המחליף עם העניים בשלו פטור – בעל השדה, או סתם אדם מהשוק, מחליף מסיבה כלשהי את הפאה שבידי העניים בתבואה שלו. העיקרון ברור: הפאה פטורה ממעשרות, והתבואה שלו חייבת. לכן מה שבידי בעל השדה פטור ממעשרות, משום שהוא פאה, ובשלעניים חייב – ומה שנמצא עתה בידי העניים חייב במעשרות משום שזו תבואה רגילה. הרקע הרֵאלי להלכה זו תמוה; וכי למה יחליף בעל השדה תבואת פאה בתבואה שלו? ברם ייתכן שההלכה עוסקת בעיקר באדם מהשוק, או חנווני, והוא קונה את הפאה שליקטו העניים ומחליף אותה בסחורות אחרות (מזון אחר) הנחוצות לעניים.
שנים שקיבלו שדה באריסות – הנחת היסוד של המשנה היא שהאריסים אינם עשירים, על כן כל אחד מהם זכאי למעשר עני, אך אסור לאדם ללקוט מעשר עני מתוך שדהו. גם ללא המשנה היינו מעריכים שבאופן טבעי מצבם הכלכלי של אריסים אינו איתן, אבל המשנה משקפת תופעה קיצונית עוד יותר שאריס רגיל הוא ממש עני, והקריטריון לעוני, בתפיסתם של חז"ל, הוא מצב של מצוקה קשה ביותר (להלן פ"ח מ"ז-מ"ח).
זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני – כל אחד מהם יכול לזכות במעשר עני של חברו, אף שהם שותפים, אבל השותפות מוגבלת לשלב הקציר ולכל היותר עד שלב עיבוד התוצרת. לאחר מכן כל אחד נוטל את חלקו, ורק אז, בגמר המלאכה של הפרי, הפרות מתחייבים במעשרות22כללי האריסות היו שונים ממקום למקום. לעתים חילקו הבעלים והאריס את היבול מיד לאחר שנאסף, ולעתים נעשה העיבוד הראשוני במשותף. ראו למשל תוס', בבא מציעא פ"ט הי"ד; הי"ט ועוד, ונרחיב בכך בנספח למסכת דמאי. . חובת המעשר חלה, אפוא, רק בשלב שבו הפכו השותפים לבעלים עצמאיים. חכמים מאפשרים לבעל קרקע שהוא עצמו עני להשתמש למעשה במעשר עני שלו. לא כך נהגו כלפי בעל קרקעות אמיד, וקל הוא שהקלו לעניים.
המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ובפיאה ובמעשר עני – "המקבל" הוא מונח כללי. לעתים הכוונה למי שקיבל עליו לבצע עבודה בקבלנות, כלומר לקצור שדה או למסוק מטע תמורת תשלום, ולעתים הכוונה למי שקיבל עליו לעבד שדה ולמעשה הוא חוכר לכל דבר (משנה, דמאי פ"ו מ"ב; בבא מציעא פ"ט מ"א-מ"י). לפי פשוטם של דברים הרישא מדברת על מי שקנה את הפרות בעודם בשדה; הוא מקבל על עצמו לקצור את הפרות והפרי שלו, תמורת תשלום כלשהו, וכן פירש הירושלמי (יט ע"א). להלן נחזור לשאלה באיזה מקרה המשנה עוסקת, שהרי אם כל הפרי שייך לקבלן פשוט וברור שאסור לקבל את מתנות העניים של היבול שלו.
