העומר ששכיחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית – המשנה מדברת על מקרה שכיח שהפועלים והבעל בשדה. הבעל אינו עשיר מופלג היושב בעיר הגדולה אלא נמצא עם פועליו בשדה ומארגן את העבודה. בתוספתא (פ"ג ה"ב) ובירושלמי (יט ע"א) מתנהל דיון על מצב שבו הבעל בעיר, אך דומה שזו העמדה תאורטית: אם הוא בעיר אין הוא יודע על העומר ששכחו הפועלים, אם כי כמובן גם מצב מעין זה עשוי להתרחש. במקרה זה שכחו הפועלים את העומר אבל הבעל יודע עליו ומתכנן לאספו.
שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים – הבעל שכח את העומר אבל הפועלים יודעים על קיומו ומתכננים לקחתו. בשני המקרים אין העומר בחזקת שכחה, שכן מישהו יודע עליו. לעיל ראינו את הגישה המשפטית, אבל ברור שביסוד המצווה מונח רצונם של הבעלים; בסופו של דבר הם מחליטים אם לתת שכחה או לא, לדבריהם מאמינים ובפועל הם המחליטים.
עמדו העניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה – לפנינו עוד פרט, משעשע במקצת, מהווי הקציר. העניים מנסים "לסדר את בעל הבית" ולהסתיר ממנו עומרים, על ידי כיסוים בקש או על ידי חסימת קו הראייה. בכל המקרים הללו העומר אינו שכחה, עד שיישכח מעצמו על ידי כל העוסקים במלאכה. ברוח זו נוסף בירושלמי (יט ע"א) שאם החמרים המובילים את התבואה לגדיש או לגורן לא שכחו את האלומות – אין הן שכחה. התוספתא (שם) מרחיבה קביעה זו על כלל ה"אחרים"35בשתי ההלכות שבתוספתא זו מגמה אחידה לצמצם את השכחה; אין שכחה אלא אם כן נשכחה אותה אלומה מכול וכול, ואינה נראית לעיני איש. . ליברמן פירש שחמרים דינם כ"אחרים", ברם לדעתנו חמרים הם חלק מסגל הפעילות בשדה, ו"אחרים" הם סתם עוברי אורח. על כן נוסח התוספתא מרחיב את ההיתר הרבה יותר מהמשנה והירושלמי. מדרש התנאים לדברים והבבלי מהלכים בדרך שונה במקצת36מדרש תנאים לדברים, כד יט, עמ' 161; בבלי, בבא מציעא יא ע"א. יש הבדל בין התפתחות הדיון ומסקנתו בתלמוד לבין מדרש התנאים, ולא נעסוק בכך. . בדין שכחה שותף רק מי שבשדה, לכן אם עמד הבעל בעיר וצווח שלא שכח את אחד העומרים אין דבריו מועילים, בניגוד לתוספתא ולירושלמי שהבאנו. המשך הסוגיה מרכך במקצת קביעה זו, אך ספק אם זה פשט הברייתא שהבבלי מביא. אם כן, כמעט כל אחד מהמקורות נוקט עמדה שונה. לבבלי רק השותפים בשדה קובעים מהי שכחה, בתוספתא כל העולם שותף לכך ורק לעומר מוסתר מעין כול דין שכחה, והירושלמי נוקט עמדת ביניים. בתלמודים מובאת אף דרשה נוספת: "ושכחתה – פרט לטמון" (ירו', יט ע"ד; בבלי, סוטה מה ע"א). זו דרשה לדין השני במשנה.