המשנה עוסקת בהגדרת העני. ההגדרה קשורה למשנה הקודמת, והשיעורים הם אותם שיעורים.
מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני – מאתיים זוז הם הון בסיסי לאדם שאינו עשיר, אך יצא מגדר עניות. מן ההמשך יתברר שמאתיים אלו הם רכוש קבוע, בבחינת קרן, שמפרותיה הוא אמור להתפרנס במשך כל השנה. סכום של מאתיים זוז אמור גם להיכתב בכתובה, כלומר הוא אמור להבטיח לאישה קיום סביר כאדם בעל רכוש שאינו עני (משנה, כתובות פ"א מ"ב; גיטין פ"ז מ"ה; קידושין פ"ג מ"ב)60עם זאת, מאתיים זוז או מנה משמשים כמטבע לשון קבוע (ספרי דברים, שו, עמ' 338 ואחרים), כמו גם כמטבע כלכלי ממוצע בדיוני חכמים (משנה, בבא קמא פ"ח מ"ו; בבא בתרא פ"ה מ"א; סנהדרין פ"ג מ"ו; מכות פ"א מ"ב-מ"ג; שבועות פ"ד מ"ח; פ"ז מ"ה ורבים אחרים). יש להניח שהמשמעות הכלכלית הרֵאלית כפי שהיא מתפרשת במשנתנו מהווה בסיס לשימושו המשפטי והספרותי. .
הריבית הממוצעת בעולם הקדום נעה בסביבות 10% לשנה61ברושי, חקלאות. . מארץ ישראל בידינו שני נתונים מעניינים. בשטר אחד ממערות מדבר יהודה נזכרת הלוואה שנותן קצין רומי ליהודי בריבית של אחוז לחודש (12% לשנה). בשטר שני טוענת בבתא שהאפיטרופסים השקיעו את כספו של בנה היתום בריבית של 0.5% לחודש, והיא מציעה ריבית של 1.5% לחודש62פפירוס ידין 11, לואיס, מסמכים, עמ' 46-41; פפירוס ידין 15, שם, עמ' 64-58. . מתברר שהריבית חושבה על בסיס חודשי, והריבית הרֵאלית הממוצעת הייתה כאחוז לחודש. איננו יודעים אם חכמים התכוונו שמאתיים הזוז יושקעו דווקא בהלוואה. כידוע התורה אסרה ריבית, וחכמים פירשו שמותר להלוות בריבית לגוי. עם זאת, קשה לתאר שחכמים דרשו שהכסף יושקע דווקא בריבית. מאידך גיסא יש להניח שהריבית הנזכרת הייתה רֵאלית, כלומר שהאלטרנטיבה בהשקעה במסלולים אחרים, בסחורה או בעסקים אחרים, הייתה באותה רמה לערך. הווה אומר שמסכום של כ- 2 זוז לחודש אמור אדם להתפרנס. לעיל דובר על כך שמי שיש לו מזון לשבוע אינו בבחינת עני. במסכת דמאי משמע אולי מן המשנה שסחורה נוזלית כלשהי במחיר דינר זהה לסחורה יבשה (תבואה) במשקל שלושה קבים. בפירושנו למשנה פקפקנו בפרשנות זו63ראו פירושנו לדמאי פ"ב ה"ה. . ברם, מכל מקום, זוז הוא דינר ושלושה קבים תבואה הם מזון לשישה ימים, ובדוחק יספיק אף לשבוע. לפי הלוח של משנה ה מחיר היין הוא פי 4 מחיטה64חצי קב חיטים שווה במחירו לחצי לוג יין ורביעית שמן (כך לפי חכמים). , ומחיר השמן פי 8 מחיטה. לפי זה, יין במחיר דינר שווה בערך לפרנסת ארבעה שבועות, כחודש (בחיטים), אם כי המספרים מאולצים במקצת שכן רק בחודש ממוצע יש ארבעה שבועות.
ברם לפי המשנה חצי קב מחירו פונדיון, ולפי זה גם חצי לוג יין שווה פונדיון. בזוז (דינר) 12 פונדיון, ולפי לוח מחירים זה בדינר ניתן לקנות יין ששוויו פרנסת שנים עשר יום (ולרבי עקיבא כדי פרנסת 24 יום). המספרים אינם הולמים זה את זה, וניתן ליישבם רק בדוחק. אין בידינו להציע תחשיב כלכלי סביר ומקיף ללוח מחירים אחד המשתקף מהמשנה65ראו הר"ש למשנתנו שבחן תחשיב שונה והעלה חרס בידו. , אבל יש להניח שהמשנה משקפת מצב כלכלי ועלויות ממוצעות שרווחו בעולמם של חכמים. ייתכן שבבסיס ההלכה שלפנינו לוחות שונים המשקפים את המצב במקומות שונים. כך גם פירשנו את משנת דמאי בדרך שונה, ושם כאמור אין לדינר ערך כספי השווה לשלושה קבין חיטים.
בנוסף לקושי בהצגת תחשיב כלכלי תנאי אין במשנה התייחסות לשאלה של גודל המשפחה, או האם הסכום נועד לכלכלת יחיד או משפחה.
במדרש ספרי זוטא (יד כט, עמ' 208) שנינו: "מכן אמרו מי שיש לו מנה לא יטול מעשר עני מאתים לא יטול: לא פרט, ולא שכחה, ולא עוללות כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים הכל מאתים". הדעה המיוחסת לבית שמאי אינה "הגיונית", וקשה להבין את ההבדל בין מעשר עני ליתר מתנות עניים66יש לחזור ולציין שמסורות ייחודיות לספרי זוטא לדברים נשמעות לעתים תמוהות, אף שבדרך כלל יש להן מקבילות איתנות והן נשמעות סבירות. . דומה שיש לראותה כהיגד עקרוני מוסרי המיועד לעני הנהנה מן הצדקה, ותפקידו לצמצם ביותר את מעשר העני. ברוח זו גם מסתיימת מסכת פאה במשנה הבאה.
מכל מקום, לפי מסורת זו משנתנו היא כבית הלל.
היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת – מותר לתת לו תרומה גדולה, אף שבכך יהפוך בבת אחת לבעל רכוש המוציאו מכלל עניות.
הרי זה יטול – אין מתחשבים בכך שבאמצע התרומה הוא הופך לעשיר. המצב המתואר הוא כמובן תאורטי, ובא להראות שיש להתייחס לעני ביד רחבה ובהרבה רצון טוב. בירושלמי (כ ע"ד) מסופרים סיפורים אף על מי שהיו לו מעט יותר מ- 200 זוז ורבי הורה להזיק לו מעט על מנת שיהפוך לעני וניתן יהיה לצרפו למעגל מקבלי המתנות.
היו ממושכנים בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול – רכוש ממושכן אינו נחשב לרכוש זמין ובעליו נחשב לעני, אף שקרן של רכוש ממושכן עשויה להוות מקור הכנסה והאדם עשוי להפוך לעני רק אם ייאלץ לתת את המשכון.
אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו – בית וכלים נאים אינם רכוש המכניס ממון. ההנחה היא ש- 200 זוז אינם כוללים רכוש שאינו פעיל. אין מחייבין אותו למכור אותם ולהפוך את הרכוש הקבוע לנזיל ופעיל, ובזאת איששנו את פירושנו ש- 200 זוז הם קרן פעילה. לעומת זאת, מי שיש לו כסף מזומן והוא מצוי בעסקים הוא אזרח בעל רכוש ואין להגדירו כעני, וכך במשנה הבאה.