אמר רבי יהודה אמתי בזמן שקיבלה ממנו למחצה לישליש ולרביע – חלק מהיבול הוא של הקבלן, ולכן אינו רשאי לקבל פאה או מעשר עני מאותו שדה. כאן החידוש ברור: חלק מהפרי של האדון וחלק של הקבלן, אבל אסור לקבלן לקבל פאה או כל מתנה אחרת מהרכוש שבו הוא שותף אלא לאחר שבוצעה החלוקה, כמו במקרה של שני אריסים, אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט בשכחה ובפיאה – ההסכם הוא שלאחר הקציר יהיה שליש (או כל חלק אחר) מהיבול שייך לקבלן. עד לאחר הקציר טרם נכנסה השותפות לתוקפה. את הלקט, השכחה והפאה יש להפריש לפני הקציר, ובשלב זה הקבלן אינו שותף אלא רק פועל, ואסור במעשר עני – אבל לאחר הקציר הוא הופך להיות שותף, שכן שליש מהפרי שלו ולכן אסור לו לקבל את המעשר מכל היבול, אף שבעתיד הוא יחולק וחלק ממנו יהיה שייך לאחרים. הירושלמי מסביר את דברי רבי יהודה שבמקרה השני נקבע "לכשתקצור שליש הרי היא שלך" (יט ע"א), אם כן לאחר קצירת השליש, שהוא עוד לפני גמר המלאכה, יתרת היבול שייכת לקבלן, וממילא הוא אסור במעשר עני.
הלכה זו של רבי יהודה סותרת במידת מה את ההלכה בדבר שני אריסים, שהרי גם שני האריסים מחלקים ביניהם את התוצרת לאחר הקציר, ולכן מותרים כל אחד במעשר עני מהחלק של השותף. אם כן למה כאן יהיה הקבלן אסור במעשר עני של בעל השדה? ייתכן שהסיבה היא חברתית. בין שני האריסים יש הסכם שותפות שוויוני, ושניהם עניים, אבל ההסכם עם הקבלן שונה. כאן יש חשש שבעל הבית יתחשב במעשר כחלק מהתשלום לקבלן העני, כלומר שהמעשר יהפוך למרכיב בשכר קבלנותו של הקבלן. לכך התנגדו חכמים, ולכן אסרו על הקבלן ליהנות ממעשר עני.
עד כאן ההסבר הפשוט, ולפיו רבי יהודה מפרש את דברי התנא קמא. ההלכה שהקבלן אסור חלה רק אם בין האדון לקבלן שוררים יחסי שותפות בזמן הקציר, וכל זמן שיחסי השותפות קיימים אין לקבל פאה מאותו שטח. ייתכן גם שתנא קמא אינו מקבל את האבחנות הפורמליות, ולדעתו כל שותפות אוסרת קבלת מתנות עניים. אם אכן תנא קמא חולק על רבי יהודה הרי שגם ההלכה בדבר שני האריסים היא של תנא קמא, וחולקת על דברי רבי יהודה. אמנם הצענו דרך ליישוב שתי הדעות, אך לשם כך נאלצים היינו להכליל במשנה גורם נוסף, החשש שבעל הבית ינצל את כוחו ויעשוק את הקבלן. גורם זה אינו נזכר במפורש במשנה, וקל יותר להסביר שזו פשוט מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה.
ההצעות השונות לפירוש המשנה תלויות במשמעות המונח "אימתי", האם בא לפרש או לחלוק. בתלמוד הבבלי מובאות שתי האפשרויות: יש מי שאומר ש"אימתי" בא תמיד לפרש, ויש מי שסבור שבא גם לחלוק (עירובין פב ע"א; סנהדרין כה ע"א; לעיל פ"ג מ"ה).
