח ארץ ישראל30ראו חילופי הנוסחאות למשנתנו, וכבר עמד על כך אפשטיין, מבוא, עמ' 714.. הירושלמי (כט ע"א) אומר במפורש שהמשנה שלנו חולקת על רב, ורב שונה ההפך, שהחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה. ברם במשניות נוסח בבל נאמר שהחמץ מותר בהנאה, אם כן התלמודים חלוקים בנוסח המשנה, וגרסתו של רב נכנסה לנוסח משניות בבל. אותה מחלוקת קיימת גם בחלק השני של המשנה. בנוסחאות הארץ-ישראליות נאמר וישראל שהילוה את הנוכרי על חמיצו לאחר הפסח מותר בהנייה, ובנוסחאות הבבליות "אסור בהנאה", וכן במשנה שבדפוסים ובכתבי היד המושפעים מתורת בבל31כמו כן בבבלי, לא ע"ב, ברייתא החולקת על המשנה, והיא כהלכת ארץ ישראל..
לפנינו, אפוא, מקרה לא שגרתי שיש בו מחלוקת בין תלמודה של ארץ ישראל לבין תלמוד בבל על נוסח המשנה. המחלוקת היא כמובן עקרונית. לפי הלכת ארץ ישראל הנתון הקובע הוא הבעלות הפורמלית, לכן אם מדובר בחמץ של יהודי שנמסר לגוי כמשכון נחשב הוא לרכוש של ישראל וחייב בביעור חמץ, ואם החמץ שייך לנכרי ונמסר ליהודי כמשכון הוא נחשב לרכוש הגוי32הלכות דומות ברוח זו מצויות בתוס', פ"ב ה"י-הי"א; ירו', כח ע"ד.. התלמוד הבבלי סבור לעומת זאת שהנתון הקובע הוא מיקום החמץ: אם הוא בביתו ובשליטתו המעשית של יהודי החמץ חייב בביעור, ואם הוא בבית הנכרי הרי הוא פטור מביעור, אף שהבעלות הפורמלית עליו היא של יהודי.
רוב טופסי המשניות שבידינו משקפים את נוסח בבל. סופר כתב יד קאופמן רשם בתחילה את נוסח ארץ ישראל, אך מאוחר יותר תיקנו לפי נוסח בבל. כתבי היד המשמרים את נוסח ארץ-ישראל הם מפי, ג, מיל, ג6 ,מפ, מגק, מגאד, מג, וכמובן כתב יד קאופמן.
בדרך כלל שימרו המקורות את מסורת המשנה, אך לעתים נדירות נפלו מחלוקות בין התלמודים, ואפשטיין אסף עשרות דוגמאות לכך33אפשטיין, מבוא, עמ' 691-726.. בניגוד לכך נפלו מאות הבדלים בין התלמודים בנוסחאות הברייתות, שכן אלו נחשבו לטקסט פחות מקודש, ולפיכך גם שמרו על טהרת הנוסח בצורה פחות מושלמת.
חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער – המפולת הייתה מהסכנות התדירות בעולם הקדום, ונזכרת במקורות רבים34כגון משנה, יומא פ"ח מ"ז; ראש השנה פ"ב מ"ה; להלן, פ"ג מ"ז ועוד.. אם המפולת קברה חמץ אין צריכים לפנותה כדי לבער את החמץ, שכן אין הוא נחשב ברשותו של אדם, לפיכך אין הוא בבחינת לא יראה לך חמץ. רבן גמליאל אינו חולק אלא מבהיר או מסייג את הכלל הקודם, וקובע כלל רחב יותר. יש להניח שמשנתנו היא גם לדעת רבי יהודה האומר שאין ביעור חמץ אלא בשרֵפה. ברם גם הוא יסכים שאם נפלה מפולת החמץ הוא כמבוער. דינה של מפולת זו אינו שונה ממקום שאינו צריך בדיקה35לעיל, פ"א מ"א. הדברים הם לפי מלאכת שלמה על אתר.. רבן36המילה מקוצרת, וההשלמה לפי הניקוד בכתב היד. שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו – הכלב היה חיית בית תדירה ביותר. כבר הזכרנו לעיל כי הוא כנראה ה"חיה" שניתן להאכילה בחמץ. כך, למשל, דנה המשנה: "הכלב והגדי שקפצו מראש הגג" (משנה, בבא קמא פ"ב מ"ג) או "הכלב שנטל חררה והלך לגדיש..." (שם, שם). באופן טבעי ניתנו לכלב מאכלים שנפסלו מאכילת אדם מסיבות הלכתיות או בריאותיות-אסתטיות. הביטוי "מאכל כלב"37כגון משנה, טהרות פ"ח מ"ו ועוד. או "מאכילה לכלבים"38כגון משנה, נדרים פ"ד מ"ג; חולין פ"ד מ"ב; בכורות פ"ד מ"ד ועוד. רגיל במקורות חז"ל, כגון: "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים" (משנה, שבת פכ"ד מ"ד), וכמוה מקורות רבים39משנה, טהרות פ"ח מ"ו; חלה פ"א מ"ח; חולין פ"ד מ"ב ועוד.. חכמים היו מודעים לנזק הצפוי מהכלב ולכן קבעו שאין לגדלו "אלא אם כן היה קשור בשלשלת" (משנה, בבא קמא פ"ז מ"ז). מובן שכלב, ובעיקר כלב תוקפני, היה מקור לסכסוכי שכנים, וכך אנו שומעים על אדם שנדר שלא ייכנס לבית פלוני משום שיש בו "כלב רע" (משנה, נדרים פ"ט מ"ג). נסיים מקבץ קטן ומקרי זה של עדויות באגדה מלבבת המתארת את מקומו של הכלב בשולי משק הבית.
כאמור, המשנה קובעת: "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת". הלכה זו מסויגת בתוספתא: "אבל מגדלין בעיירות הסמוכות לספר בימים וקושרין אותן בשלשלות של ברזל ומתירין אותן בלילות, רבי ליעזר אומר..." (תוס', בבא קמא פ"ח הי"ז; בבלי, שם פג ע"א). הספר מופיע כאזור שהביטחון בו מעורער. חכמים ראו אפוא בכלב חיית בר מסוכנת, ברם באזורי סכנה השתמשו בכלב. סיפור מעניין המשקף הַווי זה מופיע בירושלמי: "חד ברנש זמין חד רבן ואייתיב כלבא גביה. אמר לו ביזיון אנא חייב לך? אמר ליה רבי טיבו אנא משלם ליה שביין עלין לקרתא עאל חד מינהון בעא מינסב איתתי ואכל ביציו" (ירו', תרומות פ"ח ה"ג, מו ע"א – תרגום: בן אדם אחד הזמין חכם אחד [לארוחה] והושיב אצלו כלב. אמר לו [החכם] אני חייב לך ביזיון? אמר לו רבי טובה אני חייב לו [לכלב]. פעם באו שובים לעיר ובא אחד מהם ורצה לקחת את אשתי ואכל [הכלב] את ביציו). סיפור חביב זה משקף תמונת הַווי באזורי הספר. כנופיות שודדים פושטות על היישוב, בין השאר על מנת לשבות שבויים, והכלב במקרה זה הציל את אשת אדוניו40על בעיות הביטחון ראו פירושנו לתענית פ"ג מ"ז. על גידול הכלבים ראו שוורץ, כלבים..
התלמודים לא הסתפקו בהגדרה הכללית "הכלב יכול לחפש אחריו", אלא כימתו זאת וקבעו שאין לחפש חמץ בעומק שלושה טפחים (ירו', כט ע"א; בבלי, לא ע"ב)41בירושלמי זו מימרה אמוראית, ובבבלי בשם ברייתא.. קביעה זו של שלושה טפחים אינה פרי מחקר ביכולת החיפוש של הכלב, אלא היא מידה קבועה הנזכרת בעניינים הלכתיים רבים.