נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה – המשנה מניחה שהגוי פטור ממצוות התלויות בארץ. ברור שבפועל לא הייתה לחברה היהודית כל דרך לחייב את הגוי לקיים מצוות, אבל כאן מדובר על שלב מתקדם יותר. התבואה של הגוי פטורה מהמצווה, גם אם אחר כך עברה לרשות ישראל. כידוע חכמים נחלקים בשאלה האם יש לגוי קניין להפקיע את קדושת ארץ ישראל; לכאורה זו מחלוקת תנאים שהמשיכה כמחלוקת אמוראים וחכמי ישראל המשיכו לחלוק בה, וגם בהלכה בת זמננו טרם הוכרעה23ראו להלן מ"ט. . ברם בדיוננו במשנה להלן (דמאי פ"ה מ"ט) נראה שאין אף מסורת תנאית מובטחת אשר לפיה היו תנאים שסברו שפרות הגוי חייבים במעשר. עם זאת, כבר האמוראים מייחסים לתנאים מספר עמדה מעין זו. ההלכה שבמשנה עצמה פשוטה. חיוב פאה הוא בשעת הקציר; הגוי פטור מהמצווה, ואם התגייר אחרי הקציר הוא חייב במצוות מאותו רגע ואילך, ואין לחייבו בחובות עברו. הירושלמי מנסה להעמיד את המשנה גם כמי שאומרת שגוי חייב במעשרות, ו"קל היקילו חכמים בליקוטין" (יח ע"ג)24לבירור עמדתו של רבי יהודה ראו פירושנו לדמאי פ"ה מ"ט. . כפי שאמרנו זו מגמה המצויה רק בספרות האמוראים, וכאן הם מנסים להעמיד את משנתנו כך שלא תסתור את ההחידוש ההלכתי שהתחדש בבית המדרש האמוראי. להלן נראה כי גם מי שאמר שפרות הגוי חייבים במעשרות סבר שפרותיו פטורים מפאה. ההלכה עצמה כבר נידונה לעיל (פ"ב מ"ב).
רבי יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העימ[ו]ר – רבי יהודה מקבל את העיקרון של תנא קמא, אך לדעתו חובת השכחה היא בשעת איסוף העומרים, ואם התגייר לפני האיסוף או במהלכו התחייב בשכחה. אמנם הניסוח שבמשנה הוא הניסוח הרגיל של מחלוקת, אך דומה שגם תנא קמא יודה לרבי יהודה אם התגייר לפני עירום העומרים.
מעבר לצד ההלכתי, המשנה חושפת שני היבטים נוספים של חיי היום יום. שאלת הגיור היא כמובן גם שאלה משפטית, והדיון בה עשוי להיות תאורטי. ברם, דומה שמשנתנו
משקפת פן רֵאלי לחלוטין. תנועת הגיור במאות השנייה והשלישית הייתה ערה למדי, וממילא גם הדיון בה ובהשלכותיה היה רֵאלי25ראו פלדמן, גיור; גודמן, גיור. .
היבט אחר הוא פאה של נכרים. כאמור, הגוי פטור מפאה ולא הייתה יכולת של ממש לכופו. ברם, במקביל אנו שומעים על מצב שבו הגוי מסכים לתת פאה מרצונו או מתוך לחץ חברתי, ונדון בכך להלן במשנה ט.