בתוספתא ההלכה מנוסחת בשינוי מה, וההבדל משמעותי. "המקבל שדה לקצור לא ילקט בנו אחריו, רבי יוסי אומר ילקט בנו אחריו, אבל העריסין (והעכורות) והחכורות והמוכר קמתו לחברו לקצור ילקט בנו אחריו" (פ"ג ה"א). על הרישא של התוספתא נאמר במשנה שהמקבל אסור במתנות השדה, ועל זה התוספתא מוסיפה שגם הבן אסור. מן הסתם אין זה בן קטן שידו ממש כיד אביו, ואף לא בן גדול שהוא עצמאי לחלוטין. המדובר, אפוא, במשפחה מורחבת שבה לבן הגדול זכות קניין ואחריות משפטית והוא רשות עצמאית, אבל בפועל הוא חלק מהמשק המשפחתי. בתקופת המשנה והתלמוד רווחו שני מבנים משפחתיים. האחד היה מבוסס על משפחה גרעינית ובה היה הבעל אבי המשפחה ובעל המשק, ובמקביל רווח מבנה אחר של משפחה מורחבת. במשפחה מעין זו היה האב בעל המשק והבנים עבדו במשק המשפחתי, אך האב היה בעל הרכוש. הירושלמי מגדיר מצב זה "טפולין לאביהן" (יח ע"ב)23כך לעניין מציאה ולנושאים נוספים, ראו פירושנו לעיל פ"ג מ"ה ומשניות נוספות; ירו', דמאי פ"ב ה"ג, כג ע"א; כתובות פ"ו ה"א, ל ע"ג; בבא מציעא פ"א ה"ה, ח ע"א. למשפחה המורחבת ותפוצתה ראו פירושנו לשקלים פ"ז מ"ז; עירובין פ"ו מ"ז; ספראי, המשפחה; רובין, אבלות. . עם מותו של האב נותרו האחים שותפים בכול, וללא רכוש פרטי כלל24ספראי, המשפחה, ושם ריכוז של דוגמאות כגון משנה, עירובין פ"ו מ"ז, וראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"א. . רבי חייה קובע: "סתם אחין שותפין עד שלשה דורות" (ירו', בבא בתרא פ"ט ה"ד, יז ע"א), הווה אומר שבדרך כלל נשארו האחים שותפים גם אחרי מות אביהם עד שלושה דורות ורק הדור הרביעי פירק את השותפות. בן מסוג זה זכאי בלקט לעצמו, אבל למעשה הרווח מגיע לאב. רבי יוסי וחכמים חולקים בשאלה האם במקרה זה הבן נחשב כעצמאי או כידו הארוכה של האב.
בהמשך התוספתא נקבע שלבנים של האריס מותר ללקט, כנראה משום שהם עצמם מותרים ללקט, והתוספתא מדברת על הבן רק משום שברישא דובר עליו. דברים אלו הם למעשה דברי רבי יהודה, שהרי אריס הוא מי שמקבל חלק מהיבול. אם כן, לפי התוספתא רבי יהודה אינו חולק על הרישא, ו"אימתי" שבמשנה בא לפרש. ליברמן פירש את התוספת אחרת, בבן קטן, וכאמור לדעתנו פירוש זה קשה, שהרי יד הקטן ודאי כיד אביו. את ההמשך "אבל העריסים" הוא מפרש כמוסב על המשנה הבאה. הפירוש אפשרי, ונדון בו במשנה הבאה.
פירושו של ליברמן מושפע מהבבלי. הבבלי מביא את הברייתא שבתוספתא בלשון שונה הקרובה יותר למשנה הבאה, ונדון בה להלן. מכל מקום הוא מפרש את משנתנו בקטן, ומי שמתיר לקטן ללקט עושה זאת משום שיש לקטן זכות משפטית לזכות במציאה, אף שעליו להעביר את הזכייה לאביו (בבא מציעא יב ע"א). הסבר מפולפל זה קשה להולמו; דומה שהבבלי חיפש דרך להעמיד את המשנה במשפחה גרעינית, למרות הקושי הרב. כנראה בבבל לא רווחה שיטה חברתית זו של משפחות מורחבות. לא מן הנמנע שהבעיה שהאמוראים ניצבו בפניה לא הייתה עצם הסבר המשנה; את המציאות של משפחה מורחבת יכולים היו לשחזר, אך הם רצו להעמיד את המשנה כרלוונטית גם למציאות של ימיהם ועל כן העדיפו את ההסבר ההלכתי החריף על פני ההסבר על רקע ארץ-ישראלי של משפחה מורחבת. לברייתא שבתלמוד הבבלי נחזור להלן.