מזגו לו כוס ראשון בית שמי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין – המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אינה בסעודת פסח בלבד אלא אף בקידוש בלילי שבתות ומועד, ושנויה כמחלוקת במשנת ברכות (פ"ח מ"א) ובתוספתא שם (פ"ה הכ"ה). מדובר בקידוש, ושני הבתים מסכימים כי הקידוש כולל שני מרכיבים: ברכה על היום, כלומר ברכת "מקדש השבת" או "מקדש ישראל וראש השנה" וכיוצא באלו, והברכה השנייה היא ברכת "בורא פרי הגפן", ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום – המשנה אינה מנמקת את המחלוקת והעדות לנימוקים היא רק בתוספתא, ומקבילותיה בתלמודים16תוס', פ"י ה"ב-ה"ג; ברכות פ"ה הכ"ה; ירו', ברכות יא ע"ד; בבלי, ברכות נא ע"ב ומקבילותיהן.. גם במשנה זו וגם במשניות הבאות באותו פרק בברכות שני הסברים לפחות לכל מחלוקת, וההסברים מבטאים לעתים גישות שונות ממש. מצב זה מתיר לנו לחפש הסברים נוספים למחלוקות, שכן נראה שהתנאים המאוחרים כבר מעניקים למחלוקת הקדומה טעמים המשקפים את עולמם ההלכתי, ואינם מסורת קדומה.
בתוספתא שני טעמים לכל אחד משני הבתים. טעמם הראשון של בית שמאי הוא "שהיום גורם ליין שיבא", כלומר הקידוש הוא אמנם על יין, אך עושים קידוש ומביאים את היין בגלל החג או השבת. הטעם השני הוא שהיום קדם ליין, "וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא". הווה אומר שחובת היום קדמה, מבחינה כרונולוגית, לחובת היין. חובת היום מתחילה עם כניסת השבת, ואילו חובת היין חלה רק לפני שתייתו. גם לבית הלל שני טעמים. הראשון הוא "שהיין גורם לקדושת היום שתאמר", כלומר אם לא היה יין לא היה קידוש, והשני הוא הכלל שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם: "ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה". על יין מברכים בכל הזדמנות, וברכת המועד נדירה יותר.
לכל אחד מהצדדים שני נימוקים; הראשון ענייני, מה גורם למה, והשני פורמלי. הנימוק "שהיין גורם לקדושת היום" חלש למדי, שהרי גם אם אין יין צריך לומר ברכות לקדושת היום. היין נחוץ לקידוש, אך מוגזם לראות בו את עילת הקידוש. גם נימוק התדירות בעייתי במקצת. הכלל עצמו ידוע ממקורות תנאיים הדנים בסדרי המקדש: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. התמידים קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש, מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה, שנאמר..." (משנה, זבחים פ"י מ"א; הוריות פ"ג מ"ו; תוס', זבחים פ"י ה"א, עמ' 494). בהתאם לכלל זה גם נקבע שקרבן התמיד יישחט לפני קרבן הפסח (משנה, פסחים פ"ה מ"א)17ראו פירושנו למשנה זו.. העברתו של הכלל לסדר התפילות או הקידוש אינו פשוט ומובן מאליו. מעבר לכך, האם בית שמאי חולקים על כלל זה המוצג כאילו היה מקובל על הכול? התוספתא ומקבילותיה מציגות את המחלוקת כנובעת משיקולים טכניים, ואולי מן הראוי לחפש את ההסבר העיקרי והמקורי במשמעות הפנימית של הברכות.
