בכתב יד קופמן זו המשנה שאחרי המשנה הבאה, ברם לפי סגנון המשנה מתאים שהיא תופיע כהמשך למשנה הקודמת. כמו בנוסח הדפוס, אחרי "איזהו לקט" מן הראוי שתסביר המשנה "איזו היא עוללת".
איזו היא עוללת – שנאמר עליה "וכרמך לא תעולל... לעני ולגר תעזֹב אֹתם" (ויקרא יט י) כל שאין לה לא כתף ולא נטף – גרגיר ענבים בודד. המונחים מוסברים בתוספתא ובירושלמי: "אי זו היא כתף? פסיגין זו על גבי זו, אי זו היא נטף? תלויות בשיזרה ויורדות" (תוס', פאה פ"ג הי"א; ירו', כ ע"א). אם כן פסיגין-כתף הם גבעולי משנה היוצאים מהגבעול המרכזי36כן משמעות המונח "פסיג" במשנה, עוקצין פ"א מ"ה. , ונטף הם גבעולי משנה בתחתית האשכול. כמו כן בתוספתא: "כתף – פסיגין המחוברות בשזרה (שזֵרה – שדֵרה) זו על גבי זו, נטף – ענבים המחוברות בשזרה ויורדות" (פ"ג הי"א)37ראו מלאכת שלמה למקום. . התוספתא והירושלמי קובעים שאשכול קטן שיש לו אחד הסימנים הללו שייך לעני (תוס', פ"ג הי"א; ירו', כ ע"א). לפי הנוסח שבידינו רק ענבים שאין להם שני סימנים אלו הם עוללות, וכן משמע מהירושלמי. בכמה עדי נוסח משניים נוסף במפורש: "אם יש לה כתף או נטף, של בעל הבית"38המשפט חסר בעדי הנוסח הטובים: א, ב, ג3, ג5, ז, כ, ל, ן, פ, ואף ר' יהוסף אשכנזי מתנגד לגרוס משפט זה, כפי שמוסר בעל חכמת שלמה למשנתנו. .
אם ספק לעניים – לפי ההלכה הקבועה שספק פאה לעניים וספק שכחה לעניים הרי גם ספק עוללת לעניים, עוללת שבארכובה – עוללת, כלומר אשכול קטן שתואר לעיל, הנמצא על ארכובת הגפן. הארכובה היא הענף הדק של הגפן, כמו ששנינו במסכת כלאים: "המבריך את הגפן בארץ, אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה. אפילו הבריכה בדלעת, או בסילון. הבריכה בסלע, אף על פי שאין עפר על גבה אלא שלש אצבעות, מותר להביא זרע עליה. הארכובה שבגפן אין מודדין לה אלא מן העיקר השני" (פ"ז מ"א). בגוף האדם או הבהמה הארכובה היא העצם הארוכה של הרגל מהברך ולמטה, וכן שנינו: "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם שלשים בפיסת הרגל ששה בכל אצבע עשרה בקורסל שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך..." (משנה, אהלות פ"א מ"ח).
אם ניקרצת עם האשכול – קרץ משמעו בלשון המשנה חתך חיתוך זהיר, ובמקרא משמעותו שונה. בתיאור עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים שנינו: "הביאו לו (לכוהן הגדול) את התמיד קרצו ומרק אחר שחיטה על ידו" (שחטו וסיים אחר את השחיטה בשמו או לידו – משנה, יומא פ"ג מ"ד)39ראו פירושנו למשנה זו. . קרץ הוא החיתוך הראשון של השחיטה, ובמשנתנו הוא חיתוך עדין בגפן, שכן האשכול מחובר לענף בגבעול דקיק (איורים 52-53 לעיל איור 2א).
הרי היא שלבעל הבית – עוללת הסמוכה לאשכול נחשבת לחלק ממנו. בעל הבית אמור לבצור לתומו, ואינו צריך לעשות מאמץ להותיר את העוללות. אבל אסור לו לבצור עוללת קטנה בפני עצמה, ואם לאו הרי היא שלעניים.
גרגר יחיד רבי יהודה אומר אשכול – מן הסתם אין מדובר על גרגיר יחיד ממש, שאם כן ודאי יש לו דין של עוללת, לא יהא דינו פחות משל עוללת שהיא אשכול קטן ובו גרגירים מספר, אלא לגרגיר ליד אשכול ונקרץ עמו. רבי יהודה אומר שגרגיר בודד כזה נחשב כחלק מהאשכול, וחכמים אומרים עוללת – דינו תמיד כעוללת ושייך לעניים, אף אם נקרץ עם האשכול (איור 2א). יש מהמפרשים שפירשו
שהמשפט נסמך על זה שלפניו, כלומר מדובר באשכול שעל כל אחד מגבעוליו נמצא ענב יחיד ולא אשכול (רע"ב), ואנו פירשנו קרוב לפירושם של הר"ש ור' יהוסף אשכנזי (מובא במלאכת שלמה).