המשנה חושפת טפח מהווי איסוף הפאה. במעמד נמצאים עניים רבים המתחרים על מעט הפאה בשדה. התחלת האיסוף היא ברגע שבו בעל הבית מכריז, או ברגע שהאיסוף הסתיים, ואז עטים כל העניים על ה"שלל", במעין תחרות של "תפוס כפי יכולתך". התחרות הייתה פראית למדי, שכן הצרכים היו רבים ומן הסתם ההיצע אף פעם לא סיפק את צורכי כולם7ראו דיוננו במ"א לעיל. . העניים פיתחו "שיטות" שנועדו ליצור מעין בעלות על פיסות קרקע גדולות ככל האפשר. חכמים מסתייגים משיטות אלו.
נטל מיקצת הפיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום – העני אוסף (קוצר) שיבולים מעטות וזורק אותן על סביבתו כדי להפגין בכך את בעלותו עליה. בתוספתא מוסיף רבי מאיר שלוקחים ממנו את השיבולים שזרק, וזאת כקנס מיוחד (תוס', פ"ב ה"א; ירו', יח ע"א). אם כן משנתנו, שאינה מזכירה זאת, אינה כשיטת רבי מאיר; נפל לו עליה – שיטה שנייה הייתה ליפול על השדה ובכך להחזיק את הפאה באותה פיסת קרקע; לאחר שרכש העני את בעלותו על הפאה יקום ויקצור אותה; פרס טליתו עליה – פריסת הטלית היא השיטה השלישית הנימנית במשנה ואמורה לבטא את בעלות העני על הפאה, מעבירים אותו ממנו – לפי ההבנה הפשוטה בעלותו אינה נתפסת, ומותר לסלק את העני השוכב על הפאה. הביטוי "מעבירים אותו" מובן כאשר הוא מוסב על העני השוכב על הפאה, ואולי, בקושי, ניתן להחילו גם על העברת הטלית מעל הפאה, אך אין הוא מתאים לרישא העוסקת בזריקת הפאה על השדה. ניתן לפרש שהביטוי אכן מוסב על הסיפא בלבד. אבל היו גם שפירשו שהמשפט מדבר גם על הרישא, ומשמעותו שמותר להפקיע ממנו גם את הפאה שזרק על השדה, וזאת כדי לקנוס את העני. בכך יש ביטוי מובהק לעובדה שחכמים לא רק אינם מכירים בשיטות קניין אלו אלא אף מתנגדים ל"השתלטות" של אחד העניים. זהו המשך למגמתם של חכמים להרחיב את האפשרות ל"תחרות חופשית" בין העניים. פריסת הטלית מופיעה גם כמעשה קניין של אמה עברייה, ובכך היא הופכת לנשואה – שייכת לבעלה8מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין ג, עמ' 258; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כא ח, עמ' 166; ירו', קידושין פ"א ה"ג, נט ע"ג; בבלי, יח ע"א; בכורות לד ע"א. . דרך קניין זו נרמזת אולי במגילת רות: "ופרסת כנפך על אמתך" (ג ט). אולי הייתה זו דרך קניין סִמלית, או שמא ביטוי ספרותי שהיתרגם בפי חכמים לדרך קניין.
וכן בלקט וכן בעומר השכחה – לקט הוא המצווה להשאיר לעניים את השיבולים שלא נקצרו ונאספו לאלומות. עומר השכחה הוא המצווה להותיר לעניים אלומה (עומר) שנשכחה בשדה. שלוש המצוות הללו (פאה, לקט ושכחה) הן קבוצה מגובשת של מצוות מתחום הצדקה, ובשלושתן נשמר האופי הספונטני של האיסוף בשדה.
התלמודים מקשים ממשנתנו על הכלל שאדם זוכה במציאה הנמצאת בארבע אמותיו, ומדוע כאן לא יזכה בפאה שבארבע אמותיו. התשובה היא שכאן הוא לא הכריז שארבע אמותיו יזכו לו9ירו', יח ע"ב; גיטין פ"ו ה"ב, מח ע"א; פ"ח ה"ב, מט ע"א-ע"ב; פ"ח ה"ד, מט ע"ג; בבלי, בבא מציעא י ע"א, ועוד. . ההסבר קשה, שהרי ברור שהעני רצה בקניית הפאה, וכי המשנה מוסברת רק כאשר לא הכיר את זכות הקניין שלו? וכי אם יכריז כן יזכה בפאה שסביבו? לפי פשוטם של דברים הכלל שארבע אמותיו של אדם קונות לו הוא אמוראי בלבד. אך גם מעבר לכך, הכלל מתאים למצב שבו מצא אדם מציאה והתקרב אליה, אך בפאה המצב שונה. זו אמורה להיות תחרות חופשית בין רבים המעוניינים בפאה; אי אפשר להפעיל במקרה זה את הכלל שאדם זוכה בכל הנמצא בארבע אמותיו בגלל הצפיפות והתחרות. גם במשנת גיטין (פ"ח מ"ב) מדובר על גירוש אישה על ידי הנחת הגט בקרבתה. התלמודים מניחים שהיא קונה את הגט בארבע אמות, אך קשה לעייל פירוש זה ללשון המשנה "קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת", אם כן בקִרבה הדבר תלוי ולא במרחק ארבע אמות. ואכן, גם כאן הכלל של קנייה בארבע אמות הוא אמוראי, ולכל היותר מתאים למציאה אך לא לקניין רגיל שיש בו נותן ומקבל.