ייתכן שההסבר הוא ביחסם של שני הבתים למהותו של עולם. בהלכות מספר בולטת מחלוקת "תאולוגית" עקרונית בין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סבורים שריבונו של עולם ניצב במרכז, וכל ימות החול נועדו לשמש מסגרת והקדמה ליום הקדוש, ואילו בית הלל מציגים את החול כמטרת הבריאה. כך, למשל, שני הבתים נחלקים מה נברא קודם, שמים (בית שמאי) או ארץ (בית הלל)18בראשית רבה, פ"א טו, עמ' 13 ;ירו', חגיגה פ"ב ה"א, עז ע"ג; בבלי, יב ע"א ומקבילות נוספות.. בית שמאי סוברים שיש להכין את האוכל לשבת במשך כל ימות השבוע: "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך [מאחד (יום ראשון) הכן שבתך], ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום" (בבלי, ביצה טז ע"א). כמו כן: "שמאי הזקן אומר: זכרה עד שלא תבוא, ושמרה משתבוא. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו. לקח חפץ טוב אמר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת"19מכילתא דרשב"י, פ"כ ח, עמ' 148 ;השוו פסיקתא רבתי כג, קטו ע"ב, וראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א.. אם כן, בית הלל סבורים שכל יום הוא "ברוך" וכל מעשה הוא לשם שמים, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (פסיקתא רבתי, כג, קטו ע"ב), ובית שמאי מתרכזים ביום השבת בלבד. הלל הזקן היה יוצא להתרחץ ורואה בכך קיום מצווה של טיפול בגוף20אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ל, עמ' 66 ;ויקרא רבה, לד ג, עמ' תשעו.. להלל ולבית הלל גישה המעמידה את האדם במרכז (גישה "אנתרופוצנטרית"). האדם נוצר על ידי בורא עולם, וקיומו הוא בבחינת מצווה רבה. בית שמאי מעמידים את האל במרכז, והאדם נוצר כדי לקיים את מצוותיו (גישה "תאוצנטרית").
על כן, בסעודת השבת החגיגית בית הלל מדגישים את המצווה לשתות יין ורואים בה ובסעודה החומרית את עיקר המצווה, ובית שמאי רואים בקדושת החג והשבת את העיקר, והיין והסעודה הם רק כלי עזר לחג.
מבחינת עיצובן של מצוות השבת המחלוקת מעידה על תשתית הלכתית מוכרת. בתחילה נקבעה חובת הקידוש, ושהקידוש מכיל ברכות. הנדבך השני היה קביעת הברכות שבקידוש (יין, יום) והנדבך השלישי הוא קביעת סדר הקידוש, מה קודם למה.
כפי שיתברר לנו בהמשך דיוננו יש דעות חלוקות בהלכות סדר פסח ובנוסח ההגדה ויש להן הד בנוסחאות של הגדת פסח, אולם בכל ההגדות כולן ובסידורים למיניהם אין כל הד לדעת בית שמאי, ובכולם באה בראש ברכת היין ולאחר מכן קידוש היום (איור 42).
הלכה ד בתוספתא אינה חלק בתהליך סעודת הפסח או סדר הפסח, אלא מתקשרת לשתיית הכוס הראשונה של היין, ומוסיפה שיש לשמח את בניו ואת בני ביתו ברגל, ובמה משמחם – ביין. "בני ביתו" פירושו, כבמקומות אחרים, אשתו, ובמפורש בירושלמי: "תני צריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל, במה משמחן ביין, רבי יודה אומר נשים בראוי להן וקטנים בראוי להם" (לז ע"ב). בבבלי שונה רב יוסף: "בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין" (קט ע"א). הברייתא נמצאת כלשונה בתלמוד הירושלמי והבבלי, אולם בתלמוד הבבלי נזכרות רק הנשים. הלכה זו מוזכרת בהמשך ההלכה על שתיית כוס ראשונה מפני שאף הנשים חייבות בארבע כוסות ובשאר חלקי סדר הפסח. כל זאת בניגוד לדרכן של נשים כל השנה שאינן שותות יין, שכן רק נשים עשירות רגילות ביין21ראו תוס', כתובות פ"ה ה"ח: "שאין נשותיהן של עניים שותות יין". התוספתא דנה מה חייבים לתת לאישה שבעלה הלך למרחקים ובא לידי הסכם עם חברו לפרנס את אשתו. התוספתא קובעת שיין אינו נמנה עם המצרכים שכרגיל בעל מספק לאשתו. בלשון "עניים", כפי שיתברר לנו בהמשך דברינו, מתכוונים לאנשים סתם שאינם נמנים עם העשירים ורמי המעלה..