מידה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראל – כוהנים המקבלים מעשרות או תרומות, לוויים המקבלים מעשר וישראל עני המקבל מעשר עני, כולם שותפים לקביעה של המשנה לעיל.
היה מציל – בעל בית השומר חלק מהמעשר ברשותו כדי לחלקו בהמשך לידידים או לקרובים, נוטל ומחצה ונותן מחצה – עליו לחלק בגורן לפחות חצי מהכמות שברשותו. כך לפי ההקשר. מבחינה מילולית ניתן גם לפרש שהוא נותן חצי מהכמות היומית. בתוספתא (פ"ד ה"ב) חולק אבה יוסי בן דוסתאי ואומר, משום רבי אליעזר, שעליו לחלק שליש ומניח שתי ידות לחלק למקורביו. דומה שעדותו מוכיחה שניסוח המשנה קדם לו, והוא לכל המאוחר מראשית דור יבנה.
חכמים מחייבים, אפוא, לתת לפחות חלק מהמעשר על הגורן בצורה שוויונית. בדיוננו לעיל ראינו שחכמים שאפו שחלוקת הפאה תהיה בלתי מושפעת מרצונו של בעל הבית. הם העדיפו חלוקה "פראית" על פני הסדר שבעל הבית מחלק את הפאה, כל זאת מחשש שמא יעדיף בעל הבית את מקורביו41ראו פירושנו לפ"ד מ"א. . יכולת השפעתם על חלוקת המעשרות הייתה קטנה בהרבה, והא ראיה שלא הצליחו לאכוף את ההלכה בדבר הפרשת מעשרות. מהדברים ניכר שחכמים היו מעדיפים שהחלוקה תהיה כולה "על הגורן", אך בפועל בחר כל בעל בית את המקום ואת הזמן שבו יחלק את המעשרות, ובאופן טבעי גם עשוי היה להעדיף את מקורביו. ההלכה במשנתנו היא מעין "קו נסיגה" של חכמים, וספק אם נשמר במדויק. מכל מקום בספרותנו מופיעות שתי צורות החלוקה, בבית ועל הגורן.
היה לו דבר ממועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן – אם יש לו רק מעשר מועט ואין בו כדי חלוקה בהיקף של מנה יומית לכל המבקשים – אין הוא נותן את הכמות הנדרשת אלא מאפשר לעניים לחלק ביניהם (בשווה) את הכמות שבידו.
הלכה זו סותרת למעשה את ראשית המשנה. אם לבעלים יש די כדי מנה יומית לכל העניים, אזי ניתן ליישם בפועל חלוקה שווה. אבל אם אין לו די, וסביר להניח שזה המצב הרגיל, אזי למעשה המשנה מוותרת על דרישתה למנה יומית. לפי הרישא על בעל הבית לחלק מנות יומיות ככל שבידו, אף אם יהיו עניים שלא יקבלו כלום, ולפי הסיפא יקבלו כולם בשווה. בירושלמי נאמר: "רבי יונה פתר מתניתין ביותר מכשיעור, היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה. אבל בכשיעור הוא נותן לפניהם והן מחלקים ביניהן" (כא ע"א). כלומר, מותר לו לחלק בביתו רק אם כבר נתן כשיעור ונותר לו עודף. אבל אם אין לו כשיעור, נותן להם והם מחלקים. הרישא היא, אפוא, בשיש לו בדיוק כשיעור. רבי חזקיה מציע פתרון אחר. יש לו כשיעור, אך הוא רוצה "להציל מחצה", כלומר לחלק בביתו, ואז נותר לו דבר מועט, והוא נותן להם והם מחלקים ביניהם את הנותר (שם, שם). הפתרון הראשון נראה מלאכותי, וקשה להניח שבעל הבית היה מקבל את המגבלה שאסור לו לחלק בביתו אלא את מה שנותר אחרי החלוקה "כשיעור". הפתרון של חזקיה מעשי ביותר, אך מותיר את הקביעה של "כשיעור" כמידה תאורטית התלויה רק ברצונו של בעל הבית.
דומה שהתיאור שבתוספתא מציע פתרון שבמציאות: "כהנים ולוים שהיו עומדים על הגרן ובאו כהנים אחרים ועמדו אינן יכולין להוציא מידן. אמר רבן שמעון בן גמליאל: נהגו כהנים עין יפה שלא להוציא את אחיהם ריקנין, אבל מקמצין ונותנין להם. רבי שמעון בן לעזר אומר: אם באו עד שלא תחזור חלילה עומדין על העקוב ונוטלין" (פ"ד ה"ג). אם כן, הכוהנים (או הלוויים) עומדים במעגל ומקבלים כל אחד מנה יומית, "כשיעור", ומבצעים סבב זה פעמים מספר "חוזר חלילה", עד שהמעשר נגמר. כוהנים חדשים המגיעים מצטרפים למעגל "על העקוב", כלומר בסוף המעגל, אבל אינם מוציאים מאחיהם את מה שכבר קיבלו. אם החלוקה נגמרה והגיעו חדשים מקובל היה שכל מי שקיבל מפריש מעט לחדש שבא, כדי לא להוציאו ריקם. האווירה המשתקפת רגועה יותר, שהרי חלוקת המעשרות אינה חלוקה לעניים ואינה חלוקת אוכל נפש. עם זאת ניתן להבין את החובה לחלק את המעשר במאורגן ובצורה קבועה כניסיון של חכמים ליצור מסגרת טקסית בסופו של יום עבודה על מנת להשתלט על לחצם של הכוהנים ולהעניק לחלוקת המעשרות אווירה תרבותית ומהוגנת. מכלול המקורות משקף גם לחצים חברתיים וגם מיסוד וטקס, וקשה להכריע מי משקף יותר את העולם המציאותי. מן הסתם כולם יחד מהווים תמונת פסיפס מורכבת.
בתנאים של חלוקה כמתואר כאן משמעותה של קביעת המנה היומית מעטה. קביעה זו מנחה את המחלק כמה לתת בכל סבב, ותו לא. על כן נראה שקביעת המנה היומית באה בעיקר להנחות את גבאי קופת הצדקה, כמו במשנה הבאה, ואת אותה קביעה העבירו לגורן. על הגורן משמעותה של הקביעה הייתה שולית, באופן טבעי היא הייתה יותר המלצה מהנחיה, שהרי הדברים נשארו תלויים בכמות לחלוקה ובמספר המתחלקים, כמו גם ברצונו של בעל הבית לחלק או להשהות את החלוקה. המנה היומית, אפוא, אינה הנחיה מחייבת אלא מבטאת שאיפה ותביעה מוסרית לחלוקה מהוגנת.